ת"ע 52005-08-18 - ביטול צוואה הדדית ללא הודעה רשמית

בית משפט לענייני משפחה בנצרת - ביטול צוואה הדדית ללא הודעה רשמית

בפני

כבוד השופטת  רונית גורביץ
ת”ע 52005-08-18 מלניק נ’ אשש, ת”ע 43884-10-18, ת”ע 43536-10-18
ת”ע 43461-10-18,, ת”ע 43398-10-18   

 

תובעים/הילדים

 

 

ל.ב ת.ז. ******

מ.מ ת”ז ******

א.מ.א ת”ז****

כולם ע”י ב”כ עו”ד בלה כהן ו/או עו”ד מאיה הר ציון

 

נגד

 

 

נתבע/האיש

 

ע.ש  ת”ז *******

ע”י ב”כ עו”ד שושנה אטד ו/או עו”ד נורית פורטל

 

 

   

המנוחה א.מ.א.פ ז”ל ת.ז. *******

 

פסק דין

במסגרת פסק הדין עלי להכריע האם הצוואה המוקדמת שנחתמה ע”י האיש והמנוחה היא בגדר צוואה הדדית והאם הנספח שנחתם ע”י שניהם אף הוא בגדר צוואה הדדית משלימה.

לחילופין, האם הצוואה והנספח הללו נחתמו תחת השפעה בלתי הוגנת של בן הזוג.

 ומה גורלה של הצוואה המאוחרת יותר שנערכה ע”י המנוחה לבדה, בה הותירה את כל זכויותיה אך ורק לילדים, ככל שהצוואה הקודמת והנספח הינם בגדר צוואות הדדיות שנחתמו מרצונה של המנוחה.

והאם לצורך קיומה של הצוואה המאוחרת, ניתן לראות בהגשת בקשה לצו הגנה, פתיחת תיק גירושין, הגשת תביעה לפירוק שיתוף והחלפת טיוטות בין באי כוח הצדדים על בסיס הסכמות, חלף הודעה בכתב למצווה השני על ביטול צוואה הדדית והנספח ההדדי המשלים לה.

א.   הצדדים ורקע עובדתי

  1. שני הליכים עיקריים טעונים הכרעה, בקשת בן הזוג לקיום צוואת רעייתו המנוחה מיום 12.2.12 ובהשלמה לה נספח שנערך ביום 24.4.12. והתנגדות לקיום הצוואה והנספח שהוגשה על ידי ילדיה של המנוחה (אחד מהם הינו גם בנו של בן הזוג) ובקשתם לקיום הצוואה מיום 4.4.16 והתנגדות בן הזוג לקיומה של צוואה זו.
  2. המנוחה א.מ.א.פ  הלכה לבית עולמה ביום 15.7.2018 (להלן: “המנוחה א’” או “המנוחה“).
  3. המנוחה א’ נפטרה בהיותה נשואה ואם ל- 3 ילדים.
  4. התובעים הינם ילדיה הביולוגיים של המנוחה א’ (ייקראו להלן: “הילדים” ובנפרד כל אחד בשמו הפרטי : “ל’“, “מ’” ו”א’“).
  5. הנתבע הינו בעלה של המנוחה א’  (להלן:”האיש“)
  6. א’ הינו בנם המשותף היחיד של המנוחה והאיש, כאשר ל’ ומ’ הינם ילדיה של המנוחה מנישואיה הקודמים.
  7. האיש והמנוחה נישאו ביום 25.5.92.
  8. לאיש שלושה ילדים נוספים ממערכת נישואין קודמת.
  9. המנוחה חלתה בחייה במחלת סרטן בדרגה 4, שליוותה אותה למעלה מעשור ועד למותה.
  10. הצוואה הראשונה (להלן: “הצוואה משנת 2014“) נערכה בפני נוטריון ביום 12.2.2012.
  11. ביום 24.4.2014 נערך נספח משלים לצוואה בפני נוטריון (להלן: “נספח משלים“).
  12. ביום 4.4.2016 נערכה צוואה מאוחרת של המנוחה בפני עדים (להלן: “הצוואה המאוחרת” או “הצוואה משנת 2016″).
  13. האיש הגיש בקשה למתן צו קיום לצוואת המנוחה מיום 12.2.12 ולנספח המשלים לה מיום 24.4.14.
  14.  הילדים הגישו כתב התנגדות לצוואה הראשונה ולנספח המשלים. ובקשו צו לקיום הצוואה המאוחרת, אליה הגיש האיש כתב התנגדות.       
  15. המנוחה הגישה ביום 28.1.18 בקשה לצו הגנה במעמד צד אחד.

בית משפט נעתר לצו הגנה במעמד צד אחד כאשר בדיון במעמד שני הצדדים ואף בפסק הדין שניתן ביום 31.5.18, קבע כי אין מקום למתן צו הגנה, אלא בשעה שקיימת התעמרות נפשית, נכון ליתן צו למניעת הטרדה מאיימת הדדי.

  1. המנוחה  לא שבה עוד להתגורר בבית מגוריה והשתכנה בבית שכור במסגרת הוספיס ביתי דרך חברת “צבר” אשר סיפקה לה שירותי אשפוז ביתי.
  2. ביום 14.2.18 הגישה המנוחה בקשה ליישוב סכסוך לבית הדין הרבני, וביום 6.5.18 הגישה תביעת גירושין כרוכה לביה”ד הרבני בחיפה, במסגרתה ביקשה פירוק שיתוף בבית, ברכב ואיזון כספים וזכויות.

ב.           צוואות המנוחה

  1. במהלך חייה ערכה המנוחה שתי צוואות ונספח.
  2. הצוואה משנת 2012 נערכה בפני נוטריון,  בני הזוג חתמו על צוואה משותפת בה ציוו לאחר פטירת שניהם את כל עזבונם בחלקים שווים לילדים.
  3. בסע’ 5 לצוואה נרשם: ..”הננו מדגישים ומצווים כי צוואה זו תקוים רק לאחר פטירת שנינו, כלומר פטירת אחד מאתנו לא תקנה זכות למי מהזוכים ואף לא לאף אדם אחר בעיזבון של המצווה שנפטר כל עוד המצווה השני בחיים, רק כאשר שנינו נפטר תיכנס צוואה זו לתוקפה”.
  4. סע’ 6 לצוואה: …”וכל הזמן שלא נבטל או נשנה את הכתוב בצוואה זו או בתוספת אחרת לצוואה זו בחתימת ידנו… גם יחד תחול צוואתנו זו מיום פטירת האחרון בינינו”.
  5. סע’ 7 לצוואה: ..”ברצוננו להדגיש כי צוואתנו זו תצא אל הפועל ותקוים אך ורק לאחר פטירת האחרון מבין שנינו”.
  6. נספח משלים משנת 2014 נערך בפני נוטריון: שנועד להסדיר את דירת המגורים של בני הזוג, ולפיו דירת המגורים תועבר לבן הזוג הנותר בחיים, שיוכל לעשות בה כחפצו, ולאחר פטירתו תועבר לילדים.
  7. סע’ 3 לנספח: ..”הננו מצווים בזאת, בקשר עם דירת המגורים שלנו כמפורט בסעיף 2 לעיל, כי במידה ואחד מאיתנו ילך לעולמו אזי חלקו בדירת המגורים עובר למצווה מבין שנינו הנשאר בחיים (להלן:”הזוכה בדירת המגורים”).
  8. סע’ 4 לנספח: ..”הזוכה בדירת המגורים הנשאר בחיים יוכל לעשות בה את כל מה שבא לו ללא הגבלות, למכור אותה, להעבירה בתמורה, ו/או ללא תמורה, לרכוש דירה אחרת במקומה וכו'”.
  9. סע’ 5 לנספח: ..”כאשר המצווה הנשאר בחיים, הזוכה בדירת המגורים, ילך לעולמו, רק אז דירת המגורים שתהיה שלו, במידה ותהיה, תעבור לזוכים על-פי הצוואה הנ”ל שערכנו ביום 12/02/12 בחלקים שווים ביניהם..”.
  10. הצוואה המאוחרת של המנוחה מיום 4.4.16 נערכה בפני עדים: בה ציוותה את כל רכושה לשלושת ילדיה בחלקים שווים.
  11.  סע’ 6 לצוואה: ..”למען הסר ספק הנני מדגישה ומצווה כי אם אלך לבית עולמי לפני בעלי מר א.ע … יחולק עזבוני ו/או חלקי בעיזבון רק לשלושת ילדיי הזוכים הנ”ל בחלקים שווים ולא לבעלי”. וסע’ 9 שחוזר על האמור.
 

צוואה משותפת מיום 12.2.12

בפני נוטריון

נספח משלים לצוואה הראשונה מיום 24.4.14

בפני נוטריון

צוואה מאוחרת של המנוחה אנה מיום 4.4.16

בפני עדים

….. לאחר פטירת שנינו, לילדים שלנו בחלקים שווים ביניהם…פטירת אחד מאתנו לא תקנה זכות למי מהזוכים ולא לאף אדם אחר בעיזבון של המצווה שנפטר כל עוד המצווה השני בחיים, רק כאשר שנינו ניפטר תיכנס צוואה זו לתוקפה”

“…ברצוננו להדגיש כי צוואתנו זו תצא אל הפועל ותקוים אך ורק לאחר פטירת האחרון מבין שנינו”

“בנספח זה אנחנו מבקשים להסדיר את עניין דירת המגורים שלנו….אזי חלקו בדירת המגורים עובר למצווה מבין שנינו הנשאר בחיים”

…”הזוכה בדירת המגורים הנשאר בחיים יוכל לעשות בה את כל מה שבא לו…”

…”כאשר המצווה הנשאר בחיים, הזוכה בדירת המגורים, ילך לעולמו, רק אז דירת המגורים שתהיה לו, במידה ותהיה, תעבור לזוכים עפ”י הצוואה הנ”ל שערכנו ביום 12/02/12 בחלקים שווים ביניהם…”

…”אני מבטלת בזה מרצוני הטוב והחופשי כל צוואה מכל סוג ומן שהוא… לילדים שלי בלבד בחלקים שווים ביניהם”

…”הנני מצווה את חלקי בבית (50%) במושב ***

חלקה ** גוש ** רק בין שלושת הזוכים הנ”ל”

…”למען הסר ספק הנני מדגישה ומצווה כי אם אני אלך לעולמי לפני בעלי מר א.ע…יחולק עיזבוני ו/או חלקי בעיזבון רק לשלושת ילדיי הזוכים הנ”ל בחלקים שווים ולא לבעלי”.

      

 

ג            עיקרי טענות הילדים

       ביחס לצוואה משנת 2012 והנספח לה

  1. הילדים טוענים כי הצוואה משנת 2012 אינה מהווה צוואה הדדית, ומשכך לא היה  צורך בהודעה על ביטולה. והנספח המשלים אינו עומד בדרישות החוק.
  2. אף אם מדובר בצוואה הדדית, הרי שהתנהגות הצדדים ביטלה את “רעיון ההסתמכות” העומד בבסיסו של התיקון בסעיף 8א לחוק הירושה.
  3. בנוסף, הליך הגירושין בין הצדדים מהווה חלף הודעה.
  4. לטענת הילדים,  האיש ידע שחייה של המנוחה א’ קצרים והיא עתידה ללכת לעולמה לפניו בשל מחלת הסרטן. ולאחר שהבין שהצוואה משנת 2012 אינה מקנה לו דבר, בחר להכפיף את המנוחה לחתימה על הנספח המשלים אשר מקנה לו אפשרות לקבל לידיו את הבית לאחר מותה.
  5. לגישתם, לא ניתן לטעון כי הייתה קיימת הסתמכות של מי מהצדדים על רעהו, וזאת בשל כך שהצדדים היו מצויים בהליכי גירושין סוערים במסגרתם הוגשו צווי הגנה הדדיים, המנוחה עזבה את הבית, והצדדים ניהלו הליך גירושין בביה”ד הרבני ובגדרו הגישה תביעה לפירוק שיתוף בנכסיהם, וזאת כששני הצדדים היו מיוצגים ואף הוחלפו טיוטות בדבר פירוק השיתוף בנכסיהם. אף ב”כ האיש אישרה כי התנהל מו”מ בין הצדדים וכי היו קרובים להסכמות.
  6. לאור האמור, לשיטתם, האיש ידע על רצונה של המנוחה א’ להתנתק ממנו בכל היבט –רגשי,  כלכלי, אישי ופיזי, ומשכך, אינו יכול לטעון כיום על הסתמכותו על צוואתה.
  7. לגישתם, עצם הגשת צווי הגנה להרחקתו ממנה, הגשת כתב התביעה לפירוק שיתוף וחלופת הטיוטות שבהן משתקף בצורה ברורה רצונה של המנוחה בהפרדה רכושית, מהווה את אותה הודעה בכתב על ביטול הצוואה הקודמת ועריכת צוואה חדשה.
  8. בנוסף, שני הנהנים קבעו כי הצוואה משנת 2012 תקויים לאחר פטירת שניהם. בצוואה אין הורשה של העיזבון מהמצווה שהלך לעולמו למצווה אשר נותר בחיים, ובמצב דברים זה למעשה כל רעיון ההסתמכות ההדדית אינו מקבל ביטוי בצוואה זו. לטענתם, לא בכדי, שכנע האיש את המנוחה א’ לאחר שחלתה ומצבה התדרדר, להגיע ולחתום על הנספח המשלים.
  9. לגרסתם, לו הייתה הצוואה הדדית ומקנה זכויות מהאחד לשני במקרה מוות של מי מהצדדים, לא היה קם הצורך, אף לא בעיניו של האיש, לערוך נספח משלים לצוואה שבמהותו קובע את ההתנהלות ביחס לדירת המגורים.
  10. לטענתם, רק בנספח שנערך שנתיים וחודשיים לאחר עריכת הצוואה, לראשונה הוקם אלמנט ההדדיות בין הצדדים, שלא ניתן למצוא אותו בצוואה עצמה.
  11.  לפיכך, לעמדתם, במצב בו הצוואה הראשונה אינה מהווה צוואה הדדית, הרי שנספח משלים לצוואה ודאי שאינו יכול לעמוד בפני עצמו כצוואה ודינו להתבטל, לאור שינוי מהות הצוואה, בניגוד לפסיקה המאפשרת עריכת נספח לצוואה רק בעניינים טכניים.
  12. כך בהתאם לצוואה משנת 2012 ולנספח לה, לא יכול היה האיש להגיש בקשה לצו קיום צוואה אלא לאחר מות שניהם.
  13. התובעים מפנים לסעיף 8א’ לחוק הירושה לפיו צוואה הדדית צריכה להיערך באותו מסמך ובאותו מועד. בעוד הנספח המשלים נערך כעבור שנתיים מיום עריכת הצוואה. לדבריהם, לא ניתן לקשור את הצוואה והנספח ביחד ולטעון כי מדובר בצוואה הדדית אחת.
  14. לשיטתם, לא יכול להיות מצב בו המנוחה א’ מבקשת לנשל אותם ולהעניק את הנכס העיקרי לאיש שהתעלל בה ומפניו ברחה מהבית פעמים רבות.
  15. לדבריהם, פועלו של האיש לשינוי הצוואה באמצעות הנספח המשלים נעשה בהסתרה מהילדים, כסוג של מחטף, דבר המעיד על מעשה מרמה.
  16. למעלה מכך, לסברתם, עצם עריכת הצוואה האחרונה ע”י המנוחה א’ במקום מרוחק גאוגרפית מהאיש מעיד כי  ביקשה לחזור ולצוות את כל נכסיה אך ורק לילדיה כעולה מסעיפים 2,5,6,9 לצוואה.
  17. לטענת הילדים, אין חולק בדבר קיומה של השפעה הבלתי הוגנת מצד האיש על המנוחה א’ שהייתה חולה סופנית ותלויה בו באופן מוחלט ובשל בטיפולו ונאלצה לחתום על הנספח תוך ניצול מצבה הפיזי והרגשי. לדבריהם, הנספח המשלים משנה את מהותה של הצוואה משנת 2012 באופן בו הוא פוגע בזכאותם לזכות בבית המגורים, וברי כי לא נעשה מרצונה החופשי, שעה שכל העדויות מצביעות על כך שילדיה היו עבורה כל עולמה.

