השופט  י' דנציגר:

            לפנינו עתירה למתן צו על תנאי אשר יורה למשיבים לנמק מדוע לא יבוטלו פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול מיום 19.7.2009 ופסק הדין של בית הדין הרבני האזורי בנתניה מיום 18.12.2008. כן מבוקש צו ביניים אשר יורה על עיכוב פסק דינו של בית הדין הרבני עד להכרעה בעתירה, על מנת שיעוכב מתן צו קיום צוואה.

1. העותר הוא בנו של פלוני המנוח (להלן: האב) ועל פי צוואת האב משנת 1995 היה העותר יורשו היחיד של האב. בשנת 1985 או בסמוך לכך נישא האב בשנית לאלמונית שהלכה אף היא לעולמה (להלן: המנוחה), שאלה היו לה נישואיה השלישיים. למנוחה שלושה ילדים מנישואיה הראשונים, הם המשיבים 3-5 בענייננו (להלן: המשיבים). בתחילת שנת 2004 נפטר האב ואז התברר לעותר כי בשנת 2001 חתם האב על צוואה נוספת שבה הוריש את כל רכושו לאשתו השנייה, המנוחה. כמו כן התברר כי האב חתם על תצהירים להעברה ללא תמורה של כל נכסיו לידי המנוחה. לטענת העותר, המשיבים החתימו את האב במרמה על הצוואה ועל התצהירים בהיותו במצב דימנטי קשה. בעניין צוואותיו של האב הוגשו בקשות לקיום צוואה וכן התנגדויות והליכים אלו מתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה.

            בשנת 2008 נפטרה המנוחה ואז הגישו המשיבים לבית הדין הרבני האזורי בנתניה (להלן: בית הדין האזורי) בקשה לקיום צוואה שערכה המנוחה בשנת 1992. על פי צוואה זו, הורישה המנוחה את כל נכסי הדלא ניידי שבבעלותה לבנה, המשיב 3. בצוואה נזכרו במפורש שני נכסי מקרקעין, אולם הצוואה מתייחסת לכל נכסי הדלא ניידי שיהיו בידי המנוחה גם בעתיד. את יתר עזבונה ציוותה המנוחה לשלושת ילדיה בחלקים שווים.

2. העותר ובא כוחו התייצבו לדיון שהתקיים בבית הדין האזורי בבקשה לקיום צוואה והביעו התנגדות לסמכותו העניינית של בית הדין האזורי לדון בהליך. העותר טען כי הוא בגדר "צד מעוניין" כהגדרתו בחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה). התזה של העותר היא כי אלמלא חתם האב על הצוואה משנת 2001 היה הוא היורש של כל נכסיו ואילו בעקבות הצוואה משנת 2001 ירשה המנוחה את כל נכסיו ולאחר מותה ירשו אותם ילדיה, בעוד שעותר נושל מירושת אביו.

3. ביום 18.12.2008 נתן בית הדין האזורי פסק דין ובו דחה את טענת העותר לחוסר סמכות לדון בבקשה לצו קיום צוואה. לדברי בית הדין האזורי, לעותר אין כל קשר הלכתי או חוקי לעזבון המנוחה. זאת ועוד, ככל שיתברר כי נכסים מסוימים שבעיזבון המנוחה שייכים לעותר (הכוונה לנכסים שהיו שייכים לאבי העותר), הרי אם וכאשר יפסוק כך בית המשפט לענייני משפחה במסגרת ההליכים המתנהלים לפניו (כמפורט בסעיף 1 לעיל), הרי שאז יתברר למפרע כי נכס זה או אחר מעולם לא היה בבעלותה של המנוחה. כך שגם לשיטתו של העותר אין לראות כל מניעה בהוצאת צו הירושה לעזבונה של המנוחה בנכסיה שלה. בית הדין האזורי קבע כי כל עוד לא הסתיים ההליך המשפטי, הרי שנטל ההוכחה מוטל על כתפי העותר ואין בכוחה של תביעה שלא הוכחה עדיין בכדי לחסום את הוצאת צו הירושה בנכסי המנוחה.

4. העותר ערער לבית הדין הרבני הגדול, שדחה את ערעורו ביום 19.7.2009. בפסק הדין נקבע כי העותר אינו יורש של המנוחה מכוח החוק ולא מכוח ההלכה ואין לו כל קשר למנוחה. טענת המערער על נכס מסוים היא לא טענה על ירושה – יורשים ומורישים, ועל כן "הסמכות לקבוע מי הם היורשים [וכי] אין יורשים אחרים זולתם הינה בסמכות ביה"ד". לפיכך נקבע כי פסק הדין של בית הדין האזורי שריר וקיים והערעור נדחה.

