רמ"ש 40045-08-20 - הסרת חיסיון עורך דין בצוואה
תקציר פסק הדין
בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו דן בהסרת חיסיון עורך דין בצוואה. על עורך דין הנותן שירות משפטי ללקוח, חלה חובת חיסיון, השייכת ללקוח באופן בלעדי. הכלל הוא שרק הלקוח יכול לוותר על החיסיון והוא עובר בירושה ליורשיו.
"כאשר המשפט הוא בין היורשים לבין עצמם – אין חסיון לעורך הדין הנדרש לגלות את דברי המוריש אליו, או מסמכים שנמסרו לו על ידי המנוח במסגרת השירות המקצועי שנתן עורך הדין למנוח, שהרי היורשים באים בנעליו. החסיון, כידוע, הוא שהלקוח, וכשזה נפטר, החסיון הוא של יורשיו, וכפי שאין עורך הדין מסתיר מלקוחו את המסמכים שקיבל ממנו ולא יתכחש לדברים ששמע מפיו, כך לא יימנע עורך הדין מחשיפת המסמכים שקיבל מהמוכרים והדברים ששמע מפיו, מפני יורשיו, כי שלהם המה, וזאת גם אם מי מהיורשים מתנגד לכך."
כאשר אדם עורך צוואה, מובן מאליו שהוא נותן את הסכמתו שלאחר מותו יתקיים בירור מלא ומקיף בשאלת תוקפה של הצוואה, החושפת את פרטיותו של האדם ורצונותיו הכמוסים, גם בהתייחס לבני משפחתו הקרובה.
המחלוקת בערעור הזה הייתה האם בשלב הנוכחי, בו טרם הוכרזו היורשים רשאי היה ביהמ"ש קמא להורות על גילוי המידע ?
בית המשפט קבע כי אי הסרת חיסיון עורך דין בצוואה בשלב הביניים עומדת בניגוד לעקרון הנפילה המיידית שקובע כי מעבר העיזבון הוא מיידי ואוטומטי ואין למעשה מצב של "ריק". נקבע כי במסגרת הליכי התנגדות לצוואה, אין ברירה מהצגת ראיות ולכן המסמכים הנמצאים בידי עורך הדין שערך את הצוואה אינם בגדר החיסיון וניתן לעשות בהם שימוש במסגרת הליך ההתנגדות לצוואה.
פסק הדין המלא
לפני | כב' השופט שאול שוחט, סגן נשיא
| |
מבקשים |
ש.ז.צ ע"י ב"כ עו"ד רויטל כרם | |
נגד
| ||
משיבים |
י.פ.ר ע"י ב"כ עו"ד בועז קראוס ואח' | |
פסק דין |
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט ש.בר יוסף, בת"ע 23322-05-20), מיום 12.8.20 המורה לחייב את עוה"ד כרם, באת כוח האם המנוחה של הצדדים בגילוי מידע ומסמכים המצויים ברשותה (ככל שמצויים) מייצוגה את המנוחה בהליכים משפטיים קודמים שניהלה המנוחה בחייה נגד המשיבה.
העובדות הצריכות לעניין
המבקשת והמשיבה הן אחיות, החלוקות בנוגע לקיום צוואת אמן (להלן: "המנוחה"). המבקשת היא היורשת היחידה לפי הצוואה האחרונה שהותירה המנוחה חודשים לפני פטירתה. המשיבה מתנגדת לקיום הצוואה, גם לנוכח טענותיה להשפעה בלתי הוגנת ולמעורבות של המבקשת בעריכת הצוואה. אחד הנושאים העובדתיים, השנוי במחלוקת בנוגע לטענות אלה, הוא הנסיבות בעטיין עברה המנוחה להתגורר בבית המבקשת בתל אביב, כשנה לפני שהלכה לבית עולמה, שעה שבמשך כל השנים התגוררה בדירתה בירושלים המצויה באותו בניין בו מתגוררת המשיבה.
