תמ"ש 35356-06-14 - ביטול צו קיום צוואה בעל פה

בית המשפט לענייני משפחה בנצרת - נתבקש לדון בקשה לביטול צו קיום צוואה בעל פה של מנוח שכבר ניתן לו צו קיום צוואה על צוואתו.

בית משפט לעניני משפחה בנצרת

 

 פס”ד בבקשה לביטול צו קיום צוואה בעל פה

28 דצמ 2018
35356-06-14

 

השופטת

ג’מילה ג’בארין כליפה

 

המבקשת

מ.י
ע”י עו”ד גזאוי שאוקי ואח’

 
 

– נגד –

 
 

המשיבים

1. ע’
2. ע’
3. ע’
4. פ’
5. ע’
6. עיזבון המנוחה ו’ יורשיה
7. ע’
8. ע’
9. ע’
10. ע’
11. פ’
12. מ
13. פ’
14. האפוטרופוס הכללי מחוז חיפה והצפון

ע”י עו”ד טארק זאהי אסכנדר (משיב 5)

פסק דין

 

בפני בקשה לביטול צו קיום צוואה  בעל פה של המנוח , צו  קיום מיום 9/12/1997.

רקע עובדתי:

  1. המנוח ז”ל ( להלן : “המנוח” ) היה נשוי בחייו לשתי נשים , לאשתו הראשונה גב’ ס’ ז”ל ממנה נולדו להם המשיבים  7-9 ,ולאחר מכן היה נשוי לאשתו השנייה  גב’ ו’ ז”ל הנתבעת מס’ 6 (להלן :” ו'”) וממנה נולדו להם :המבקשת והמשיבים  1-5 ו- 10-12 .
  1. המנוח הלך לבית עולמו ביום 16/7/1997 לאחר שהשאיר אחריו אלמנתו “ו'” ו12 ילדים, האלמנה ו’ הלכה לבית עולמה ביום 14/11/2009.
  1. על פ הנטען ,ביום 15/7/1997 בעת שהמנוח היה מאושפז בבית חולים  ויום לפני פטירתו  ,הוא ציווה  בעל פה   את הקרקעות כמפורט ברשימה שצורפה ,לחמשת המשיבים  1-5 בחלקים שווים. כאשר העדים לצוואה היו עו”ד עאוני חליל ואשתו של המנוח ו’-הנתבעת מס’ 6 ז”ל.
  1. עו”ד עאוני רשם זיכרון דברים מיום 24/7/1997 ,עליו חתם יחד עם אשת המנוח , והגיש הזיכרון בצירוף רשימת הקרקעות, לרשם לענייני ירושה לצורך קיום הצוואה. ביום  9/12/1997  ניתן צו קיום צוואה וצו ירושה ,ולפיו צוואת המנוח  בעל פה מיום 15/7/1997 בהתאם לזיכרון הדברים מיום 24/7/1997 הינה בת תוקף ,ולגבי הרכוש שאינו נכלל בצוואה , הרי יורשיו על פי דין של המנוח הינם  אשתו ו’ אשר יורשת מחצית העיזבון  ו12 ילדיו ,כאשר כל אחד יורש 1/24 מהעיזבון.
  1. ביום 18/6/2014 הגישה המבקשת בקשה לביטול צו קיום צוואת המנוח. והמשיבים  1-5  הגישו התנגדות לבקשה.

            בדיון מיום   26/4/2015 הגיעו הצדדים להסכמה כי הבקשה תידון כבקשה לביטול צו קיום וכהתנגדות.

  1. הצדדים הגישו תצהירי עדות ראשית. המבקשת הגישה תצהיר בעצמה ומטעמה הוגשו שני תצהירים של  האחיות המשיבות  10,11 .  המשיבה   מס’ 10  לא התייצבה לחקירה ותצהירה הוצא מהתיק. המשיב  מס’ 2 הגיש תצהיר  בשם המשיבים 1-5. המצהירים נחקרו בפניי ,בנוסף נחקר  עורך הצוואה ,עו”ד עאוני חליל.

            הצדדים הגישו סיכומים בכתב.

 טענות המבקשת :

  1. רק בשנת 2010 ועת התנהלה המבקשת מול המוסד לביטוח לאומי בעניין קצבת הבטחת הכנסה ובירור נכסיה ,הובא לידיעתה צו קיום הצוואה ותוכנו .
  1. המשיבים הסתירו ממנה ענין קיום הצוואה , והדבר לא הובא לידיעתה ,המבקשת מעולם לא ידעה על רשימת הנכסים כמפורט בצוואה
  1. המבקשת ידעה שאחיה פונים לקבלת צו ירושה וחשבה כי חלוקת כל העיזבון הינה בהתאם לצו הירושה, המשיבים רימו אותה עת הסתירו ממנה את הנכסים כמפורט בצוואה.
  1. המבקשת חשבה כי חלקיה בעיזבון שווים לחלקי אחיה ועל כן נתבקשה לחתום על ייפוי כוח בלתי חוזר לצורך מכירת הקרקעות לצדדי ג’.
  1. המסמך אשר הוגש אינו מהווה צוואה על פי חוק.
  1. יש להורות על ביטול הצוואה ,אין מדובר בצוואה ,בעת עשיית הצוואה לא ידע המנוח להבחין בטיבה של הצוואה , המשיבים לקחו חלק בעריכת הצוואה והפעילו על המנוח השפעה בלתי הוגנת בהיותם סמוכים למיטתו והכל במטרה להדיר המבקשת ואחיותיה מעיזבונו של אביהן.

טענות המשיבים:

  1. דין הבקשה לביטול צו קיום הצוואה ,להידחות על הסף.
  1. אין לקבל טענת המבקשת כי היא לא ידעה על צו קיום הצוואה. המבקשת אישרה כי היא ידעה על צו הירושה , כאשר צו הירושה וצו קיום הצוואה ניתנו במסמך אחד.
  1. צו קיום הצוואה נרשם בלשכת רישום המקרקעין ועל סמך רישום זה בוצעו עסקאות מכירה של הקרקעות לצד ג’, אשר רכשו את הקרקעות בתמורה ובתום לב בהסתמך על הרישום ובידיעת המבקשת.
  1. בשנת 1998 חתמה המבקשת על שני ייפוי כוח בלתי חוזר בפני עו”ד ולפיו העבירה הזכויות אשר קיבלה מירושת האב המנוח לחלק מהמשיבים, על סמך אותם ייפויי כוח הועברו הבעלות במספר חלקות ,והמבקשת לא הגישה כל בקשה לביטול ייפויי הכוח או ההעברות.

            החתימה על ייפוי הכוח מעידה כי המבקשת ידעה על צו הירושה וצו קיום הצוואה וכן כי היא ויתרה על זכויותיה בעניין עיזבון המנוח כך שהבקשה לביטול הצו מתייתרת.

  1. גם את תתקבל טענת המבקשת כי היא ידעה על קיום הצוואה רק בשנת 2010, הרי הבקשה לביטול הצו הוגשה רק בשנת 2014 בשיהוי ניכר, כאשר המבקשת לא ידעה לתת הסבר  סביר או מוצדק לשיהוי משמעותי זה ,  על כן הבקשה לא הוגשה בהזדמנות הראשונה.
  1. טענות המבקשת כי המנוח לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה וכי המשיבים היו מעורבים בעריכת הצוואה או כי ,הופעלה עליו השפעה בלתי הוגנת, נטענו באופן כללי וסתמי ולא הוכחו.

מצב משפטי:

  1. הליך של ביטול צו קיום צוואה מוסדר בסעיף 72 לחוק הירושה, התשכ”ה-1965, הקובע כדלקמן:

“תיקון וביטול של צו ירושה ושל צו קיום (תיקון מס’ 9)  תשנ”ח-1998

72(א)    נתן רשם לענייני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט”.

ולעניין זה מורה תקנה 27 (ג)  סיפא לתקנות הירושה, תשנ”ח- 1998:

“….. בית-המשפט רשאי שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפניו לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה”.

  1. בדיון בבקשה לפי סעיף 72 לחוק הירושה על בית המשפט לבחון את קיומם של שני תנאים מצטברים. הראשון, האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני בית המשפט או הרשם טרם מתן הצו, או קיימת טענה שלא נטענה בפני בית המשפט בעת שנתן את הצו (ראו המ’ (מחוזי-חי’) 28449/97 הברמן נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פורסם במאגרים [1.07.98]). במידה שהתשובה לשאלה זו חיובית, יש לתת את הדעת לשאלה האם במידה ואותה עובדה או טענה הייתה מובאת בפני בית המשפט קודם מתן הצו, היה בה כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה שניתן. התנאי השני, האם ניתן היה להביא את הטענה הכלולה בבקשה לביטול או לתיקון הצו בפני בית המשפט קודם להגשת הבקשה לביטול הצו. במידה והמבקש לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בדרך כלל ידחה בית המשפט את הבקשה, אם כי הוא אינו חייב לעשות כן ונתון לו שיקול דעת לקבל בקשה גם אם היא לא הוגשה על ידי המבקש בהזדמנות הסבירה הראשונה (ראו ע”א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז”ל נ’ שרייבר, פ”ד מז(2) 441; ש’ שוחט, מ’ גולדברג, י’ סלומון דיני ירושה ועזבון, מהדורת תשס”ה, עמ’ 160-159).
  1. הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בשימת מחסום בפני דיון מחודש או בחריגה מכלל סופיות הדיון בתיקון הצו או ביטולו, תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. מקרים בהם יוכח כי לא הייתה הסתמכות או שינוי מצב לרעה של צדדים שלישיים, ומקרים בהם יוכח כי הנסיבות אינן מלמדות על שימוש לרעה בזכות תוך פגיעה בסופיות הדיון וזאת על פי מבחני תום הלב והשיהוי, יבחן בית המשפט את התקיימות תנאי סעיף 72(א) לחוק על דרך של פרשנות רחבה ומקלה (בש”א (מחוזי-נצ’) 1471/08 אשרף נ’ האפוטרופוס הכללי, פורסם במאגרים [16.03.09]).
  1. בית המשפט מפעיל שיקול הדעת כדי לשים מחסום לדיון מחודש, בהתאם לנסיבותיו של כל

מקרה ,אולם בפסיקה נקבעו אמות מידה לרבות  :

א. מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני בית המשפט .

