עמ"ש 15807-09-16 - אי תקיפה בתניית סילוקין בצוואה

בית המשפט המחוזי בתל אביב – דנן בהבחנה בין תניית סילוקין מסוג “אי תקיפה” ותניית סילוקין מסוג “אי תביעה”, קרי אי תקיפה בתניית סילוקין בצוואה ובין אי תביעה בתניית סילוקין בצוואה.

עמש 15807-09/16 י’ ד’, ש’ ד’ נ’ ב’ ש’, עו”ד זרח רוזנבלום

לפני כבוד השופטים: שבח יהודית
, סג”נ, שאול שוחט
, יונה אטדגי
05.11.2017

המערערים: 1. י’ ד’

2. ש’ ד’

ע”י ב”כ עו”ד אריה שחם

נגד
המשיבים: 1. ב’ ש’

ע”י ב”כ עו”ד ישראל שדה
2. עו”ד זרח רוזנבלום
, מנהל עזבון המנוח א’ ד’
פסק דין

השופט שאול שוחט
:

העובדות הצריכות לעניין:
1. א. ביום 7.2.16 נדחתה התנגדותם של המערערים לקיום צוואתו האחרונה של אביהם, א’ ד’ ז”ל, מיום 27.4.14 (להלן: “המנוח”; “האב”) וניתן צו לקיימה (ת.ע. (ת”א) 14-08-13221, בית המשפט לענייני משפחה תל אביב-יפו, סגן הנשיא כב’ הש’ שילה, להלן: “פסק הקיום”). ערעור שהוגש מטעמם של פסק הקיום נדחה (עמ”ש 16-03-49384 בית משפט מחוזי תל אביב-יפו). המערערים לא הגישו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ופסק הקיום הפך לחלוט.

ב. במסגרת פסק הקיום נדרש בית משפט קמא גם לתביעה נוספת של המערערים למתן

פסק דין
הצהרתי (שהוגשה כשמונה חודשים לאחר הגשת ההתנגדות, תמ”ש 15-02-9045) לפיו כספים המופקדים בחשבון בנק על שמם ועל שם המנוח שייכים להם, בשלמות, ואינם חלק מעיזבון המנוח. בפסק הדין, שניתן במאוחד בהתנגדות ובתביעה זו, נדחתה התביעה, אף ערעור שהוגש על פסק הדין נדחה (עמ”ש 16-03-49384). פסק הדין בתביעה ההצהרתית הפך להיות חלוט משהמערערים לא הגישו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

הצוואה
2. בצוואה שקוימה ציווה המנוח את דירתו ותכולתה למשיבה 1 (להלן: “המשיבה”); את כל זכויות בכל נכסי דלא ניידי אחרים בכל מקום בעולם ככל שישנם או שיהיו בבעלותו, לילדיו המערערים; את מלוא הכספים בחשבון xxx בבנק לאומי למשיבה; הכספים המופקדים בבנק לאומי (למעט הכספים בחשבון xxx בהם זיכה את המשיבה) לרבות בחשבון yyy ו/או בכל חשבון ובנק אחרים בישראל יחולקו באופן הבא: שליש למשיבה; מנה כספית לנכדו, בנו של המערער 1; מנה כספית לפלוני; יתרת הכספים למערערים בחלקים שווים; כל זכויותיו במיטלטלין, למעט תכולת הדירה בה זכתה המשיבה, למערערים בחלקים שווים.

3. מעשה מרכבה זה של המנוח לווה, על כל סעיפיו, בהסברים מפורטים:

א. הדירה למשיבה, משום מסירותה לו לאורך שנים, מסירות שהיתה כלשונו “ללא ערוך” (ס’ 4.1 לצוואה).

ב. חלוקת הכספים בחשבונות הבנק (למעט הכספים בחשבון בהם זיכה את המשיבה) נעשתה תוך הבהרה, כי הגם שהבעלות הפורמלית בחשבון yyy הינה גם על שם המערערים, הבעלות האמיתית במלוא הכספים המופקדים בו הינה של המנוח בלבד. המנוח הסביר, כי הכספים מהווים את יתרת
התמורה ממכר מקרקעין שהיו בבעלותו ובבעלות אשתו בגרמניה, ואשר הועברה לחשבון האמור לאחר שחלק מהתמורה שהתקבלה בגין המקרקעין ניתן במתנה למערערים. המנוח ציין, כי צירופם של המערערים לחשבון האמור נעשה מטעמי נוחות ולא מתוך כוונה להעניק להם את חלקם במתנה. מכאן, הוראתו בצוואה שהמשיבה תקבל שליש ממלוא הכספים בחשבון (ס’ 4.4 ו-4.4.1 לצוואה), תוך הדגשה, כי המערערים יקבלו את יתרת הכספים בחשבון הנ”ל לאחר שהמשיבה ושני הנהנים הנוספים, יקבלו את חלקם (ס’ 4.4.4; 4.4.4.1 ו-4.4.4.2 לצוואה).

ג. בסעיף 6 לצוואה הסביר המערער את הציווי האחרון שיצא מלפניו, על השינויים שבו, ביחס לצוואות שקדמו לצוואתו זו:

“ברצוני להעלות על הכתב, כי השינויים שנעשו על ידי בצוואתי זו, נעשו לאחר שלאחרונה, ובמשך תקופת זמן מה, הייתי מאושפז בבית החולים איכילוב, ובאותה עת, באיחור רב מאוד, למרות שידעו על מחלתי, באו מגרמניה בני ש’ ואשתו לשעבר ד’. בני י’ כלל לא הגיע, הם לא באו לסעוד אותי אלא באו למטרותיהם הם, שלשמן הם פגעו ופעלו כנגד ב’ ש’
(המשיבה, ש’ ש’), שהיא היחידה הסועדת אותי במסירות אין קץ במשך כל השנים האחרונות. בכך הם פגעו גם בי, עד כדי כך שאפילו סירבתי לראות את בני ש’. ילד״, י’ ו-ש’ למעשה אינם מתעניינים בי כבר תקופה ארוכה”.

ד. על רקע האמור בס’ 6 לצוואתו ביקש המנוח לשמור ולשמר את אותו “מעשה פסיפס עדין שהרכיב”, לקבע ולמנוע שינוי של “מאזן החלוקה שהוא מצא לנכון לחלק, ולהפריע ליורש זה או אחר מלקבל את אותו רכוש שהוא ציווה לו”. (לשון הש’ ט’ שטרסברג-כהן בע”א 2698/92, יונה נ’ אדלמן, פ”ד מח(3) 275; להלן: “פרשת אדלמן”), וקבע בסעיף 8 לצוואה בזו הלשון:

“אני מורה בזאת, כי במידה ומי מילדיי י’ או ש’… או מי מטעמם יתנגד לקיומה של צוואה זו, או לכל סעיף מסעיפיה, לרבות אשר כתבתי בסעיף 4.4. לעיל לפיו החשבון וכל הכספים בו בבל”ל הינם בבעלותי, הרי המתנגד לא יירש כל חלק מעיזבוני וזאת למרות כל האמור לעיל בצוואתי זו, וחלקו של המתנגד יתחלק בחלקים שווים בין ב’ ש’
(שתקבל מחצית מחלקו של המתנגד) לבין הנכד ו/או הבנים שלא התנגד, לפי העניין (שיקבלו את המחצית השנייה של המתנגד). היה חס ושלום שני בניי יתנגדו לקיומה של צוואה זו או לכל סעיף מסעיפיה, הרי שניהם לא יירשו כל חלק מעיזבוני ומלוא העיזבון – זולת הכספים שיגיעו לפ’ ול-צ’ (בעלי המנות ש’ ש’) – יעבור לב’ והיא תהא היורשת היחידה של שני חלקי הבנים גם יחד, בנוסף לחלקה”.

אם לא די בכך, ועל מנת להדגיש את רצונו זה, ‘לשמור ולשמר’ את מתווה החלוקה שבנה הוסיף המנוח והבהיר, בסעיף 4.4.4.1 לצוואה, כי הורשת הכספים הנ”ל “תתבצע רק בכפוף לביצוע דווקני תחילה של המפורט בכל הסעיפים… לעיל וס’ 8 להלן” כמו גם בס’ 4.4.4.2, בו הורה למשיב 2 להעביר את הכספים למערערים “ואף זאת רק בכפוף לכך שמילאו אחרי מלוא תניות צוואתי זו המופנית אליהם”.

5. משקוימה הצוואה וקיומה הפך לחלוט לא יכול להיות חולק בדבר רצונו הברור והמפורש של המנוח להדיר מירושתו את מי שינסה לפגוע באותו מעשה פסיפס עדין שהרכיב (פרשת אלדמן, שם).

את רצונו זה הביא המנוח לידי ביטוי בהכללת אותה הוראה – הוראת ס’ 8 – המכונה בשפה המשפטית “תניית סילוקין”.

פסק הדין נושא הערעור וטענות הצדדים בערעור
6. פסק הדין נושא הערעור ניתן בתביעתה של המשיבה נגד המערערים לאכיפת תניית הסילוקין.