המחלוקת האמורה קשורה לתובענה שהגישה המנוחה כנגד המשיבה, סמוך למעבר לבית המבקשת (תמ"ש 23065-11-18, להלן: "תביעת המנוחה"). בתביעת המנוחה עתרה היא להורות שחשבון שהתנהל על שמה, הינו בבעלותה בלבד, למרות צירופה של המשיבה כבעלים נוסף בחשבון. בתביעה תואר אירוע אלים, שהתרחש, לפי הנטען, בין בעלה של המשיבה לבין המנוחה, סמוך לפני עזיבת המנוחה את דירתה. המנוחה טענה בתביעתה, שהמעבר נבע מהאירוע. סמוך לאחר הגשת תביעת המנוחה, הגישה המשיבה תובענה בה עתרה למינוי אפוטרופוס למנוחה (א"פ 58724-12-18, להלן: "הליך האפוטרופסות"). הן בתביעת המנוחה והן בהליך האפוטרופסות ייצגה את המנוחה עו"ד רויטל כרם, באת כוח המבקשת בהליך המתנהל בביהמ"ש קמא ובהליך זה.
בדיון שהתקיים בביהמ"ש קמא ביום 30.12.2018, טענה עו"ד כרם, שיש בידה דיסק, המתעד את התקרית האמורה לעיל, ואמרה: "הייתי מבקשת להציג לאדוני דקה ממציאות החיים של הנתבעת (צ"ל – התובעת) ערב יציאתה מהבית. רואים בדיסק באיזה אלימות בעלה של הנתבעת מושך את התובעת". לבסוף הגיעו הצדדים להסכמה בנוגע למינוי מומחה מטעם בית המשפט. לאור האמור בחוות הדעת שהוגשה, התקבלה תביעת המנוחה והליך האפוטרופסות נמחק.
לתצהיר עדותה הראשית של המבקשת בהליך המתנהל בביהמ"ש קמא, צורפו תמונות, שהופקו מתוך דיסקים המתעדים, לפי הנטען, אירועים שאירעו בדירת המנוחה, לרבות התקרית עם בעלה של המשיבה. ראיות אלה נועדו להוכיח את טענת המבקשת, לפיה "האלימות הבלתי פוסקת שהפעילו אחותי ואנשיה על אמא בדירתה בירושלים, הם שהביאו את אמא להחלטה לעבור להתגורר אתי ועם משפחתי בתל אביב ביום 20.10.2018" (סעיף 23 לתצהיר המבקשת). בדיון שהתקיים ביום 2.8.2020, טענה עו"ד כרם, בשם המבקשת, שהדיסקים דלעיל נמסרו לב"כ המשיבה בדיון שהתקיים בתביעת המנוחה, ביום 30.12.2018. בתשובה לשאלות ביהמ"ש קמא בנוגע לדיסקים, השיבה המבקשת, שהיא לא עסקה בכך, והתיעוד נמצא, כמות שהוא, לאחר פטירת המנוחה.
הטענה המרכזית של המשיבה בהליך ההתנגדות לצוואה היא כי בכל אותה תקופה מאז שהמנוחה עזבה את דירתה ועברה להתגורר בבית המבקשת ועד לפטירתה כשנה לאחר מכן, הייתה המנוחה תחת שליטה מלאה של אחותה המבקשת, והיא זו שעמדה מאחורי כל המהלכים המשפטיים והאחרים שנעשו פורמלית ע"י המנוחה, כנגד המשיבה.
בבקשה שהייתה לפני ביהמ"ש קמא עתרה המשיבה להורות לעו"ד כרם להגיש תצהיר "ובו פירוט כל הידוע לה בעניין ההסרטות והתמלילים" (לשון הבקשה). עוד התבקש ביהמ"ש קמא להורות לעו"ד כרם להמציא כל תיעוד נוסף (סרטים והקלטות) של המנוחה, ככל שאלה מצויים בידיה וכי עוה"ד כרם תצהיר מה אירע לתיעוד כאמור, ככל שאינו מצוי בידיה. המשיבה טענה שלאור הצהרת המבקשת בדיון מיום 2.8.2020, לפיה לא היה לה קשר לתיעוד המצולם של המנוחה בדירתה, ומשעה שעו"ד כרם ייצגה את המנוחה בזמן אמת – היא היחידה שיכולה לשפוך אור על העובדות הקשורות לתיעוד האמור. תיעוד זה, כך נטען, הוא בלב הבירור הראייתי של טענת המשיבה, בדבר השפעה בלתי הוגנת. עוד נטען, שהתיעוד שהוגש הינו חלקי ומקוטע.