ב.  מהו הסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות של הסבר זה.

ג. האם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן, ובמיוחד, האם השהיית הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעוניינים בעיזבון בהבאת חומר ראיות לפני בית המשפט לביסוס טענותיו.

ד. ובעיקרון יש לתת את הדעת למהותה, לטיבה ולמשקלה הלכאורי של העובדה או של הטענה החדשה, ראה  ( ע”א 516/80 לשינסקי נ’ הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי [1], בעמ’ , 346( עא 4440/91‏ ‎ ‎צבי טורנר‎ ‎נ’ מאיר טורנר מז(2) 436).

דיון והכרעה:

  1. כאמור לעיל, מדובר בצוואה בעל פה אשר ניתנה עוד ביום 15/7/1997 ע”י המנוח בעת שהותו בבית חולים, הצוואה ניתנה בפני שני עדים, עו”ד עאוני יוסף ואשתו של המנוח דאז גב’ ו’ ז”ל שהינה גם אימה של המבקשת ושל המשיבים 1-5.

המנוח נפטר ביום 16/7/1997, זיכרון הדברים נערך ביום 24/7/1997 וצו קיום צוואה וצו ירושה ניתן ע”י בית המשפט המחוזי ביום 9/12/1997 ,במסמך אחד.

  1. לטענת המבקשת היא ידעה על צו קיום הצוואה רק בשנת 2010 ,עת פנתה לביטוח לאומי בעניין קבלת הבטחת הכנסה. אין מדובר בצוואה ,המנוח לא היה מסוגל להבחין בטיב הצוואה והנהנים על פי הצוואה לקחו חלק בעריכתה ואף השפיעו על המנוח השפעה בלתי הוגנת ועל כן יש לבטל את הצו.
  1. כפי שניווכח להלן, המבקשת לא הצליחה להניח תשתית ראייתית מספקת להוכחת טענותיה; היא לא ידעה להציג גרסה-עובדתית ומשפטית- מלאה ; גרסתה הייתה כללית וסתמית , נפלו בה פגמים וסתירות פנימיות; דבר שהקשה והכביד  על מהימנותה והיא הותירה בי רושם שלילי ובלתי מהימן ביותר.

מול זאת עמדה גרסה איתנה, הגיונית וסבירה  של המשיבים אשר השתלבה היטב עם שאר הראיות בתיק.

מועד הידיעה על צו קיום הצוואה-

  1. לטענת המבקשת היא ידעה על צו קיום הצוואה רק בשנת 2010. מנגד טוענים המשיבים כי לאחר פטירת המנוח ובמהלך השבעה סיפרה אימם גב’ ו’ ז”ל לכל הילדים על הצוואה ותוכנה, והמבקשת אף ידעה על הבקשה לקיום הצוואה ברגע אמת בעת הגשתה, וידעה על מתן הצו, שכן הצו ניתן לאחר שנשלחה הודעה ליורשים והיה פרסום בהתאם לדרישת החוק.
  1. המשיבים לא הביאו כל ראיה כי,  המבקשת  אכן ידעה על הגשת הבקשה לצו קיום הצוואה   ;לא הובאה ראיה כי המבקשת חתמה או קיבלה הודעה ליורש או שהיא כן ידעה ידיעה בפועל בעת הפרסום. לעניין  הידיעה מכוח הפרסום קבעה הפסיקה  כי ,אין ליחס “ידיעה קונסטרוקטיבית” בדבר הגשת הבקשה לצו ירושה או צו קיום צוואה מכוח הפרסום (השווה ע”א 135/74 טובה עמיאל נ’ אסתר עמיאל פ”ד כט(1)94 , ת”ע 8332/00 שולמית מילר ואח’  נ’ אייל מילר).
  1. על אף האמור לעיל, טענתה של המבקשת כי ידעה על צו קיום הצוואה רק בשנת 2010 אינה מתיישבת עם הטענות והעובדות כדלקמן:

א.         בסעיף 11 לכתב התביעה טענה המבקשת כי ,היא אכן ידעה על צו הירושה ועל פנייתם של המשיבים או מי מהם להוצאת צו הירושה ;בהקשר זה חשוב לציין כי ,צו הירושה וצו קיום הצוואה ניתנו במסמך אחד , ועל כן הטענה כי המבקשת ידעה על צו הירושה אך לא על צו קיום הצוואה היא תמוהה!.

ב.         התובעת אישרה בעדותה   כי היא כן חתמה על מסמכים לצורך הירושה אך העלתה גרסה חדשה  שלא ידעה על מה היא חותמת וכדבריה:

“ש.      אני אומר לך שנשלחה אלייך הודעה בדבר צו קיום הצוואה?

ת.         זה לא נכון. אני הייתי חיה איתם בבית, איך הם שלחו לי הודעה?

ש.        הם הודיעו לך בע”פ

ת.         אף אחד לא הודיע לי הם לא היו מדברים אתי. הם אספו את כולנו ,ביקשו מאתנו לחתום ואנו לא ידענו על מה אנו חותמים.” ( עמ’ 17 שורות 28-32).

ג.          המבקשת חתמה על ייפויי כוח בלתי חוזרים עוד בשנת 1998 לצורך העברת זכויותיה בעיזבון האב לאחיה בהעברה ללא תמורה-

ג.1.       לתצהיר המשיבים צורפו שני ייפוי כוח בלתי חוזרים הערוכים בשפה הערבית , ייפוי כוח בלתי חוזר  ראשון מיום 1/2/1998 החתום ע”י המבקשת ,אימה וחלק מיורשי המנוח  בפני עו”ד עדנאן עתאמנה ולפיו הם מעבירים את כל  חלקיהם בירושת המנוח ( למעט חלקות XX ו- XX בגוש X) לחמשת המשיבים 1-5 וזאת בהעברה ללא תמורה . וכן יפוי כול בלתי חוזר נוסף מיום 1/3/1998 החתום גם הוא בפני עו”ד עדנאן עתאמנה ולפיו מעבירה המבקשת ויורשים נוספים את זכויותיהם בחלקות XX, XX בגוש XX, חלקה XX בגוש X ומחצית חלקה XX בגוש Xלאחיהם הנתבעים 7ו-9.

ג.2.       המבקשת נתנה  גרסאות סותרות בעניין החתימה על ייפויי הכוח משנת 1998.

המבקשת  טענה  בכתב התביעה ( סעיף 12 סיפא) כי חתמה לאחים שלה על יפוי כוח בלתי חוזר ומסמכי מכירה להעברת חלקים מהעיזבון.

בתצהירה טענה כי בעת הוחתמה על מסמכים שאינה יודעת תוכנם ואף תחת איומים.

המבקשת אישרה  בעדותה את חתימה על ייפויי הכוח הנ”ל וכי היא יודעת לקרוא בשפה הערבית  ( עמ’ 12 שורות 9-10, 14-15),  אך בהמשך עדותה מסרה גרסה שונה וסותרת ; לשיטתה לא ראתה את ייפוי הכוח החוזר לפני כן,   האחים שלה  הביאו לה ערימה של מסמכים לחתום ולא ידעה על מה היא חותמת ואף לא זכור לה כי חתמה בפני עו”ד ( עמ’ 12 שורות 11-13, 20-22).גרסה סותרת זו מעיבה על  מהימנותה של המבקשת.

ג.3.       עוד יצוין, כי ההעברה בהתאם לייפוי כוח בלתי חוזר נרשמה  בלשכת רישום המקרקעין  ראה לדוגמא רישום מיום 28/7/2004 בחלקות XX ו- XX בגוש X ( נספחי הרישום צורפו לבקשה מס’ 16 מיום 15/11/2017) אשר הוגשה ע”י ב”כ המבקשת.

ג.4.       בכל מקרה , טענתה של המבקשת כי לא ידעה על מה היא חותמת לא תושיע לה במקרה דנן. חזקה על מי שחתם על מסמך שהבין את תוכנו, ואם חתם מבלי להבין עליו לשאת בתוצאות מעשיו. החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא אותו והבין את תוכנו. (ע”א 1548/96 בנק איגוד נ. זהבה לופו  פד נד 2 עמ’ 559 בעמ’ 570). אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה הוא חותם. חזקה שחתם לאות הסכמתו, יהיה תוכן המסמך אשר יהיה. (ע”א 779/87 נח  בליט ואח’ נ. בנק לאומי לישראל בע”מ  פד מד 3 עמ’ 304 בעמ’ 31 ).

            בנוסף, טענתה של המבקשת כי הוחתמה על מסמכים תחת איומים ,נטענה באופן כללי וסתמי ולא הובאה כל ראיה להוכחתה.

            בהקשר זה יש לציין כי, המבקשת לא הגישה כל תביעה או בקשה לביטול ייפוי הכוח או העברת המקרקעין שבוצעו על סמך ייפוי כוח זה או על סמך חתימתה.

ד.         המבקשת  חתמה על מסמכים למכירת המקרקעין מעיזבון האב המנוח עוד בשנת 2000-

המבקשת  אישרה בעדותה כי היא ידעה  שיש לה נכסים מעיזבון האב המנוח , האחים שלה ביקשו ממנו לחתום על מסמכים לצורך מכירת המקרקעין והיא הסכימה  וחתמה שהאחים שלה ימכרו  קרקעות מעיזבון האב המנוח וזה היה אחרי פטירת האב המנוח  בשנת 2000 ( עמ’ 16 שורות 21-26)( עמ’ 18 שורות 16-19).

ה.         המבקשת  אישרה בעדותה כי ידעה שלאביה המנוח היה קרקעות ואף  כי אימה חילקה כספים אשר הגיעו מביטוח  חיים  לאחר פטירת האב, אך היא הייתה עובדת ולא הייתה צריכה אף אחד , אך ברגע שלא היה לה כסף והייתה במצוקה כספית אז פנתה לברר מה יש  נכסים לאבא. ( עמ’ 16 שורות 7-13).