בישיבה הראשונה שהתקיימה בתביעה זו ויתרו הצדדים על הבאת ראיות והסכימו, כי ההכרעה בה תינתן בדרך של סיכומים בכתב על יסוד הממצאים העובדתיים וקביעות המהימנות שנקבעו בפסק הקיום.

בפסק הדין, נדרש בית משפט קמא למקומה של תנייה, כמות זו שבסעיף 8 לצוואה (להלן: “תניית הסילוקין”), במשפט הישראלי. על בסיס פסקי הדין בע”א 245/85 אנגלמן נ’ קליין, פ”ד מג(1) 772 (להלן: “פרשת אנגלמן”) ובפרשת אדלמן ועל בסיס קביעותיו העובדתיות בפסק הקיום קבע, כי התנגדותם של המערערים היתה חסרת בסיס ונגועה בחוסר תום לב, בכל הנוגע לטענת חוסר הכשירות (להבדיל מטענת ההשפעה הבלתי הוגנת) וכי לא היתה להם כל הצדקה להגיש את תביעתם ל

פסק דין
הצהרתי בנוגע לחשבון הבנק, תביעה חסרת כל בסיס עובדתי ומשפטי מה גם שהם ידעו היטב את עמדת אביהם המנוח ביחס אליו, כמפורט בצוואה.

על רקע מסקנה זו קיבל בית משפט קמא את תביעתה של המשיבה, נתן תוקף מלא לתנייה שבסעיף 8 לצוואה, וקבע כי למערערים אין כל חלק ונחלה בעיזבון אביהם המנוח.

7. לטענת המערערים, תמונת המצב שעמדה לנגד עיניהם לעת הגשת ההתנגדות הצדיקה את הגשתה – אדם חסר ישע, תשוש ומנותק מסביבתו, מבודד על ידי המשיבה, כשהוא במצב גופני קשה, סובל ממחלות רבות ונזקק לעזרה יומיומית, סובל מפגיעה קשה בכל החושים המשמעותיים (ראיה, שמיעה וכו’) ובירידה תפקודית קשה. לדידם, הראיות שהיו בידיהם רק איששו את תמונת המצב האמורה, מה שחייב אותם לממש את זכותם החוקתית לפנות לערכאות על מנת להביא לחשיפת האמת בכל הנוגע לתוקפה של הצוואה. לגישתם, ההתנגדות הוגשה בתום לב ומטעמים סבירים ודין קביעת ביהמ”ש קמא לתת תוקף להוראת ס’ 8 לצוואה להתבטל. כך גם התביעה ל

פסק דין
הצהרתי שהוגשה מתוך אמונה, כי הכספים המופקדים בחשבון שייכים להם ולא לעיזבון המנוח, תביעה שהם היו זכאים להגישה – נגד עיזבון המנוח – חרף הוראת סעיף 8 לצוואה בהיותה של זו חיצונית לדיני הירושה ופוגעת בזכותם הקניינית.

8. המשיבים בתגובה מבססים את טיעוניהם על קביעות העובדה והמהימנות בפסק הקיום אשר הפריכו אחת לאחת את טענות ההתנגדות של המערערים, כמו גם את טענותיהם לבעלות בכספים
בחשבון הבנק. לטענת המשיבים, קביעותיו של בית משפט קמא בהקשר זה מלמדות, כי ההתנגדות והתביעה ההצהרתית הוגשו על בסיס טענות סרק ובחוסר תום לב מובהק, תוך שהמערערים “תופרים” את תיק ההתנגדות במטרה לייצר עובדות שיסייעו להם בהליכים המשפטיים שנקטו. בנסיבות אלה, כך לטענת המשיבים, התוצאה של בית משפט קמא מסתברת ומתחייבת – הדרתם של המערערים מחלקם בעיזבון המנוח.

תניית הסילוקין בצוואה
9. בדיני הירושה במשפט הישראלי, כמו גם בשיטות משפט אחרות המכירות בתניית הסילוקין, מבחינים בין תניית סילוקין מסוג “אי תקיפה” ותניית סילוקין מסוג “אי תביעה”.

תניית אי-תקיפה
10. תניית “אי תקיפה” בצוואה מכוונת כנגד תקיפה ישירה של הצוואה ואחת היא אם מטרת התקיפה הינה לפסול את הצוואה בשלמותה או בחלקה. מטרתה של תניה זו ל”סלק” זוכה על פי צוואה מזכייה
במנה או בחלק שהוקנו לו, וזאת אם יתנגד הוא לקיומה של הצוואה ובכך להניא יורשים מלהגיש התנגדות לקיומה של הצוואה, ובכך לשנות את המתווה שקבע המצווה בצוואתו לחלוקת עזבונו (מיכאל קורינלדי, “דיני ירושה – צוואות, ירושות ועזבונות”, 241 (2008); שאול שוחט
, “פגמים בצוואות”, מהדורה שלישית (2016) 290).

שאלת תקפותה של הוראה שכזו נדונה בפרשת אנגלמן. ההלכה שיצאה מבית מדרשו של בית המשפט העליון בפרשה זו (כב’ השופטים אהרון ברק ומשה בייסקי) הציגה פתרון מעשי –

“אם יורש על פי צוואה מתנגד לקיומה בטענות סרק… ושלא בתום לב, יש מקום לקיים את האמור בתניה… עם זאת, אין ליתן לה תוקף… מקום שההתנגדות מבוססת על עילה סבירה ובתום לב” (ברק, שם, עמ’ 787; הש’ בייסקי מאמץ, שם עמ’ 790).

11. בפרשת אנגלמן נמנע בית המשפט העליון מלקבוע סממנים לאפיון “כשרותה” של ההתנגדות. באותה פרשה בחן השי בייסקי את טעמי ההתנגדות במקרה הפרטני שהונח לפניו כמו גם את הראיות שהובאו, ואימץ את קביעתו של בית המשפט קמא (שדן בתוקפה של תניית הסילוקין במסגרת ההתנגדות גופה והחליט ליתן תוקף לצוואה לרבות לתניה עצמה) לפיה הטענות בדבר השפעה בלתי הוגנת ותחבולות עורמה היו תלויות על בלימה.

נראה, אפוא, כי בין הסממנים לאפיון האמור ניתן להצביע על הפער בין טיב הטענות שנטענו בכתב ההתנגדות לראיות שהובאו לביסוסן. ככל שהפער גדול יותר כך תתחזק המסקנה בדבר “אי כשרותה” של ההתנגדות. זאת ועוד, כאשר יש “תניית סילוקין” בצוואה ראוי למתנגדים לצמצם את טענותיהם לטענות שהם באמת מאמינים בהן ולהיזהר בהעלאת טענות שהם יודעים שאין בהן ממש (ראו בהקשר זה תמ”ש (נצי) 11-07-42052 צ’ מ’ נ’ ל’ ש’; פורסם בנבו). כן יש לבחון, לטעמי, את מידת נחישותו של המתנגד להוכחת טענותיו. אם נמנע המתנגד מלהשיג ולהציג ראיה שיש בה כדי לבסס טענה מטענותיו, קל וחומר כשטען שיש בידו ראיה שכזו והוא אף התבקש להציגה, תתחזק המסקנה, כי הוא בעצמו לא האמין בטענתו מה שמערער את תום לבו של המתנגד ומחזק את ‘אי כשרותה’ של ההתנגדות. עוד יש לבחון את מהימנותו של המתנגד ומידת האמון שיש לתת בו ובטענותיו, כמו גם את הדרך בה הכין את הרקע להתנגדות (השגת ראיות) ואת הדרך בה ניהל אותה. אם ידע המתנגד על קיומה של הצוואה, טרם מות המוריש, ופעל, בחוסר תום לב, ליצירת תשתית ראייתית להתנגדות לה ו/או פעל במהלך ההתנגדות במישורים אחרים לסיכולה, תוך הסתרת מידע או מתן מידע מסולף – יש גם בכל אלה כדי לחזק את המסקנה, כי ההתנגדות הוגשה שלא בתום לב ושלא מסיבה סבירה.

והנטל – הנטל, לטעמי, לאחר שהצוואה קוימה וההתנגדות נדחתה, מוסל על המתנגד להוכיח את “כשרותה” של ההתנגדות.

תניית “אי תביעה”
12. תניית “אי תביעה” מכוונת כנגד תקיפתה של מסת העיזבון. תניה זו, שקובע המצווה בצוואתו, מורה כי מי שיפעל לסיכול ביצועה של הצוואה יאבד את הזכויות שהוענקו לו על פיה. ההבדל בין תניה זו לתניית “אי תקיפה” היא שבעוד שהאחרונה באה למנוע את תקיפת הצוואה מכוח עילות שבדיני ירושה, הראשונה – “אי תביעה”, מכוונת לתקיפת מסת העיזבון במטרה לגרוע מהיקפו, מכוח עילות חיצוניות לדיני הירושה.