לעניין מערכת היחסים בין המנוחה לאיש

  1. הילדים טוענים כי חיי הנישואין של בני הזוג לוו במריבות קשות לאורך מרבית שנות הנישואין, כאשר האיש הינו אדם שתלטן ואובססיבי באופיו, בקש לנהל את חייה של המנוחה, מידר אותה מכל חבריה ומכריה ואף מילדיה. לטענתם, האיש ניצל את העובדה כי המנוחה הייתה תלויה בו פיזית ובתקופה מסוימת אף נפשית. היות ולא הייתה לה גישה לחשבונות הבנק, וכרטיסי אשראי לא יכלה לבצע פעולות פשוטות, כמו רכישת תרופות מבית המרקחת, והייתה בתלות מוחלטת בו שגרמה לה לקבל את מרותו עליה.
  2. לאורך השנים ביטל את דעותיה, וככל שהעזה להביע דעה שונה, היה מתרעם, מאיים, מקלל צועק ונוהג כלפיה בגסות ובכוחניות ואף פותח את עיניו באופן מאיים עליה.
  3. ביודעו כי הם כל עולמה, איים עליה בכל הזדמנות כי ייפגע בהם אם תעז לעשות דבר מה שאיננו מתיישב עם דעותיו ואם תעז לערב אותם בחייהם.
  4. במקרים בהם הביעה התנגדות כלשהי ליחסו המרותי והקשה אליה בעודה ישובה על כיסא גלגלים חסרת אונים ונזקקת לו, היה פותח עליה את עיניו, קם ממקומו לעברה צועק  ומשליך חפצים בבית.
  5. לטענתם, ביקש למדר את ילדיה של המנוחה מחייה, כאשר התנהגותו זו במשך השנים הטמיעה בליבה פחד שמא יפגע בילדיה והיא אף חששה לחייה.
  6. כך גם סירב שהמנוחה תשתף אותם במצבה הבריאותי. ועל מנת למנוע הגעתם לבית, התקין מצלמות בחצר ואף הבריג את כל חלונות הבית עם ברגים, באופן שהמנוחה הייתה כלואה בביתה.
  7. כך המשיך ושלט בכל מעשה של המנוחה, ואף זו לא חידשה את בגדיה ונהגה ללבוש בגדים קרועים ומחוררים ללא כל הצדקה.
  8. עוד טענו כי האיש מידר את המנוחה מכל העניינים הכספיים ואף את קצבתה לא ניתב לטובת מילוי צרכיה הבסיסיים. גם הקנאביס הרפואי שקבלה המנוחה לצורך שיכוך כאבי מחלתה נמכר על ידו, והוא  עשה שימוש בכספם שלא לטובת המנוחה.
  9. לטענתם, נקודת השבר חלה ביום 14.1.18 כאשר פרץ ריב בין האיש לבנו א’, במהלכו בקש להרחיק את א’ ושאר ילדיה של המנוחה ממנה, ואסר עליהם להיכנס לביתם, תוך שאיים כי יגיש כנגדם תלונה במשטרה, וזאת בזמן שהיא נזקקה לנוכחותו של א’ שסעד אותה. הוא אף איים על המנוחה שאם היא תדבר עם בנה מ’ הוא יישלח אותה למוסד.
  10. ביום 21.1.18  עזבה המנוחה את הבית המשותף לאחר שחשה סכנה ממשית לחייה ולאחר שנים של התעללות קשה כלפיה, ויצאה מביתה עם הליכון ושקית תרופות ונעזרה לשם כך בחברתה ג’.
  11. המנוחה שכרה דירה קטנה והסתייעה בעובדת זרה.
  12. ביום 14.2.18 הגישה המנוחה בקשה לי”ס לביה”ד הרבני, וביום 6.5.18 הגישה תביעת גירושין כרוכה במסגרתה בקשה להורות על פירוק שיתוף בבית, ברכב וכן איזון כספים וזכויות.
  13. המנוחה נפטרה כעבור 5 חודשים בדירתה, וזאת כאשר האיש ממשיך לעשות שימוש בנכס המשותף. לדבריהם, האיש לא טרח להגיע להלוויה, ובטרם חלפו 30 ימי האבל, הגיש בקשה לצו קיום צוואה.

ד.           עיקרי טענותיו של האיש

ביחס לצוואה

  1. האיש טוען כי החתימה על הצוואה משנת 2012 ועל הנספח המשלים משנת 2014 היו יוזמה של המנוחה ולא שלו.
  2. לטענתו, לא ניתן לקיים את צוואת המנוחה המאוחרת משנת 2016, שכן לא נמסרה הודעה על ביטול הצוואה ההדדית משנת 2012 והנספח המשלים מיום 24.4.14, מכוח הוראת סעיף 8א’ לחוק הירושה.
  3. לטענתו, ככל צוואה, גם צוואה הדדית תפורש לפי אומד דעת המצווה כפי שמשתמעת מתוך הצוואה, וככל שאינה משתמעת מהצוואה, כפי שמשתמעת מהנסיבות, בהתאם לקבוע בסע’ 54 לחוק הירושה.
  4. האיש מוסיף וטוען, כי יש לראות בצוואה משנת 2012 כצוואה הדדית מחייבת, ואת הנספח המשלים מיום 24.4.14 כחלק בלתי נפרד מצוואה זו, ולחילופין, כצוואה משלימה לצוואה משנת 2012.
  5. לדבריו, המנוחה הבהירה רצונה לערוך צוואה הדדית. לשיטתו, הם ראו את נכסיהם כמשותפים, ואת שניהם כבעלי הזכויות בנכסים כל עוד מי מהם בחיים. לדבריו, בצוואה משנת 2012 ביקשו להעניק האחד לשנייה זכות שימוש מלאה בעיזבון, ובנספח הרחיבו את זכות השימוש ביחס לבית וקבעו זכות הדדית לממש את הנכס.
  6. לטענת האיש, לא ניתן היה לכפות דבר על המנוחה. העובדה שכתבה צוואה אחרת רק כעבור 4 שנים, מצביעה על כך שלא נכפה על המנוחה לכתוב צוואה הדדית כפי שנכתבה.
  7. האיש מוסיף שהתרשמותו של עו”ד מ’, (עורך הצוואה והנספח המשלים), כי הצדדים התכוונו בצוואה משנת 2012 להתיר למצווה שישאר בחיים זכות שימוש בעיזבון, בעוד שבנספח הם הביעו רצון שהזכות בבית תהיה לא רק זכות שימוש אלא זכות בעלות. עו”ד מ’ אשר שמע את המנוחה באופן בלתי אמצעי, הוא נטול כל פניות והוא זה שניסח את רצונם, וזוהי נסיבה חיצונית נוספת לרצונם המשותף בעת עריכת הצוואה והנספח.
  8. האיש טוען כי מעבר להתייחסות לרכוש כשייך לשניהם במלואו, בין היתר בעצם השימוש במילה “עיזבוננו”, ללא הבחנה בין חלקו של כ”א מהם בעיזבון, הרי שגם בציווי מבהירים המנוחה והאיש שבכוונתם כי העיזבון לא יחולק אלא לאחר פטירת שניהם. כלומר, הכל של מי שנשאר ועד לאחר אריכות ימיו. רק לאחר מכן, יחולק אותו עיזבון בין היורשים. עוד לדידו, ניתן ללמוד מהנספח המשלים על רצונם כאמור, לאפשר לבן הזוג שיוותר בחיים שימוש מלא וחופשי כולל מימוש העיזבון, אותו ראו כמשותף, ורק לאחר אריכות ימיו יועבר לילדים.
  9. לטענת האיש, בין אם ניתן לראות בנספח המשלים חלק מהצוואה, בין אם הנספח המשלים מהווה צוואה נפרדת, המשלימה את הוראות הצוואה המקורית, ואפילו אם ניתן לראות בנספח “רק” “נסיבות חיצוניות”, הרי שממנו ניתן ללמוד על רצון המצווה.
  10. לטענתו, הצוואה כולה מתייחסת לעיזבון כשייך לשני המצווים במלואו. לשיטתו, הן בגוף הצוואה והן בנספח המשלים ביקשו כי הצוואה תקוים גם אם ימצא כי יש בה פגמים. האיש טוען כי מלשון הצוואה ניתן להסיק את אומד דעתה של המנוחה מתוך “הנשמה”, המשתמע מן הטקסט, ניתן להבין בבירור כי כוונתה הייתה שהאיש יירש אותה, ורק לאחר מותו יעבור מלוא העיזבון שיוותר לילדיהם. ובנסיבות אלו, יש לקבוע כי מדובר בצוואה הדדית המצווה את העיזבון אליו ורק לאחר אריכות ימיו לילדים.
  11. לטעמו אין דרך להבין את הצוואה אלא כצוואה הדדית, כשאינטרס ההסתמכות מקבל משנה תוקף כאשר הוא ויתר על הורשת עזבונו לילדיו מנישואיו הקודמים, מתוך הסכמה משותפת שהכול של בן הזוג שייוותר בחיים עד לאחר אריכות ימיו, ולאחר מכן הסכים שמה שיוותר יחולק בין ילדיה של המנוחה ובנם המשותף בחלקים שווים.
  12. באשר לטענת הילדים לכפייה והשפעה בלתי הוגנת מצידו על המנוחה, גורס האיש כי המנוחה חתמה על צוואה שהיורשים בה הם היורשים הטבעיים שלה ולא שלו.
  13. האיש טוען כי החידוש בנספח המשלים אינו אלמנט ההדדיות וההסתמכות, אלא הבהרה כי המצווה הנותר יוכל למכור את הבית, להעבירו ללא תמורה, לרכוש דירה חלופית ולעשות עם הנכס כל שימוש לפי רצונו וצרכיו.
  14. זאת ועוד, את הנספח המשלים יש לראות כתוספת מאוחרת לצוואה משנת 2012 או לחילופין כצוואה הדדית משלימה המתייחסת רק לבית. את החלק הזה בצוואה או לחילופין את הצוואה הזו,  יש לקיים מיד עם פטירת המנוחה, שהרי לשם כך נערך הנספח.
  15. אליבא דאיש, המנוחה הייתה הרוח החיה מאחורי כתיבת הצוואה והנספח המשלים לה. לדבריו, מעצם העובדה שהמנוחה לא הודיעה לו על ביטול הצוואה ההדדית בזמן אמת, יש ללמוד על חוסר רצונה לבטל את הצוואה, ואף על כך שכל המהלכים ננקטו שלא על דעתה והיא פעלה לפי דרישות הילדים.
  16. עוד טוען כי לא הוכח שבשנים ובמועד החתימה של הצוואה ההדדית והנספח הייתה המנוחה נתונה להשפעה בלתי הוגנת שלו. נהפוך הוא, מעדויותיהם של הילדים עולה כי בשנים בהן נחתמה הצוואה ולאחר מכן, המנוחה הייתה חזקה, עצמאית ודעתנית.
  17. לטענתו, אף לא אחד מארבעת המבחנים לקיומה של השפעה בלתי הוגנת התקיים במנוחה.
  18.  באשר לתוקפו של הנספח המשלים, מדובר בנספח תקף הן עפ”י דיני החוזים והן עפ”י דיני הירושה.
  19. האיש מוסיף וטוען כי מאחר והמנוחה חתמה על הצוואה, הדרך לביטולה קבועה בסעיף 8א לחוק, ולטענתו המנוחה לא פעלה בדרך זו. ומשלא בוטלה הצוואה ההדדית כנדרש עפ”י דין, אין תחולה לצוואה האחרונה משנת 2016, זאת אף אם הוכח כי נחתמה ונערכה מרצונה.
  20. האיש טוען כי השוואה בין חתימת המנוחה על הצוואה משנת 2012 והנספח לה, לבין החתימה על הצוואה האחרונה מעלה סימני שאלה באשר לזהות החותם.
  21. עוד לשיטתו, ישנה משמעות רבה לשלב המחלה, בצוואה האחרונה, ככל שנחתמה ע”י המנוחה ושאותה מבקשים הילדים לקיים, הייתה מחלתה של המנוחה כבר בשלבים מתקדמים והייתה נתונה משמעותית יותר להשפעות בלתי הוגנות לעומת התקופה בה נחתמו הצוואה משנת 2012 והנספח המשלים בה עוד תפקדה באופן מלא.
  22. לטענת האיש, כלל לא ברור כיצד הגיעה המנוחה לעו”ד החתום על הצוואה האחרונה בעיר ****, כיצד הזדהתה בפניו, מי הביא אותה וכן מדוע נדרשה לנסוע עד למרכז כדי לחתום על צוואה, הרי יכלה לפנות לעורכי דין בקרבת מקום מגוריה. לדבריו, כל אלו מלמדים על השפעה בלתי הוגנת של הילדים או מי מהם במעמד החתימה.
  23. עם זאת, ככל שבימ”ש לא יקבל את הצוואה משנת 2012 או הנספח לה, כי אז יש לקבוע שינתן צו ירושה על פי דין.