המבקשת טענה , שהתיעוד המבוקש חוסה תחת חיסיון עורך דין – לקוח של האם ושלה. לטענת המבקשת, הדברים קל וחומר, לאור סעיף 3 לצוואה בה הורתה המנוחה כי "כל המידע והמסמכים הנוגעים לי ולרכושי" ימסרו לה (למבקשת) בלבד. בדיון שהתקיים לפני ביהמ"ש קמא הוסיפה עו"ד כרם וטענה, שיש להבחין בין מידע הנוגע לעריכת הצוואה גופה, שאינו חסוי, לבין מידע אחר.
בהחלטה נושא הבר"ע עמד ביהמ"ש קמא על תכליתו של חיסיון עו"ד לקוח. ביהמ"ש קמא אימץ את הדעה המקובלת בפסיקה ובספרות המשפטית ולפיה החיסיון אינו עובר מן העולם בעקבות הפטירה אלא עובר ליורשי הלקוח וכי משמעות הדבר היא שלאחר פטירת הלקוח חב עורך הדין חובת סודיות כלפי יורשיו, ועורך הדין אינו מנוע להעיד ולהמציא ראיות גם בנוגע לדברים שהיו חסויים ככל שהיורשים מוותרים על החיסיון.
מאותו שלב ואילך מיקד ביהמ"ש קמא את הדיון בשאלה מה הדין בכל הנוגע לויתור על החיסיון באין הסכמה בין היורשים וקבע בעניין זה כדלקמן:
- " מה הדין כאשר, כבנדוננו, אין הסכמה בין היורשים באשר לוויתור על החיסיון? בפרשת תם נפסק, שאין נפקא מינה גם אם מי מהיורשים מתנגד לכך (שם בעמ' 68). פסיקה זו צוטטה בהסכמה, הן על ידי בית המשפט לענייני משפחה (ת"ע (ירושלים) 43032/00 עזבון המנוח א. פ. ז"ל נ' מ. פ (2008) ), והן על ידי בית המשפט המחוזי (רמש (ב"ש) 42302-10-15 א.צ נ' י.צ (2016) ). פסיקה זו הגיונה עמה, שעה שמסקנה אחרת, משמעותה מתן זכות וטו, לכל אחד מיורשי המנוח, לשלול מכל יורש אחר את הזכות לוותר על החיסיון, בניגוד לדין (לרבות המשתמע מסעיף 48(א) סיפא לפקודת הראיות).
- הדברים קל וחומר שעה, שבהליך בין היורשים לבין עצמם עסקינן. מתן זכות וטו כאמור, משמעותה מניעת גילוי האמת ועשיית צדק במערכת היחסים בין היורשים, בעילה שאין בינה לבין מושא המחלוקת ביניהם ולא כלום. יתירה מזו, כאשר המחלוקת נוגעת לירושתו של הלקוח, לא ניתן להלום שימוש בזכות לחיסיון של ללקוח, על מנת למנוע מידע שיש בו כדי לקיים את רצונו האחרון של אותו לקוח עצמו. ממילא, ככל שהחסיון, שעמד ללקוח בימי חייו, עלול למנוע את כיבוד רצונו האחרון, לא רשאי מי מהיורשים לטעון לחיסיון. טענה כזו משמעותה שלילת רצונו של הלקוח והעדפת האינטרס של אחד היורשים על פניו. זאת ועוד, בטרם הכריע בית המשפט באשר לזהות יורשי הלקוח, לא נפלה הכרעה מי אוחז בזכות לסודיות כלפי עורך הדין (מי "ירש" את הזכות). לפיכך, במחלוקת בין יורשים פוטנציאליים לבין עצמם, טרם קביעה מי מהם יורש, טענת חיסיון עורך דין-לקוח של המנוח/ה לא אפשרית, שעה שאף אחד מהיורשים הפוטנציאליים עדיין אינו אוחז בזכות לטעון זאת.
