בשם המבקשים:                        עו"ד עמית אלזם; עו"ד בועז קראוס

א.         בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים מ' סובל, ת' בזק-רפפורט וב"צ גרינברגר) מיום 2.2.16 בעמ"ש 15993-10-15 בו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים מיום 12.7.15 בת"ע 35115-02-12. עניינה של הבקשה – ביטול צוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965.

רקע והליכים קודמים

ב.         המבקשים והמשיבים בתיק זה הם כולם ילדיו של המנוח שהלך לעולמו ביום 27.1.12. מן הסיפור המשפחתי שנפרש בבקשה ובפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה עולים הליכי גירושין שנערכו בין המנוח לבין אם המבקשים והמשיבים, שהסתיימו בהסכם גירושין מיום 28.7.98 בו הוסכם שהמשק בו גרו המנוח וגרושתו – האם – יחולק בעין בין השניים. כיון שלא ניתן לפצל את המשק לשתי יחידות משקיות, המשיכו המנוח והאם להיות בעלים של הזכויות בכל המשק אך התגוררו בו בנפרד. הסכסוך בין ההורים גרם לקרע משפחתי ופיצל את המשפחה לשני מחנות – "מחנה האב", אליו השתייכו המבקשים, ו"מחנה האם", אליו השתייכו המשיבים. המבקשים עמדו במהלך השנים בקשר עם המנוח, בעוד הקשר בין המנוח למשיבים נותק למשך כעשרים שנה וחודש רק בשנתיים האחרונות לחייו של המנוח. ההליכים העומדים ברקע בקשה זו קשורים בירושת נכסיו של המנוח.

ג.         בידיהם של המבקשים היו שתי צוואות לפיהן הוריש המנוח להם את כל רכושו. הצוואה הראשונה נחתמה ביום 20.2.08 במשרדו של עו"ד י"מ ובה ציווה המנוח את כל רכושו למבקשים ומינה את עו"ד י"מ למנהל עיזבונו. הצוואה השניה נחתמה ביום 8.1.09 במשרדו של עו"ד ד"ז, גיסו של המשיב 1. צוואה זו זהה כמעט לחלוטין לצוואה הראשונה, השוני היחיד בה הוא ביטול מינויו של עו"ד י"מ למנהל העיזבון. צוואה שניה זו עמדה במוקד פסק הדין של בתי המשפט והיא העומדת במרכזה של בקשה זו. 

ד.         ביום 23.2.12 הגיש  המבקש 1 לרשם לענייני ירושה בקשה לקיים את צוואת המנוח (הצוואה השניה), כחודש לאחר מכן הגישו המשיבים התנגדות לבקשה זו וביום 1.4.12 הועברו הבקשה וההתנגדות לדיון בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים. בהתנגדותם לביצוע הצוואה טענו המשיבים טענות רבות שהרלבנטית בהן לענייננו היא שהמבקשים לקחו חלק בעריכת הצוואה ולכן לפי סעיף 35 לחוק הירושה הצוואה בטלה.

ה.         בפסק דין מפורט ומנומק דחה בית המשפט לענייני משפחה את רוב טענות המשיבים אך קיבל את טענתם לגבי לקיחת החלק של המבקשים בעריכת הצוואה ולכן ביטל את הצוואה לפי סעיף  35 לחוק הירושה. בית המשפט קבע כעניין שבעובדה כי המבקש 1 היה זה שהפגיש בין עו"ד י"מ לבין המנוח בעת כתיבת הצוואה הראשונה; כי לא ניתן לקבל את עדותו של המבקש 1 על כך שלא היה נוכח בשעת כתיבת הצוואה הראשונה; כי המבקש 1 הכיר את תוכן הצוואה הראשונה והוא והמבקש 2 רצו לבטל את מינויו של עו"ד י"מ כמנהל העיזבון; כי הצוואה השניה הוכנה על ידי עו"ד ד"ז גיסו של המבקש 1 הנהנה בה; כי קיימת סתירה בין העדויות לגבי השאלה האם המבקש 1 שהה בחדרו של עו"ד ד"ז במועד חתימת המנוח על הצוואה; וכי המבקש 2 דיבר עם המנוח על תוכן הצוואה בדרך לכתיבתה אצל עו"ד ד"ז כדי לשכנעו שיבטל את מינויו של עו"ד י"מ כמנהל העזבון. מכל האמור הסיק בית המשפט, כי התובעים היו מעורבים בעריכת שתי הצוואות, באופן המביא לביטול הצוואה השניה וכפועל יוצא גם של הצוואה הראשונה.