13. בפרשת אדלמן קבע המנוח, בסעיף 19 לצוואתו, כי “כל מי שיתנגד לקיום צוואתי זו או לביצועה מנימוק כלשהו – יאבד אוטומטית את כל זכויותיו על פי צוואתי זו, ולא יקבל דבר…”

בהתייחס לתוקפה של הוראה שכזו קבע בית המשפט העליון (כבי הש’ שטרסברג-כהן ובהסכמת שאר חברי ההרכב) את הדברים הבאים:

“התחקות אחר כוונת המצווה מלמדת, כי היה בכוונתו להדיר מן הירושה מי שינסה לפגוע באותו מעשה פסיפס עדין שהרכיב, לשנות את מאזן החלוקה שהוא מצא לנכון לחלק, ולהפריע ליורש זה או אחר מלקבל את אותו רכוש שהוא ציווה לו… (להבדיל מתביעה של צד שלישי, ש’ ש’)… תקיפת מסת העיזבון על ידי מי מהיורשים על פי הצוואה הוא ניסיון לסכל את רצונו של המנוח, ומפני סיכול כזה התנה הוא את תניית הסילוקין, שבעזרתה ביקש המנוח למנוע מילדיו, יורשיו, לתקוף את רצונו הברור והמפורש. אם רוצים הם לקבל חלק בירושה, יכולים הם לוותר על חלקם ולתקוף את הצוואה כאוות נפשם, אבל אין הם יכולים לאחוז גם בזה וגם בזה”.

למקרא דברים אלה, ניתן לסבור, כי בית המשפט העליון לא נתן דעתו להבחנה בין שתי התניות “אי תקיפה ו”אי תביעה” ולעילות העומדות ביסודן וראה בשתיהן התנגדות לצוואה (ר’ מיכל קורינלדי “דיני ירושה – צוואות, ירושות ועזבונות”, שם, עמ’ 213).

לטעמי, בית המשפט העליון אכן ראה בשתי התניות משום התנגדות לצוואה אך הבחין היטב בין תניית “אי התקיפה” שעניינה התנגדות ל”קיום צוואה” מכוח עילות שבדיני הירושה לבין תניית “אי תביעה” שעניינה התנגדות ל”ביצועה”, במישור ההתנגשות עם כוונתו הברורה של המצווה לחלק את אשר חילק ללא עוררין מכוח עילות חיצוניות לדיני הירושה. זו גם זו – התנגדות לצוואה שעה שהמצווה הורה בצוואתו, כי אין להתנגד לביצועה.

14. חופש הציווי והמצווה לקיים את דברי המת נטועים בזכותו החוקתית של האדם לכבוד ולאוטונומיה אישית ומהווים קווי יסוד במשפט הצוואות שלנו. הגוון החוקתי שנושאים קווי יסוד אלה מקנים להם עליונות נורמטיבית על פני האינטרסים של בני המשפחה ומובילים להעדפת רצון המת במקרה של התנגשות (ע”א 7918/15 פלונית נ’ פרידמן, 24.11.2015; ש’ שוחט “פגמים בצוואות”, 2016 עמ’ 25-30). ליורשים פוטנציאליים על פי דין, ולכל אדם אחר בוודאי, אין עקרון הסתמכות. אין להם כל זכות שהמוריש יצווה להם משהו מעיזבונו. אם ראה המוריש לנכון לצוות כיצד ולמי יחולק עיזבונו, הרי שחל העיקרון של כיבוד רצון המת המהווה “מדיניות משפטית שיש להגשימה. היא עוברת כחוט השני בדיני הירושה. היא משמשת קו מנחה לפירושן של הוראות שונות בתוך הירושה…” (פרשת אנגלמן, שם; ראו גם ע”א 119/89 טורנר נ’ טורנר, פ”ד מח(2)
81). על בסיס דברים אלה, וניתן להרחיב בהם, אינני רואה כל מניעה ליתן תוקף לתניית אי תביעה בה המוריש הבהיר בצוואתו (שקוימה) כי יורש שיגיש תביעה, גם אם בעילה חיצונית לדיני הירושה, במגמה לסכל את מתווה החלוקה שקבע, ינושל מהחלק או המנה שהוענקו לו בצוואה. בכל הכבוד, אין כאן פגיעה בזכותו של היורש – משאין לו, כאמור, זכות קנויה לקבל חלק כלשהו מעיזבונו של המוריש – לפנות לערכאות מכוח זכות חיצונית לדיני הירושה ולתבוע אותה (קורינלדי, שם, 294). אלא שאז – ידע הוא שיאבד את חלקו בעיזבון. זהו התנאי לזכייה וזו בחירתו שלו, של היורש. אכן, זכות הגישה לערכאות זכות יסוד היא וכי חירות התנועה אינה זכות יסוד, ובכל זאת הכירה הפסיקה הישראלית בתניות בצוואה שעודדו שמירת קשר עם ישראל, עליה לישראל ואף השתקעות בה (ע”א 30/92 נוימן נ’ היועמ”ש, פ”ד מז(2) 275; ע”א 5717/95 וינשטיין נ’ פוקס, פ”ד נד(5) 792). יתרה מכך, תנאי הסיבה הסבירה ותום הלב שנדרש לביטול תוקפה של תניית אי התקיפה לא בא אלא מתוך אותו עיקרון של מצווה לקיים רצון המת. הוא לא בא מתוך רצון להגן על אינטרס היורשים. הוא נועד למנוע מצב בו תקוים צוואה שאינה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה – אותו רצון שאנו מצווים לקיים, ולאפשר קיומו של הליך לבדיקת אמיתותה של הצוואה. תנאי זה כלל לא צריך לתניית “אי תביעה”.

מן הכלל אל הפרט
15. בענייננו, קבע המנוח כי אם ילדיו, המערערים (או נכדו), או מי מטעמם יתנגד לקיומה של צוואתו, או לכל סעיף מסעיפיה, לרבות ס’ 4.4 שעניינו חשבון הבנק בו ציין כי החשבון וכל הכספים בו הם בבעלותו, לא יירש המתנגד כל חלק מעיזבונו למרות כל האמור בצוואה, ואותו חלק יעבור לזוכים האחרים על פיה.

המנוח קבע, אפוא, בצוואתו, הן תניית אי תקיפה הן תניית אי תביעה בהתייחס לכספים בחשבון הבנק.

16. המנוח ראה במתווה שערך את תמצית צוואתו. הוא נתן הסבר בצדן של ההוראות המנחילות כמו גם בצדן של ההוראות המדירות, ואף חזר וציין בהוראות נוספות, את החשיבות שהוא מקנה לתניית הסילוקין בהבהירו, כי ההענקה למערערים הינה לאחר מילוי הוראות התניה ואף הנחה את מנהל העיזבון לבל יסטה מהוראה זו קודם שיחלק את העיזבון.

17. בפסק דינו נתן בית משפט קמא תוקף מלא לתניית הסילוקין על שני חלקיה. לתניית אי התקיפה קבע, כי ניתן היה להכיל את ההתנגדות שהוגשה אילו היו המערערים מעלים אך את הטענה בדבר השפעה בלתי הוגנת מצד המשיבה. ברם, הם התנגדו גם בעילה של העדר כשירות ולהתנגדות בעילה זו, לא היה כל בסיס. ההתנגדות בטענה זו, היתה נגועה בחוסר תום לב, לא היתה לה ראשית ראיה ולא היתה למערערים כל סיבה והצדקה להעלותה. לתניית אי התביעה קבע, כי לא היתה למערערים כל עילה והצדקה להגיש את תביעתם ביחס לחשבון הבנק שעה שידעו את עמדת אביהם בנוגע אליו. טענותיהם בעניין זה היו חסרות כל בסיס עובדתי ומשפטי והם אף שיקרו שעה שטענו כי אביהם מעולם לא ביקש מהם, בחייו, לצאת מהחשבון בעוד שהוכח, על פי מסמכי הבנק שהוגשו, כי המנוח פנה אליהם בעניין זה והמערער 2 אף נענה לבקשתו וחתם על יציאתו מהחשבון.

בית המשפט אף הוסיף כי התנגדות המערערים לקיום רצונו של המנוח באה לידי ביטוי לא רק בהתנגדותם לצוואה האחרונה אלא גם לצוואות קודמות שלו כשהוא היה הרבה יותר עצמאי, לא נזקק כלל לעזרתה של המשיבה ושעה שהמערערים עצמם מאשרים כי היו איתו בקשר שוטף לעת עריכתן. ביחס לצוואות אלה – שגם בהן זיכה את המשיבה בחלקים נכבדים מעיזבונו – לא היה כל יסוד להתנגדות גם מהטעם של השפעה בלתי הוגנת.

18. נוכח קביעות העובדה והמהימנות שנקבעו בפסק הקיום – הן ביחס להתנגדות לקיום הצוואה הן ביחס לתביעה ההצהרתית בנוגע לחשבון הבנק – יש, לטעמי, להותיר את פסק הדין הנותן תוקף לתניית הסילוקין על שני חלקיה, על כנו.