זו ואף זו, משעה שטרם נקבעה זהות היורשים, אין למי מהם זכות אחזקה בלעדית בכל חומר ראייתי של המנוח/ה. בלשון אחרת, לאף אחד מהיורשים הפוטנציאליים, אין זכות בעלות בראיות החפציות. לכן לא רשאי המחזיק באותן ראיות למנוע מיורש פוטנציאלי אחר שימוש בהן.
יודגש, שהדברים אמורים בכל הנוגע למחלוקת בין יורשים, או בין יורשים פוטנציאליים, ולא באשר למחלוקת בינם לבין צד ג'. "
ביישום לענייננו קבע ביהמ"ש קמא כדלקמן (המבקשת כאן היא המשיבה בהחלטה המצוטטת וההפך):
- " התוצאה המתבקשת מן האמור היא, שהמשיבה איננה יכולה לטעון לחיסיון מידע המצוי (ככל שמצוי) אצל עו"ד כרם. טרם נקבע שהצוואה תקוים, ולכן טרם נקבע שהמשיבה היא יורשת האם היחידה, ולכן בעלת זכות הסודיות כלפי עו"ד כרם. יתירה מזו, גם אם נאמר, שהמשיבה יכולה לטעון לחיסיון, היא איננה יכולה לעשות כן ביחס למבקשת, שעה ששתיהן הן בגדר "הלקוח". אכן, כפי שלא ניתן היה למנוע מהאם לוותר על החיסיון, כך לא ניתן למנוע זאת מהמבקשת ביחסיה עם המשיבה. זאת ועוד, על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות, המידע בנוגע לתיעוד מדירת האם וכל הקשור בכך, מהווה נדבך ראייתי חשוב בנוגע לטענות בדבר השפעה בלתי הוגנת (וייתכן גם בנוגע לטענות בדבר נטילת חלק בעריכת הצוואה). לפיכך, מניעת המידע בטענת חיסיון, מונעת לברר את רצונה האחרון של האם, וממילא מנוגדת לאינטרס ("לרצון") שלה עצמה.
- אציין, שטיעונה של המשיבה לקה בעירוב בין זכות סודיות העומדת לה כלקוחה של עו"ד כרם לבין זכות העומדת לאם. עירוב זה אינו במקומו. התיעוד מושא הבקשה דנא קשור לתביעת האם, הליך בו היא לבדה הייתה הלקוחה של עו"ד כרם. יתירה מזו, המשיבה טוענת שלא הייתה לה נגיעה כלשהי לתיעוד האם בדירתה, וממילא ראיות אלה לא קשורות לקשר המקצועי בינה לבין עו"ד כרם. רצונה של המשיבה לעשות שימוש בתיעוד לצרכי ההליך דנא, לא זו בלבד שאינו יכול לשלול את זכותה של המבקשת לעשות שימוש בראיות אלה. המידע המבוקש אינו בנוגע לדברים שהוחלפו בין עו"ד כרם למשיבה בקשר עם הראיות מושא הבקשה דנא, אלא בנוגע לראיות גופן. משכך, קבלת עמדת המשיבה משמעותה מתן יתרון דיוני לא הוגן על פני המבקשת, אגב שימוש בטענת חיסיון לא לה. הדברים קל וחומר שעה שעו"ד כרם, שייצגה את האם, מייצגת כיום את המשיבה. עובדה זו מאפשר למשיבה נגישות בלתי אמצעית למידע וראיות שאינם נגישים למבקשת. באספקלריה זו, השימוש בטענת החיסיון אינו תם לב.
- אין בידי לקבל את הטענה, לפיה יש לחלק בין ראיות הקשורות לעריכת הצוואה לבין ראיות אחרות. השאלה אחת היא, האם המידע מושא החיסיון הנטען רלוונטי לבירור רצונה האחרון של האם, אם לאו. ככל שהמידע לא רלוונטי, ממילא אין נפקות לשאלת החיסיון.