ו.         המבקשים הגישו ערעור נגד פסק הדין לבית המשפט המחוזי שביום 2.2.16 דחה את הערעור בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תוך שהוא קובע כי אין מקום לדחיית הממצאים העובדתיים בפסק הדין, שממצאים אלה תומכים במסקנה המשפטית ושלא התגלתה במסקנה זו טעות שבחוק. למרות זאת סייג בית המשפט את קביעותיו של בית המשפט לענייני משפחה וכתב למען הסר ספק כי הסעד האופרטיבי של פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה נוגע רק לצוואה השניה, באופן שצוואה זו – ורק היא – בטלה.

בקשת רשות הערעור

ז.         מכאן בקשת רשות הערעור. לטענת המבקשים נפלו בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה שגיאות חמורות. ראשית נטען, כי העובדה שעורך הצוואה השניה הוא גיסו של המבקש 1 אינה סיבה לפסילת הצוואה, במיוחד נוכח העובדה שעו"ד ד"ז נמצא אמין על ידי בית המשפט. שנית נטען, כי העובדה שהצוואה השניה כמעט זהה לצוואה הראשונה אינה ראיה לכך שהייתה התערבות כלשהי מצד המבקשים בניסוחה. לדברי המבקשים, מחומר הראיות עולה כי עו"ד ד"ז קיבל את נוסח הצוואה ישירות מן המנוח, ולכן ניסח אותה באופן זהה. שלישית נטען, כי מחומר הראיות עולה כי המבקש 1 לא נכח במשרדו של עו"ד ד"ז בעת כתיבת הצוואה. רביעית נטען, כי מחומר הראיות לא עולה שהמבקשים אכן דיברו עם המנוח על הצוואה לפני כתיבתה, וכי אף אם אכן עשו זאת, אין בכך כדי מעורבות בעריכת הצוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה.

ח.         המבקשים טוענים, בין השאר, כי עקב השגיאות החמורות שנפלו לשיטתם בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, הותרת פסקי הדין של בתי המשפט הקודמים על כנם תביא לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת העולה כדי עיוות דין חמור, ביטול הזכות להישמע והזכות להליך הוגן, דבר שמצדיק את התערבותו של בית משפט זה בגלגול שלישי. בנוסף טוענים המבקשים, כי בשל העדר ההנמקה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי יש מקום להתערבות בגלגול שלישי.

הכרעה

ט.         לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, לא אוכל להיעתר לה. בבקשה לא נטען – ובדין לא נטען – כי היא מעוררת שאלה משפטית כללית החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים. רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן כידוע במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים, או כאשר ההכרעה בבקשה נדרשת לשם מניעת עיוות דין חמור. במובהק אין מקרה זה בא בגדרים אלה.

י.          טענתם של המבקשים לעיוות דין נסבה על שני סוגי שגיאות שנפלו לשיטתם בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. הסוג הראשון הוא שגיאות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט בערכאה הדיונית. כידוע, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב במעין אלה, זאת במיוחד בגלגול שלישי (ראו למשל רע"א 1889/15 רג'אי אבו נאב נ' הרב יצחק רלב"ג (2015); רע"א 6482/14 פאעור נ' דיאב (2014)). קביעות בית המשפט לענייני משפחה במקרה זה הן מאלה שבהן יתרון מובהק להתרשמותו הבלתי אמצעית של בית המשפט הדיוני מן הראיות. במקרים אלה יתערב בית המשפט שלערעור בקביעות הערכאה הדיונית רק אם ממצאיה אינם סבירים בעליל או כשהאמון שנתן השופט באחד העדים איננו מתיישב כלל עם עדויות אחרות ועם ההערכה הכללית של המשפט (שלמה לוין תורת הפרוצדורה האזרחית: מבוא ועקרונות יסוד 224 (מה' 2, 2008). המקרה שלפנינו אינו נכנס בגדרים אלה. הסוג השני הוא טענות לשגיאות משפטיות, כך לעניין קביעת בית המשפט כי המבקשים התערבו בכתיבת הצוואה באופן הבא בגדרי סעיף 35 לחוק הירושה. שאלה זו – תחולת סעיף 35 בנסיבות – תחומה במסגרתם הצרה של הצדדים ולכן גם היא אינה מהוה עילה לדיון בגלגול שלישי.