ו.          המבקשת  חיה בבית האב בזמן פטירתו, ובעת הוצאת צו הירושה וצו קיום הצוואה  .היא יצאה מבית אביה  רק  בשנת 2002 .  המבקשת אישרה כי הסכסוך בינה לבין משפחתה החל בתחילת שנות ה 2000 ( עמ’ 11 שורות 23-24)( עמ’ 12 שורות 6)( עמ2 14 שורות 5-6).

השיהוי בהגשת הבקשה-

  1. גם אם אקבל את הטענה של המבקשת כי, היא ידעה על צו קיום הצוואה רק בשנת 2010 , הרי מאותו זמן ועד להגשת הבקשה ב18/6/2014 עברו להן ארבע שנים עד שהיא נקטה בהליך לביטול צו קיום הצוואה , כאשר המבקשת לא הצביעה על טעם סביר ומוצדק לאיחור בהגשת הבקשה, והכל כפי שיפורט להלן.
  1. בבקשה ,המבקשת לא הצביעה על כל טעם בעניין האיחור בהגשת הבקשה.

בתצהיר טענה המבקשת  כי ,היא לא הייתה יכולה לדעת על צו קום הצוואה ולא הייתה יכולה להגיש התנגדות בעקבות הסכסוך  הבלתי פוסק בינה לבין בני המשפחה והאלימות הפיזית והמילולית שהופעלה נגדה עד שנאלצה לצאת למעון לנשים מוכות; וכן בעקבות מצבה  הנפשי והכלכלי הקשה. אמנם לא מצאתי בטעמים שציינה המבקשת  טעם סיבור לשיהוי בהגשת הבקשה .אפרט.

  1. הסכסוך המשפחתי אליו מתייחסת המבקשת היה קיים שנים רבות לפני שנת 2010 והמבקשת עזבה את בית הוריה עוד בשנת 2002, ומאז לא היה לה כל קשר עם המשיבים.

            המבקשת גוללה בתצהירה  ובחקירתה סיפור חייה לפיו, היא הייתה נשואה בפעם הראשונה ומנישואין אלה נולדו לה שתי בנות  , היחסים בינה לבין בעלה עלו על שרטון והיא עברה להתגורר בבית אביה עוד לפני פטירתו ונשארה שם עד שנת 2002 , המבקשת התגרשה מבעלה הראשון ושתי הבנות נשארו בחזקת הגרוש . בהמשך ,הכירה המבקשת  בחור אחר שנישאה לו ומנישואין אלה נולדה לה ילדה אחת, אך בעקבות התנגדות מצד המשפחה  שלה ושל הבעל השני לנישואין אלה שוב התגרשה מבעלה השני ועברה להתגורר יחד עם הבת לעיר X ובעקבות מצבה הכלכלי הקשה פנתה לביטוח לאומי בשנת 2010 לצורך קבלת הבטחת הכנסה.

            גם המשיבים לא הכחישו  את קיומו של הסכסוך המשפחתי אך  לשיטתם מטעמים אחרים הנעוצים בהתנהגות המשיבה עצמה , שגרמה לגירושיה עם הבעל הראשון, וגם לנישואיה עם הבעל השני על אף התנגדות מצד משפחת הבעל השני ,דבר שגרם למעשי אלימות כנגד המשיבים ופגיעה בדירות שלהם, עד  שנאלץ חלק מהן לעזוב את דירות המגורים שלהם בכפר ולעבור לכפרים סמוכים.

            יחד עם זאת, מטיעוני המבקשת  עולה כי אירועים  אלה התרחשו בתחילת שנות ה 2000( עמ’ 14 שורות 5-6).( עמ’ 17 שורה 7) , המבקשת  מסרה בתצהירה כי הייתה במעון לנשים מוכות מ 1/3/2003 ועד 24/2/2004 ומאז 2002 עת יצאה מבית הוריה אין לה קשר עם האחים שלה ולאחר מועד זה לא הייתה תלונה במשטרה ( עמ’ 18 שורה 18) ( עמ’ 19 שורה 1).

            כך שקשה לקבל את הטענה שסכסוך זה הוא שמנע מהתובעת או עיכב אותה  להגיש התביעה לביטול צו קיום הצוואה לאחר שנודע לה ,כטענתה, על ענין הצו עוד בשנת 2010.

  1. בנוסף, האם של המבקשת גב’ ו’ נפטרה ביום 14/11/2009 וצו ירושה ניתן אחר עיזבון האם ע”י הרשם לענייני ירושה ביום 16/11/2010 ,כאשר המבקשת  יורשת 1/9 חלקים .המבקשת מסרה בעדותה  כי היא לא ויתרה על גרוש אחד מעיזבון האם ( עמ’ 15 שורה 20) , דבר המעיד כי באותה תקופה המבקשת הייתה מסוגלת לעמוד על שלה ,לדרוש זכויותיה ולעמוד אל מול אחיה, לא הייתה מניעה מהבחינה הזאת להגיש באותה תקופה את הבקשה דנן.
  1. גם איני יכולה לקבל טענת המבקשת כי , בעקבות מצבה הנפשי והכלכלי נמנע ממנה להגיש תביעה למשך 4 שנים; טענות אלה נטענו באופן כללי וסתמי  ללא כל ראיה להוכחתן. המבקשת  לא הביאה כל מסמך רפואי המעיד על אי יכולת תפקוד בעקבות מצב נפשי כמו כן לא הביאה כל ראיה לעניין מצבה הכלכלי, היכן התגוררה ,היכן עבדה גובה השתכרותה והכנסתה . המבקשת  מסרה בעדותה :” בשנת 2010 לא היה כסף לפנות לעו”ד לתביעה, פניתי להרבה עו”ד שיטפלו לי בבעיה וכולם ביקשו הרבה כסף מזומן לפני שאני אתחיל בתביעה ” ( עמ’ 11 שורות 20-22),  אך המבקשת  לא הסבירה ולא פירטה  מדוע לא פנתה ללשכה לסיוע משפטי לברר זכאותה לקבלת סיוע משפטי, ומדוע הגישה את הבקשה  רק ע”י עו”ד פרטי, בחלוף כארבע שנים.
  1. בעטיו של האיחור נגרם קושי לברר הבקשה-

מדובר בצוואה בעל- פ ה אשר נערכה ביום 15/7/1997 , כאשר אשתו של המנוח שהיא אימה של התובעת גב’ ו’ ז”ל הייתה עדה לצוואה זו. האם  נפטרה ביום 14/11/2009 . כך, לדידי,  בעטיו של האיחור בהגשת הבקשה  ע”י המבקשת , נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאישורן בפרט שאשת המנוח שהייתה עדה רלבנטית לצוואה נפטרה , ואיחור זה  מקשה על המשיבים   בהבאת חומר ראיות לפני ביהמ”ש לצורך הוכחת אמיתות הצוואה , כך שחלק חשוב  מהראיות שהיו בהישג ידם של המשיבים  במועד הגשת בקשתם לקיום הצוואה, אינו עומד  לרשותם היום.

  1. בוצעו עסקאות במקרקעין בהסתמך על צו קיום הצוואה-

כאמור צו קיום הצוואה אחר עיזבון המנוח ניתן ביום 9/12/1997 . מעיון בנסחי הרישום של חלקות המקרקעין אשר היה בבעלות המנוח עולה כי ,צו קיום הצוואה נרשם בלשכת רישום המקרקעין עוד ביום 25/12/1997. (  נסחי הרישום צורפו לבקשה מס’ 15 מיום  15/11/2017 אשר הוגשה ע”י ב”כ המבקשת  ).

לטענת המשיבים, הנהנים על פי הצוואה מכרו חלקים מהנכסים שקיבלו מעיזבון אביהם המנוח לצדדים שלישיים ומסרו את החזקה באותם נכסים לקונים; הקונים שילמו התמורה במלואה , דווחו על העסקה לשלטונות המס וחלקם רשמו את זכויותיהם הקנייניות בנכסים על שמם, חלק מהקונים הם: X

 המשיבים  לא צירפו כל מסמך המעיד על המכירה הנטענת , אך ב”כ המבקשת  הגיש הודעה לתיק ביום 21/11/2017 ובה מציין  כי המשיבים כבר  מכרו חלק מהקרקעות אשר נרשמו  על שמם. כמו כן בהודעה אשר הגיש ב”כ המבקשת  לתיק ביום 15/11/2017 אליה  צירף העתק מנסחי הרישום מלשכת רישום המקרקעין עולה כי, אכן המשיבים מכרו חלק מהקרקעות לצדדי ג’, כך לדוגמא  המשיבים  1,2,3,ו-5 מכרו חלק מהקרקע בחלקה X למר  Xביום 11/10/2000 ועסקת המכר הושלמה  ונרשמה על שם הקונה  בלשכת רישום המקרקעין.

כמו כן רשומה הערת אזהרה על זכויותיו של המשיב  מס’ 2 ב X לטובת גב’ X

            נסיבות עריכת הצוואה –

  1. המבקשת מעלה טענות כנד הצוואה : אין מדובר בצוואה כדין , לא חתומה ע”י המנוח , המנוח לא היה יכול להבחין בטיב הצוואה והנהנים התערבו בעריכת הצוואה והשפיעו על המנוח השפה בלתי הוגנת. אך לא מצאתי בטענות אלה הצדקה  לבטל צו קיום הצוואה על אף השיהוי שנגרם עד  להגשתה.          
  1. תחילה, לא מצאתי לקבל טענת המבקשת כי הצוואה נערכה בצורה לקויה , אינה נחשבת לצוואה על פי החוק  ,נערכה יום לפני הפטירה ואינה חתומה ע”י המנוח.

            סעיף 18 לחוק הירושה התשכ”ה 1965  קובע ארבע  צורות לעריכת  צוואה :

 “צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה”.

            במקרה דנן הצוואה נשוא ההליך הינה צוואה בעל פה.