לעניין מערכת היחסים בינו לבין המנוחה

  1. לטענתו, במהלך חייהם המשותפים נולד בנם א’,  ובהתערבותה של המנוחה התרחק מבני משפחתו וילדיו מנישואים קודמים. לדבריו, את כל כולו השקיע במשפחה החדשה שהקים עם המנוחה, ושימש כהורה לילדיה של המנוחה מנישואים קודמים,כולל תמיכה כלכלית.
  2. לטענתו, לאחר שמ’ סיים את לימודי המשפטים, החל להתערב ולנהל את חייהם.

וכאשר א’ התבגר, כל אימת שהתגלעו ויכוחים בינו לבין א’, מ’ התערב וניסה לנהל אותו, את המנוחה ואת א’. כאשר המנוחה לא יכלה לעמוד בפניו ונהגה לפעול לפי הוראותיו.

  1. האיש מוסיף וטוען כי בשנת 2009 לאחר שחלתה המנוחה במחלת הסרטן, במשך תקופה ארוכה סעד אותה, טיפל בה, לקח אותה לבדיקות ולטיפולים, שהה לידה יומם ולילה כשהייתה מאושפזת, ואף החליף מקום עבודה כדי להיות זמין עבורה ולסעוד אותה לפי צרכיה. לדבריו, אף אחד מילדיה לא סייע בטיפול במנוחה, כל עול הטיפול בה נפל על כתפיו כשבמקביל המשיך לפרנס את הבית.
  2. לטענת האיש, מחלתה של המנוחה היוותה הזדמנות עבור מ’ להשתלט סופית עליה, תוך התערבות בחיי בני הזוג, ובעיקר בעניינים שנגעו לבנם א’, ואף נהג להכתיב להם כיצד לנהוג. ואם ניסתה להתנגד לו, הוא היה צועק עליה ואף מאיים כי ינתק עמה קשר ואף ימנע קשר עם בנו, הנכד שלה.
  3. האיש טוען כי המנוחה ביקשה ממנו שיערכו צוואה הדדית, ולהנחתו בכך ביקשה להבטיח שלא יוכל לשנות את הצוואה לאחר פטירתה וידיר את ילדיה מהעזבון, והוא לא התנגד.

בצוואה ההדדית הורישו השניים את רכושם לבנם המשותף ולשני ילדיה של המנוחה אך רק לאחר פטירת שניהם.

  1. לדבריו, בחלוף שנתיים, ביקשו השניים לערוך שינויים בצוואה, בנספח משלים, כך שבן הזוג הנותר יוכל להמשיך ולעשות בבית המגורים שימוש ללא הפרעה ואף למכור אותו ככל שירצה בכך.
  2. לגרסתו, הוא סעד אותה לאורך 9 שנות מחלתה, הסיע אותה לטיפולים ואף למקומות אחרים לפי בקשתה, נשאר איתה בבתי החולים במהלך האישפוזים הרבים.

ולא אחת, הסיע אותה לבקשתה אל ביתה של ל’ שמתגוררת ב*****.

  1. לטענתו, בחודש 01/2018 הוכה תדהמה עת הוגשו לידיו מסמכי בקשה לצו הגנה שהגישה המנוחה כנגדו שנוסחו ע”י מ’ והוא אף ייצג אותה בתחילת ההליך. אך הואיל ובמעמד שני הצדדים בוטל הצו האוסר עליו להיכנס לבית, העביר מ’ את המנוחה לבית חברתה ג’ לתקופה של כחודשיים, ולאחר מכן עברה להתגורר ביחידת דיור. לטענתו, בהיעדר טיפולו המסור התדרדר מצבה ובחלוף כ-5.5 חודשים היא נפטרה.
  2. לטענתו, הילדים לא הוכיחו שאכן המנוחה סבלה מהתעללות. כעולה מהראיות, המנוחה היא זו שהייתה השולטת בבית והיא זו שהכתיבה את ההתנהלויות. התרשמותו של בית משפט מהמנוחה באופן בלתי אמצעי חשובה עשרות מונים מכל העדויות שהביאו הילדים להוכחת ההתעללות הנטענת.  בעדותה אין ראשית חשש לאלימות ופחד המקימים השפעה בלתי הוגנת. עובדה היא שבית משפט לענייני משפחה התרשם כי הרקע לבקשה היה סכסוך בנוגע לילדים והתערבותו של מ’ בחייהם, ולא האלימות כלפיה, ולכן ביטל את צו ההגנה שניתן במעמד צד אחד.
  3. עוד טוען כי הילדים הודו כי אימם הייתה אשה חזקה ודעתנית, לא אחת שנותנת כי ידרכו עליה, ישלטו בה, יכתיבו לה כיצד לחיות, ובאותה נשימה הודו כי עבור ילדיה הייתה עושה הכול.
  4. כך גם מ’ העיד שעם יציאתה של המנוחה מהבית היא בעצמה פתחה חשבון בנק משלה, עזבה את הבית ואחרי כחודשיים שכרה מקום חלופי. והודה כי לאימו הייתה שליטה בחשבונות הבנק, היא החזיקה כרטיס אשראי והאיש בשום אופן לא הגביל אותה או הפעיל עליה לחץ כלכלי.
  5. לשיטתו, עדויות אלו מתיישבות היטב עם התרשמותו של בימ”ש בתיק ה”ט ועם עדותו שלו כי מעולם לא פגע במנוחה, לא איים עליה ולא התעלל בה. מ’ התערב בחייהם בצורה בלתי סבירה, א’ הציק לו והתגרה בו. בכל מריבה שהתפתחה על הרקע הזה, מ’ היה מגיע לבית ונוהג בו כילד נזוף.
  6. לגרסתו, המנוחה קיבלה התנהגות זו בהשלמה ובשתיקה כדי למנוע נתק מילדיה, בעוד שהוא לא היה מוכן עוד לסבול זאת. וזהו הרקע למשבר בין הצדדים ולפתיחת ההליכים בפני בימ”ש לענייני משפחה.

ה.  דיון הכרעה

ה-1       הצוואה משנת 2012 – האם הינה צואה הדדית, והאם הנספח לצוואה מיום 24.4.14 הינו צוואה הדדית משלימה

  1. צוואה הדדית מקובלת בדרך כלל אצל בני זוג שיש להם ילדים משותפים. הם מצווים אחד לשני את רכושם, ולאחר פטירת שניהם הרכוש שנותר עובר לילדיהם. צוואה כזו מגינה על בן הזוג שנותר בחיים, ויכולה למשל למנוע מצב שבו ייאלץ להתפנות מדירתו בשל דרישת היורשים האחרים לקבל את חלקם באמצעות פירוק שיתוף בדירה, או להתחלק בכספי העיזבון כשהוא עדיין זקוק לכספים למחייתו.
  2. ואולם, בני זוג יכולים אף לערוך צוואה הדדית בה יורישו את כל עיזבונם, ישירות, לילדיהם ואף צוואה שכזו יכולה להיערך כצוואה הדדית.
  3. נפסק, כי לעומת צוואה ‘רגילה’ אותה יש לפרש לפי אומד דעתו של המצווה בלבד, הרי שבפרשנותה של צוואה משותפת והדדית, יש לברר את אומד דעתם של שני המצווים כאילו היו הם אחד. שכן, בצוואה הדדית קיים אינטרס הסתמכות של המוריש השני שיש להגן עליו (בע”מ 4282/03 (פורסם בנבו) ניתן ביום 21.6.05).
  4. סעיף 54(א) לחוק הירושה קובע כי: “מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה, כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה, כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות”.
  5. בע”א 1900/96 טלמצ’יו נ’ האפוטרופוס הכלל פ”ד נג(2) 817 (1999))  הנשיא (כתוארו אז) אהרון ברק קבע כי בפרשנותה של הצוואה יש להתחשב בשני יסודות מרכזיים: לשון הצוואה ואומד-דעת המצווה, תוך מתן משקל מיוחד ל”נשמה” מהטעם שהאינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המנוח:

 “בעיית היסוד בפרשנות הצוואה – כמו בפרשנותו של כל טקסט משפטי – הוא ביחס שבין הלשון לאומד-הדעת, בין ה”גוף” (ה-verba) לבין ה”נשמה” (ה-voluntas)…במתח הפנימי שבין ה”גוף” (הטקסט של הצוואה) לבין ה”נשמה” (אומד-דעת המצווה), יש ליתן, בפרשנות הצוואה, משקל מיוחד ל”נשמה”. הטעם לכך הוא זה: האינטרס היחיד הראוי להגנה בצוואה הוא רצונו של המצווה. אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים על-פי הצוואה, או של כל אדם אחר …בפרשנות הצוואה על השופט ליתן מעמד מיוחד לאומד-דעת המצווה. עליו לעשות כל מאמץ פרשני כדי להגשים את כוונתו האמיתית של המצווה…עם זאת, קיים ועומד העיקרון – שגם הוא נגזר מהרצון לכבד את רצון המת – כי הרצון הקובע הוא זה שמצא ביטויו בלשון הצוואה. אמת, מלאכת הפירוש של צוואה אינה מוגבלת אך ללשון הצוואה, אך לשון הצוואה מגבילה את מלאכת הפירוש. ללשון הצוואה ניתן לתת מובן מרחיב או מצמצם, מובן רגיל או חריג, אך יש למצוא תמיד נקודת אחיזה “ארכימדית” בלשון הצוואה המאפשרת את הגשמת אומד-דעתו של המצווה…לשון הצוואה, הקובעת את גבולותיה, יכול שתהא מפורשת ויכול שתהא משתמעת…כמובן, בקביעת המשמעות המשתמעת של הצוואה יש לנהוג בזהירות. השאלה אינה מה רצה המצווה לומר ולא אמר. השאלה הינה מה אמר המצווה, גם אם אמירה זו אינה מפורשת אלא משתמעת”.

  • לאור המסגרת הדיונית של פרשנות הצוואה, ועדותו של עורך הצוואה והנספח לה עוה”ד נ.מ על כוונות הצדדים, והיותו של כל מסמך בפני עצמו הדדי, הנני קובעת כי הצוואה משנת 2012 הינה בגדר צוואה הדדית והנספח לה מיום 24.4.14 הינו בגדר צוואה נפרדת הדדית המשלימה את הצוואה. ואלו טעמיי.
  1. הצוואה נכתבה על גבי דף אחד, בלשון רבים, מטעמם של בני הזוג יחד, כישות מאוחדת לעניין הוראות ההורשה. בני הזוג ראו בכל הרכוש כשייך לשניהם במלואו, בין היתר בשימוש במושג “כל העזבון שלנו” ללא הבחנה בין חלקו של כל אחד מהם בעזבון, ואת שניהם כבעלי הזכויות בנכסים המשותפים כל עוד מי מהם בחיים, והביעו זאת במפורש באמירתם כי הצוואה תקויים רק לאחר פטירת שני המצווים:

“כלומר, פטירת אחד מאיתנו לא תקנה זכות למי מהזוכים ולא לאף אדם אחר בעיזבון של המצווה שנפטר כל עוד המצווה השני בחיים” (סעיף 5 לצוואה).

  1. דהיינו, העזבון שייך לשני המצווים במלואו, כשמובהר כי הצוואה תקויים רק לאחר אריכות ימי שני המצווים. מלשון הצוואה עולה כי כל העזבון יימצא בשימושו הבלעדי של מי שנותר בחיים, ורק לאחר אריכות ימיו יחולק אותו עזבון בין שלושת ילדיהם.
  • עוה”ד נ.מ העיד כי המנוחה א’ הייתה הרוח החיה מאחורי הצוואה : “היא הייתה מדברת הבעל היה יושב ומקשיב….היא ניהלה הכל, היא אמרה מה היא רוצה ועשיתי” (פרוטוקול מיום 7.7.21 עמ’ 20 ש’ 8-10).
  1. עוה”ד אשר שמע את המנוחה וניסח את רצון המצווים העיד לעניין כוונתם בצוואה ובנספח.
  2. עוה”ד מ’ הבהיר כי הילדים לא יכולים לדרוש זכויות בדירה כל עוד מי מבני הזוג בחיים, אלא רק לאחר פטירתו (עמ’ 20 ש’ 16-17).
  3. עוד הסביר כי ההדדיות נלמדת מתוך זה: “שכל אחד משאיר את השני בדירה עד שהוא הולך לעולמו…הצוואה הראשונה לא הקנתה לו שהוא ייקח אלא שיישאר עם הדירה עד שיילך לעולמו” (עמ’ 22 ש’ 12-13).
  4. המנוחה א’ אף סיפרה לעד י.א כי עשתה צוואה הדדית, הסבירה לו מהותה של צוואה הדדית ואפילו עודדה אותו לערוך לעצמו ולאשתו צוואה הדדית (פרוטוקול מיום 28.11.21 עמ’ 51 ש’ 20-24).
  5. בסעיף 6 לצוואה נרשם כי צוואה זו תחול מיום פטירת האחרון מביניהם : “כל זמן שלא נבטל או נשנה את הכתוב בצוואה זו או בתוספת אחרת לצוואה זו בחתימת ידנו …גם יחד”.
  • לשון הרבים בה נוקט הסעיף הינה חד משמעית.
  • ביום 24.4.14 ערכו הצדדים נספח לצוואה, בו נרשם כי מטרתו להסדיר את דירת המגורים בה הם מתגוררים כיום, וכי באם אחד מהם יילך לעולמו אזי חלקו בדירת המגורים עובר לבן הזוג הנותר בחיים, שיוכל לנהוג בדירה כפי רצונו לרבות מכירתה, העברתה בתמורה או ללא תמורה, רכישת דירה אחרת במקומה וכו’. ורק לאחר פטירת בן הזוג הנותר בחיים, הדירה תעבור לשלושת הילדים על פי הצוואה משנת 2012.
  1. כידוע החוק מתיר לכל אדם לשנות את צוואתו כאות נפשו, בכפוף לכך שהשינוי ייעשה באחת מן הדרכים המנויות בחוק לעריכת צוואה. ככלל, צוואה חדשה גוברת על צוואה קודמת. לעיתים, נוספים נספחים לצוואה. לפיכך, לא כותרת המסמך היא הקובעת אלא תוכנו ומהותו של המסמך. עיקרון העל המנחה את בית-המשפט בפרשנות הנספח הוא רצון המצווה, ויש לבחון את תוכנו ומהותו בשביל להתחקות אחר אומד דעתו של המצווה ולגלות האם כוונתו הייתה לשנות את הצוואה המוקדמת או שמא להוסיף עליה.
  2. עוה”ד מ’ הסביר כי הצדדים התכוונו בצוואה משנת 2012 להתיר למצווה שישאר בחיים זכות שימוש בבית (בעזבון) בעוד שבנספח הם הביעו רצון שתהיה לו זכות בעלות בבית (עמ’ 22 ש’13 ו’30).