19. בהליך שהתקיים בבית משפט קמא לא נדונה, במסגרת ההתנגדות לקיום הצוואה, שאלת תוקפה של תניית הסילוקין. בית משפט נדרש רק להתנגדות לקיום הצוואה כמו גם לתביעה ההצהרתית וקבע בסעיף 46 לפסק הקיום, כי ככל שהצדדים לא יגיעו להסכמה בנושא זה – של תניית הסילוקין – רשאי כל צד להגיש תובענה מתאימה. על פסק הקיום שדחה את ההתנגדות לצוואה, כמו גם על דחיית התביעה ההצהרתית ביחס לחשבון הבנק, הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור נדחה. לא הוגשה בקשת רשות ערעור. פסק דינו של בית משפט קמא הפך לחלוט. בדיון הראשון שהתקיים בתביעת המשיבה למתן תוקף לתניית הסילוקין ויתרו הצדדים על הליך הוכחות והסכימו, כי ההכרעה בתובענה תינתן על יסוד סיכומים בכתב. התוצאה – מבחינה דיונית – ההכרעה בתביעה נעשתה על בסיס ממצאי העובדה והמהימנות שנקבעו בפסק הקיום, ממצאים שהפכו לחלוטים ואין לערער ו/או להרהר אחרים במסגרת הערעור שלפנינו.

20. בהתנגדותם יצרו המערערים תמונת מצב קשה הן ביחס למצבו הפיזי-מנטלי של המנוח הן ביחס
למערכת היחסים בינו לבין המשיבה. המערערים הציגו את המנוח כישיש חסר ישע לחלוטין; תשוש ומנותק מסביבתו; פגוע קשות בחושי הראיה (כמעט עיוורון מלא) והשמיעה; סובל מירידה תפקודית קשה; נזקק לעזרה יומיומית; מוגבל בניידות; לא התמצא בזמן ובמקום; נתון במצבים מבולבלים וסובל מהזיות. במצב דברים זה, כך לטענתם, ניצלה המשיבה, מתוך תאוות בצע שלוחת רסן, את מצבו הפיזי והמנטלי של המנוח, בודדה אותו לחלוטין ממשפחתו וממכריו, ויצרה מצב של תלות מלאה שלו בה.

21. לטענת המערערים, זוהי תמונת המצב שהיתה לפניהם ערב הגשת ההתנגדות והיא זו, שהניעה
אותם, בתום לב ומתוך אמונה מלאה בה, להגיש את ההתנגדות, כך שזו הוגשה מתוך סיבה סבירה ובתום לב, בשעתו. האמנם?

כללי
22. המערערים לא הסתפקו בהגשת התנגדות רק לצוואה האחרונה. בכתב ההתנגדות הם ביקשו לקיים צוואה הדדית מיולי 1996 עליה חתם המנוח במקביל לחתימת אשתו על צוואה זהה בה ציוו, על דרך של יורש אחר יורש, את כל עיזבונם למערערים (ס’ 12 לכתב ההתנגדות). בכך, הם ביקשו לבטל, למעשה, ארבע צוואות מאוחרות לצוואה ההדדית וקודמות לצוואה האחרונה נושא פסק הקיום, על אף שאלה לא הוגשו לקיום ולא הוגשה התנגדות פורמלית לקיומן. על בסיס בקשתם זו, וכדי לקצר הליכים, נקבע בישיבת קדם המשפט, כי הדיון בהתנגדות יתקיים “הן בהתנגדות לצוואה האחרונה ולכל הצוואות שנערכו לאחר הצוואה הגרמנית” (זו ההדדית – ש’ ש’). עיון בארבעת הצוואות הללו (הרביעית היא אשרור של הצוואה השלישית) מלמד, כי כבר בצוואה הראשונה (המאוחרת להדדית) מבין הארבע, מיום 14.12.11, העניק המנוח חצי מיליון יורו למשיבה 1; בצוואה השניה מיום 27.9.12 העניק לה שליש מהדירה ושליש מהכספים בחשבונות הבנקים; בצוואה השלישית מיום 27.11.12 העניק לה שליש מהדירה ושליש מהכספים. צוואה זו אושררה ע״י המנוח בצוואה מיום 11.2.14; בצוואה האחרונה, העניק המנוח למשיבה 1 את כל הדירה ושליש מהכספים. כבר בצוואה השניה (מיום 27.9.12) ובשלישית (מיום 27.11.12 שאושררה בצוואה מיום 11.2.14) כלל המנוח תניית סילוקין.

העולה מהמקובץ – המערערים החליטו להתנכר לרצון אביהם, לזכות את המשיבה בחלקים אלו ואחרים מעיזבונו, ולהילחם בכל צוואותיו מלחמת חורמה, הגם שידעו היטב, כי טענת אי הכשירות אינה רלבנטית לארבע הצוואות שקדמו לאחרונה ואין לה כל בסיס בכל הנוגע לצוואה האחרונה, והגם שידעו היטב, כי גם לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת אין בסיס, ביחס לארבע הצוואות שקדמו לאחרונה, משום שבמהלך עשייתן גם המערערים אישרו, כי היה להם קשר שוטף עם המנוח, המשיבה לא בודדה אותו והוא לא היה זקוק לעזרתה (עמ’ 41 לפסק הקיום. הקשר השוטף נשמר עד סוף שנת 2013. כך גם עדות העדים מטעם המערערים).

הכשירות
23. כשנשאל המערער 1 ממתי אביו לא היה כשיר הוא ענה שאינו יודע ולאחר מכן העיד, כי אביו לא היה כשיר “הכי מוקדם ב-2013”. המערער 2 טען בתחילה, כי אביו הפסיק להיות צלול ב-2008 ולאחר מכן אמר שאינו יודע (ס’ 21 לפסק הקיום). מכאן, לא היה כל יסוד לטענת אי הכשירות ביחס לצוואות אלו, שהרי הצוואה השלישית (שרק אושררה בינואר 2014) נערכה ביום 27.11.12, כשנה לפני תחילת חוסר הכשירות אליבא דהמערערים.

אשר לצוואה נושא פסק הקיום מיום 27.4.14- היו אלה המערערים שצירפו לתצהירם שתי תרשומות ממחלקת הרווחה של עיריית תל אביב מיום 27.4.14- יום עריכת הצוואה – ומיום 5.5.14. תרשומות אלו היו בידיהם טרם הגשת ההתנגדות שהוגשה ביום 29.1.15 בראשונה, מתוארת פגישה בין המערער 1 ועורך דינו לבין עו״ס ממחלקת הרווחה ובה נאמר, כי “חוות הדעת שבידינו כעת (מבתי החולים) מצביעות על היות [המנוח] צלול בדעתו”. בשניה נאמר, כי: “אין כל אבחון או חוות דעת המצביעות על ירידה קוגניטיבית אצל [המנוח] או על היותו בלתי כשיר לקבל החלטות או זקוק לאפוטרופוס”. חרף תרשומות אלה טענו המערערים, כי המנוח נמצא מזה שנים במצב קוגניטיבי קשה. גם אם תאמר, כי היו בידי המערערים מסמכים אחרים שהצביעו אחרת (כמו חו״ד פרטית מטעמם בתמיכה לבקשתם למנותם כאפוטרופסים עליו, חוו״ד מיום 27.5.14 – שאגב נערכה עת היה המנוח מאושפז בבית חולים וסבל מדליריום עד כדי כך שהמומחה אישר ש״בהחלט אפשרי״ שהמנוח היה כשיר לפני יום הבדיקה), חובה היתה עליהם, כמי שהנטל מוטל עליהם, להוכיח טענתם באמצעות חוות דעת של מומחה. ואכן, בימ״ש קמא מינה מומחה רפואי אלא שהתנהלותם של המערערים מנעה את הגשת חוות דעת, מה שמלמד, לטעמי, שהם עצמם לא ממש האמינו בטענת חוסר הכשירות. וכך קבע בית משפט קמא בפסק הקיום, בעניין זה:

“בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 22.3.15, מונה על ידי מומחה רפואי, פרופ’ נוי (להלן: “המומחה”), לצורך בדיקת כשרותו של המנוח לערוך צוואה, במועד שבו נערכה הצוואה האחרונה.