  1. סעיף 23 לחוק הירושה, התשכ”ה- 1965 (להלן: “חוק הירושה”) קובע תנאיה של צוואה בעל פה:

“(א) שכיב-מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים השומעים לשונו.

(ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון-דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

(ג) צוואה בעל פה בטלה כבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים.”

  1. לצורך מתן תוקף לצוואה שבעל פה, יש לעמוד בחמש דרישות צורניות אותן קבע המחוקק:

א. על הטוען לקיום הצוואה להוכיח כי המצווה היה במצב של “שכיב מרע” או כמי שרואה עצמו מול פני המוות.

ב. אמירת דברי הצוואה תעשה בפני שני עדים המבינים את שפת המצווה- “השומעים לשונו”.

ג. דברי המצווה יירשמו בזיכרון דברים ע”י העדים שיחתמו עליו.

ד. זיכרון הדברים יופקד אצל הרשם לענייני ירושה.

ה. על הרישום, החתימה וההפקדה להיעשות ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

ו. עוד הוסיפה הפסיקה דרישה שישית בסיסית הנדרשת גם ביחס ליתר סוגי הצוואות, והיא-  הוכחת גמירות דעתו של המצווה. ראה- ע”א 88/88 אווה יעקובוביץ נ’ היועמ”ש (פורסם בנבו).

            יישום התנאי : “שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות”

  1. מדובר בשני מצבים אפשריים, כאשר די שהמצווה יהיה באחד מהם .

לאחר שעיינתי באשר הוגש , סבורני כי יש  לראות בדברי המנוח ואשר נאמרו בפני עו”ד ואשתו של המנוח  ביום 15/7/1997  , משום צוואה בע”פ העונה על דרישת התנאי הראשון על שני מצביו האפשריים.

  1. המושג ” שכיב מרע ” לא הוגדר בחוק, והוא נקלט מהמשפט העברי. הגדרת הרמב”ם למושג שכיב מרע היא ” החולה שתשש כוח כל גופו וכשל כוחו מחמת החולי עד שאינו יכול להלך על רגלו בשוק והרי הוא נופל על המיטה – הוא הנקרא שכיב מרע ” . הגדרה זו אומצה בפסיקה בע”א 252/70 רוזנטל נ’ טומשבסקי פ”ד כה (1) 448. ראה גם שוחט, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית , עמ’ 95.

הפרשנות שנתנה הפסיקה למושג ” שכיב מרע ” הינה פרשנות מצמצמת המבחינה בין אדם חולה, אפילו במחלה קשה- המסוגל ללכת ולתפקד, ובעת הצורך- לדאוג לעריכת צוואה בכתב, בין בכתב ידו  ובין בחתימתו על צוואה בנוכחות שני עדים , לבין אדם השוכב על ערש דווי, במחלה שאינו יכול לקום ממנה עוד, אינו מתפקד, ואין בכוחו וביכולתו לטפל בענייניו , כולל עריכת צוואה בכתב. ראה לעניין זה  בע”ז  (י-ם) 185/96 כהן נ’ עיזבון המנוח רחמים כהן ואח’ (פורסם בתקדין ) (1996).

אדם חולה, ואפילו במחלה קשה, המסוגל ללכת ולתפקד ובעת הצורך לדאוג לעריכת צוואה בכתב יד או בעדים אינו “שכיב מרע”, כמשמעות מונח זה בסעיף 23 לחוק הירושה, ראה  שאול שוחט, פגמים בצוואות, מהדורה שלישית התשע”ו – 2016, עמ’ 123.

” רואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות “.

  1. לעניין המצב: ” “מי שרואה עצמו בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות”.

דרישת המצב לעיל צופנת בחובה שני יסודות מצטברים-  אובייקטיבי וסובייקטיבי. מבחן אובייקטיבי- האם האדם סביר באותן נסיבות שבו נמצא המצווה, היה חש ומרגיש באופן סובייקטיבי כי הוא עומד מול פני המוות, ומבחן סובייקטיבי – הרגשתו של המצווה כי הוא עומד מול המוות.

  1. מהראיות והעדויות שהובאו בפני אין מחלוקת כי המנוח היה חולה סרטן, הוא אושפז בבית חולים כ 15 ימים לפני פטירתו, ויום לאחר שנאמרו דבריו בפני עו”ד ואשתו הוא נפטר.

לא הובאו בפניי  במהלך הדיון מסמכים רפואיים המעידים על מצבו הרפואי של המנוח בטרם פטירתו . המבקשת צירפה לסיכומים  מטעמה מסמך רפואי אחד (ת/1)( ללא קבלת רשות מבית המשפט ) ממנו עולה כי המנוח אושפז ביום 30/6/1997,  במסמך נרשם  תוצאות בדיקות לחץ דם, דופק   וחום החל מיום 11/7/201997 ועד 15/7/1997.

במסמך הרפואי נרשמה  הערה ביום 15/7/1997 בשעה 22:20 :” מצבו קשה …התחיל לקבל דם בשעה 19:00  בשעה 21:30 התקשה בנשימה … ובהמשך נרשם כי נפטר  בשעה 0:05..).

 אמנם לפי גרסת המבקשת עצמה , המנוח  ענה  על הגדרת  “שכיב  מרע”  או מי שראה עצמו  מול פני המוות . המבקשת עצמה מסרה בתצהירה : כי אביה היה חולה סרטן ובימים האחרונים שהה תקופה ממושכת בבית החולים מחכה לשעתו ויומו האחרון, וכן כי הוא סבל מזיהומים ודלקות ולא חל שיפור במצבו על אף התרופות שקיבל ומצבו הדרדר עד לפטירתו.

גם בחקירתה אישרה המבקשת כי האב המנוח  היה עומד למות בכל רגע וכדבריה :

” לפני שאבי נפטר הוא חיתן את שני אחיי הצעירים כי הוא ידע שהוא הולך למות” .

( עמ’ 14 שורה 24).

” בעת ששמעתי מהאחיות שלי שהוא עומד למות בכל רגע, ואמי הייתה חוזרת מהביקורים שאבי היה מבקשת לאכול דברים שלא אכל קודם, זאת אומרת שהוא היה לקראת סוף חייו…,היא הייתה נעתרת לבקשות שלו כי היא אמרה שמצבו לא טוב והיא צריכה למלא את בקשתו  לפני שימות”.

( עמ’ 14 שורות 31-32 , עמ’ 15 שורות 1-2).

  1. חיזוק לגרסה הנ”ל שהאב היה עומד למות נמצא בעדות של האחות פ’ ( המשיבה  מס’ 11)אשר הגישה תצהיר עדות מטעם המבקשת ונחקרה בפניי. המבקשת  מסרה גרסה זהה לעניין מצבו של האב המנוח לגרסה הנ”ל אשר נמסרה בתצהיר המבקשת. גם בעדותה   מסרה :” מה שאני יודעת שאבי היה בבית החולים בימיו האחרונים”.( עמ’ 6 שורה 11).

יישום התנאי : דרישת רישום זיכרון הדברים והפקדתו אצל הרשם-

  1. דברי המצווה המנוח מיום 15/7/1997 נרשמו בהתאם לזיכרון הדברים אשר נערך ע”י  עו”ד חליל עאוני בשפה הערבית  , הזיכרון   נחתם ע”י עו”ד  עאוני ואשתו של המנוח גב’ ו’ ז”ל ביום 24/7/1997 ,והזיכרון הופקד אצל הרשם  לענייני ירושה סמוך לאחר מכן.

אין בפני תיעוד למועד המדויק בו הופקד הזיכרון אצל רשם הירושה , אך מתיק הירושה עולה כי תשובה מטעם ב”כ היועמ”ש נשלחה לעו”ד עאוני  ביום 12/10/1997 ( מוצג נ/3) וצו הירושה וצו קיום הצוואה ניתן ביום 9/12/1997 ,ומזה ניתן להסיק כי הזיכרון הופקד סמוך לעריכת הצוואה והפטירה.

  1. מעיון בזיכרון הדברים עולה כי הוא כולל תיעוד מלא ומפורט לכל מה שהתרחש לרבות כל הפרטים המהותיים בעניין נסיבות עריכת  הצוואה ופרטיה : מתי הגיע העו”ד  לבית החולים השעה, , מי היה נוכח  , השתלשלות העניינים ודברי המצווה .

            טענת ב”כ המבקשת בסיכומים כנגד זיכרון הדברים אין לה שום בסיס עובדתי או משפטי.

  1. מחמת חשיבות התיעוד בזיכרון הדברים והשתלשלות הדברים , אצטט להלן עיקר תוכן זיכרון הדברים ( בתרגום מהשפה הערבית לעברית).

             ”                                                       זכרון דברים

                                                                    (צוואה בעל פה) 

  1. ביום שלשי 15/7/1007 , בשעה 18:50 בערב הגעתי לבקר את המנוח נושא ת.ז… מכפר XX,בבית חולים Xוזאת בהתאם לבקשתו להכין לו צוואה.
  2. בעת שהגעתי לבית החולים, ישבתי על כיסא ליד המנוח שהיה במיטתו ,ואחרי שניהלתי איתו שיחה הסתבר לי כי הוא צלול בדעתו , ומודע לדבריו  ולרצונותיו , ובנוכחות אשתו גב’ ו’ ג’ ת.ז… מתושבי Xציווה המנוח  כל נכסיו וזכויותיו ברשימת הנכסים המצורפת אשר קראתי אותה אחד אחד בפני המנוח לחמישת ילדיו בחלקים שווים: Xת.ז…., Xת.ז…., Xת.ז….,X ת.ז… , X ת.ז. …
  3. כמו כן אני ובנוכחות אשתו אשר ישבה לידי וליד המנוח ושמעה את כל מה שאמר בעלה המנוח שאלתי את המנוח אם הוא רוצה לצוות לאשתו או לילדיו האחרים משהו, השיבה האישה כי אינה רוצה שום דבר והוא השיב שהוא מצווה לחמשת ילדיו הנ”ל בלבד.
  4. באותו רגע נכנסו האחיות לחדר ונאלצתי אני וכל הנוכחים לעזוב את החדר למספר דקות וחזרנו שוב.
  5. אחרי זה שאלתי המנוח מה הוא רוצה לצוות לילדיו והשיב לי כי יש רשימה עם מספר החלקות וגושים , ובאותו רגע הציג לי אחד הילדים בשם Xת.ז…. רשימה שהייתה ברשותו ואז אני קראתי את כל הרשימה והפרטים שבה למנוח  והוא השיב לי שהוא כן מצווה החלקות האלה בלבד.
  6. באותו רגע נכחו בחדר ילדיו הנהנים על פי הצוואה, ואחרי שביקשתי מהם לעזוב את החדר התחלתי בנוכחות אשתו “ו'” לחזור על פרטי הצוואה למנוח אך נוכחות המבקרים מנעה ממני לחזור על כל הפרטים.
  7. בעת שדיברתי עם המנוח רשמתי אני עו”ד עאוני חליל טיוטה לצוואה המצורפת בזאת ,בתקווה לחזור למחרת היום להחתים אותו על הצוואה אך הגורל היה יותר מהיר והמנוח נפטר מספר שעות מעט לאחר שעזבתי ,לפני שהספיק לחתום על הצוואה.