“הצוואה הראשונה מקנה זכות שימוש ולא דירה. עניין הדירה הוסדר בצוואה השנייה”.

  1. בנספח לצוואה מביעים המצווים את רצונם שהנותר בחיים יוכל לעשות שימוש בדירה לפי רצונו וצרכיו, ורק מה שיישאר יועבר לשלושת הילדים.
  2. האיש הבהיר בתצהירו כי המנוחה היא זו שיזמה את הצוואה ההדדית. היא זו שדאגה לכך שהילדים שלה יהיו בצוואה והילדים שלו מנישואיו הקודמים ינושלו, והוא הסכים לכך כי ידע שהיא חולה ורצה לרצותה (סעיפים 35 ו- 36).
  3. ובחקירתו הנגדית חזר על גרסתו, והעיד כי היו להם ספקות לגבי הצוואה משנת 2012 ולכן ערכו את הנספח.

“ש. איזה ספקות?

ת. לא יודע, היו ספקות. לא יודע להגיד.  זה מה שהיה. לשאלת בית המשפט מדוע היה צורך בנספח להבנתי, אני משיב שהיא לא רצתה התערבות לא מהצד של הילדים שלי ולא משלה בצוואה אז אמרתי בוא נלך לעו”ד בחזרה ונחזק את הצוואה”.

 (עמ’ 76 ש’ 11-22).

ובהמשך :

“..לא הרגשנו בטוחים שהילדים שלי יתבעו אותה, שהילדים שלה יתבעו אותי…התייעצנו עם עו”ד נ.מ וקבלנו עצות” (עמ’ 80 ש’ 25-26).

  • בצוואה (סעיף 10) ובנספח (סעיף 7) הביעו המצווים את רצונם כי אלו יקויימו על אף כל פגם שיימצא בהם.
  • הילדים הצביעו על סתירה מובנית בנספח בין סעיף 4 לפיו המצווה הנותר בחיים זוכה בדירה ורק לאחר אריכות ימיו יזכו הילדים בה, לבין סעיף 6 שבו נרשם כי הצוואה והנספח יחולו מיום פטירת האחרון מבין המצווים.
  • עוה”ד מ’ הסביר שאין כל סתירה, כי בגוף הנספח נרשם כי הזוכה בדירה יכול לנהוג בדירה כראות עיניו.

“ש. בסיפא סעיף 6 לנספח, אתה רושם צוואתנו הנ”ל ונספח זה יחול “מפטירת האחרון מבינינו”, נכון?? אתה שוב רושם את זה.

ת. אוקיי. מה זה מתנגש? למעלה כתוב שכן יכול למכור את הדירה. אבל לעניין הכספים הצוואה הראשונה אומרת שיכול לקבל את כל החשבונות והכספים.

ש. אתה אומר שאחד יכול למכור את הדירה, לאחר פטירת הראשון, ומצד שני אתה אומר שהצוואה והנספח יחולו מיום פטירת האחרון, אז איך יכול להגיש בקשה לקיום צוואה?? הוא עוד לא מת שיבד”ל.

ת. עניין הדירה הוסדר בתוך הנספח שהוא יכול באופן מפורש, זה נרשם.

ש. אתה אומר הצוואה הנ”ל ונספח זה יחול מיום פטירת שנינו?

ת. למעט מה שכתוב על הדירה.

ש. איפה זה נרשם?

ת. זה לא נרשם”.

 ( עמ’ 23 ש’ 26-34 ועמ’ 24 ש’ 1-3).

  • אני סבורה כי פגם זה ניתן לריפוי, הואיל ועולה מלשון הנספח אומד דעתה של המנוחה, כי כוונתה שבדירת המגורים זכאי הנותר בחיים מביניהם לעשות כפי ראות עיניו, ורק לאחר אחרית ימיו, דירת המגורים ככל שתישאר, תעבור לשלושת הילדים.
  • כך גם, פגם נוסף, כביכול, עליו מצביעים הילדים, בכך שהצוואה והנספח אינם יכולים לעמוד יחדיו לאור סעיף 8א’ לחוק הירושה, הואיל ומדובר שני מסמכים שלא נערכו באותה עת, ולכן אינם יכולים לאותת על כוונות הדדיות – אף הוא ניתן לריפוי.
  • מלשון הצוואה עולה בבירור כי אומד דעת המצווים היה שהעזבון יוקנה לילדים רק לאחר פטירת שניהם. דהיינו, העזבון יישאר בשימושו של הנותר בחיים מביניהם עד לאחר אריכות ימיו.
  • זוהי בפירוש צוואה הדדית בה קיים אינטרס הסתמכות של המצווים שכל אחד משאיר זכות שימוש במלוא העזבון לשני.
  • באשר לנספח, הצורך בו נולד כדי להבהיר את הזכויות של הנותר בחיים לגבי בית המגורים, לאור חששם, כפי שעלה מתצהירו וחקירתו של האיש ושל עוה”ד מ’ כי לשון הצוואה אינה מאפשרת לו לעשות שימוש בבית לצרכיו. הנספח מבהיר למעשה כי המצווה הנותר בחיים יוכל לנהוג כבעלים, למכור את הבית, להעבירו במכר ללא תמורה, לרכוש דירה אחרת תחתיו, ולנהוג בו לפי רצונו וצרכיו.
  • גם האיש בחקירתו הנגדית העיד כי המנוחה יזמה את הצוואה והנספח וכי הילדים יקבלו את רכושם לאחר פטירת שניהם:

“ש. ב-2012 אתה מסכים איתי שנערכה צוואה?

ת. כן.

ש. אתה מסכים איתי שהיוזמת של הצוואה זו א’?

ת. כן.

ש. אתה מסכים איתי שהיא היוזמת של הצוואה הזו והיא דאגה לשלושת הילדים לקבל את הרכוש ביום שהאחרון ילך לעולמו?

ת. כן”.

(פרוטוקול מיום 28.11.21 עמ’ 76 ש’ 7-13).

  • לאור האמור, אני פוסקת כי הצוואה משנת 2012 הינה צוואה הדדית וכי את הנספח לצוואה יש לראות כצוואה הדדית משלימה המתייחסת רק לבית.

ה-2       האם הצוואה משנת 2012 והנספח לצוואה מיום 24.4.14 נערכו תחת השפעה בלתי הוגנת

  • מעדויות הילדים ועדיהם עולה תמונה של מערכת יחסים מורכבת בין האיש למנוחה, ביחס לתלות שלה בו, להתעללות שעברה בעת מגוריה, ליחס שלו לילדים, למצבה הבריאותי וההזנחה שחוותה תחת טיפולו, ואף בכל הנוגע למכירת הקנאביס שהיה אמור לשמש את המנוחה ובסופו של יום לטענתם שימש את האיש.
  • בנוסף, הוגש דף מתוך יומנה של המנוחה שנרשם עוד בשנת ,2016 בו ציינה כי עברה התעללות נפשית במשך שנים ושתקה וציינה שידעה שהאיש לא יכול היה לטפל בה.
  • האיש הצהיר שהיחסים בינו לבין המנוחה היו כשל כל זוג נשוי. עוד סיפר כי הרקע למחלוקות היה התנהגותם הבלתי ראויה של מ’ וא’ אשר נהגו בו בחוסר כבוד ובחולשה שגילתה המנוחה בכל הקשור לילדים, וחוסר נכונותה להעמידם במקום ולמנוע מהם לחרב את הזוגיות ביניהם. לגישתו, המנוחה היתה מוכנה לעשות כל שבקשו ממנה ובלבד שלא ינתקו איתה את הקשר.
  • הילדים טענו על סמך ארבעת המבחנים העיקריים לבחינת קיומה של השפיעה בלתי הוגנת (ראה בדנ”א 1516/95 מרום נ’ היועמ”ש, פ”ד נב(2) 813 – תלות ועצמאות ; תלות וסיוע ; קשרי המצווה עם אחרים ומבחן נסיבות עריכת הצוואה) לביטול הצוואה משנת 2012 והנספח לה.
  • אלא שנוכחתי לדעת, כי אף לא אחד ממבחנים אלו התקיים במנוחה.
  • מעדויותיהם של הילדים עולה כי בשנים בהן נערכו הצוואה והנספח המנוחה הייתה עצמאית, דעתנית וחזקה.
  • מ’ העיד שבשנים 2012, 2014 המנוחה עוד הייתה עצמאית לגמרי “היא עוד הלכה לעבוד” (פרוטקול מיום 16.9.20 עמ’ 48 ש’ 26) וגם כשכבר יצאה מהבית והשכירה לעצמה דירה היא עשתה זאת בעצמה (ש’ 30 ובעמ’ 49 ש’ 1) ואף העיד שאת חשבון הבנק הפרטי פתחה בעצמה (עמ’ 40 ש’ 16) ושבאופן כללי הייתה אישה חזקה ודעתנית (עמ’ 36 ש’ 5).
  • גם טענתם של הילדים כלפי האיש, כי הוא שלט במנוחה כלכלית ומנע ממנה גישה לחשבונות הבנק ולכרטיסי האשראי, נסתרה במסגרת צווי ההגנה, כאשר המנוחה סיפרה שנתנה לאיתי את כרטיס האשראי שלה לחשבון המשותף, והוא משך משם כספים אותם הבטיח להחזיר (פרוטוקול מיום 27.2.18 עמ’ 10 ש’ 13-25 בתיק ה”ט).
  • מ’ העיד כי כל פעם שהמנוחה רבה עם האיש, אחרי שהוא גירש מי מהם מהבית, היא בקשה מילדיה שיתקשרו אליו ויתנצלו אחרת הוא לא יתיר להם להיכנס לבית. הוא חווה התנהלות זו שלה ככניעה כלפי האיש (עמ’ 42 ש’ 14-31).
  • מ’ אישר בחקירתו כי חלק מהסכסוכים בין המנוחה לאיש היו בגלל הילדים (עמ’ 48 ש’ 8), וכי למנוחה היה קשר רציף עם כל ילדיה, ולדבריו “לא מכיר אנשים שכל מה שיש להם בחיים זה הילדים שלהם בצורה אבסולוטית כמו אמא שלי”. (עמ’ 35 ש’ 6-7).
  • מ’ נשאל בחקירתו הנגדית אם היה כל כך רע למנוחה מדוע לא עזבה את האיש, ולא ידע להשיב על כך:

 “אם הוא (הכוונה לאיש – ר.ג) לא נותן לה לראות את הילדים, הנכדים, לאכול, לא נותן לה כלום, למה היא עדיין שם?

והשיב על כך : “את צריכה לשאול אותה”.

 (עמ’ 43 ש’ 30 עד עמ’ 44 ש’ 1).

בהמשך נשאל שוב :

“ש. אני שואלת שוב, כ”כ רע לאמא שלך, למה אתה,  א’,  ל’ לא לוקחים אותה מהגיהנום שהיא נמצאת בו.

ת. בסוף לקחנו אותה לצמיתות, לפני כן לקחנו אותה הרבה פעמים, בסוף בגלל המצב שלה הבית שלה זה המקום שהיא הייתה צריכה לחזור אליו”

(עמ’ 47 ש’ 8-11).

  • מ’ העיד כי אימו הייתה יוצאת מהבית בעקבות מריבות מגיעה לדירתו, אבל לא נשארה וחזרה לביתה כי לא רצתה להיות נטל על מי מילדיה.

כשנשאל מדוע לא שכרו לה דירה בשנים 2012, 2014 בדיוק כפי שנעשה בסוף חייה, מהקצבה של עשרת אלפים ש”ח שקיבלה מהמל”ל, הסביר כי בהתחלת מחלתה היא לא הייתה במצב בריאותי חמור כמו בסוף חייה וכי “הבנו שיש בעיות בבית ואמרנו שעכשיו זה לא הזמן למהלכים מרחיקי לכת שיפגעו בעצמה…רק בסוף היא הלכה והשכירה לעצמה דירה, לא רק שלא הייתי מעורה לא ידעתי לאן היא הולכת…היא הביאה את המטפלת היא סידרה את הכול אז בסוף את ההחלטה אם לצאת או לא אני לא יכול לקבל בשמה היא קיבלה בשם עצמה”.

(עמ’ 48 ש’ 23-32).

  • לתצהירו של מ’ צורפה הקלטה שלטענתו נערכה בימים שלאחר חתימת הנספח.

בהקלטה של השיחה בינו לבין האיש, מנסה מ’ ליחס לאיש אלימות כלפי המנוחה, והאיש מכחיש זאת, כמו גם את העובדה שהמנוחה פחדה ממנו. בהקלטה לא מוזכר הנספח ואין ראיה לכך שאינו כשר או לכפייה של האיש על מנוחה לערוך את הצוואה והנספח.

האיש אומר באותה הקלטה: “אף אחד לא אמר שהיא רכוש שלי, אני לא אכריח אותה ולא אחזיק אותה בכוח. ואם אני מדבר אליה בטון – היא לא פחות מדברת אליי בטון. אתה כנראה לא יודע את זה. היא מספרת – סיפרה לך מה שנוח לך”. ועוד אומר : “אמא שלך לא מאוימת בבית- זה אני יכול לשים את היד שלי על האש ולהגיד לך”.