המתנגדים בחרו שלא לפנות סמוך לאחר מכן למומחה שמונה ורק לאחר שהוגשו סיכומיהם, ביום 24.12.15, הוגשה חוות דעתו של המומחה, שקבע כי על בסיס המסמכים שהוצגו בפני
ו, המנוח היה כשיר לערוך את הצוואה. ברם, המתנגדים ביקשו שחוות דעת זו לא תהיה חלק מחומר הראיות, היות שהיא הוגשה באיחור רב, לאחר תום שמיעת הראיות. למרות התנגדות ב’ (המשיבה ש’ ש’), נעתרתי לבקשתם וקבעתי כי כל צד יטען בסיכומיו בדבר המשמעות של רצון המתנגדים כי חוות דעת המומחה, לא תהיה חלק מחומר הראיות בתיק. עצם העובדה שהמתנגדים לא פנו למומחה ולא הסדירו את שכר טרחתו במועד והמתינו עד לסיום ההוכחות, פועלת לחובתם ומביאה למסקנה כי הם לא הוכיחו טענה זו של העדר כשרות, באמצעות הכלי החשוב שהוענק להם: חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט. המומחה הודיע לבית המשפט במכתבו מיום 7.1.16, כי כבר ביום 16.6.15 הוא פנה לבאי כוח הצדדים וביקש כי יסדירו את שכר טרחתו. ברם, המתנגדים בחרו שלא להסדיר את שכר טרחתו והם “נזכרו” לעשות כן, רק לאחר סיום שלב ההוכחות, כנראה בתקווה כי חוות הדעת תסייע להם (הדגשה שלי, ש’ ש’). כבר מסיבה זו, של אי צירוף חוות הדעת מטעם בית המשפט כחלק מחומר הראיות – על פי דרישת המתנגדים – ניתן היה לדחות את טענתם כי המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה”. זאת ועוד, בתלונה שהגיש המערער 2 למשטרה, ביום 20.1.14 הוא טען, כי המנוח “אחראי לעצמו” (עמ’ 40 ס’ 2 לפסק הקיום).

24. הטלת ספק בכשרותו של אדם – בחייו – לבצע פעולות משפטיות אינה דבר של מה בכך. על אחת כמה וכמה שלילת הכושר לצוות מאדם שבמהלך חייו לא הוטל ספק בכושרו. מכאן ההלכה, לפיה “עד
שנהיה רשאים להסיק כי פלוני לא ידע להבחין בטיבה של צוואה נדרשות ראיות ספציפיות וחד משמעיות יותר – ליום עריכת הצוואה…” (ע״א 5185/93 היועמ”ש נ’ מרום, פ״ד מט(1) 318) ובמקום אחר נקבע, כי סתירתה בדיעבד של חזקת הכשרות הבסיסית הזאת מצריכה ראיות ברורות וממשיות, והנטל הינו כבד ביותר (ע״א 724/87 כלפה (גולד) נ’ גולד, פ״ד נח(1) 22). הלכה זו משליכה אף על ענייננו – יזהר המתנגד, המעלה טענה של חוסר כשירות, כשאין בידו ראיות ברורות ומוצקות לכך. קל וחומר, שעה שקיימת בצוואה תניית סילוקין, שכן אם קיים פער משמעותי בין משקל הטענה לדיות הראיות ומשקלן להוכחתה יש בכך כדי ללמד שהטענה היתה בלתי סבירה וחסרת תום לב, בפרט אם נמנעו מלעשות שימוש להוכחתה בכלי שעמד לרשותם – חוות דעת מומחה.

השפעה בלתי הוגנת
25. המערערים התנגדו לקיום הצוואה האחרונה גם בעילה של השפעה בלתי הוגנת. בית משפט קמא קבע כי ניתן היה להכיל טענה זו, אילו נטענה כטענה יחידה. במצב דברים שכזה לא היה מפעיל את תניית הסילוקין. התנייה הופעלה משום טענת חוסר הכשירות שנטענה ללא סיבה מוצדקת ובחוסר תום לב.

אין בדעתי להידרש לשאלה מה גורלה של תניית סילוקין שעה שההתנגדות כוללת הן טענות שנטענו מסיבה סבירה ובתום לב הן טענות שאין להן בסיס. הטעם לכך שגם בטענה זו (השפעה בלתי הוגנת), כך לטעמי, כשלו המערערים מלשכנע כי טענתם נטענה מסיבה סבירה ובתום לב חרף דיווחי המשטרה והעובדת הסוציאלית, בהם הם אוחזים כהצדקה להגשת ההתנגדות.

26. בעמ’ 16-23 לפסק הקיום, נדרש בית משפט קמא לגרסתם של המערערים וקבע, כי בחקירתו של המערער 2 התגלו תמיהות ואי דיוקים רבים המלמדים, כי אין לתת אמון רב בעדותו. כך גם חקירתו של המערער אשר התגלה כמי “שאמינותו מפוקפקת ביותר וזאת בלשון המעטה” והכל לאחר מתן דוגמאות למכביר. קביעות מהימנות בנוסח זה שונות מקביעות מהימנות לפיהן מעדיפה הערכאה המבררת גרסת צד אחד על פני גרסת הצד האחר. קביעות מהימנות בנוסח זה כמוהן כקביעות שאין בגרסת מי שטען להן ולא כלום.

27. עיון בפסק דינו של בית משפט קמא בהקשר זה מלמד, כי גרסת המערערים אינה אמת; כי המערערים פעלו, עת הגיעו לבקר את אביהם טרם שנפטר, ואף לאחר פטירתו, ליצירת תשתית עובדתית שתסייע להם בעת הצורך; כי הצהירו הצהרות כוזבות שנועדו לשכנע את בית המשפט בחוסר הגיונה של הצוואה; הסתירו ולא אמרו אמת ביחס להליכים משפטיים מקבילים בהם נקטו במטרה לסכל את קיום הצוואה ואף פעלו בחוסר תום לב ותוך הפרה של צווי בית משפט למטרה זו.

אפרט רק חלק מהממצאים שהועלו בהקשר של טענת ההשפעה הבלתי הוגנת:

א. אי אמירת אמת ביחס לדאגה למנוח והטיפול בו על ידם. בחקירתו אישר המערער 2, כי הצהרתו בסעיף 9 לתצהיר כי הוא שהה ליד מיטתו של אביו במהלך כל ימי אשפוזו בבית חולים איכילוב ולאחר מכן העביר אותו לבית אבות סיעודי אינה אמת ותירץ זאת בטענה “יכול להיות שזה השתבש עם הדברים של אח שלי. אני ממש לא יודע” (עמ’ 16 ס’ 9 לפסק הקיום). המערער 1 תירץ את העובדה, כי לא הגיע לישראל לסעוד את אביו אלא ב-4/14, למרות שהוא גמלאי, בשאלה “מה היתה הציפיה שאסעד אותו? אני איש מקצוע? אחות רחמניה?”. זאת ועוד, בית משפט קמא קבע, כי בניגוד לטענות המתנגדים (ומי כמוהם יודע!) הקשר שלהם עם אביהם היה רופף והם ביקרו אותו בשנים האחרונות לחייו בד״כ פעם בשנה, למרות שהם אינם עובדים ועיתותיהם בידם. המערער 1 הודה שמעולם לא לן בדירת אביו כשהגיע לבקרו. הוא העדיף ללון בבית מלון משום שהדירה היתה מוזנחת, טענה שאינה אמת לאור דיווח העו״ס, כי הדירה נקיה ומסודרת. גם כשנודע להם שהמנוח אושפז ביום 7.12.13 לא מיהרו להגיע לארץ וכשהגיעו, שהו מספר ימים ומיהרו לחזור לארצות מגוריהם בחו״ל לשם עיסוקיהם. כך, המערער 2 הגיע לביקור רק ביום 16.1.14 ולא אץ רץ לבקר את אביו המאושפז אלא שם פעמיו לבית המלון משום שהיה עייף מהטיסה. יומיים לאחר מכן הוא כבר הגיש תלונה במשטרה, כי המשיבה משתלטת על חייו ורכושו של המנוח. עד כמה האמין המערער 2 שכך הם פני הדברים תעיד העובדה שארבעה ימים לאחר מכן מיהר לשוב לגרמניה כשהוא מותיר את אביו הישיש, חסר הישע, בידיה של אותה מרשעת כשלדבריו, כך בחקירתו “… אני מפחד על אבא שלי… היא לא מטפלת באבא שלי כמו שצריך… לא יודע למה היא מסוגלת”. גם המערער 1, שלטענתו המשיבה השתלטה על אביו וניהלה אותו, לא הזדרז להגיע לישראל לבקר את אביו החולה. הוא הגיע לראשונה לביקור רק ביום 24.4.14 (למעלה מארבעה חודשים ממועד האשפוז). ״החיפזון״ בו נקט להגיע לארץ מלמד עד כמה האמין בטענתו שלו, כי מצבו של האב בכי רע והמשיבה משתלטת עליו ופוגעת בו. הוא לא האמין! הראיה שבחקירתו אמר “אני לא הבנתי שקיים מצב חירום… אבא לא דיבר איתי שמשהו לא טוב לו” (עמ’ 41-43 ס’ 10-14 לפסק הדין).