                                                                        הצהרה

אני הח”מ עו”ד עאוני חליל ת.ז. …

גב’ ו’ תז….

מצהירים ומעידים בזה  ומאשרים  שכל מה שנאמר בצוואה הנ”ל הוא נכון ומתאים למה שקרה בפועל ונאמר ע”י המנוח ת.ז…. והתרשמנו כי המצווה היה צלול בדעתו ומסר צוואתו מרצונו הטוב המלא והחופשי בלי כפייה ולחץ מאף אחד.

חתית העדים –   עו”ד עאוני חליל———-

                            ו’ ————–“.             

  1. לעניין נסיבות עריכת הצוואה העיד עו”ד עאוני חליל אשר היה עד לצוואה בעל פה, ערך זיכרון דברים ,חתם עליו והחתים את גב’ ו’ אשתו של המנוח ,אשר גם היא הייתה עדה לצוואה בעל פה.

מדובר בעד אובייקטיבי, העד מסר עדות ישירה קוהרנטית ספונטנית, נחקר בפני, הוא  השאיר רושם חיוב ביותר ועדותו מקובלת עלי.

העד מסר כי הוא עו”ד משנת 1995 הוא לא הכיר את המשיבים לפני עריכת הצוואה , הוא הכיר את המנוח בלבד  עת התייעץ איתו בעניין מסוים אך בסופו של דבר לא קיבל הייצוג. אחד מילדיו של המשיב , שאינו זוכר מי מהם, פנה אליו  בכדי לגשת לבית החולים ולערוך צוואה לאב המנוח  , האב היה מאושפז  בבית חולים X, זכור לעו”ד   כי מצבו הגופני לא היה טוב  אך מצבו השכלי והמנטלי היה תקין  לחלוטין ,המנוח זיהה  אותו ,דיבר באופן חופשי.

  1. עו”ד עאוני נתן בחקירתו הסבר סביר להעדרה של צוואה בכתב. עו”ד מסר כי הוא הגיע למנוח בבית חולים שמע את דברי הצוואה , רשם “טיוטה” והיה אמור להכין צוואה מסודרת במשרד ולהדפיסה ולחזור יום או יומיים לבית החולים להחתים את המנוח  על הצוואה , אך למחרת היום התקשרו אליו אחד מבני המשפחה ואמרו לו כי מספר שעות לאחר שעזב בית החולים  נפטר האב, ולאחר מספר ימים נתבקש ע”י אחד מבני המשפחה לערוך זיכרון דברים על מה שהיה, הוא ערך זיכרון דברים ,חתם עליו והחתים את אשת המנוח  שהייתה עדה גם היא לצוואה ( עמ’ 27 שורות 35-36 ) ( עמ’ 28 שורות שורות 1-2.) ( עמ’ 31 שורות 27 ) .
  1. עו”ד עאוני נחקר ע”י ב”כ התובעת ארוכות וגרסתו לא נסתרה ולא נתערערה הוא שב וחזר כי כל האמת כתובה בזיכרון הדברים וכדבריו :” האמת וכל האמת כתובה בזיכרון הדברים ואין אמת אחרת”( עמ’ 30 שורות 30-31) ובהמשך :” מה שכתוב בזיכרון הדברים זאת האמת, אני נשבע. אני לא הייתי עושה זיכרון דברים כזה אבל זאת האמת וזה מה שהיה”( עמ’ 31 שורות 35-36)

אינני מקבלת טענת ב”כ המבקשת כי עדות עו”ד עאוני אינה אמינה ועו”ד עאוני לא זכר פרטים. עו”ד  עאוני מסר בחקירתו  בפניי כי היום אינו זוכר פרטים רבים  שכן עברו מעל 20 שנים , והזיכרון הינו לאחר שעיין וקרא את זיכרון הדברים; ולא מצאתי בזה פסול, שכן סביר שעו”ד שערך צוואה לפני כעשרים שנים ללקוח זר לא יזכור כל  הפרטים, אלמלא  היה מעיין בזיכרון הדברים שרשם.

  1. עו”ד עאוני מסר בחקירתו כי בעת שהיה אצל המנוח :” רשמתי טיוטה שהוא מצווה את חלק מרכושו לחמשת ילדיו לפי הרשימה שביקש מX’ למסור לי את זה ” ( עמ’ 32 שורות 6-8). ענין רישום הטיוטה אף הוזכר בסעיף 7 לזיכרון הדברים . אך בחקירתו השיב כי אינו יודיע  איפה “הטיוטה” ואין לו את הרישום אשר עשה ( עמ’ 31 שורות 14-15) .

            ב”כ המבקשת הציג בפני עו”ד עאוני מסמך טיוטה (מוצג נ/1) ואשר צולם מתיק הרשם לענייני ירושה, ועו”ד עאוני   אשר בחקירתו כי זהו מסמך “הטיוטה “אשר נערך ונרשם על ידו.( עמ’ 32 שורות 9-16)( עמ’ 33 שורות 13-14).

            מעיון במסמך זה (נ/1) עולה כי מדובר במסמך הכולל שני דפים אשר נרשם בשפה הערבית בכתב ידו של עו”ד עאוני   בתאריך 15/7/1997 על נייר הלוגו של עו”ד עאוני בשפה הערבית ,  בדף הראשון   נרשם שם המצווה ות.ז. שלו ,שמות הנהנים על פי הצוואה ות.ז. שלהם וכן נרשמה הערה כי כל הבנים והבנות מעל גיל 18 שנים .  בדף השני נרשם כי הוא מצווה לילדים את החלקות והגושים המפורטים, נרשם כי יש חלקות שקיבל אותם בירושה מאביו, וכן נרשמו שמות של שני עדים ת.ז. וכתובת שלהם.

מסמך” טיוטה”  זה אשר היה קיים בתיק של הרשם לענייני ירושה ואשר לא היה בחזקתו של עו”ד עאוני ,מחזק את הגרסה של עו”ד ואת אמיתות דברי המצווה  והדברים אשר נרשמו בזיכרון דברים.

יודגש כי מטרת הדרישה לערוך זיכרון דברים ולהפקידו בסמוך ככל הניתן אצל הרשם, הינה  להיות בטוחים באמיתות  של הצוואה הנטענת ובדברים המיוחסים למצווה. כמובן, שעריכת מסמך ,טיוטה” ע”י עו”ד  לדברי המצווה מאותו יום של הצוואה מחזק עוד יותר את אמיתות הצוואה.

            יישום התנאי : דרישת גמירות הדעת :

  1. כאמור , לדרישות המפורטות בסעיף 23 ( ב) לחוק הירושה ביחס לצוואה בע”פ, יש להוסיף את דרישת גמירת הדעת , וזאת , בשני טעמים :

            א.         האם אותה אמירה מכוונת להיות צוואה.

            ב.         האם הייתה גמירת דעת באשר לתוכן הציווי.

  1. בית המשפט ער להלכה לפיה יש לבחון צוואה בעל פה בזהירות יתרה ולהשתכנע כי מדובר בצוואה אמתית. במקרה דנן , מעדות עו”ד עאוני , ממסך הטיוטה ומזיכרון הדברים עולה כי הייתה גמירות דעת כי דברי המצווה נאמרו לעו”ד בכוונה ובמטרה לצוות  והייתה למנוח גמירות דעת לעניין תוכן הצוואה .  שוכנתי כי העניין הוא בצוואה אמתית, כלומר בכוונה מוחלטת שהדיבור יפעל כצוואה   .
  1. לטענת ב “כ המבקשת במקרה שבו אדם נתן הוראה לעורך הדין להכין צוואה והלך לעולמו לפני שנערכה הצוואה אין ההוראות יכולות לבוא במקום צוואה, ב”כ המבקשת מפנה לפס”ד ע”א 717/71 נביהה ניקולא ואח’ נ האפוטרופוס לנכסי נפקדים . אין בידי לקבל טיעון זה.

א.         נסיבות ועובדות פסק הדין הנ”ל שונות מעובדות המקרה שבנדון, בפסק הדין הנ”ל דובר על מקרה שהמנוחה אשר הייתה מאושפזת בבית החולים הצהירה על רצונה  לערוך צוואה  בכתב בפני עו”ד  אך לא הצהירה זאת בפני עו”ד אלא בפני הכומר ובפני הנהנה ,אך לא ציוותה את נכסיה בפניהם . ולא הספיקה לערוך צוואה בכתב אצל עו”ד.

            בפסק הדין הנ”ל  נקבע :

“רצונה של המנוחה היה, שצוואתה תיערך בכתב על-ידי עורך-דין נקארה, והיא סירבה לקבל את הצעת הכומר לערוך מייד צוואה  דתית בעזרת מזכיר בית-הדין הדתי.”