ככל שהמידע רלוונטי, ואלה פני הדברים במקרה זה, אין נפקא מינא אם מדובר בראיות לגבי עצם עריכת הצוואה או כל מידע אחר. זה כזה מסייעים לבית המשפט לקבוע מה היה רצונה האחרון של האם, והבחנה ביניהם היא מלאכותית. כך, למשל, אין מניעה להעיד עורך דין שייצג מנוח/ה בהליך משפטי, שאינו קשור כלל למחלוקת הירושה, כדי ללמוד על מצבו המנטלי, על יחסיו עם מי מהיורשים וכל כיוצ"ב ראיות רלוונטיות אחרות. - אף אין בידי לקבל את הטענה לחיסיון מכוח הוראת סעיף 3 לצוואה. כל עוד הצוואה לא קוימה, יש ספק האם היא משקפת את רצון האם. ממילא, טענה לחיסיון מכוח הוראות הצוואה יוצרת מעגל שוטה. יובהר, שהטענה האמורה איננה קשורה לחיסיון עורך דין-לקוח, אלא (לאחר קיום הצוואה, ככל שתקוים) לפרטיות האם.
- המידע בנוגע לתיעוד הדברים שהתרחשו בדירת האם לפני עזיבתה את הדירה, לרבות השאלה, מי יזם את התיעוד, מה כולל התיעוד המלא, היכן נשמר ועוד כיוצ"ב שאלות – הינן רלוונטיות למושא המחלוקת. המידע המלא בנוגע לתיעוד האמור עשוי לשפוך אור על ניתוקה הנטען של האם ובידודה הנטען בדירת המשיבה בתל אביב, ולהשליך על השאלה, האם יש לקיים את הצוואה. משעה שהמשיבה טוענת שלא היו לה יד ורגל בכך, הגורם היחיד שיכול לתת מידע בנושא היא עו"ד כרם.
- אשר על כן, אני קובע, שהמידע מושא הבקשה דנא רלוונטי וחיוני לגילוי האמת, ומשעה שאינו חסוי, על עו"ד כרם לתת כל מידע שיש בידה בנוגע לכך.
במסגרת בקשת רשות הערעור שלפניי טוענת המבקשת כי שגה ביהמ"ש קמא בהחלטתו. לטענת המבקשת לא ניתן ללמוד אנלוגיה מהפסיקה לה הפנה ביהמ"ש קמא בס' 10 להחלטתו משבת"ע (י-ם) 43932/0 דובר בסכסוך ביו יורשים לגבי זכויות בעיזבון כשכל הצדדים הרלוונטים באותו עניין כבר הוכרו כיורשים ואלו בתיק רמ"ש (מחוזי –ב"ש) 42392-10-15 כל הצדדים המעורבים היו זוכים על פי הצוואה שבמחלוקת וביהמ"ש קמא קבע כי מסמכים ומידע שהומצאו לעוה"ד לשם עריכת הצוואה, גם אם מצויים תחת חיסיון עו"ד לקוח בחיי המנוח, אינם חוסים תחת החיסיון לאחר פטירת המנוח.
את עיקר טענותיה לשגיאות שנמצאו בהחלטת ביהמ"ש קמא פירטה המבקשת בס' 30-31 לבר"ע:
התבקשה תשובה לבקשת רשות הערעור. בנוסף ביקשתי התייחסות הצדדים לשאלה אם הם מסכימים כי בית המשפט ידון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה והאם ניתן לראות בבקשה ובתשובה סיכומים בכתב (כשהיעדר התייחסות תיחשב כהסכמה).
תשובת המשיבה לבקשת רשות הערעור הוגשה ביום 21.9.20 . המשיבה הסכימה כי ביהמ"ש ידון בבקשת רשות הערעור כבערעור וכי התשובה תשמש סיכומים מטעמה. יצויין כי גם המבקשת לא הביעה התנגדות למתווה זה. המשיבה בתשובתה סומכת ידיה על החלטת ביהמ"ש קמא ונימוקיה.