  • בנוסף, אין זה סביר לטעון כטענת הילדים, שכאשר המנוחה עוד תפקדה באופן מלא, חתמה על צוואה תחת השפעתו הבלתי הוגנת של האיש, בעוד שארבע שנים לאחר מכן, כשהמחלה כבר מתקדמת והמנוחה עדיין מתגוררת עם האיש, חתמה על צוואה אחרת, כשהיא אינה נתונה להשפעתו.
  • ובאשר לנספח עצמו, העיד האיש כי באותו מועד, בשנת 2014, מצבה של המנוחה : “לא היה חמור עד כדי כך. לא יודע להגיד את זה גם אמרתי אבל ב2014 היא הלכה לעבוד” (עמ’ 79 ש’ 14). “ב24.4.14 מועד עריכת הנספח א’ גרה איתי בבית ואפילו שתינו קפה בבית קפה ובכבודה ובעצמה היא הייתה אצל נ.מ ואני לא החתמתי אותה על הספח הזה היא החתימה את זה” (פרוטוקול מיום 28.11.21 עמ’ 78 32 עד עמ’ 79 ש’ 2).
  • כך גם, באשר לנסיבות עריכת הצוואה והנספח, העיד עו”ד מ’ כי הרוח החיה מאחוריהם הייתה המנוחה. גם העובדה כי היורשים בצוואה ובנספח הם ילדיה של המנוחה, ולא ילדי האיש מנישואיו הראשונים, מחזקת את העובדה כי המנוחה היא זו שקבעה מה יכתב.
  • סיכומו של דבר, התרשמתי כי אכן בני הזוג חוו במהלך חייהם המשותפים קשיים ומורכבויות בקשר הזוגי, אלא שלא שוכנעתי כי המנוחה חתמה על הצוואה משנת 2012 והנספח לה מחמת השפעה בלתי הוגנת מצד האיש. נכון לאותה העת, המנוחה לא הייתה בשיא מחלתה, האיש טיפל בה (גם לטענת הילדים ראה סעיף 6 להתנגדות), אך הצורך שלה בשנים אלה בעזרה היה פחות במידה משמעותית, והגם שהייתה חולה היא תפקדה, הצליחה לתמרן בין האיש לבין ילדיה ולמצוא לעצמה הפינה השקטה שלה. המנוחה חייתה 9 שנים עם המחלה. עד להחמרה במצבה, המנוחה לא ראתה לנכון לעשות מהלך של פרידה מהאיש, כפי שעשתה מאוחר יותר בחודש ינואר 2018, אלא בחרה להמשיך את הזוגיות עם האיש.
  • לעומת זאת, השתכנעתי כי בדמי ימיה בהיותה חולה סופנית, גמרה אומר לאור מורכבות היחסים ביניהם (שרק הסלימה בהמשך בין היתר בעקבות הגשת תלונה ע”י האיש למשטרה כדי להפסיק את הגעתו של מ’ לבית) לערוך צוואה חדשה בשנת 2016 בה היא הורישה את כל עזבונה לשלושת הילדים בלבד, והביע את רצונה שהאיש לא יירש דבר מחלקה.
  • ניתן להתחקות בדיעבד אחר רצונה לערוך צוואה בשנת 2016 על רקע הידרשותה להגיש כנגד האיש צווי הגנה (ביום 28.1.18) ותביעת גירושין ופירוק שיתוף, איסור האיש לאפשר לא’ להיכנס לבית הצדדים וחסימת חלונות הבית בקרשים כמו גם הפחד שלה ממנו, ועזיבתה את בית המגורים כשרק שקית תרופות בידיה (ביום 21.1.18), כל אלה ועוד אירועים, עליהם אעמוד בהמשך.

ה-3       הרקע לעריכת הצוואה משנת 2016 כפי שעולה מעדויות הילדים ועדיהם

  • הילדים העידו בנוגע למערכת היחסים בין המנוחה לאיש בפרט בשנתיים האחרונות לחייה.
  • מ’ בנה של המנוחה, הצהיר כי המנוחה הייתה נתונה באופן מוחלט למרותו של האיש, במיוחד בשנה האחרונה ובתקופה שבה מחלתה הלכה והתגברה, כך שהיא לא יכלה לבצע אף לא פעולות פשוטות כדוגמת רכישת תרופות או פנייה לבנק.
  • מ’ המשיך וסיפר שהאיש היה נוהג לפתוח את עיניו על אימו, להתלהם ואף להשליך חפצים בבית, כאשר במקום אלו הייתה נהוגת המנוחה לאחוז בחוזקה בכיסא הגלגלים ולרעוד.
  • עוד הצהיר כי האיש נהג לריב עמו ולסלק אותו מהבית בניגוד לרצונה של המנוחה וזאת בזמן שמ’ היה מגיע להגן עליה מפניו.
  • ואף העיד כי ביקש מהמנוחה שתעבור להתגורר עמו כדי לספק לה תנאים טובים יותר וצרף לתצהירו תכתובת ביניהם המצביעה על כך, וזאת משום שלגרסתו, ידע כי המנוחה ספגה אלימות, לא הייתה מטופלת, מוזנחת ומסתובבת בבגדים קרועים ובלויים ונדרשה להתחנן לצרכים מינימאליים חרף העובדה שהייתה לה משכורת וקצבה.
  • מ’ חזר על גרסתו בחקירתו הנגדית, והיה נרגש, כשנדרש להביא דוגמא אחת של כניעה של המנוחה לאיש:

“לא, אני בוכה. זה מה שקורה פה. כל פעם שאמא שלי הייתה רבה עם ע’, גם אם הייתי צריך לבוא להרגיע את הרוחות וגם אם לא, בסופו של יום אמא שלי הייתה מתחננת אלינו, מבקשת מאיתנו לא משנה אם אני ל’ או א’, שנתקשר אליו להתנצל, ועד שלא נתקשר להתנצל הוא לא יסכים לנו להיכנס לבית, זאת הכניעה. ע’ היה מגרש אותנו מהבית, לא מסכים שנבוא, זה גם מופיע בתמלול שהוא אמר את זה בשיחה. שכל פעם שיש מריבה או שהוא לא מסכים אז אמא שלי צריכה להתחנן לראות אותנו, היא לא יכלה ללכת לשום מקום, בטח לא לנהוג בשלבים האחרונים, ואז בשביל שניכנס היא הייתה מבקשת ואנחנו כל פעם, אבל כל פעם, היינו צריכים להתקשר, אני הייתי צריך להתקשר, לדבר איתו, לשבת, לסדר את העולם בצורה כזו שבסוף הדברים יירגעו על מי מנוחות כי הוא פשוט לא היה עוזב את אמא שלי.  הוא היה הולך, צועק, מקלל, מגרדף אותי, אני מוכן והייתי מוכן לעשות הכל בשביל אמא שלי, הייתי החומה הבצורה מאז שאני ילד והוא ניסה להרים יד על אחותי אני הייתי שם, כשנשבר לו השעון זה היה. כשגדלתי וקיבלתי את הכוחות להגן עליו, על א’, להגן על אחותי, להגן על אמא שלי. זה כל מה שעשיתי, לא עניין אותי בחיים הכסף, לא מה הוא עושה, אני הייתי מגיע כשהיו מתקשרים, כשלא היו מתקשרים העולם טוב מבחינתי, אני רק רציתי שלאמא שלי יהיה טוב. כשהיא הייתה צריכה במצב שלה, בחולי שלה להתחנן אלינו אחרי שהוא גירש אותנו מהבית ולהתנצל בפניו לא משנה מה הסוגיה, שם הכניעה שלה”

(עמ’ 42 ש’ 14-29).

  • ל’ ביתה של המנוחה, תיארה בתצהירה את השליטה הקשה של האיש במנוחה, בכספיה ובכך שמנע ממנה מוצרי מזון, ביגוד היגיינה, ואף מנע ממנה לשכור שירותי מטפלת סיעודית ועוזרת בית כדי לשלוט בה ובצרכיה. עוד הצהירה כיצד נדרשה היא ואחיה לקיים קשר סודי עם אימם משום התנגדותו של האיש לכך. סיפרה כי נחשפה להודעות של המנוחה עם האיש במכשיר הנייד שלה, שמהן הבינה כי האיש כפה על המנוחה קיום יחסי מין גם בזמן שהייתה חולה במצב קשה.
  • גם ל’ סיפרה בתצהירה כיצד האיש היה קם לעברה של המנוחה כשהיא ישובה על כיסא גלגלים, פותח עליה את עיניו ומשליך חפצים בבית, וכיצד המנוחה נהגה ללבוש בגדים קרועים ומחוררים בכל תקופת חייה האחרונה, וזאת נוכח התנגדותו של האיש שהמנוחה תרכוש לה בגדים. היא ציינה שהמנוחה הייתה נוהגת להשמיע באוזניה כי האיש ממתין למותה ובמילותיה של המנוחה: “הוא רוצה לקבור אותי ועד שהוא לא יקבור אותי הוא לא יירגע”.
  • העדה נשאלה על כך בחקירתה הנגדית והשיבה : “היא הייתה אומרת את זה כל הזמן ” הוא מחכה שאני אמות”, היא חיה בתחושה הזו אני לא יכולה לומר לך למה…היא אמרה את זה באופן גורף לא פעם ולא פעמיים ולא שלוש”

(פרוטוקול מיום 13.9.20  עמ’ 25 ש’ 6-12).

  • בהמשך עדותה העידה כי האיש נקט טרור בבית :

ש. ע’ לטענתך כל החיים התנהג לאימך בטרור ואלימות מינית ועכשיו היא חולה, למה לא  הוצאתם אותה מהבית?

ת. פחדנו ממנו, היו לנו טראומות ממנו, הוא בן אדם אלים מכל הבחינות, שישבתי מחוץ לחדר  ניתוח הוא היה משתף אותי שהיא לא נותנת לו לגעת בה ושהוא רוצה להיות עם אישה כבר, ידעתי שהוא לא בסדר ושהוא עלול לפגוע בה יותר הוא יודע איפה אנחנו גרים”.

(עמוד 20 ש’ 23-27).

  • יצוין כי ל’ הייתה נסערת ויצאה בבכי מאולם בית משפט עת שמעה את עדותה של גב’ ת.י על החוויות הקשות של המנוחה עם האיש בערוב חייה (עמ’ 7 ש’ 25).
  • א’ בנם הביולוגי המשותף של הצדדים, הצהיר כי האיש היה מוכר קנאביס שהיה שייך למנוחה (וחזר על כך גם בעדותו בפרוטוקול מיום 7.7.21 עמ’ 11 ש’ 17-18, עמ’ 12 ש’ 26-30 ועמ’ 13 ש’ 3-17) וכי למיטב הבנתו האיש התעלל מינית במנוחה.
  • א’ הצהיר כי האיש לא חדל לאיים על המנוחה בכל הזדמנות, היה פותח עליה את עיניו והיא הייתה מתקפלת בפחד. הצהיר כיצד האיש נהג לסלק אותו מהבית ולמנוע מאחיו להגיע לבית ולצורך כך התקין מצלמות בחצר והבריג את כל חלונות הבית עם ברגים. בחקירתו הבהיר כי הברגת החלונות נעשתה שהמנוחה הייתה בבית בצו ההגנה “בתקופה שהיה פיצוץ” (עמ’ 14 ש’ 15) והסביר מה משמעות היותה כלואה בבית: “שמבריגים את החלונות במברגים והחדר שלה שחור ואפר על המיטה והיא הייתה נרדמת עם סיגריות על הידיים והיו לה סימנים והיא עם כיסא גלגלים זה אישה כלואה, חלון היא לא יכולה לפתוח” (עמ’ 14 ש’ 14-23).
  • גם א’ סיפר שהמנוחה הסתובבה בבגדים קרועים ומחוררים, כי האיש מנע ממנה גישה לחשבון המשותף, סרב להעסקתה של מטפלת כדי שהוא יקבל כסף ממל”ל (עמ’ 11 ש’ 23-24 ) ואף עשה שימוש בלעדי ברכב המשותף ובתו הנכה שנועד למנוחה.
  • בחקירתו הנגדית נשאל, באם האיש לא טיפל באימו, מדוע הוא לא טיפל בה, והשיב:

“הוא לא נתן לנו את ההזדמנות לא לי ולא לאחים שלי” (עמ’ 7 ש’ 20-21).

  • כנשאל האם מ’ היה מתערב בחיי ההורים, השיב כי דווקא האיש היה מתקשר למ’ ומבקש ממנו להגיע בשביל “לסדר את העניינים”, ומשנשאל אם יש לו הוכחות על כך השיב: “מלא, אם אני אחפש בטלפון שלי אני אמצא, שאמא רשמה את זה”.

(עמ’ 13 ש’ 30-31).

  • א’ העיד בחקירתו כי לא כל תקופת נישואיהם שנמשכה על פני 20 שנה האיש התעלל במנוחה, אלא ברגע שהמנוחה חלתה הוא התעלל בה (עמ’ 17 ש’ 18-19).

ואז גם איים עליה “שהוא לא יטפל בה והוא ישים אותה במוסד סגור אם היא תדבר עם הילדים, היו שבתות שאחותי הייתה באה עם הילדים, איך שהם היו יוצאים חרב עליה עולמה היה רב איתה על הילדים למה אכלו למה שתו היה מחביא שתייה בארון” (עמ’ 17 ש’ 30-33).

  • א’ נשאל “אם כל כך רע לה ואתם יודעים את זה למה לא הוצאתם אותה?”

והשיב על כך : “כי הוא לא נתן לנו, עד שבאתי והיא אמרה לי א’ יוצאים מהבית והלכנו”

(עמ’ 14 ש’ 24-25).

  • א’ נשאל על יחסיו המורכבים עם האיש, וחרף טענות האיש כי סייע לו רבות והוא היה בן סורר, העיד כי פעמים רבות בקש האיש להרחיקו מהבית, הזמין לו משטרה וגם כשהתגורר ביחידה הצמודה לבית היה עד לקללות שהאיש קילל את המנוחה,עד שהמנוחה קבלה בטחון לדבריו ו”אמרה לי בוא נצא מהבית”

(עמ’ 9 ש’ 1-4).

  • גרסת הילדים הייתה אחידה באשר ליחס של האיש כלפי המנוחה בפרט באחרית חייה ועלתה בקנה אחד עם הדברים שרשמה המנוחה ליומנה.
  • כאמור לתצהירו של מ’ צורף קטע מיומן של המנוחה שנרשם בכתב ידה ביום 13.9.16 בו היא רשמה כי עברה התעללות נפשית במשך שנים ושתקה. גם ציינה שידעה שהאיש לא יכול לטפל בה, שהאיש לא הפסיק לקלל את הילדים והנכדים שלה, היה מחייב אותה לשתוק ולא לספר לילדיה דבר והיה פותח את עיניו ומקלל אותה ללא רחמנות.

רשמה כי אם הייתה מבקשת לרכוש בעבורה דבר “הייתה יכולה לחלום”, וכי אם האיש יספר שהיה מטפל בה במסירות ובאהבה הרי זה “בולשיט”.