בעוד במקרה שבפנינו המנוח ציווה את נכסיו בפני עו”ד ובפני אישתו , ציווה באופן ברור את הנכסים ואת הנהנים ופרטיהם, אך עו”ד לא הספיק לערוך צוואה בכתב  ועל כן יש לראות בצוואה בפני עו”ד כצוואה בעל פה.לגבי נסיבות אלה כך  נקבע בע”א 717/71 הנ”ל:

“.. לו היתה המנוחה מצווה בעל-פה את נכסיה ליורשים, ומוסיפה לשם מתן יתר תוקף לצוואתה, שיש לערוך צוואה בכתב, ניתן היה לראות בדבריה צוואה בעל-פה … אולם המנוחה לא ציוותה את נכסיה בעל-פה, אלא רק הביעה את רצונה לצוותם בכתב …”.

ב.         ב”כ המבקשת מפנה לציטוט   מפסק הדין :”שאם אדם נתן הוראות לעורך-דין להכין צוואה והלך לעולמו לפני שנערכה צוואה, אין ההוראות יכולות לבוא במקום צוואה”;  אולם המשפט  הנ”ל מתייחס לקביעה באחד מפסדי הדין באנגליה ולא   לפסיקה הישראלית.

ב אותו ע”א 717/71  אליו מפנה ב”כ המבקשת נקבע בקשר לאימוץ הפסיקה האנגלית במשפט הישראלי :

 “אין אני סבור, שעלינו לאמץ לנו פסיקה אנגלית זו לגבי צוואות בעל-פה לפי סעיף 23. הפסיקה האנגלית מבוססת בעניין זה על המשפט המקובל, שאינו חל אצלנו לגבי צוואות. אצלנו הזכות לצוות בעל-פה איננה מצומצמת לחיילים ויורדי ים, אלא, בנסיבות המפורטות בסעיף 23, היא חלה על כל אדם”.

אם כן , בחוק הישראלי מה שקובע זה הוראות חוק הירושה  והפסיקה הישראלית , יש לבחון האם הצוואה מקיימת  אחרי התנאים אשר נקבעו  בחוק לרבות  סעיף 23  בעניין צוואה  בעל פה וכן גמירות הדעת של המנוח בצוואתו , ורק אז ניתן לקיים הצוואה.

סבורני כי, העובדה שהמנוח ציווה בעל פה בפני עו”ד   , והיה בכוונת עו”ד לערוך צוואה בכתב  אך לא הספיק עקב פטירת המנוח  , אינה שוללת אפשרות קיום הצוואה לפי סעיף 23 כל עוד שמתמלאים התנאים הנדרשים לצוואה בעל פה לפי סעיף 23 לחוק הירושה.

  1. טענות המבקשת כי ,המנוח לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה או שהייתה מעורבות ע”י הנהנים בעריכת הצוואה או הופעלה על המנוח  השפעה בלתי הוגנת , נטענו באופן כללי וסתמי, ללא ביסוס  עובדתי וראייתי, מדובר בטענות המסתמכות על השערות ,ספקולציות וניחושים  בלבד ; כך שטיבן ומשקלן, הלכאורי, של הטענות  אינו רב בכלל.

            הכשרות לצוות :

  1. סעיף 26 לחוק הירושה קובע :

“צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה”.

אין חולק כי במקרה דנן אין מדובר בקטין או פסול דין.

לגבי הדרישה כי המצווה ידע להבחין בטיבה של צוואה, נתגבשו בפסיקה שלושה תנאים מנחים עיקריים: המצווה היה מודע לכך שהוא עורך צוואה, הוא היה מסוגל לדעת מה היקף רכושו ומיהם יורשיו על פי דין, והיה מודע להשפעת הצוואה שעשה על יורשיו.

המועד הרלוונטי לבחינת יסודות אלו, הוא מועד עריכת הצוואה (ע”א 15/85 מזרחי נ’ רז, פ”ד מא(4) 454, 458 (15/7/87); ע”א 5185/939 היועמ”ש נ’ רינה מרום מט(1) 318, 326). בעת עריכת הצוואה על המצווה להיות צלול בדעתו, מסוגל לפרש את המציאות נכונה וללא לחצים, תעתועי דמיון או מחשבות שווא (ראו את פס”ד קרן ליבי 715-716 וכן 729, וכן דנ”א 1516/95 מרום נ’ היועמ”ש נב(2) 813 (22/6/98).

על מנת להוכיח כי המצווה לא היה כשיר לחתימה על הצוואה, יש להביא עדות רפואית או עדות אחרת על מצבו בעת עריכת הצוואה (ע”א 851/79, 160/80 בנדל נ’ בנדל לה(3) 101, 105).

  1. המבקשת לא הביאה כל ראיה כי המנוח לא היה כשיר לצוות או לא היה יכול להבחין בטיבה של הצוואה, לא הביאה כל מסמך רפואי המעיד על אי כשירות לצוות.

מעדות המבקשת עצמה עולה כי  האב היה צלול בעת שנכנס לבית החולים, הוא היה מאושפז כשבוע עד 10 ימים לפני פטירתו ואינה יודעת מצבו הקוגניטיבי בעת הפטירה שכן היא לא ביקרה אותו   ( עמ’ 13 שורה3  , שורה 9),  וכדבריה :

” ש.     האם אביך היה צלול בזמן שהיה בבית חולים?

ת.      לפני שאבי נפטר הוא חיתן את שני אחיי הצעירים כי הוא ידע שהוא הולך למות. הוא היה צלול בדעתו. שהוא יצא מהבית לבית החולים הוא היה בדעה צלולה, אבל לא ביקרתי אותו בבית חולים .כולם אמרו שהוא היה במצב רפואי לא טוב והוא עומד למות בכל רגע.

ש.      אבל מבחינת צלילות הדעת את לא יכולה להעיד לכאן או לכאן

ת.      אני לא יודעת .אני לא ראיתי אותו לפני שהוא נפטר”.( עמ’ 14 שורות 23-28).

ובהמשך :

” אני לא ביקרתי אותו בכלל ואני לא יודעת בדיוק מה היה המצב. שמעתי שמצבו לא טוב, אבל לא ראיתי אותו”.( עמ’ 15 שורות 4-5).

  1. לא מצאתי גם בעדותה של העדה פ’ לטענת המבקשת לעניין אי הכשירות.

תחילה אציין כי , התרשמתי שמדובר בעדה מוטה ומטרתה אך ורק לעזור לאחותה. עדותה הייתה מפוקפקת ולא  השאירה רושם חיובי.

העדה פ’  מסרה  גרסאות סותרות , תחילה מסרה כי האב היה צלול בדעתו עד יומו האחרון ( עמ’ 6 שורה 12,  שורה 21-22), אך בהמשך חקירתה  העלתה גרסה אחרת  כי למנוח היה מכשיר הנשמה ,היה מסתכל עליהם בעיניים אבל לא היה מדבר ( עמ’ 8 שורה 15).

הגרסה החדשה הנ”ל כי המנוח  לא היה מדבר לא הוכחה בכלל. לא הובאו מסמכים רפואיים כי המנוח לא היה מסוגל לדבר או שהיה מחובר למכונת הנשמה במצב של איבוד הכרה או אי כשירות או אי צלילות.

במסמך הרפואי ( ת/1) אשר צורף לסיכומים מטעם המבקשת אין רישום כי המנוח לא היה מסוגל לדבר , או לא היה  צלול בדעתו או מחוסר הכרה, או אינו יוצר קשר עם הזולת , או מחובר למכונת הנשמה ;בתעודה הנ”ל נרשם ביום 15/7/1997 : ” בשעה 21:20  התקשה בנשימה” .

יש לציין כי, הטענה של המבקשת ושל העדה פ’ כי מצבו הרפואי של המנוח היה ירוד וכי הוא היה מקבל הרבה תרופות , אין בה לבדה בכדי להעיד על אי צלילות ואי כושר לצוות.

  1. מנגד, המשיב מס’ 2 מסר בעדותו :” מצבו הרפואי הפיזי היה חלש, אבל השכל שלו היה חזק, הוא לא איבד את הצלילות שלו ,הוא נפטר כשהוא צלול” ( עמ’ 23 שורות 15-16) ) עמ’ 24 שורה 24)

גם עו”ד עאוני מסר בזיכרון הדברים וחזר על כך מספר פעמים  בעדותו כי המנוח היה צלול בדעתו ,דיבר וביטא את רצונו :” אמרתי שהוא היה במצב שכלי טוב מאוד מבין מה שהוא אומר 🙁 עמ’ 28 שורה 16, שורה 26, עמ’ 29 שורות 17-18, ושורה 23) ( עמ’ 35 שורה 8 ).

מעורבות בעריכת הצוואה והשפעה בלתי הוגנת :

  1. סעיף 35 לחוק הירושה קובע :

“הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה”.

סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע :

“הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה”.

  1. כאמור, עסקינן בצוואה בעל פה ועל כן לא חל עליה סעיף 35 לחוק הירושה. שכן מדובר בצוואה של שכיב מרע או צוואה שנאמרה ע”י אדם ההולך למות ועל כן לא מן הנמנע כי הנהנה על פי הצוואה יהיה נוכח בעת עריכתה.
  1. לעניין הטענה של השפעה בלי הוגנת-הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, (ע”א 190/68 סוטיצקי נ’ קלינבורט, פ”ד כב(140 ,139 (2); אלא אם הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לאמר שעשיה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצדו, (ע”א 423/75 מרדכי בן נון נ’ מטילדה ריכטר פ”ד לא(1), 372). |(ראה גם ע”א 53/88 מנלה נ’ ברנדווין .
  2. בדנ”א 1516/95 רינה מרום נ’ היועץ המשפטי לממשלה מונו ארבעה אבני-בוחן, שבית המשפט עשוי להסתייע בהן בבואו להכריע בשאלה כיצד ועל יסוד מה עשוי בית המשפט לקבוע, שהמצווה היה תלוי בנהנה, וכי תלותו הייתה בעוצמה מספיקה להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי הוגנת:

א.         תלות ועצמאות: “המבחן הבסיסי להכרעה בדבר קיומה ועוצמתה של תלות הוא מבחן העצמאות. זהו מבחן של מידה, המיוסד על היותן של “עצמאות” ו”תלות” שני מושגים הפכיים. השאלה שבית-המשפט מציג לעצמו היא, כלום בתקופה הרלוונטית לעשיית הצוואה היה המצווה “עצמאי” – מן הבחינה הפיזית ומן הבחינה השכלית-הכרתית – ועד כמה.