דיון והכרעה
מכוח סמכותי ולאור הסכמת הצדדים לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פיה, בהתאם להוראות תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984,
הנחת מוצא ראשונה העומדת בבסיס החלטתי זו היא כי בחייה נהנתה המנוחה מחיסיון המידע והמסמכים שהעבירה לעוה"ד כרם בקשר למשפט שניהלה מול המשיבה. ביהמ"ש קמא ממילא לא קבע אחרת בהחלטתו וגם המשיבה אינה טוענת אחרת.
הנחת מוצא שנייה העומדת בבסיס החלטתי זו היא כי המידע שהתבקשה עוה"ד כרם למסור רלוונטי להליך השיפוטי המתנהל בביהמ"ש קמא בין המבקשת למשיבה ולמושא המחלוקת. ביהמ"ש קמא ביאר בעניין זה בס' 13 ו-16 להחלטתו. טענות המבקשת בס' 30.5 לבר"ע לא סותרות קביעות ביהמ"ש קמא בעניין זה ולכל היותר מכוונות לכך שלמידע שיתקבל צפוי להינתן משקל שאינו משמעותי.
אין חולק כי זכות החיסיון של לקוח כלפי עורך דין הינה זכות מוחלטת שרק הלקוח יכול לוותר עליה וכי לבית המשפט אין סמכות להסירו. הצדדים בענייננו גם אינם חולקים על קביעת ביהמ"ש קמא שאימצה את הגישה המקובלת לפיה החיסיון אינו בטל ועובר מן העולם עם מותו של הלקוח אלא עובר בירושה ליורשיו . נראה שגם אין מחלוקת בין הצדדים כי במקרה בו כל היורשים או היורשים הפוטנציאליים של המנוח מוותרים על החיסיון על עוה"ד לחשוף את המידע וכי במקרה הפוך בו כל היורשים או כל היורשים הפוטנציאליים אינם מוותרים על החיסיון אל לעוה"ד לחשוף את המידע.
המחלוקת היא האם בשלב הנוכחי, בו טרם הוכרזו יורשי המנוחה, רשאי היה ביהמ"ש קמא להורות על גילוי המידע לאור ויתור על החיסיון מצד בתה של המנוחה, היא המשיבה.
המבקשת טוענת כי המשיבה, המתנגדת לקיום הצוואה, אינה בגדר "יורשת פוטנציאלית" של עיזבון המנוחה משטרם הגישה בקשה מתאימה למתן צו ירושה. לטענה זו לא מצאתי כל בסיס בדין. הן המבקשת הן המשיבה בנותיה של המנוחה. שתיהן בגדר יורשות על פי דין. בהתאם לס' 2 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה" ): "הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה". המבקשת והמשיבה הן בגדר יורשות פוטנציאליות של המנוחה, כיורשות על פי דין, ללא כל קשר לשאלה מתי תוגש בקשה למתן צו ירושה, שיכולה להיות מוגשת גם לאחר תום הליך ההתנגדות ובהתאם לתוצאותיו. העובדה כי המבקשת הגישה בקשה לקיום צוואתה האחרונה של המנוחה, לפיה היא זוכה במלוא עזבונה, אינה מקנה לה בשלב זה מעמד עדיף על פני המשיבה. שכן, הצוואה טרם קויימה ו"אין לתבוע זכויות על פי צוואה ואין להיזקק לה כצוואה אלא אם ניתן עליה צו-קיום לפי הוראות הפרק החמישי" (ס' 39 לחוק הירושה). משכך, גם העובדה שבצוואה העומדת למבחן לפני ביהמ"ש קמא הורתה המנוחה (בס' 3 לצוואה) כי מסמכים ומידע הנוגעים לה ימסרו למבקשת בלבד אינה מעלה ואינה מורידה.