  • הקטע ביומן נכתב 5 חודשים לאחר שחתמה על צוואתה האחרונה (4.4.16) ויש בו הסבר להחלטתה של המנוחה לשנות את הצוואה המוקדמת והנספח.
  • גרסתם של הילדים נתמכה בעדויותיהם של עדים שליוו את המנוחה באותה תקופה וסיפרו על תחושותיה ביחס להתעללות וההזנחה שחוותה בעת מגוריה עם האיש ובנוגע ליחס הנוקשה שלו לילדים שפגע במנוחה.
  • העדה גב’ ש.ד הצהירה כי השכירה למנוחה את יחידת הדיור לאחר שעזבה בית חברתה ג’. ש’ הצהירה כי המנוחה הגיעה אליה מוזנחת, עם בגדים מלוכלכים כשהיא אוחזת בידה את המכנסיים שהיו ללא גומי על מנת שלא ייפלו מגופה ועם שקית תרופות בלבד.
  • העדה סיפרה כי ילדיה של המנוחה מ’ וא’ היו מגיעים מידי יום לבקרה ודאגו לצרכיה ובגדיה וכי השבעה התקיימה בחצר המשק שלה.
  • עוד הצהירה כי למיטב ידיעתה, ילדיה של המנוחה היו כל עולמה וכל רצונה ומבוקשה היה שילדיה ישהו לצידה.
  • בחקירתה הנגדית העידה כי ידעה שהמנוחה ברחה מהבית, אך לא מה הסיבה לכך : “הייתי בהלם שהיא ברחה מהבית אישה סופנית שבורחת מהבית” (פרוטוקול מיום 13.9.20 עמ’ 3 ש’ 9-10). וכי היא הגיעה אליה לא היה לה כלום (ש’ 16) וסיפרה לה שהיא רוצה להתגרש (ש’ 28-29) והעידה כי היא אהבה את ילדיה ופחדה למות לבד (ש’ 12).
  • העדה גב’ ת.י חברה של המנוחה. אחרי 10 שנים של העדר קשר, נוצר ביניהן קשר מחדש והיא ליוותה אותה בארבעת החודשים האחרונים לחייה, פגשה אותה מדי יום, והעידה שהמנוחה הגיעה למגורים בביתה של ש’ עם שקית תרופות ובגדים מלוכלכים (עמ’ 5 ש’ 32).
  • העדה נשאלה על האלימות המינית שהמנוחה סיפרה לה שחווותה מהאיש, אך לא סיפרה על כך במסגרת בקשתה לצו הגנה, והשיבה : ” היא אמרה לי שהיא התביישה לספר למשפחה שלה סיפרתי את זה רק אחרי שנפטרה…את יכולה לומר מה שאת רוצה, זה פשוט מזעזע, ישנם דברים שקשה לו מאוד (נרגשת), אני לא משקרת, אני אספר וא’ לא שיקרה לי, אני דיברתי וראיתי את הבכי וההבעות פנים שלה, אני אדם שיכולה להקשיב לאדם שסובל “.

(עמ’ 7 ש’ 6-13).

  • עוד העידה שהיא יודעת מהמנוחה שהאיש גירש את ילדיה (ש’ 15) והיא אמרה לה : “אני רוצה למות עם ילדים שלי והוא לא נותן לי (נרגשת) את לא מבינה מה זה אומר בתור אישה” (ש’ 21-23).
  • בהמשך חקירתה העידה כי האיש לא טיפל במנוחה ומנע ממה את הצרכים הבסיסיים כאשר הוא זה שקיבל את הקצבה שלה (ש’ 29). ומשנשאלה מדוע אם היה לה כל כך רע לא קמה ועזבה את הבית ומתגרשת לפני חמש או עשר שנים השיבה:

” כי היא הייתה תלויה בו פיזית וכספית, הוא קיבל אליו את הכספים הבנתי ממנה, היא הייתה תלויה בו ובחסדיו, אני יכולה לספר רק מה שהיא אמרה לי” (עמ’ 8 ש’ 5-6).

עוד נשאלה בחקירתה החוזרת, מדוע המנוחה לא עשתה שימוש בכרטיסי האשראי שהיו ברשותה, ועל כך השיבה כי המנוחה לא הייתה מסוגלת לתפקד מבחינה פיזית שכן הייתה מרותקת לכיסא גלגלים ונדרשת להליכון גם כדי ללכת לשירותים (עמ’ 9ש’ 31ב ועד עמ’ 10 ש’ 1).

  • העדה נשאלה גם לגבי הצוואות של המנוחה והשיבה: “…היא אמרה שבמידה ואחד מהם ימות הוא יקבל את החלק של השני במלואו ואח”כ היא אמרה שעשתה צוואה אחרת שמבטלת את הצוואה הראשונה” (עמ’ 9 ש’ 11-12).
  • העדה עו”ס גב’ ע.ב הכירה את המנוחה בתפקידה כעו”ס בחברת “צבר רפואה”. העדה נשאלה האם המנוחה שיתפה אותה בקשיים מול האיש והאם הייתה במצוקה, והשיבה כי שיתפה אותה שהיא חוותה סוג של יחסים של התעללות ושהיא רוצה לצאת מהבית. משנשאלה האם פירטה איזו התעללות השיבה: היא דיברה על היסטוריה שהייתה בעבר, היא צלצלה אלי בשבת אחת והיא קורבן לאיזה התעללות והיא שאלה אם אני מאמינה ואמרתי לה שכן…היא דיברה על סוג של אלימות”.

(פרוטוקול מיום 13.9.20 עמ’ 10 ש’ 14-20).

  • העו”ס העידה כי דברי המנוחה נאמרו באווירת מצוקה, כי המנוחה בקשה לצאת מהבית שכן הרגישה כי היא לא מסוגלת להיות יותר באווירה ובסטרס ושהיא הייתה מאוד בלחץ וכי אף ערבה את העו”ס היישובית. (עמ’ 11 ש’ 1-5). עוד העידה כי המנוחה עזבה את הבית עם דברים מינימליסטיים וכי לאחר עזיבתה נעלמו לה הפצעים שהיו על עורה משום שנרגעה (ש’ 9-11).
  • בחקירתה הנגדית, העידה כי המנוחה הייתה ישובה בכיסא גלגלים, וכשנשאלה האם היותה בכיסא גלגלים נועד כדי לעשות עליה רושם, השיבה “קשה לראות אדם לקראת מוות שמזייף” (עמ’ 12 ש’ 3-18). בנוסף, סיפרה לה המנוחה כי האיש התפרץ כלפי הילדים וכי היא שיתפה אותה בהליך הגירושין לאחר שעזבה את הבית (ש’ 18-21).
  • העדה ס.ג חברה של המנוחה ממקום העבודה, שנוצר ביניהן לדבריה חיבור חברי, העידה כי המנוחה סיפרה לה שהאיש מנע ממנה מזון. העידה כי לא יכלה להגיע לביתה בשל נוכחות האיש (פרוטוקל מיום 7.7.21 עמ’ 27 ש’ 1-3). העידה על המריבות הרבות בהן שיתפה אותה המנוחה אז היה צועק עליה ומאיים ברובן על רקע הילדים (ש’ 20-24).
  • כנשאלה האם האיש טיפל טוב במנוחה, השיבה בשלילה:

            “לא יודעת את זה. יודעת שכל הטיפול היה, כמעט היה הפחד שלה שאם לא תעשה ככה לא יעשה ככה, היו פעמים רבים שא’ רצתה לעזוב. לא עזב כי היא פחדה. הייתה מוגבלת בבית חולים עם כיסא גלגלים וכדורים לא רוצה ליפול על הילדים שלה ומס’ פעמים המנוחה עזבה את הבית אני עדה לזה שהברחנו אותו בדיסקרטיות למ’ וחברה שלה, היו פעמים שרצתה לבוא אלי באה עם התיק, היא סבלה ואמרה שהיא רוצה למות לא בגלל הסרטן אלא בגלל ע'” (עמ’ 28 ש’ 1-6).

  • לגבי הקשר של המנוחה עם הילדים העידה כי :

“א’ עשתה הכל והילדים היו דבר חשוב לה בעולם, היא דיברה עליהם המון וכאב לה כל הזמן הסכסוך שהיה עם הבן שלה” (עמ’ 28 ש’ 26-27).

  • העידה כי לאורך השנים היא חששה שמשהו לא יטפל בה, היתה מפוחדת, עד שהיא אזרה אומץ לעזוב את הבית (עמ’ 29 ש’ 8-11).
  • בהמשך ציינה העדה כי למנוחה היה רע עם האיש : “ולא פעם ולא פעמיים רצתה לסיים את החיים ולא בגלל כאבי המחלה” (עמ’ 31 ש’ 3-4).
  • בסיום נשאלה “את אומרת שלא יכול להיות שא’ חתמה על מסמך שייקח משהו מילדיה” והשיבה על כך : “בחיים לא” (עמ’ 32 ש’ 4-5).
  • העדה ג.ג חברתה הקרובה ביותר של המנוחה, אליה עברה המנוחה בשלב הראשון לאחר בריחתה מהבית כשהיא הגיעה אליה ללא בגדים, ללא כסף וללא כרטיס אשראי כשבגדיה מרופטים וקרועים.
  • הצהירה כי האיש היה נוהג לריב במכוון עם המנוחה בנוגע לילדים על מנת למנוע את כניסתם הבייתה. ובשנה האחרונה לחייה, מצבה הרפאוי התדרדר והיא התקשתה לקום מהמיטה בעוד האיש היה יוצא לפנות בוקר לעבודתו ומותיר אותה שעות רבות לבדה וזאת בזמן שלא יכלה לטפל בעצמה.
  • הצהירה כי המנוחה פחדה מאוד מהאיש שנהג לצעוק עליה ולהכפיף אותה לרצונותיו, לאיים עליה כי הוא יפסיק לטפל בה, ואף שיתפה כי היא עצמה הייתה עדה לכך שהמנוחה נאלצה להתחנן אם לכוס מים ואם לקבלת התרופות. העדה הוסיפה והצהירה כי במהלך הזמן הפכה המנוחה להיות תלויה באיש לחלוטין פיזית וכלכלית.
  • עוד הצהירה כי האיש היה מותיר את המנוחה עם עשרה גרם בלבד של קנאביס מתוך 90 גרם להם היא הייתה רשאית בכל חודש ומוכר אותם, ומשום כך, נדרשה המנוחה לצרוך כמות מורפיום מוגברת.
  • המנוחה אף שיתפה אותה כי היא עשתה צוואה חדשה עליה האיש והילדים לא ידעו.
  • בחקירתה הנגדית, העידה כי האיש היה רב עם המנוחה כדי למנוע הגעתם של הילדים לבית “פעם או לא פעמים הוא עצר את מ’ וגם אותי אמר שאני לא יכולה להיכנס לבית, וגם הילדים של ל’ לא יכולים לא להיכנס לבית”(עמ’ 34 ש’ 31-32).
  • העדה נשאלה לגבי הטיפול של האיש במנוחה, ומדוע בתקופה שעדיין היו לה כוחות לא פעלה שתהיה לה מטפלת במקומו :

“ש. אני אומרת לך שע’ טיפל בא’ כל תקופת המחלה שלה הכי טוב שאפשר.

ת. הלוואי ויטפל בך כמו שטיפל בה.

ש. למה כאשר הגישה בקשה לצו הגנה היא ביקשה שלא יפסיק לטפל בה.

ת. היא פחדה ממנו פחד מוות. היא פחדה שתישאר לבד בבית ותמות לבד בבית.

….

ש. אז למה בזמן שכן יכלה לא עזבה ועשתה משהו כדי שתהיה לה מטפלת ולא ע’ יטפל בה?

ת. לא יכולה לענות לך בשמה”.

(עמ’ 35 ש’ -16).

  • העדה עומתה עם הצהרתה כי למנוחה לא היה כרטיס אשראי, כי האיש לקח לה אותו, לפחות בשנתיים האחרונות לחייה כשלא עבדה, והשיבה:

“ש. את לא אומרת אמת. לא’ היה כרטיס אשראי כל הזמן

ת. עכשיו את לא אומרת אמת. אל תגידי דבר כזה, אני הייתי קונה לה, לא היה לה כרטיס אשראי לא היה לה שקל בארנק, לא יכלה לקנות לה תחתונים ולפחות בשנתיים האחרונות לא היה לה.

ש. מאיפה את יודעת?

ת. כי אני הייתי קונה לה, הכרטיס היה אצלו.

ש. היה כרטיס לה וכרטיס לו?

ת. לא. הכרטיס שלה היה אצלו לא היה לה בארנק שום כסף ושום כרטיס”.

(עמ’ 35 ש’ 25-32).

  • עוד נשאלה העדה מדוע לא יכלה המנוחה לעשות פעולות בחשבון המשותף גם בלי כרטיס האשראי ועל כך השיבה : “היא לא נוהגת, אין לה כרטיס ביד איך תגיע לבנק להוציא כסף אם היא לא יכולה” (עמ’ 36 ש’ 8-9).ובהמשך : “תשאלי את א’. לא הוציא לה כסף, לא נתן לה כרטיס אשראי, כל עוד שהיא עבדה הכל היה בסדר” (ש’ 16-17).
  • בהמשך נשאלה העדה על הקנאביס לו נדרשה המנוחה, והשיבה כי האיש היה מוכר את הקנאביס וסיפר לה על כך :

“ש. איך את יודעת שהוא מכר??

ת. כי הוא היה אומר.

ש. מי היה אומר לך?

ת. ע’.  ע’ נטל את כל הכמות בבת אחת  היה מפקיד לה כסף בחשבון בנק”.

(עמ’ 38 ש’ 30 עד עמ’ 39 ש’ 3).

וכשנשאלה האם הדבר היה חוזר על עצמו כל חודש, השיבה בחיוב וכי האיש בעצמו היה אומר לה (עמ’ 39 ש’ 29-32).

  • ובאשר לצוואות, העידה כי ידעה על צוואה אחת ועל כך שהמנוחה עשתה עוד אחת ולא מעבר לכך:

“ש. הייתה צוואה והיה נספח לצוואה. את יודעת על זה?

ת. אני יודעת שהייתה אחת וא’ עשתה עוד אחת אחרי זה.

ש. מה היא סיפרה לך על הצוואה הראשונה שהיא עשתה?

ת. רק שהיא עשתה אותו.

ש. לא סיפרה יותר פרטים?

ת.  לא”

(עמ’ 42 ש’ 14-20).