ב.         סיוע: “מקום שבו מתברר, כי המצווה אכן לא היה עצמאי, ועקב כך נזקק לסיוע הזולת, מתעורר צורך לבחון אם הקשר שהתקיים בינו לבין הנהנה התבסס על מתן הסיוע שהמצווה נזקק לו .חשיבות מיוחדת נודעת, בעניין זה, לשאלה אם הנהנה היה היחיד שסייע למצווה בכל צרכיו, או שהמצווה הסתייע גם באחרים.

ג.          קשרי המצווה עם אחרים: היקף הקשרים שקיים המצווה עם אחרים זולת הנהנה וממידתם.

ד.         נסיבות עריכת הצוואה: “סעיף 35 לחוק הירושה קובע, כי מי שלקח חלק בעריכת צוואה – הוראת הצוואה המזכה אותו, או את בן-זוגו, בטלה. ואולם אפשר שמעורבות הנהנה לא תגיע עד כדי לקיחת חלק בעריכת הצוואה, אך תהווה ראיה לכאורה להשפעה בלתי הוגנת על המצווה, או, למצער, שיקול רלוונטי להקמת חזקה בדבר קיומה של השפעה כזאת עליו.”

  1. במקרה דנן , לא הובאו ראיות או עדויות כי, הנהנים על פי הצוואה היו מעורבים בעריכתה או השפיעו על המנוח השפעה בלי הוגנת. מדובר בטענות שהופרחו לחלל הריק, ונטענו מן השפה את החוץ ללא כל בדל ראיה לביסוסן.

המבקשת עצמה מעידה כי טענתה לעניין המעורבות מבוססת על השערות וספקולציות ללא כל בדל ראיה  וכדבריה :

” ש.     איך הסקת שהנהנים נטלו חלק מרכזי בעריכת הצוואה?

ת.         הסקתי מסקנה.

ש.        חשדת או לא חשדת?

ת.         בזמנו לא חשדתי. רק אחרי שידעתי על הצוואה  בשנת 2010 ,הסקתי את המסקנה שהייתה להם יד בעריכת הצוואה. ( עמ’ 15 שורות 14-18).

ובהמשך :

“ש.      מפנה לסעיף 27 לתצהירך ולסעיף 30 .הייתה צוואה או לא?

ת.         אני לא יכולה להעיד על מה שהיה, אני לא הייתי נוכחת בבית החולים ולא יודעת מה היה. אחרי שראיתי את הצוואה אני הסקתי את המסקנה כי לא הייתה צוואה, כי אין חתימה של אבי עליה. הצוואה נכתבה בבית חולים ועולה שהוא לא חתם עליה ולא כתב אותה “. ( עמ’ 16 שורות 1-4).

  1. גם העדה מטעם המבקשת פ’ לא ידעה להצביע על כל נסיבה או טענה המבססת מעורבות בעריכת הצוואה או השפעה בלתי הוגנת .

            בחקירתה מסרה העדה :” מה שאני יודעת שאבי היה בבית החולים בימיו האחרונים ,היה צלול, פעם אחת אמרו לנו ללכת הביתה, האחים שלי ביקשו שנלך הביתה והלכנו הביתה ולא ידענו שהם זממו צוואה. אני לא יודעת מה הם עשו בדיוק” ( עמ’ 6 שורות 11-13)., ( עמ’ 8 שורות 12-13)       

טענה זו לא עלתה בתצהיר העדה בכלל, בתצהירה העלתה העדה ספקות לעניין אמיתות הצוואה, ומדוע שנערכה יום לפני הפטירה ולא נערכה במועד מוקדם יותר , אך אין התייחסות לגרסה החדשה הנ”ל,; בנוסף, אין בטענה הנ”ל לבדה כדי לבסס חזקה בעניין השפעה בלתי הוגנת או מעורבות בעריכת הצוואה.

  1. המשיב מס’2 מסר בעדותו כי יום לפני הפטירה אביו ביקש ממנו להביא את עו”ד עאוני באופן ספציפי ,ועו”ד עאוני היה אצל המנוח באותו יום שנפטר אך המשיב מס’2 לא היה נוכח.( עמ’ 22 שורה 31, עמ’ 23 שורות 2-4).

            עו”ד עאוני אישר בעדותו כאמור לעיל, כי הוא לא הכיר ילדי המנוח ואשתו בטרם אותו מועד, לא היה קשר משפחתי או עסקי כלשהו ביניהם והקשר  נוצר בינו לבין המשיבים   ע’ ו- פ’ רק אחר הפטירה עת טיפל להם בכמה דברים ,אך אינם לקוחות קבועים שלו; כן אשר עו”ד  כי אחד הילדים הזמין אותו לבוא למנוח בבית החולים  , אחד הילדים בשם פ’ מסר לו רשימת הקרקעות  ,מספרי גוש וחלק לפי בקשת המנוח ,  הילדים של המנוח  שילמו לו שכ”ט אחרי שערך את הצוואה אבל לא זוכר מי שילם שכ”ט (עמ’ 27 שורות 27-28), ( עמ’ 31 שורות 3-4) , (  עמ’ 36, שורות 5-6,  שורות 9-21).

  1. נוכחות הנהנים-

בזיכרון הדברים נרשם כי היו נוכחים בחדר של המנוח חמשת ילדיו ,הנהנים על פי הצוואה, אחד הילדים בשם פ’ מסר לעו”ד את רשימת הקרקעות נשוא הצוואה ,אך עו”ד ביקש מהם לעזוב את החדר. עו”ד עאוני חזר על אותה גרסה גם בעדותו :

” כשהגעתי לבית החולים חמשת הילדים היו ,אבל כאשר דיברתי איתו על הצוואה ולקחתי טיוטה הם לא היו בפנים.ביקשתי מהם לעזוב את החדר וישבתי עם המנוח ואישתו. אני לא עושה דבר כזה שאחד מהנהנים  נמצא כאשר אני רושם טיוטת צוואה ” ( עמ’ 29 שורות 2-5).

בית המשפט ער לטענה כי נפלה סתירה לכאורה בין הרשום בזיכרון הדברים  כי חמשית הילדים הנהנים על פי הצוואה היו נוכחים בעת שהגיע עו”ד, בעוד שהמשיב  מס’2 מסר בחקירתו כי הוא לא היה נוכח ( עמ’ 23 שורה 4); יחד עם זאת , לא מצאתי כי מדובר בסתירה מהותית היורדת לשורשו של ענין או שיש בה בכדי לפגוע במהימנות העדים או באמיתות הצוואה או זיכרון הדברים.

עו”ד עאוני התייחס בעדותו לעניין זה והשיב כי הוא זוכר שהיו חמישה ילדים  לא זוכר אם המשיב מס’ 2 ספציפית היה כי ,הוא לא הכיר אותם אז ( עמ’ 28 שורות 33-35).

בנוסף לאמור לעיל, הרי באשר לנוכחות הנהנה עצמו בעת עשיית הצוואה, קבע כב’ השופט ריבלין    בע”א 6496/98 מופק בוטו ו-4 אח’ נ’ סאמי בוטו פ”ד כי היא “אינה מלמדת בהכרח על מעורבות העולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה. נוכחות זו עשויה, עם זאת, להיות חוליה בשרשרת עריכתה של הצוואה…ככלל אין בנוכחות בלבד, של נהנה מן הצוואה, בעת חתימתה, כדי לפגוע בכשרותה…יש לבחון את יתר נסיבות המקרה. כך בשלב החתימה, וכך בשלבים שקדמו לעריכת הצוואה. מעורבותו של הנהנה נבחנת על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה”.

  1. פעולות שבוצעו ע”י הנהנים-

בנסיבות מקרה דנן, העובדה כי אחד הנהנים ,המשיב מס’ 2, הזמין את עורך הדין  , הנהנים שילמו את שכ”ט עו”ד לאחר הפטירה והעובדה  שרשימת הגוש והחלקה נמסרה לעו”ד ע”י אחד הנהנים מר פ’ , אין בה משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה או השפעה בלתי הוגנת על המנוח .  מדובר בפעולת שלוח טכנית ואינה מצביעה על פעילות רבה ויתרה החורגת מגבלות המותר  .כאמור ,המנוח נפגש עם עו”ד וציווה את דבריו בפני עו”ד , כמפורט בהרחבה לעיל .

            בהקשר זה ולשם ההשוואה  ראה דברי כב’ השופט ריבלין בפרשת בוטו ע”א 6496/98 הנ”ל :

“העובדה שהנהנה הזמין את עורך הדין שערך את הצוואה ושילם את שכר טרחתו והעובדה שתוכנה של הצוואה נמסר לעורך הדין על ידי המערער אין בה משום נטילת חלק פסול בעריכת הצוואה (השופט י’ קדמי בע”א 760/86 רוזן נ’ שולמן וערעור שכנגד, פ”ד מג(3), 586, 590). ביצוע שליחות מטעם המצווה, אשר ביקש כי עורך הדין יסור אליו לשם עריכת הצוואה – אינה חלק מעריכת הצוואה (הנשיא מ’ שמגר בע”א 510/90 הנ”ל); העובדה שהנהנית מן הצוואה הביאה את המצווה לעורך הדין שטיפל בעבר בענייניה שלה ואף סייע לו בפרטים שונים שנזקקו להם לצורך הצוואה אינה עולה כדי נטילת חלק בעריכת הצוואה (השופטת ד’ בייניש בע”א 2500/93 שטיינר נ’ המפעל לעזרה הדדית של ארגון עולי מרכז אירופה ואח’, פ”ד נ(3) 338). לא כן כאשר המצווה לא נפגש כלל עם עורך הדין, והנהנה עצמו והוא בלבד מהווה את החוליה המקשרת בין המצווה לבין עורך הדין (הנשיא א’ ברק בע”א 160/80, 851/79 הנ”ל). פעולת השלוח אינה נחשבת בהכרח לנטילת חלק בעריכת הצוואה, אלא אם השלוח מגלה פעילות רבה מדי (הנשיא מ’ שמגר בע”א 99/86 הנ”ל)..”