5. טענתו המרכזית של העותר בעתירה שלפנינו היא כי על בית משפט זה להתערב בפסיקתו של בית הדין הרבני שכן הנ"ל נעדר סמכות לדון בבקשה לצו קיום צוואה וצו ירושה של המנוחה, נוכח התנגדותו של העותר לסמכותו. העותר מפנה בהקשר זה לתקנה 50 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 אשר קובעת כי אם הוגשה התנגדות לבקשה לצו ירושה או לצו קיום צוואה ואין בה הסכמה לסמכות השיפוט של בית הדין – ימחק בית הדין את הבקשה. בנוסף טוען העותר כי בפנייתם לבית הדין הרבני התעלמו המשיבים מרצונה של אמם המנוחה שהיא עצמה ניהלה הליכים בעניין ירושתו של האב בבית המשפט לענייני משפחה.

6. לאחר שעיינו בעתירה ובפסקי דינם של בית הדין האזורי ובית הדין הרבני הגדול, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. כידוע, אין בית משפט זה יושב כערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הדתיים. התערבותו מוגבלת למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות צדק טבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי, או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר [סעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה; בג"ץ 5182/93 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי רחובות, פ"ד מח(3) 1 (1994); בג"ץ 1842/92 בלויגרונד נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מו(3) 423 (1992); בג"ץ 2593/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי פתח תקווה, (לא פורסם, 16.8.2006); בג"ץ 563/07 אביאני נ' בית הדין הרבני האיזורי ת"א (לא פורסם, 16.9.2007). בענייננו לא מתקיימים התנאים להתערבות בית משפט זה בפסיקתו של בית הדין הרבני.

7. אמנם טענתו המרכזית של העותר היא כי בית הדין הרבני פעל בלא סמכות, אולם איננו סבורים כי יש ממש בטענה זו, ולכן דין העתירה להידחות. על פי סעיף 151 לחוק הירושה בית המשפט המוסמך לדון בכל נושא הקשור לחוק הירושה הוא בית המשפט לענייני משפחה. אולם אין זו סמכות ייחודית. על פי סעיף 155 לחוק הירושה, בית הדין הדתי שהיה לו שיפוט בענייני המעמד האישי של המוריש מוסמך לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העיזבון. זאת, בתנאי שכל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב את הסכמתם לכך. לאור לשון החוק, דרושה הסכמה פוזיטיבית לשם הקניית סמכות לבית הדין הדתי. כלומר, די בכך שנוגע בדבר לא הביע הסכמה בכתב, כדי שהסמכות של בית הדין הדתי לא תקום ולא תתגבש כלל, ואין צורך בהתנגדות מפורשת [ראו: בג"ץ 673/89 משולם נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מה(5) 594 (1991) (להלן: פרשת משולם)].

            חוק הירושה אינו מפרט מיהו "צד הנוגע בדבר" כאמור בסעיף 155. בפסיקתו של בית משפט זה עלתה מפעם לפעם השאלה האם צד מסוים עונה להגדרה של "צד הנוגע בדבר". בעניין משולם נקבע ברוב דעות כי כאשר צד טוען כי הוא "נוגע בדבר", הבחינה העובדתית האם הוא אמנם נוגע בדבר לא תתקיים בפני בית הדין הרבני, שכן בכך מתרוקן תוכנו של סעיף 155 לחוק הירושה, אשר מקנה לבית הדין הרבני סמכות לדון בעניין רק אם ניתנה הסכמה מפורשת בכתב של כל הנוגעים בדבר. לפיכך, כאשר למשל מתייצבת מישהי הטוענת כי היא ידועתו בציבור של המנוח המתנגדת לדיון לפני בית הדין הדתי או כאשר מתנגד לכך מישהו הטוען כי הוא בנו של המנוח אשר יתר היורשים לא ידעו עליו או שהם מתכחשים לו – תידון שאלת מעמדם של אלה לפני בית המשפט המחוזי (וכיום, בבית המשפט לענייני משפחה). בבג"ץ 4122/02 גרוני נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים, פ"ד נז(1) 537 (2002) (להלן: פרשת גרוני) הוסיף בית משפט זה נדבך נוסף וקבע כי צד ה"נוגע בדבר" יכול לטעון לחוסר סמכות של בית הדין הדתי גם לאחר שכבר ניתן צו ירושה או צו קיום צוואה, ועל ידי כך לגרום לשלילת סמכותו של בית הדין למפרע.