  • העדה אף נשאלה לגבי צו הגנה, והעידה כי הייתה בדיון עם המנוחה, שבו אמרה כי היא מבקשת למות עם הילדים ולא עם האיש.

(עמ’ 43 ש’ 21).

  • מרבית העדים הכירו את המנוחה וליוו אותה בשנה האחרונה לחייה, והם ספרו על מצבה של המנוחה, יחסיה עם האיש, רצונה להתגרש ממנו ועל אהבתה הרבה לילדיה.

אציין כי העדים העידו על תחושותיה ודבריה של המנוחה שנאמרו לאוזני כל אחד מהם בצורה ישירה ובלתי אמצעית. אמינותם לא קועקע במסגרת חקירתם הנגדית.

  • האיש טען כי כל העדים העידו בצורה מגמתית על דברים שלכל היותר לכאורה שמעו מהמנוחה. הוא מצויר על ידי הילדים ועדיהם כמפלצת, אלא שהראיות מצביעות אחרת. הוא טיפל במנוחה, למנוחה היה חופש פעולה לעשות ככל העולה על רוחה, ובמסגרת זו נבנתה יחידת דיור לא’, הם ארחו את ילדיה לארוחת שישי היא אירחה את חברותיה בביתה, היא נתנה לא’ את כרטיס האשראי שלה. הם סייעו למ’ לרכוש דירה, הוא רכש לא’ רכב וטוסטוס, שילם את עלות הדלק וחוב שכ”ד. וזה הגמול שהוא מקבל מהם על כל נתינתו.
  • לגישתו מעדויותיהם עולה כי הילדים החליטו להשתלט על ירושתה של המנוחה וכל האמצעים כשרים בעיניהם, לרבות היותו אלים, עבריין מין, מתעלל, ועוד כדי להביא לביטולה של הצוואה ההדדית.
  • האיש עומת בחקירתו הנגדית עם מקטע מיומן של המנוחה משנת 2016, על התעללות נפשית מצידו כלפיה והשיב כי משהו הכתיב לה את הדברים שרשמה:

“ש. תקרא את זה בקול רם [מצטטת]. המנוחה מעידה פה, לא צד ג’ או מישהו אחר, ב- 2016, המנוחה כותבת פה במלוא פיה כי אתה מקלל אותה, כי יש כאן אלימות מילולית, היא מתארת במילים שלה, לא מישהו אחר אלא היא אומרת שהייתה התעללות נפשית במשך שנים, מתארת במילים שלה אלימות כלכלית, כי אם הייתה רוצה משהו יכלה רק לחלום עליו, זה היה ב- 2016. גם היא שיקרה?

ת. אני לא יודע על דבר כזה. ממש ממש לא.

ש. היא שיקרה ליומן?

ת. אולי מישהו הכתיב לה את זה. לכתוב את זה. זו דעתי. אני לא נראה לי… נראה שמישהו הכתיב לה”

(עמ’ 53 ש’ 30 עד עמ’ 54 ש’ 6).

  • עוד עומת בחקירתו הנגדית עם טענותיה של המנוחה כי לא הפסיק לקלל את ילדיה ולא אפשר לה להיות בקשר עימם, והיא נאלצה להיות בקשר סודי עימם, הוא הכחיש זאת :

“ש. א’ טענה ביומן שלא הפסקת לקלל את הנכדים והילדים שלה ואתה מחייב אותה לשתוק. כך כתבה ביומן. ת’ בתצהירה בסעיף 12 סיפרה גם היא שלא אפשרת לה להיות בקשר עם הילדים. גם ס’ בסעיף 17 מספרת שניסית לבודד אותה מהחברים שלה ומהילדים וגם ג’ בסעיף 9 מציינת כי מנעת מהילדים להיכנס. למה מנעת מהם להגיע?

ת. לא מנעתי מהם להגיע. נהפוך הוא, מ’ היה בא באופן קבוע בימי שישי. אבא של מ’ ישב איתי בשולחן, אנחנו חברי ילדות, אני לא יודע למה אבא שלו לא היה בעדות, האבא שלו היה אצלי בבית בימי שישי ובחגים והיה מנפנף איתי מנגל, הוא ביקש לבוא לראות את הילדים, כולם היו בבית הזה, אין דבר כזה מנעת לא מנעת, ס’ הייתה איתי בבית וסיפרה”

(פרוטוקול מיום 28.11.21 עמ’ 67 ש’ 6-14 וכן עמ’ 72 ש’ 14-17).

  • האיש הכחיש שהיה אלים כלפי המנוחה או כי קילל אותה:

ש. אתה טוען שלא היית אלים ושלא קיללת?

ת. לא זוכר שקיללתי. אולי התפלק לי, אולי לה “נפלק”. אני חי עם אישה בבית. אני לא הבנתי את הקטע הזה. הוא בא לנהל לי את החיים?

ש. עברנו על אלימות ועל אלימות כלכלית, קיללת אותה?   קללות היו או לא?

ת. לא זוכר להגיד לך דבר כזה בכלל. אני יודע טוב מאוד שאני לא מקלל. אם היו לי שיחות עם אשתי… יכול להיות היו דברים לקוניים”

(עמ’ 60 ש’ 27-32).

  • האיש הופנה בחקירתו הנגדית, לתצהירים של העדים שספרו על ההזנחה של המנוחה, ביגוד מחורר ובלוי, ונשאל האם כולם משקרים, והשיב על כך בחיוב (עמ’ 54 ש’ 23-26). בהמשך טען כי זו קנוניה כנגדו (עמ’ 72 ש’ 27-28).
  • האיש הכחיש את הטענה כי המנוחה חששה מפניו (עמ’ 55 ש’ 13 ו- 30), נשאל אם המנוחה “שקרה ליומן שלה ולביהמ”ש כאשר באה לקבל צו הגנה” והשיב בחיוב : “כן. למה הגשתי תלונה במשטרה על מ’ ואז היא החליטה לעשות את אשר עשתה. מ’ הוא זה שפעל אחרי הקלעים בנושא הזה” (עמ’ 56 ש’ 9-10).
  • אלא, שעדותו של האיש נותרה כעדות בעל דין יחידה.
  • שלושת העדים שהובאו מטעמו לא תרמו לחיזוק גרסתו, הואיל ולא ספרו על דברים ששמעו ישירות מהמנוחה אלא על התרשמות שלהם ממה ששמעו מהאיש, שגם לא מיוחסת לתקופה הרלוונטית של עריכת הצוואה האחרונה.
  • לא נתתי אמון בעדותו של האיש שביטל במחי יד את רגשותיה ותחושותיה הקשות של המנוחה כלפיו, התרשמתי כי בשיא מחלתה, המנוחה כבר לא יכלה להשלים עם התנהלותו של האיש כלפיה.
  • השתכנעתי כי גרסתם של הילדים ועדיהם, בצירוף המקטע מהיומן האותנטי של המנוחה שנרשם בכתב ידה כ- 5 חודשים לאחר שנחתמה צוואתה האחרונה, הם אלו שמשקפים נכונה את הלך רוחה ורצונה שהניעה לערוך את הצוואה האחרונה ולהותיר את כל רכושה לשלושת ילדיה. השתלשלות ההליכים מאוחר יותר, הגשת בקשה לצו הגנה, עזיבת הבית ופתיחת תיק הגירושין והתביעה לפירוק שיתוף נותנים למעשה תיקוף לרצונה.

 

ה-4       האם פתיחת תיק גירושין והגשת תביעה לפירוק שיתוף והחלפת טיוטות בין באי כוח  הינם חלף הודעה בכתב למצווה השני על ביטול צוואה הדדית ונספח הדדי  משלים לה לפי סעיף 8 א’ לחוק הירושה

  • המנוחה חתמה על צוואה ביום 4.4.16 בפני שני עדים ב*****.

בצוואה זו הורתה על ביטול כל צוואה מכל סוג שהוא ותוספת לצוואה שנעשתה על ידה קודם לכן. ובמסגרתה ציוותה את כל עיזבונה לרבות חלקה בבית המגורים לילדים, ולא לבעלה.

  • סעיף 8 א (ב) לחוק הירושה קובע כדלקמן:

“לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא אם כן יתקיים אחד מאלה:

  • בחייהם של שני בני הזוג – המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים”.
  • כאמור סעיף 8א (ב)(1) לחוק הירושה, מתיר ביטול חד צדדי של צוואה הדדית בחייהם של שני בני הזוג, בתנאי שהמבטל ימסור למצווה הודעה בכתב על ביטול הצוואה. הודעת הביטול תוביל לביטול אוטומטי של שתי הצוואות ההדדיות. הביטול מחזיר את חופש הצוואה לכל אחד מהמצווים.
  • בחוק לא נקבע באיזה אופן תתבצע מסירת ההודעה בכתב, האם פיזית או שמא מספיקה ידיעה.
  • בנסיבות המקרה, הצדדים היו מצויים בהליכי גירושין במסגרתם הוגשו צווי הגנה, ואף הוגשה תביעה לפירוק שיתוף בכלל רכושם של הצדדים לבית הדין הרבני.
  • בבקשתה לצו הגנה ביקשה המנוחה את הרחקת האיש ממנה בשל אלימות כלפיה, ניתן צו הרחקה לאיש במעמד צד אחד, אך בדיון במעמד שני הצדדים הצו בוטל והומר בפסק הדין מיום 31.5.18 לצו למניעת הטרדה מאיימת הדדי.
  • כבוד המותב שנתן את פסק הדין ציין כי :”הסכסוך נסוב סביב הילדים ודרך התנהלותם בתוך הבית וכן קשור למצבה של המבקשת ועניינים אחרים שבכלל אינם חוסים תחת החוק למניעת אלימות במשפחה”. בהמשך מפנה לעדותה של המנוחה : “המבקשת במסגרת חקירתה הוסיפה טענות…כי המשיב הינו אדם שתלטן סבלה ממנו שנים רבות והאשימה אותו כי כל מטרתו להרחיק אותה מילדיה…”.
  • עוד העידה המנוחה בדיון בצו ההגנה כי האיש איים עליה כי הוא יכניס אותה להוספיס (פרוטוקול מיום 27.2.18 עמ’ 12 ש’ 28), כי הנסיעה לחו”ל הייתה נגד רצונה “הייתי מגיעה למלון ושלושה ימים שכבתי במיטה” והסבירה כי לא חזרה הבייתה כי “הוא היה עושה לה את המוות”, ולגבי כרטיס האשראי שלה: “לא יכולתי להשתמש בו כי אף אחד לא היה לוקח אותי לעיר, אני לא יודעת מזה זה סופר, מה זה בנק” (עמ’ 15).
  • לאור הליכים אלו, עזבה המנוחה את בית המגורים כשהינה חולה קשה כשרק שקית תרופות בידה ועברה להתגורר ביחידת דיור נפרדת עד למועד מותה.
  • על רקע עדות המנוחה בדיון בצו ההגנה והמעשה שעשתה בעזיבת בית מותאם לצרכיה במצבה, לא ניתן לקבל את טענת האיש כי מערכת היחסים ביניהם הייתה בגדר אידיליה : “”…אני ממשיך לטפל בה, היינו בפריז ואיטליה ב2017 והיא לא אומרת לי כלום…אז מה ההגיון פה לא הבנתי?” (עמ’ 83 ש’ 1-3).
  • הצדדים ניהלו מו”מ באמצעות באי כוחם כדי להגיע להסכם ולייתר את המשך ההליכים.
  • בחודש מרץ 2018 התקיימה פגישה של המנוחה והאיש ביחידת הסיוע שליד בית הדין הרבני במסגרת תביעת הגירושין והתביעה לפירוק שיתוף שהגישה המנוחה בה עתרה לחלוקת הרכוש והפרדתו.
  • נטען כי הוחלפו טיוטות בין באי כוח הצדדים, שבהם משתקף רצונה של המנוחה והצהרתה בהפרדה רכושית.
  • גם לאיש לא הייתה ראייה כתובה שלא הסכים להתגרש (עמ’ 68 ש’ 31-32).
  • אני קובעת כי הגשת בקשה לגירושין וכתב תביעה לפירוק שיתוף ע”י המנוחה, פגישה ביחידת הסיוע, חלופת טיוטות, הגשת צווי הגנה והפרדה פיסית בין השניים, עולים לכדי הודעה בכתב שהובאה לידיעתו של האיש.
  • בת”ע 15472-02-13 (חי’) (פורסם בנבו) נקבע כי בנסיבות מסוימות ניתן לסטות מדרישת מסירת הודעה בכתב, ובלבד שהמצווה השני ידע על עריכת הצוואה החדשה ו/או ביטול הצוואה ההדדית. ובכך ניתן מענה לרציונל ההסתמכות שמבוטא בדרישת החוק.
  • בהליך שלעיל הבעל ערך צוואה חדשה המבטלת את צוואתו הקודמת, אולם לא מסר על כך הודעה בכתב לאשתו, אלא שהצוואה החדשה נערכה בבית הצדדים בנוכחות עו”ד עם אדם נוסף, כשהאישה שוהה בחדר אחר.
  • כבוד השופט בן ציון ברגר קבע כי “יש לזכור שהסתודדות אחד מבני הזוג בדירה כאשר בן הזוג השני נוכח בדירה אינה דבר שבשגרה ובוודאי שעניין זה מעורר שאלות אצל אותו בן זוג ובוודאי שאף ניתנו לו תשובות. כל שכן, כאשר למחרת מגיעים לדירת הצדדים שני אנשים הדורשים מהאישה לעזוב את הסלון סוגרים את דלת הסלון ומסתודדים עם בן הזוג. האם התנהלות זו לא מעוררת שאלות או תהיות מצד בן הזוג שנדרש לעזוב את הסלון?” ועל כן – ניתן לסטות מדרישת מסירת ההודעה בכתב ולא נפגע אינטרס ההסתמכות של האשה וניתן להניח שידעה על ביטול הצוואה ויכלה לכלכל את צעדיה בהתאם”.
  • בפסק הדין סקר את שתי הדרכים בהן הגיע למסקנה כי נוכח נסיבות הצוואה ניתן לסטות מדרישת ההודעה בכתב:

“הדרך הראשונה היא שימוש בעקרון ריפוי פגם בצוואה המצוי בסעיף 25 לחוק הירושה, כאשר רצון המנוח אינו מוטל בספק לגבי אותה צוואה וגם בנוגע לביטולה (ראה פרשת אהרן – דנ”א 7818/000 יוסף אהרן נגד אמנון אהרוני). הדרך השניה היא גישת הפרשנות התכליתית באמצעות היקש מיישום דרישת הכתב בהוראות חוק אחרות, לפיו בהתקיים נסיבות חריגות בהן “עקרון תום הלב” או “זעקת ההגינות” פורצים מתוך הנסיבות עד כדי כך שעמידה על  “דרישת הכתב” תהפוך היא עצמה לבלתי צודקת”.