  1. חלוקה לא צודקת-

המבקשת והעדה פ’ מעלות טענות כי החלוקה על פי הצוואה אינה צודקת , וכי האב המנוח רצה לתת לכולם  ( עמ’ 7 שורות 4-8) , ( עמ’ 5 שורות 19-23) .

המבקשת לא הוכיחה כי הצוואה אינה משקפת רצון האב המנוח ולא הביאה כל ראיה או ראשית  ראיה כי רצונו של האב היה להנחיל את עיזבונו לכולם בחלקים שווים. המבקשת לא זימנה לעדות את שאר המשיבים ,לרבות המשיבים 7-9 שהינם הילדים של המנוח מאשתו השנייה , אשר לא הגישו התנגדות לצו הקיום, והדבר נזקף לחובתה.

בנוסף, עיקרון על בדיני הירושה הינה לקיים רצון המנוח בהתאם לצוואה שהשאיר אחריו,  ולא לעשות חלוקת צודקת בין היורשים על פי דין.

בנוסף,  כבר נפסק כי עצם העובדה שרק חלק מהילדים הם  נהנים על פי הצוואה ,אין בה ליצור חזקה או הנחה כי הם הפעילו השפעה בלתי הוגנת או היו מעורבים בעריכת הצוואה.

ראוי לציין את הדברים שנאמרו בע”א 53/88 מדרכי מנדלה נ’ אבהרם ברנדווין  שם נאמר:

“חשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת, העלאת סברות בעלמא והסתמכות על העובדה שנושלו נוחלים לטובת נוחלים אחרים, אין בהם די כדי להביא לבטלותה של הצוואה”.

לסיכום-

  1. לאחר שעיינתי במלוא חומר הראיות שהונח בפניי , הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לביטול צו קיום הצוואה של המנוח מיום 9/12/1997 להידחות משלא מתקיימים התנאים כמפורט בסעיף 72 לחוק הירושה.

א.         המבקשת  לא סיפקה הסבר סביר ומשכנע ביותר לעניין אי הגשת ההתנגדות במועד , או הגשת בקשה לביטול צו קיום הצוואה  לפחות בשנת 2010 עת ידעה לטענתה על הצו.

לא ניתן לומר, בנסיבות אלה, כי הבקשה הוגשה בהזדמנות הסבירה הראשונה.

ב.         מכלל חומר הראיות כפי שמפורט לעיל מסתברת יותר הגרסה של המשיבים כי המנוח ערך את הצוואה  בעל פה  בפני עו”ד עאוני ואשתו המנוחה ו’ ז”ל ,וכי הוא התכוון לצוואה ולתוכנה  .

ג.          כן, לדידי,  הוכח כי בעטיו של האיחור בהגשת הבקשה  ע”י המבקשת   , נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאישורן, ואיחור זה  מקשה על הצדדים , ובמיוחד המשיבים, בהבאת חומר ראיות לפני ביהמ”ש, שכן אשתו של המנוח גב’ ודחה שהינה גם אימה של המבקשת ואשר הייתה עדה לצוואה בעל פה נפטרה ביום 14/11/2009 ונבצר ממנה להעיד.

ד.         מנגד, הוכח  כי הייתה הסתמכות על הצוואה וקיומה , שכן המשיבים רשמו צו קיום הצוואה בלשכת רישום המקרקעין עוד ביום 25/12/1997 ואף מכרו לצדדי ג’ חלק מהקרקעות בהסתמך על הרישום.

ה.         טיבן ומשקלם הלכאורי של טענות המבקשת  לעניין  אמיתות הצוואה או מעורבות המשיבים או מי מהם  בעריכת הצוואה או הפעלת השפעה בלתי הוגנת על המנוח  אינו רב ומבוסס על ניחושים, ספקולציות  והשערות ללא כל ביסוס עובדתי.

ו.          אני מפנה ,בהקשר זה, לדברים שנקבעו בפסיקה בעניין זה:

“ראוי כי ההיזקקות לבקשות המוגשות באיחור לא תיעשה על דרך השיגרה, וכי הדבר ייעשה על יסוד שיקולים עניינים ומבוססים … אשר יביאו בחשבון את חומרת הפגיעה בכל אחד מן הצדדים עקב שינוי הצו המקורי (או אי שינויו), ואת הקושי אשר עלולה ההשתהות בהגשת הבקשה לתיקון לגרום בבירור זכויות הצדדים (ע”א 516/80 הנ”ל בעמ’ 346). רק בדרך זו ניתן יהיה להשיג את התכלית החקיקתית הטמונה ביסוד הסיפא של הוראת סעיף 72(א) הנ”ל – היינו, תחימת מסגרת זמן מגובשת ומוגדרת ככל האפשר, בה ניתן יהיה להביא לשנויים של צו ירושה או צו קיום צוואה, אשר נפלו בהם טעות או פגם” (דברי הנשיא מ’ שמגר בע”א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה ז”ל נ’ ורדה שרייבר, פ”ד מז(2) 441) [1993].

בנוסף יש לציין כי, לצד זכות הגישה לערכאות העומדת למבקשת, עומדים, אינטרס המשיבים  בסופיות הדיון והאינטרס הציבורי בהקצאה יעילה של המשאב השיפוטי.

סוף דבר

  1. לאור כל האמור לעיל , אני מורה כדלקמן:

א.         הבקשה לביטול צו קיום הצוואה של המנוח, נדחית.

ב.         אני מחייבת את המבקשת  לשלם לידי המשיבים  1-5 ,ביחד ולחוד,   הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד  בסך כולל  של 10,000 ₪. הסכום הנ”ל ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

            המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים ותסגור את התיק.

                  ( ניתן לפרסום ללא שמות הצדדים או פרטים מזהים).

ניתן היום,  כ’ טבת תשע”ט, 28 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.

רוצים לשמוע עוד עקבו אחרי

להקדים תרופה למכה - הפתרון השלם והמשתלם: צוואה חסינה™

עריכת צוואה (תכנון עיזבון) נחשב באופן מסורתי למורכב, מפחיד ויקר. אבל – יש חלופה שמאפשרת לרבים ליצור בקלות ובעלויות סבירות צוואה תקפה מבחינה חוקית ואמינה מאוד.

היא נקראת: צוואה חסינה™.
מכיוון שתחום הליגלטק (יישום טכנולוגיה בעולם המשפט ובעבודת עורכי הדין) יקר לליבו של עו”ד קרט, לקח על עצמו לבנות מערכת טכנולוגית מתקדמת, משולבת בבקרה של עורך דין ירושה, ונקראת צוואה חסינה™. המערכת מבוססת על הניסיון הרב שצבר בתחום דיני הירושה כדי שכל אחד יכול להשתמש בה כדי ליצור צוואה בלווי עורך דין מומחה לדיני ירושה.
בתהליך הזה מוטמעים בצוואה מנגנונים חכמים ויצירתיים למניעת סכסוכים בין יורשים ובמשפחה בכלל. התוצאה המתקבלת – הצוואה ברורה ומדויקת ובכך נמנע סילוף רצון המצווה, ככתוב רצונו של אדם כבודו.

צוואה חסינה™

כספת סייבר™ חלק אינטגרלי מצוואה חסינה™

מערכת צוואה חסינה™ מאפשרת בקלות את שילוב כספת סייבר™ בתוך הצוואה כחלק אינטגרלי מהמערכת.
כאמור כספת סייבר™ היא שירות ירושה דיגיטלי מתקדם  מבוסס על פלטפורמה מקוונת, מאובטחת ,אשר מאפשרת לבעלים שלה, לאחסן בתוכה בצורה מסודרת ובטוחה את כל המידע החשוב להם, לרבות פירוט כלל הנכסים שבבעלותם, הן המוחשיים והן הדיגיטליים. כספת סייבר™ ניתנת לעדכון על ידי הבעלים שלה בכל רגע נתון באופן מקוון וללא תלות בגורם חיצוני כלשהו. תוכנה ייחשף רק בבוא היום – קרי ליורשים על פי צוואה רק לאחר אחרית שנותיהם ו/או למיופי כוח על פי ייפוי כוח מתמשך רק לאחר שבעלי הכספת איבדו את כשירותם.

לסיכום

צוואה חסינה™ מספקת פתרון מלא ואמין במחיר שווה לכל נפש:

  • מוודאת שרצון המצווה יתקיים.
  • מונעת סכסוכים.
  • מונעת סכנה של ביטול הצוואה.
  • מאפשרת עדכון מצב הנכסים בקלות, ללא צורך בעריכת מחדש באמצעות שילוב כספת סייבר™.
  • חסכונית.
  • זמינה.
  • נוחה לשימוש ונגישה מכל מקום וזמן.

חדש ומומלץ - קביעת פגישת ייעוץ אישית מקוונת עם עו"ד ארז קרט

עו”ד ונוטריון ארז קרט מתמחה באופן ייחודי ובהיקף פעילות נרחב בנושאי ירושה, צוואות, עיזבון, הגנה על צוואה והתנגדות לצוואות ומשמש סגן יו”ר ועדת צוואות, ירושה ועזבונות של לשכת עורכי הדין. עו”ד ארז קרט הוא מייסד צוואה חסינה™ וכספת סייבר™. מקיים מרכז סיוע לנפגעי צוואות, והמפתח של מחשבון הירושה שמאפשר חישוב חלקו של כל יורש במקרה שאין צוואה.

כעת יש באפשרותכם לקבוע פגישת ייעוץ אישית מקוונת עם עו”ד ארז קרט.

עו"ד ונוטריון ארז קרט
רשימת קישורים חשובים

מצב לא מקוון

הצ'קליסט לעריכת צוואה שמונעת סכסוכים במשפחה

בהנחיית עו"ד ארז קרט

מומחה לדיני ירושה וצוואות

דילוג לתוכן