ב. הצהרתם כי ההיכרות בין המשיבה למנוח היתה רק כמה חודשים לפני הצוואה ולמטרת השתלטות עליו ועל רכושו לא היתה אמת. בבקשה למינוי אפוטרופוס שהוגשה על ידם טענו, כי “בחודשים האחרונים התקרבה לחייו שכנה בשם ב’…”. כשנשאל המערער 2 מדוע טען כך, למרות שידע שמדובר בקשר רב שנים (עוד כשאשתו היתה בחיים, ש’ שי), השיב “כנראה טעיתי. אני יודע שהוא מכיר אותה טווח ארוך יותר” (עמ’ 16 ס’ 11 לפסק הקיום). גם המערער 1 הודה, כי הצהרתו בבקשה למינוי אפוטרופוס שבחודשים האחרונים התקרבה לחיי אביו שכנה בשם ב’ אשר ניצלה את מצבו המתדרדר היתה טעות. טעות? הרי המערער 1 העיד בהליך ההתנגדות כי ביקר בביתה של ב’, נסע עמה ועם המנוח לטיול בצפון שם לנו יחדיו בבית מלון, אף עזר לבתה עת היתה בברלין. בנסיבות אלה עדותו כי כבר בשנת 2007 ב’ החלה להשתלט על המנוח אינה אמת וחוטאת לאמת, ונועדה לשכנע את בית המשפט בצורך במינויו כאפוטרופוס ולהציג באופן מעוות את טיב היחסים בין המנוח למשיבה לצרכי טענת ההשפעה הבלתי הוגנת (עמי 19 ס’ 4 לפסק הקיום).

ג. במסגרת ניסיונם לקיים את הצוואה ההדדית, שנחתמה על ידי המנוח (ואשתו ז״ל), בגרמניה, הוגשה זו לרשם לענייני ירושה. המערער 2 ידע היטב, כי המנוח ערך מספר צוואות לאחריה במסגרתה בוטלה הצוואה ההדדית, אך הצהיר הצהרה כוזבת כי היא לא בוטלה (עמ’ 17 ס’ 14 לפסק הקיום). כך הצהיר גם המערער 2 הגם שידע כבר שהמנוח ערך צוואות רבות בהן ביטל אותה (עמ’ 19 ס’ 9 לפסק הקיום). ההסברים שנתנו השניים להצהרה כוזבת זו נדחו על ידי בית משפט קמא (שם). עוד קבע בית משפט קמא, בעמ’ 51 לפסק הקיום ס’ 52, כי העד מטעם המערערים העיד שהמערער 1 סיפר לו על הצוואות שערך המנוח בשנים האחרונות לחייו לטובת המשיבה, וכי המערער 1 היה מוטרד מכך. המערער 1 הכחיש בתוקף עדות זו אך בימ״ש קמא דחה את גרסתו והעדיף על פניה את גרסתו של העד “היות שבאותה עת המערער 1 יכול היה לגשת בחופשיות לדירה וסביר מאוד להניח כי הוא מצא שם את הצוואות”. קביעות עובדתיות אלו, שאין כאמור להרהר אחריהן, מלמדות כי המערערים לא נרתעו אף מלשקר מעל דוכן העדים בבית המשפט על מנת לייצר מצג לפיו הצוואות היו הפתעה עבורם.

ד. טענת המערערים, כי מקום מושבו של המנוח הוא בגרמניה וכי הגעתו לישראל היתה כתייר, אינה אמת. המערער 1 טען, כי הדירה בה התגורר המנוח בישראל, מאז שנת 2007, עת עלה המנוח לארץ עם אשתו, הינה דירת נופש וכי מדובר בעצם במגורים זמניים של המנוח בארץ. המערער 1 אף טען, כי המנוח לא היה תושב ישראל וכי גרמניה היתה מרכז חייו. בכך ביקשו לתרץ את המהלך בו נקטו – הטסת המנוח במטוס אמבולנס פרטי לגרמניה, שם נפטר ונקבר חרף רצונו הברור להיקבר ליד אשתו בישראל (עמ’ 17 ס’ 15; עמ’ 20 ס’ 10 לפסק הקיום). טענה זו נטענה בחוסר תום לב ונועדה להכשיר את קיום הצוואה ההדדית בגרמניה, הליך בו נקטו השניים, והוסתר מבית משפט קמא כפי שיפורט בהמשך.

ה. המערער 1 אישר, כי לאחר פטירת אביו הוא שכר חוקרים פרטיים לצורך מעקב אחרי המשיבה. כשנשאל מדוע לא הגיש את דו״ח החקירה לא היתה בפיו תשובה ואף אמר שאין לו דו״ח מעקב. צא ולמד – לא נמצאו ממצאים מפלילים בדו״ח האמור שהיה בהם כדי לאשש את טענת ההשפעה הבלתי הוגנת, שאחרת היה הדוח מוגש לבית המשפט כראיה (ס’ 6 עמ’ 18 לפסק הקיום). אכן, אין מניעה מבעל דין להתחקות אחר בעל הדין האחר במטרה להוכיח את טענותיו. ברם, בהקשר בו אנו עוסקים משההתחקות העלתה חרס בידיו, ראוי שישקול, פעם נוספת, אם יש מקום לטענת ההשפעה הבלתי הוגנת, בוודאי נוכח קיומה של תניית סילוקין.

ו. המערערים הסתירו מבית משפט קמא, כמו גם מהמנהל הזמני של העיזבון שמונה, את ההליך בו נקטו בגרמניה לקיום הצוואה ההדדית משנת 1996. אם לא די בכך, בתצהיר עליו חתם המערער 1 בפני
נוטריון בגרמניה, ביום 29.8.14, לצורך אותו הליך, הצהיר הצהרות שאינן אמת. למרות שידע על קיומה של הצוואה האחרונה בחר להצהיר, הצהרה לא מחייבת: “ייתכן שאבי ניסח צוואה נוספת בחודש אפריל 2014 – נודע לי על כך מעו”ד אריה שחם
… אין לי וודאות על כך כי צוואה מעין זו, אכן קיימת”. ודוק! באותו מועד נמסר לבא כוחו מכתב המיידע אותו על הצוואה והוא אף ידע עליה עוד בחיי המנוח, כפי שהעיד עד מטעמו שסיפר בעדותו, כי המערער 2 אמר לו כי אביו ערך כמה צוואות בתקופה האחרונה (עמ’ 22 ס’ 17(ג) לפסק הקיום; ראו גם עמ’ 51 ס’ 42 לפסק הקיום). אם לא די בכך, בחוסר תום לב מובהק, ימים ספורים לפני ישיבת ההוכחות הראשונה, הגישו המערערים לבית משפט קמא “בקשה למתן

פסק דין
בשל קיומו של

פסק דין
שניתן על ידי בית משפט מוסמך בגרמניה ביום 5.5.15″ בה טענו, כי יש לעצור את ההליך לקיום הצוואה האחרונה ולהכיר בפסק הגרמני על פי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי”ח-1958, היות שפסק הדין עמד בכל דרישות הדין הישראלי ומאחר שמושבו של המנוח בעת פטירתו היה בגרמניה – מה שמסביר את החיפזון בהטסת אביהם החולה באמבולנס פרטי לגרמניה (עמ’ 7 ס’ 29 לפסק הקיום). בהתייחס לטענה זו קבע בית משפט קמא, בהחלטת ביניים, כי “הבנים לא הציגו שום אישור מסירה המעיד כי [המשיבה] ידעה בפועל על ההליך. הם התנהגו בחוסר תום לב משווע כאשר לא דיווחו לבית המשפט בישראל כי הם מקיימים הליך מקביל בגרמניה והדבר נעשה מאחורי גבו של מנהל העיזבון ושל [המשיבה]. יתר על כן, מתברר מפסק הדין שניתן בגרמניה כי המצג שהציגו הבנים הוא כי המנוח היה תושב גרמניה” מה שאינו נכון – שהרי מקום מגוריו הוא שהועתק על ידי המערערים עצמם, פרט שיתכן שהיה מהותי מבחינת בית המשפט הגרמני (ס’ 30 עמ’ 7-8 לפסק הקיום). בעמ’ 49 ס’ 37 לפסק הדין קבע בית משפט קמא, כממצא עובדתי, כי ההליך בגרמניה נעשה במעמד צד אחד ללא שהומצאה הבקשה למשיבה ויתר הנהנים על פי הצוואה האחרונה תוך הטעיית בית המשפט בגרמניה כי המנוח היה תושב גרמניה, וכי ההורים המנוחים לא ביטלו את הצוואה ההדדית. בית המשפט אף מפרט את חוסר תום הלב של המערערים בהקשר זה: המערער 1 הודה בחקירתו כי לא סיפר לנוטריון בגרמניה שהוריו עברו להתגורר בישראל ולא יידעו את בית המשפט בגרמניה כי המנוח ערך צוואות מאוחרות לצוואה ההדדית, בישראל, וכי מתנהל הליך לקיומן.

ז. בניסיון לייצר תשתית ראייתית להשפעה בלתי הוגנת הגישו תלונה למשטרה, כי המנוח נחטף מביתו (על ידי המשיבה) שעה שהתברר, בחקירתו של המערער 2 בבית משפט קמא, כי אשתו נסעה עם המנוח והמשיבה באמבולנס לתל השומר והוא ועורך דינו נסעו אחריהם. המערער 2 לא ידע לומר מדוע הוגשה התלונה שהרי ידע בדיוק היכן אביו והשיב “לא זוכר” (עמ’ 45 ס’ 22 לפסק הקיום).