            ברע"א 3154/94 עאסי נ' עאסי, פ"ד מט(2) 250 (1995) (להלן: פרשת עאסי) פסק השופט י' קדמי כי ה"נוגע בדבר" לצורך סעיף 155 לחוק הירושה הוא "מי שטוען לזכות הנאה 'ישירה' בעיזבון כיורש על-פי דין או כזוכה על-פי צוואה, בעוד שה'מעונין בדבר' [לצורך סעיף 67 לחוק הירושה – י.ד.] יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה 'עקיפה' מן העיזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור. ברם, גם זה וגם זה הם הנהנים עצמם, וזכותם להנאה הינה זכות 'קיימת', להבדיל מ'ציפייה' לזכות בעתיד". ובהמשך קבע כי "'נוגע בדבר' ו'מעונין בדבר' הם אפוא רק אלה, שאם מתקבלת גירסתם – הם עצמם נהנים 'מיד' מן העיזבון…". יצוין כי בפרשת עאסי נפסק – בניגוד לדעת הרוב בפרשת משולם – כי ישנו שוני בין המונחים צד "נוגע בדבר" לבין צד "מעונין בדבר" [ראו גם: בג"ץ 8550/06 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ירושלים (לא פורסם, 25.12.2006)], אולם הבדל זה בין שני פסקי הדין אינו משמעותי לענייננו.

8. לצורך העניין שלפנינו, וכפי שקבע בית הדין האזורי, העותר אינו יורש של המנוחה על פי דין ואף לא על פי צוואה. הוא גם אינו טוען לזכות הנאה ישירה בעיזבונה של המנוחה. טענתו היא עקיפה ולפיה האב הוחתם במרמה על צוואה שלפיה ירשה המנוחה את כל רכושו של האב במקום העותר, ולכן הוא טוען לזכויות לכאורה בעזבונה של המנוחה. אלא שטענותיו של העותר בעניין צוואת האב טרם הוכחו בבית משפט, ולכן גם אם נלך על פי הגישה המרחיבה, הרי העותר אינו טוען לזכות קיימת בעזבונה של המנוחה אלא לכל היותר לציפייה כי נכס זה או אחר כלל לא ייכלל בעזבונה. בנסיבות אלה, ברור שהעותר אינו צד "נוגע בדבר" ואף לא "מעונין בדבר", לצורך חוק הירושה ואינו בעל זכות עמידה להתנגד לסמכות בית הדין הרבני לדון בעניין צו קיום הצוואה של המנוחה.

            לא למותר להוסיף ולהעיר, כפי שציין אף בית הדין הרבני, כי ככל שיתברר – לאחר שיסתיימו ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה – כי אכן העותר הוא יורשו של האב המנוח, הרי שממילא אותם נכסים שלהם יהיה העותר זכאי לא ייכללו בעזבונה של המנוחה. כפי שצוין בפרשת גרוני, ממילא צווי ירושה ניתנים לתיקון ולביטול, בכפוף לאמור בסעיף 72 לחוק הירושה. עוד יוער, כי אין בכל האמור לעיל כדי למנוע מהעותר לפנות לבית המשפט המוסמך בהליך מתאים על מנת למנוע ביצוע דיספוזיציות בנכס או בנכסים נשוא המחלוקת.

9. הנה כי כן, בית הדין הרבני בענייננו פעל באופן העולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה ובהתאם לסעיף 155 לחוק הירושה ולא ניתן לומר כי חרג מסמכותו. משכך, אין כל עילה להתערבותו של בית משפט זה בפסקי הדין נשוא העתירה, ודין העתירה להידחות על הסף.

                                                                                               ש ו פ ט

השופט א' גרוניס:

            מסכים אני כי דינה של העתירה להידחות על הסף. זאת על יסוד ההלכה הנוהגת לגבי התערבות של בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הדתיים (כאמור בפיסקה 6 לפסק דינו של חברי, השופט י' דנציגר). ברור,  כי הויכוח האמיתי בין בעלי הדין נוגע לשאלה אילו נכסים כלולים בעזבונה של המנוחה ולא בשאלה מיהם יורשיה של המנוחה. משכך, אין לטעמי צורך להידרש בנסיבות העניין לשאלה מיהו "נוגע בדבר". משהסכסוך האמיתי נוגע לנכסים הכלולים בעזבון הדרך הנכונה היא כפי שהציע חברי, היינו נקיטה של הליך שמטרתו למנוע ביצוע דיספוזיציות עד להכרעה בעניין צוואותיו של המנוח.

                                                                                               ש ו פ ט

השופטת מ' נאור:

            גם לדעתי יש לדחות את העתירה על הסף.

            העותר הביע התנגדות לסמכות בית הדין הרבני אך הוא כלל אינו טוען כי הוא יורש של המנוחה. טענותיו הן במישור אחר – לדבריו המנוחה אינה יורשת של אביו המנוח, וכפועל יוצא מכך נכסי האב לא עברו למנוחה. שאלת היקף נכסיה של המנוחה ממילא אינה עתידה להתברר בפני בית הדין הרבני. על כן אין הצדקה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטות בית הדין.

                                                                                               ש ו פ ט ת

            אשר על כן, העתירה נדחית על הסף.

            ניתן היום, כ"ו בתשרי תש"ע (14.10.2009).

            ש ו פ ט                            ש ו פ ט ת                             ש ו פ ט

________________________