יא.       העובדה שבית המשפט המחוזי דחה את הערעור בהנמקה קצרה אינה מקימה גם היא במקרה זה זכות לערעור נוסף. אף שככלל ברי כי להנמקה חשיבות מרובה, הנמקה מפורטת בגין כל החלטה אינה תמיד אפשרית, וגם אינה נחוצה בכל עת (רע"א 4917/13 פלונית נ' פלונית פס' ז (2013)). בית המשפט המחוזי פעל במסגרת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על פי שיקול דעתו, שאינו מצדיק בנסיבות התערבות.

יב.        מעבר לצורך אעיר כי על פניה מסכת האירועים הנפרשת בפסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה עשויה לעלות כדי התערבות בעריכת צוואה לפי סעיף 35 לחוק הירושה. על פי הסעיף "הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה" (הדגשה הוספה – א"ר). סעיף זה קובע, כי העונה על אחת משלוש החלופות המצויות בו גורם לבטלות הוראה לטובתו הקיימת בצוואה, זאת גם אם יוכיח שלא התקיימה השפעה בלתי הוגנת על המצוה. החוק מקים חזקה חלוטה לפיה מי שהתערב בעריכת הצוואה או לקח חלק בעריכתה מוחזק כמשפיע שלא כדין על המצוה, זאת בחינת אמרתו של המשפט העברי "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו" (בבלי, חולין מ"ד, ע"ב) (וראו ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב פ"ד נט(3) 1, פס' 24(ב) (2004) (להלן עניין חרמון); בע"מ 7049/15 פלוני נ' פלוני פסקה ט' (2015); שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, 307 (1995)). העילה השלישית בסעיף – מי ש"לקח באופן אחר חלק בעריכתה" – אשר בה ענייננו, מנוסחת באופן המאפשר לכלול בגדרו מגוון מצבים ואינו כובל את בית המשפט ברשימה סגורה. בתחילה פורשה חלופה זו באופן מצמצם, יחד עם שתי העילות האחרות המנויות בסעיף, מתוך ההכרה בתוצאות הקשות הנגרמות מהחלתה (ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר פ"ד כז(2) 373(1973) וראו עניין חרמון, בפס' 14 וההפניות שם). בהמשך התפתחה בפסיקה גישה המפרשת את העילה באופן רחב יותר, ומאפשרת לבית המשפט להכליל מקרים רבים יותר על פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, במבחן השכל הישר. וכך נכתב בחוות דעתי בעניין חרמון:

"בסופו של יום עולה אפוא כי הבחינה אם נטל הנהנה חלק בעריכת הצוואה צריך שתיעשה באשר לכל מקרה ונסיבותיו ונוכח מידת האינטנסיביות והחומרה של מעורבות הנהנה בעריכת הצוואה […] השכל הישר מורנו גם כי הצטברותם של אירועים וזיקות שאולי כל אחד מהם כשלעצמו לא היה בו כדי להציב תווית של נטילת חלק בעריכת הצוואה, בהיקבצם יחד ב"מבט-על" אל המכלול, יוצרים הם אותה השתתפות בעריכתה שיש בה כדי לפסול" (פס' 16).

בנידון דידן, מפסק דינו המפורט של בית המשפט לענייני משפחה שאושר על ידי בית המשפט המחוזי, עולה כי המשיבים הפגישו את המנוח עם עורך הצוואה הראשונה ונכחו בחדר בעת כתיבתה, וכי רצו לשנות את מינוי מנהל העיזבון ועשו זאת על ידי הפגשתו של המנוח עם עורך הצוואה השניה תוך ניסיון לשכנעו בדרך למשרדו לבטל את מינויו של עו"ד י"מ כמנהל העזבון, ניסיון שצלח. גם אם כטענות המבקשים, חלק מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט עשויות שלא להתפרש כשלעצמן כנטילת חלק בכתיבת הצוואה, מסכת האירועים כולה עשויה, בנסיבות הקונקרטיות, לעלות כדי התערבות אסורה לפי סעיף 35 לחוק הירושה.

יג.       נוכח האמור, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור. 

5129371

            ניתנה היום, ‏כ' באדר ב התשע"ו (‏30.3.2016).

________________________