ח. המערערים טענו, כי נמנע מהם ליצור קשר טלפוני עם המנוח עקב ניתוקי שיחות. המערערים יכולים היו להוכיח טענתם זו על נקלה, אילו היו ממציאים את תדפיס שיחות הטלפון של המנוח או תדפיס שיחות מהטלפונים שלהם – מה שהיה מלמד על בידודו וניתוקו של המנוח מהם. דא עקא, שלמרות שהוצע להם לעשות כן, כשעלות המצאת התדפיסים תחול על המשיבה, הם לא נענו לאתגר ותירצו את הימנעותם בטענות סרק (עמ’ 44 ס’
18-19 לפסק הקיום; ראו גם עמ’ 27 ס’ 13 לפסק הקיום בנוגע לאי המצאת תדפיס שיחות הטלפון של עדי המערערים שטענו, כי התקשו ליצור קשר עם המנוח).

ט. בהקשר זה יש לציין, כי המערערים נמנעו מלזמן לעדות אף אחד מהרופאים או מאנשי הצוות הרפואי שטיפל במנוח, על מנת לתמוך בטענתם, כי המשיבה מנעה ממאן דהוא לבקר את המנוח כשהיה מאושפז או כי הציגה את עצמה כבתו הביולוגית לרבות את הרופאה שטענה להתחזות האמורה (עמ’ 47 למעלה לפסק הקיום).

י. גם הטענה כי המערער לקה בעיוורון כמעט מוחלט התגלתה כלא אמת שעה שהמערערים ואשת המערער 2 העידו, כי שלחו למערער מכתבים בדואר אלקטרוני (עמ’ 49 ש’ 36 לפסק הקיום).

28. לא נעלמה מעיניי קביעתו של בית משפט קמא, כי ניתן להכיל את טענת ההשפעה הבלתי הוגנת, בין היתר עקב דיווחי המשטרה ועדות העובדת הסוציאלית, שלטענת המערערים היה בהם כדי להצדיק את הגשת ההתנגדות מהטעם של השפעה בלתי הוגנת.

דעתי שונה.

בית משפט קמא, בעצמו, קבע בפסק הקיום: “התברר כי העו”ס קיבלה מידע לא מדויק מהמתנגדים ועורכי דינם שלא סיפרו לה על הקשר רב השנים של [המשיבה] עם המנוח… העו”ס לא היתה מודעת למתח הגדול ששרר בין המנוח לילדיו ושנוצר עקב תחושתו, כי הם לא התעניינו בו מספיק ולא ביקרו אותו. העו”ס אף לא היתה מודעת לכך שהמתנגדים אמרו למנוח שהם רוצים להעביר אותו למוסד והוא התנגד לכך נחרצות וכעס עליהם. היא גם לא ידעה על האלימות שנקט [המערער 2] כלפי [המשיבה]” אלימות שנקבעה שהופעלה כלפיה כממצא עובדתי (עמ’ 44-45 ס’ 21 לפסק הקיום) באותו יום בו הוגשה התלונה הכוזבת למשטרה בדבר חטיפתו של המנוח.

שאלת תקפותה של תניית הסילוקין לא נבחנת על בסיס תום הלב של העו״ס אלא על בסיס תום הלב של המתנגדים. הקביעה, כי המערערים “הלעיטו” את העו״ס במידע חלקי ואף מסעה, היא שצריכה לקבוע, כי לא היתה בידם סיבה סבירה והתנגדותם בטענה זו היתה בחוסר תום לב. בה במידה דיווחי המשטרה שכל כולם הם פרי תלונותיהם של המערערים.

29. העולה מהמקובץ – הפער בין הטענות שנטענו על ידי המערערים בכתב ההתנגדות הן ביחס לחוסר הכשרות הן ביחס להשפעה הבלתי הוגנת, לבין הראיות שהונחו על ידם לביסוס הינו פער עצום, הן בנוגע לצוואה האחרונה, בוודאי בנוגע לצוואות האחרות (ראו בהקשר לצוואות האחרות קביעות העובדה והמהימנות שבעמ’ 40-41 ס’ 2-6 לפסק הקיום, מהם עולה כי אף לא אחת מהטענות שנטענו ביחס לצוואה האחרונה נטענו לגביהן, כשלגבי הצוואה השלישית, קבע בימ״ש קמא, כי המערערים מודים כי המנוח היה עצמאי, הם יכלו להתקשר אליו ולבקרו ללא קושי והוא לא היה תלוי כלל במשיבה). מעת שהגיעו המערערים לארץ, לימים ספורים, עובר למותו של המנוח ועד להגשת ההתנגדות פעלו המערערים ליצירת תשתית עובדתית שתצדיק הגשת התנגדות מתוך מטרה אחת ברורה – לסכל את רצונו הכן והאמיתי של המנוח לזכות את המשיבה בחלק מעיזבונו. מערערים לא הסתפקו בהתנגדות לצוואה האחרונה מאפריל 14 אלא התנגדו לכל הצוואות האחרות שערך המנוח. מבחינתם היתה צוואה אחת שחתרו לקיומה, בכל מחיר, גם במחיר הסתרה ואי גילוי פרטים מהותיים – זו הצוואה ההדדית משנת 1996. למערערים לא היתה סיבה סבירה להגיש את ההתנגדות והגשתה, כמו המהלכים שנקטו לביסוסה, נגועים היו בחוסר תום לב מובהק.

אי תביעה
30. התביעה ההצהרתית במסגרתה עתרו המערערים למתן

פסק דין
המצהיר, כי הכספים בחשבון שייכים להם ולא לעיזבון הינה בגדר התנגדות לביצועה של הצוואה “במישור ההתנגשות עם כוונתו הברורה של המצווה לחלק את אשר חילק ללא עוררין” (פרשת אדלמן, שם).

31. לטעמי, די בעצם הגשתה כדי ליתן תוקף לתניית הסילוקין במובנה זה. למערערים ניתנה הבחירה לקבל את חלקם על פי הצוואה או לוותר עליו ולתבוע את כל הכספים לעצמם. המערערים בחרו לתבוע וכשלו. תביעתם נדחתה. פסק הדין שדחה תביעתם הפך להיות חלו. במקום לקבל את יתרת הכספים בחשבון לאחר ניכוי חלקה של המשיבה (שליש) והעברת המנות לשני נהנים נוספים, ביניהם בנו של המערער 1, הם בחרו לטעון לבעלות במלוא הכספים בחשבון, הגם שהחשבון רשום גם על שם המנוח יחד איתם.

32. בפרשת אדלמן, הפעיל בית המשפט העליון גם ביחס לתניית סילוקין מסוג “אי תביעה” (הגם שלא הגדיר אותה ככזו) את מבחן הסיבה הסבירה ותום הלב: “טיעוני התנגדות טובים וסבירים ותום לב מונעים הפעלת תניית סילוקין גם כאשר קיימת התנגדות ישירה לקיום הצוואה ולא רק התנגדות למסת העיזבון, וגם כאשר ההתנגדות היא התנגדותו האקטיבית של היורש” (מה שלא היה בפרשת אדלמן. “ההתנגדות” שם היתה פסיבית משלא הגישו כתב הגנה נגד תביעת אמם נגד מסת העיזבון). הגם שלטעמי אין מקום להפעלת מבחן זה בתניית “אי תביעה” דומני כי התנגדות המערערים לביצוע חלוקת הכספים כפי שנקבעה על ידי המנוח בצוואתו היתה מטעמים לא סבירים ונגועה בחוסר תום לב.

33. בית משפט קמא קבע בפסק הקיום, בחלק ההכרעה הנוגע לתביעה ההצהרתית, את הקביעות העובדתיות הבאות:

“א. המתנגדים הודו בחקירתם כי נכסי הנדל”ן שנמכרו ותמורתם הועברה לחשבון, היו רשומים מלכתחילה ע”ש ההורים בלבד…

ב. הבניינים נמכרו בשנת 2007 … כל אחד מהילדים קיבל סך של מעל 4 מיליון אירו נטו … כספים אלו נשמרו בנפרד ע”י כל אחד מהמתנגדים וההורים לא היו שותפים לחשבונות אלו. מכאן מסתברת הטענה, כי כשם שכל אחד מהמתנגדים היה בעלים בלעדי של חשבון עם מעל 4 מיליון אירו, כך גם החשבון של המנוחים היה שייך למנוחים בלבד.

ג. אין חולק כי בחיי המנוח המתנגדים לא משכו דבר מהחשבון ולא ביצעו בו כל פעולה.
ד. במקרה דנן, החשבון נפתח מלכתחילה על שם ההורים המנוחים בלבד ורק שנים לאחר
מכן, צורפו הילדים כשותפים.