  • כך, בנסיבות בעניינו, המנוחה בקשה בחייה לפרק את השיתוף ברכוש המשותף לה ולאיש וביקשה שלא ייהנה מחלקה ברכוש לאחר שעזבה את הבית, ולאחר מותה, ודאי שרצונה נותר כפי שהיה בחייה, כעולה מצוואת 2016.
  • האיש אישר בחקירתו כי הדברים שנרשמו על ידי באת כוחו כי הגיעו לידי הסכמות בתביעה היו על דעתו :

ש. אתה הגשת לבית הדין הרבני תגובה, היית מיוצג, הגשת תגובה לבקשה לעיקול זמני וציינת בסעיף 34 :” הבעל יטען כי הצדדים ניהלו משא ומתן לסיום הסכסוך ולבסוף הגיעו להסכמות…”

ת. תני לי לראות רגע. לשאלת בית המשפט  אם אני יודע על זה, אני לא יודע עורכת הדין ייצגה אותי פה ומה שהיא אומרת מקובל עלי”.

(עמ’ 84 ש’ 1-5).

  • לא יעלה על הדעת כי האיש ממנו בקשה המנוחה להתגרש ולהיפרד רכושית בעודה בחיים, הוא שיירש אותה רק בשל היותו פורמאלית נשוי לה, וזאת בשל פטירתה בטרם קבלת הגט, וכל זאת שעה שהביעה את רצונה מפורשות כי כל רכושה יועבר לילדיה בצוואתה משנת 2016, בפני חבריה ובמקטע מיומנה.
  • מכאן, שמתקיימות נסיבות חריגות בהן “עקרון תום הלב” או “זעקת ההגינות” פורצים מתוך הנסיבות עד כדי כך שעמידה על “דרישת הכתב, תהפוך היא עצמה “לבלתי צודקת”.
  • האיש שידע על רצונה של המנוחה להתנתק ממנו בכל היבט –רגשי, כלכלי, אישי ופיזי, ומשכך, אינו יכול לטעון כיום על הסתמכותו על צוואתה.
  • לפיכך, האיש ידע כי לאור תביעת הגירושין והליך פירוק השיתוף הצוואה והנספח לא משקפים עוד את רצונותיהם של שניהם.
  • וההליכים המשפטיים של מתן תוקף לפרידה ולחלוקת הרכוש המשותף עולים לכדי אותה הודעה בכתב שהובאה לידיעת האיש.

ה-5   דחיית טענות האיש לביטול הצוואה משנת 2016 מטעמי השפעה בלתי הוגנת ומעורבות והעדר הוכחה כי נחתמה ע”י המנוחה

  • הילדים בקשו בד בבד עם התנגדותם לצוואת אחרות גם לקיים את הצוואה שנחתמה ע”י המנוחה בשנת 2016 שהיא הצוואה האחרונה.
  • האיש בסיכומיו טען כי לגבי הצוואה משנת 2016 לא ברור אם אכן נחתמה ע”י המנוחה, ובמידה והמנוחה אכן חתמה עליה, הרי שעשתה זאת תחת כפייה או השפעה בלתי הוגנת.
  • לאור התנגדות האיש לצוואה, היה מוטל עליו הנטל להוכיח כי אין מדובר בחתימת המנוחה על הצוואה או כי מדובר בצוואה שנערכה תחת השפעה בלתי הוגנת.
  • האיש לא הניח תשתית ראייתית לביסוס גרסתו.

האיש נמנע מלהביא לחקירה את עוה”ד שערך את הצוואה משנת 2016 ואת עדי הקיום לה ולא עתר למינוי מומחה, ואף הילדים לא נחקרו בחקירותיהם הנגדיות לגביה.

  • על פי ההלכה הפסוקה צוואה בעדים שנערכה על פי הוראות החוק, חזקה עליה שהיא כשרה, ועל המתנגד לקיומה להוכיח כי היא פסולה, כאשר כמות ורף הראיות שנדרשים גבוהים.
  • האיש לא הוכיח את טענותיו על פי מידת ההוכחה הנדרשת, ועל כן מנוע מלטעון כיום כי נפל פגם בצוואה.
  • לחילופין, האיש שטען לכל אורך ההליך כי מ’ הוא שהיה גורם למריבות ביניהם, הוא גם הגורם לכך שהמנוחה פנתה לצו הגנה, לתביעת הגירושין ופירוק השיתוף שבקשה. והעיד כי : “מישהו אילץ אותה לעשות את זה והמישהו הזה הוא מ.מ” (עמ’ 58 ש’ 1)
  • ובהמשך לכך, טען כי מ’ עמד מאחורי שינוי הצוואה ועריכת הצוואה המאוחרת משנת 2016.

ש. זאת אומרת שב2012 היא רצתה לדאוג ולתת להם הכל, וב-2016 היא אומרת לא, נתן להם רק חצי?

ת. מישהו רקם את זה, היא לא הייתה עושה דבר כזה. מישהו רקם את זה. א’ היה לי יחסים טובים איתה, לא היו מריבות אבל היו וויכוחים בבית אבל אני לא מאמין שהיא עשתה את זה…

(עמ’ 75 ש’ 1-5).

  • וגם ראה :

“ש. אתה אומר שלמישהו היה אינטרס

ת. בוודאי. לדעתי למ’. הראית לי נייר עם הודעות בינו לבינה. מישהו ניהל את החיים מאחורי גבי. אני מעולם לא התערבתי לו בחיים האישיים שלו. מעולם לא”.

(עמ’ 62 ש’ 10-12).

  • אלא שמ’, בניגוד לטענות האיש, צירף לתצהירו תכתובות בינו לבין המנוחה (נספח ב’), מהן עולה כי היא מסרבת לשתף אותו בתוכניותיה ומבקשת ממנו לא לדבר איתה עד שתכניתה תצא לפועל ואף מסרבת לבקשתו של מ’ לקחת אותה אליו הביתה למגורים אצלו.
  • וכך גם לעדותו של א’, במענה לשאלה האם זה נכון שמ’ היה מתערב בחיים של הוריו:”אני יכול להגיד לך שאבא היה מתקשר למ’ בשביל לסדר בינינו את עניינים לא נתן הוראות” (עמ’ 13 ש’ 28-29).

ושכעומת א’ עם הטענה כי אין זאת הפעם הראשונה בה מ’ נכנס ומתערב בסכסוך השיב על כך : “אני יודע שהוא היה מתקשר למ’ שהיינו רבים, אבל עם אמא שלי הוא היה בא להגן על אמא שהיא חסרת אונים והוא הרים לידיים לא פעם אחת, סביר להניח שהבן יגן על אמא שלו”.

(עמ’ 16 ש’ 31-33).

  • מעבר לאמור, כלל העדים שהעידו מטעם הילדים, שבו וחזרו על כך שהמנוחה הייתה קשורה לילדיה, והייתה מוכנה לעשות עבורם הכול.
  • בנוסף, בשנת 2016 הצדדים היו עדיין נשואים, חיו תחת קורת גג אחת והליכי הגירושין לא היו ברקע, ולגרסת האיש חיו בשלום ובשלווה “כמו כל זוג נשוי” כפי שהעיד :”כל מה שהיה לה אני יודע בוודאות שהייתה אומרת לי. עובדה שנסענו לחו”ל ושטיפלתי בה” (עמ’ 62 ש’ 20-22).
  • חרף האמור, בקשה המנוחה להוריש את חלקה אך ורק לילדיה.
  • דווקא העובדה כי צוואה זו נערכה בשנת 2016 ולא עובר לגירושין בשנת 2018, מעידה על רצון המנוחה להוריש את חלקה לילדיה, וזאת לא בשל הליך הגירושין, אלא כי זה היה רצונה אמיתי.
  • גם העובדה כי חזרה על אותם דברים שכתבה ביומן בדיון בצו ההגנה, מעיד על כך שלא הודרכה אלא כי זה היה אומד דעתה.
  • הנחת המוצא של חוק הירושה היא שהצוואה כשרה. הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת.
  • נטל ההוכחה זה כלל לא הורם על ידי האיש.

ו-    אחרית דבר

  • המנוחה חוותה באחרית ימיה ועד לעזיבתה את הבית, בהיותה חולת סרטן סופנית, חיי סבל מלווים בפחד וחששות מפני האיש, אשר ביקש לנתק אותה מהדבר היקר לה ביותר בעולם – ילדיה, כאשר כל רצונה היה למות לידם.
  • בהמשך, אף הגישה תביעת גירושין ופירוק שיתוף כנגד האיש.
  • מצער כי אף לאחר מותה, לא שככה המחלוקת, בין האיש לבין הילדים, ובהעדרה של המנוחה, התמקדה סביב חלוקת עיזבונה.
  • לאחר שמיעת ראיות הצדדים, הגעתי לכדי מסקנה כי הצוואה האחרונה של המנוחה מיום 4.4.16 הינה בת תוקף.
  • הצוואה ההדדית מיום 12.2.12 והנספח ההדדי המשלים מיום 24.4.14 בטלים.
  • אני פוסקת כי יש בהגשת צווי הגנה, ופתיחת תיק גירושין ותביעה לפירוק שיתוף והחלפת טיוטות בין באי כוח הצדדים על בסיס הסכמותיהם, חלף הודעה בכתב למצווה השני על ביטול הצוואה הדדית והנספח ההדדי המשלים.
  • האיש ידע על רצונה של המנוחה להתנתק ממנו בכל היבט –רגשי, כלכלי, אישי ופיזי, ומשכך, אינו יכול לטעון כיום על הסתמכותו על הצוואה והנספח.
  • לאור הכרעתי, מהות ההליך מורכבתו והיקפו, ובשים לב לאמות המידה שנקבעו לחיוב שכר טרחת עורך דין לפיו ההוצאות צריכות להיות סבירות, הכרחיות ומידתיות (בבג”צ 891/05 תנובה נ’ הרשות המוסמכת [פורסם בנבו] (6.2005) אני מחייבת את האיש בהוצאות משפט של 40,000 ₪ כולל מע”מ.
  • ההוצאות ישלמו על ידי האיש לילדים ביחד ולחוד בתוך 60 יום ממועד קבלת פסק הדין אצל האיש, וככל שלא ישולמו עד למועד שנקבע יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק מהמועד שנועד לתשלום ועד לתשלום בפועל.
  • המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים ולסגור את חמשת התיקים שבכותרת.

ניתן היום,  כ”ו אדר תשפ”ג, 19 מרץ 2023, בהעדר הצדדים.

להקדים תרופה למכה - הפתרון השלם והמשתלם: צוואה חסינה™

עריכת צוואה (תכנון עיזבון) נחשב באופן מסורתי למורכב, מפחיד ויקר. אבל – יש חלופה שמאפשרת לרבים ליצור בקלות ובעלויות סבירות צוואה תקפה מבחינה חוקית ואמינה מאוד.

היא נקראת: צוואה חסינה™.
מכיוון שתחום הליגלטק (יישום טכנולוגיה בעולם המשפט ובעבודת עורכי הדין) יקר לליבו של עו”ד קרט, לקח על עצמו לבנות מערכת טכנולוגית מתקדמת, משולבת בבקרה של עורך דין ירושה, ונקראת צוואה חסינה™. המערכת מבוססת על הניסיון הרב שצבר בתחום דיני הירושה כדי שכל אחד יכול להשתמש בה כדי ליצור צוואה בלווי עורך דין ירושה.
בתהליך הזה מוטמעים בצוואה מנגנונים חכמים ויצירתיים למניעת סכסוכים בין יורשים ובמשפחה בכלל. התוצאה המתקבלת- הצוואה ברורה ומדויקת ובכך נמנע סילוף רצון המצווה, ככתוב רצונו של אדם כבודו.

צוואה חסינה™

כספת סייבר™ חלק אינטגרלי מצוואה חסינה™

מערכת צוואה חסינה™ מאפשרת בקלות את שילוב כספת סייבר™ בתוך הצוואה כחלק אינטגרלי מהמערכת.
כאמור כספת סייבר™ היא שירות ירושה דיגיטלי מתקדם  מבוסס על פלטפורמה מקוונת, מאובטחת ,אשר מאפשרת לבעלים שלה, לאחסן בתוכה בצורה מסודרת ובטוחה את כל המידע החשוב להם, לרבות פירוט כלל הנכסים שבבעלותם, הן המוחשיים והן הדיגיטליים. כספת סייבר™ ניתנת לעדכון על ידי הבעלים שלה בכל רגע נתון באופן מקוון וללא תלות בגורם חיצוני כלשהו. תוכנה ייחשף רק בבוא היום – קרי ליורשים על פי צוואה רק לאחר אחרית שנותיהם ו/או למיופי כוח על פי ייפוי כוח מתמשך רק לאחר שבעלי הכספת איבדו את כשירותם.

לסיכום

צוואה חסינה™ מספקת פתרון מלא ואמין במחיר שווה לכל נפש:

  • מוודאת שרצון המצווה יתקיים.
  • מונעת סכסוכים.
  • מונעת סכנה של ביטול הצוואה.
  • מאפשרת עדכון מצב הנכסים בקלות, ללא צורך בעריכת מחדש באמצעות שילוב כספת סייבר™.
  • חסכונית.
  • זמינה.
  • נוחה לשימוש ונגישה מכל מקום וזמן.

חדש ומומלץ - קביעת פגישת ייעוץ אישית מקוונת עם עו"ד ארז קרט

עו”ד ונוטריון ארז קרט מתמחה באופן ייחודי ובהיקף פעילות נרחב בנושאי ירושה, צוואות, עיזבון, הגנה על צוואה והתנגדות לצוואות ומשמש סגן יו”ר ועדת צוואות, ירושה ועזבונות של לשכת עורכי הדין.

כעת יש באפשרותכם לקבוע פגישת ייעוץ אישית מקוונת עם עו”ד ארז קרט.

מצב לא מקוון

הצ'קליסט לעריכת צוואה שמונעת סכסוכים במשפחה

בהנחיית עו"ד ארז קרט

מומחה לדיני ירושה וצוואות

דילוג לתוכן