כאמור, טרם פטירת המנוחה הייתה רשאית היא בלבד לוותר על החיסיון. לאחר פטירתה ולאחר שיוכרזו יורשיה – אין חולק כי הזכות לויתור על החיסיון תהא נתונה להם כשככל שתתקיים מחלוקת ביניהם בעניין זה, בהליך המתנהל בינם לבין עצמם, לא יחול החיסיון. כך נקבע בהחלטת כב' השופט שטורזמן בת"א 1088/87 רחמים ת' נ' יחיא תם (פורסם בנבו, 12.7.90) והוסבר:
"כאשר המשפט הוא בין היורשים לבין עצמם – אין חסיון לעורך הדין הנדרש לגלות את דברי המוריש אליו, או מסמכים שנמסרו לו על ידי המנוח במסגרת השירות המקצועי שנתן עורך הדין למנוח, שהרי היורשים באים בנעליו. החסיון, כידוע, הוא שהלקוח, וכשזה נפטר, החסיון הוא של יורשיו, וכפי שאין עורך הדין מסתיר מלקוחו את המסמכים שקיבל ממנו ולא יתכחש לדברים ששמע מפיו, כך לא יימנע עורך הדין מחשיפת המסמכים שקיבל מהמוכרים והדברים ששמע מפיו, מפני יורשיו, כי שלהם המה, וזאת גם אם מי מהיורשים מתנגד לכך." (ראו לעניין זה גם בש.שוחט, נ.פינברג, וי. פלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית, התשע"ד – 2014 בעמ' 500).
ומדוע שיחול דין שונה בשלב הביניים בו טרם הוכרזו היורשים ומתקיים משפט בין יורשים פוטנציאליים לבין עצמם , כשאחד מבקש לאחוז בחיסיון והשני מבקש לוותר עליו? לא מצאתי טעם של ממש בטיעוני המבקשת בעניין זה. קביעה כי בשלב הביניים לא ניתן לוותר על החיסיון עומדת בניגוד לעקרון הנפילה המיידית שקובע כי מעבר העיזבון (הן על פי דין הן על פי הצוואה) הוא מיידי ואוטומטי ואין למעשה מצב של "ריק". קביעה כי ביהמ"ש קמא לא רשאי היה לקבוע, לאור עמדת המשיבה כיורשת פוטנציאלית, כי נעשה ויתור על החיסיון וכי הוא לא חל במחלוקת המתבררת בין הצדדים, גם אינה עולה בקנה אחד עם הסמכות הקנויה לביהמ"ש קמא לנהל את העיזבון לפי שיקול דעתו בנסיבות בהן אין הסכמה בין היורשים (ר' ס' 122(א) לחוק הירושה).
המבקשת מציגה את החלטת ביהמ"ש קמא כהחלטה שפוגעת פגיעה חמורה ברצון המנוחה בצוואתה (ס' 31 לבר"ע) ובכבוד האדם של המנוחה (ס' 32 -34 לבר"ע) אלא שבכך היא יוצאת מנקודת הנחה כי הצוואה מבטאת רצונה החופשי של המנוחה. דא עקא, ששאלה זו טרם הוכרעה. המשיבה הגישה התנגדות לצוואה בין השאר על בסיס טענה להשפעה בלתי הוגנת ומעורבות. ההכרעה בשאלה אם הצוואה נחתמה תוך השפעה בלתי הוגנת מצד המבקשת היא קריטית לבחינת שאלת רצונה החופשי של המנוחה ומכאן גם לשאלת כשרות הצוואה. כיבוד כבוד האדם של המנוחה ורצונה הוא גם בביטול צוואתה ככל שחלילה ימצא כי לא נחתמה תוך רצונה החופשי – ולשם בירור סוגייה זו ממש התבקשו המידע והמסמכים מאת עוה"ד כרם.
סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.
הצו שניתן על-ידי לעיכוב ביצוע ההחלטה מבוטל.
המבקשת תישא בהוצאות המשיבה ובשכ"ט בא כוחה בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו מתוך כספי העירבון.
יתרת העירבון, על פירותיה, תושב למבקשת באמצעות באת כוחה.
מתיר פרסום פסק-הדין במתכונת בה נחתם, בהיעדר שמות הצדדים ופרטים מזהים אחרים.
ניתנה היום, י"ב תשרי תשפ"א, 30 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.