ה. המתנגדים הודו בחקירתם, כי ביום 7.6.10 ביקש מהם אביהם להסיר את שמם כשותפים בחשבון וכי [המערער 2] חתם והסכים לכך ואילו [המערער 1] סירב להסיר את שמו מהחשבון המשותף…

הדבר מלמד כי המנוח, כפי שציין בצוואה האחרונה, ראה בחשבון חשבון השייך לו בלבד, כאשר בניו צורפו לצורכי נוחות. העובדה ש[המערער 2] הסכים לחתום על מסמך גריעתו מהחשבון ללא כל הסתייגות, מלמדת כי הוא ידע ולא חלק על כך שהחשבון שייך למנוח בלבד…

ו. בנוסף, בפרטה שהגישו האפוטרופסים של המנוח לאפוטרופוס הכללי, ובו פירטו את נכסי המנוח, הם צירפו את דפי החשבון של המנוח שבו היו כחמישה מיליון אירו ולא טענו כלל כי מדובר בכספים שלהם. מש[המערער 2] נשאל כיצד הוא טוען שכל החשבון שייך לו ולאחיו וכלל לא שייך לעיזבון, בניגוד להצהרה בפרטה, הוא השיב “זו טעות גדולה, טעות גדולה מאוד, זה שייך לי ולאח שלי” (עמ’ 625 שורות 7-5). הפרטה אם כן, סותרת לחלוטין את עמדת המתנגדים כיום ויש לראות בפרטה הודאת בעל דין…

ז. בתצהיר שעליו חתם [המערער 1] בפני
הנוטריון בגרמניה, הוא הצהיר כי שווי העיזבון הוא 5 מיליון אירו בקירוב (עמ’ 8 לתצהיר). מדובר בהודאת בעל דין כי כל החשבון שייך לעיזבון. שהרי אחרת, אם החשבון שייך כולו למתנגדים והוא לא חלק מהעיזבון, גובה העיזבון מסתכם רק בדירה בת״א ששווה לדעת [המערער 1] כ – 750,000 אירו ועוד כמה מאות אלפי אירו בלבד. כשהוא נשאל כיצד הצהרתו זו בפני
הנוטריון מתיישבת עם גרסתו בהליך זה הוא ענה כי “לא זו היתה הכוונה” (עמ’ 467 שורות 8-6). אולם מדובר בהסבר קלוש מאוד. מצופה היה ש[המערער 1] היה טוען כבר בתצהיר שהגיש לבית המשפט בגרמניה, כי החשבון לא מהווה חלק מהעיזבון”.

העולה מהמקובץ – המערערים ידעו את האמת, הם ידעו כי הכספים בחשבון שייכים לאב ובכל זאת, בחוסר תום לב, ומתוך מגמה לסכל את ביצוע רצון אביהם הגישו את התביעה.

34. האם המערערים הגישו את התביעה והמתינו להכרעת בית המשפט? לא ולא! ביום 22.10.14, כשלושה חודשים רם הגשת התביעה (הוגשה ביום 4.2.15), משכו המערערים מחצית מהכספים שהיו בחשבון. הם לא דיווחו על כך למנהל הזמני של העיזבון ואף לא ציינו זאת בכתב התביעה שהגישו חודשים לאחר מכן. גם בבקשה לצו מניעה זמני שהגישו, לא גילו פרס מהותי זה. כך, בפעולה חד צדדית, שמהווה קריאת תיגר בריונית נגד רצונו של המנוח שלחו המערערים יד בכספי המנוח, אביהם. אם לא די בכך, הם גם לא צייתו להחלטות בית המשפט קמא ובית המשפט המחוזי שהורו להם להחזיר את הכספים לחשבון רק לאחר שהוגשה נגדם תביעה לפי פקודת ביזיון בית משפט הואילו בטובם לעשות כן (עמ’ 21-22 ס’ 17 לפסק הקיום).

בנסיבות אלה אין לי אלא לסמוך את ידי על תוצאת פסק דינו של בית משפט קמא.

35. לו דעתי תישמע ״דחה הערעור והמערערים יחוייבו לשאת בהוצאות המשיבה ובשכ״ט עורך דינה כדי 40,000 ₪.

הוצאות הליך זה מבחינת מנהל העיזבון יילקחו בחשבון בעת פסיקת שכרו כמנהל עיזבון.
____________________
שאול שוחט
, שופט
השופטת יהודית שבח
אף אני סבורה כי דין הערעור להידחות.
____________________
יהודית שבח, שופט, סג”נ

השופט יונה אטדגי

אני מסכים.

____________________
יונה אטדגי
, שופט
התוצאה
על דעת כלל חברי המותב – הערעור נדחה.
המערערים ישלמו למשיבה שכר טרחת עו”ד והוצאות בסך כולל של 40,000 ₪.
שכרו של מנהל העיזבון בגין ההליך שלפנינו ייקבע על ידי בית משפט קמא במסגרת פסיקת שכרו כמנהל עיזבון.

ניתן לפרסום במתכונת בה נחתם, תוך איסור פרסום על שמות הצדדים או כל פרט אחר העשוי לזהותם.

ניתן היום, ט”ז חשוון תשע”ח, 05 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.
______________________ ____________________ ____________________
הודית שבח, שופטת, אב”ד שאול שוחט
, שופט יונה אטדגי
, שופט
בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים
אזרחיים

עמ”ש 16-09-15807 ד’ ואח’ נ’ ש’ ואח’
עמ”ש 16-03-49384 ד’ ואח’ נ’ ש’ ואח’

רוצים לשמוע עוד עקבו אחרי

להקדים תרופה למכה - הפתרון השלם והמשתלם: צוואה חסינה™

עריכת צוואה (תכנון עיזבון) נחשב באופן מסורתי למורכב, מפחיד ויקר. אבל – יש חלופה שמאפשרת לרבים ליצור בקלות ובעלויות סבירות צוואה תקפה מבחינה חוקית ואמינה מאוד.

היא נקראת: צוואה חסינה™.
מכיוון שתחום הליגלטק (יישום טכנולוגיה בעולם המשפט ובעבודת עורכי הדין) יקר לליבו של עו”ד קרט, לקח על עצמו לבנות מערכת טכנולוגית מתקדמת, משולבת בבקרה של עורך דין ירושה, ונקראת צוואה חסינה™. המערכת מבוססת על הניסיון הרב שצבר בתחום דיני הירושה כדי שכל אחד יכול להשתמש בה כדי ליצור צוואה בלווי עורך דין מומחה לדיני ירושה.
בתהליך הזה מוטמעים בצוואה מנגנונים חכמים ויצירתיים למניעת סכסוכים בין יורשים ובמשפחה בכלל. התוצאה המתקבלת – הצוואה ברורה ומדויקת ובכך נמנע סילוף רצון המצווה, ככתוב רצונו של אדם כבודו.

צוואה חסינה™

כספת סייבר™ חלק אינטגרלי מצוואה חסינה™

מערכת צוואה חסינה™ מאפשרת בקלות את שילוב כספת סייבר™ בתוך הצוואה כחלק אינטגרלי מהמערכת.
כאמור כספת סייבר™ היא שירות ירושה דיגיטלי מתקדם  מבוסס על פלטפורמה מקוונת, מאובטחת ,אשר מאפשרת לבעלים שלה, לאחסן בתוכה בצורה מסודרת ובטוחה את כל המידע החשוב להם, לרבות פירוט כלל הנכסים שבבעלותם, הן המוחשיים והן הדיגיטליים. כספת סייבר™ ניתנת לעדכון על ידי הבעלים שלה בכל רגע נתון באופן מקוון וללא תלות בגורם חיצוני כלשהו. תוכנה ייחשף רק בבוא היום – קרי ליורשים על פי צוואה רק לאחר אחרית שנותיהם ו/או למיופי כוח על פי ייפוי כוח מתמשך רק לאחר שבעלי הכספת איבדו את כשירותם.

לסיכום

צוואה חסינה™ מספקת פתרון מלא ואמין במחיר שווה לכל נפש:

  • מוודאת שרצון המצווה יתקיים.
  • מונעת סכסוכים.
  • מונעת סכנה של ביטול הצוואה.
  • מאפשרת עדכון מצב הנכסים בקלות, ללא צורך בעריכת מחדש באמצעות שילוב כספת סייבר™.
  • חסכונית.
  • זמינה.
  • נוחה לשימוש ונגישה מכל מקום וזמן.

חדש ומומלץ - קביעת פגישת ייעוץ אישית מקוונת עם עו"ד ארז קרט

עו”ד ונוטריון ארז קרט מתמחה באופן ייחודי ובהיקף פעילות נרחב בנושאי ירושה, צוואות, עיזבון, הגנה על צוואה והתנגדות לצוואות ומשמש סגן יו”ר ועדת צוואות, ירושה ועזבונות של לשכת עורכי הדין. עו”ד ארז קרט הוא מייסד צוואה חסינה™ וכספת סייבר™. מקיים מרכז סיוע לנפגעי צוואות, והמפתח של מחשבון הירושה שמאפשר חישוב חלקו של כל יורש במקרה שאין צוואה.

כעת יש באפשרותכם לקבוע פגישת ייעוץ אישית מקוונת עם עו”ד ארז קרט.

עו"ד ונוטריון ארז קרט
רשימת קישורים חשובים

מצב לא מקוון

הצ'קליסט לעריכת צוואה שמונעת סכסוכים במשפחה

בהנחיית עו"ד ארז קרט

מומחה לדיני ירושה וצוואות

דילוג לתוכן