תיק 1278432/1 - הקדשות רבניים המצויים בשיפוט בית הדין בכל עניין הנוגע לניהולם הפנימי.

תקציר פסק הדין

בית הדין הרבני בתל אביב – יפו התבקש למתן סעד הצהרתי בעניין מעמדם של הקדשות. בית הדין התבקש לקבוע אילו הקדשות הם הקדשות רבניים המצויים בשיפוט בית הדין בכל עניין הנוגע לניהולם הפנימי. הרקע להגשת הבקשה הוא מחלוקת בשאלת סמכות בית הדין לדון בענייני ניהול פנימי של הקדשות הקשורים לעמותות. בית הדין קבע כי ההקדשות הם הקדשות דתיים שנוסדו בפני בית הדין הרבני, וכל עניין הנוגע לניהולם הפנימי הוא בשיפוט בית הדין הרבני.

פסק הדין המלא

 

ב”ה

תיק 1063227/2

תיק 1278432/1

 בבית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו

לפני כבוד הדיינים:

הרב שלמה שטסמן, הרב אייל יוסף, הרב עידו שחר

 

 

המבקשת:

הממונָה על ההקדשות בבתי הדין הרבניים –     
עו”ד רחל שקרג’י; עו”ד רחל ווזנר

 

נגד

המשיבים:

1.      המנהל המיוחד להקדשות הוועד הכללי כנסת ישראל לצדקת רמבעה”נ והקדשות אוצר החסד קרן שמואל –        
עו”ד רונן מטרי, בעצמו וע”י עו”ד יוסי בן נפתלי

 

2.      המנהל המיוחד לעמותת הוועד הכללי כנסת ישראל לצדקת רמבעה”נ (בפירוק) ועמותת אוצר החסד קרן שמואל (בפירוק)         
עו”ד עמית לדרמן, בעצמו וע”י עו”ד דורית קרני

משיבה פורמלית:

3.      היועצת המשפטית לממשלה
באמצעות פרקליטות מחוז תל-אביב (אזרחי) ­– עו”ד יעל בארי לוזון

 

 

הנדון: הקדשות הוועד הכללי כנסת ישראל ואוצר החסד קרן שמואל

בקשת הממונָה על ההקדשות למתן פסק דין הצהרתי

פסק דין

ההליך

  1. לפנינו בקשה שהגישה הממונָה על ההקדשות בבתי הדין הרבניים ביום י”ב באב התש”ף (02/08/2020) למתן סעד הצהרתי בעניין מעמדם של הקדשות “הוועד הכללי כנסת ישראל” והקדשות “אוצר החסד קרן שמואל“. בית הדין התבקש לקבוע אילו הקדשות מתוך הכלולים באותם אשכולות הקדשות הם הקדשות רבניים המצויים בשיפוט בית הדין בכל עניין הנוגע לניהולם הפנימי. המשיבים לבקשה הם המנהל המיוחד להקדשות הוועד הכללי כנסת ישראל ולהקדשות אוצר החסד קרן שמואל שמינה בית הדין (להלן – המנהל המיוחד להקדשות), והמנהל המיוחד לעמותת הוועד הכללי כנסת ישראל לצדקת רמבעה”נ (בפירוק) ולעמותת אוצר החסד קרן שמואל (בפירוק) שמינה בית המשפט המחוזי (להלן – המנהל המיוחד לעמותות (בפירוק)). היועץ המשפטי לממשלה צוין בכותרות הבקשה כ”משיב פורמלי”. הרקע להגשת הבקשה הוא מחלוקת בשאלת סמכות בית הדין לדון בענייני ניהול פנימי של הקדשות הקשורים לעמותות (בפירוק).

הממונָה על ההקדשות מסבירה בבקשה כי ביום כ”ד בחשון התשע”ט (02/11/2018) מינה בית הדין את עו”ד רונן מטרי למנהל מיוחד של כלל אשכולות הקדשות הוועד הכללי ואוצר החסד בשל “תמונה מדאיגה” שנחשפה בפני בית הדין לגבי אופן ניהול וארגון נכסי ההקדשות, ובהם אי-יישום החלטת בית הדין הרבני הגדול בענייני אותם הקדשות במשך למעלה משבע-עשרה שנה; הפרת צו של בית הדין האוסר דיספוציזיה בנכסי ההקדשות; והעדר יישום של מטרות ההקדשות לעניין תמיכה במטרות תורה, צדקה וחסד.

עמותת הוועד הכללי כנסת ישראל ועמותת אוצר החסד קרן שמואל לא שיתפו פעולה עם המנהל המיוחד להקדשות, ועל כן הוא נאלץ לנהל הליך בבית המשפט המחוזי (הפ 12470-02-19) ובו ביקש צו-עשה המחייב את העמותות לתת לו את מלוא המידע, הנתונים והמסמכים המצויים בידן לגבי ההקדשות ונכסיהם. חרף התנגדות העמותות נתן בית המשפט (השופטת שושנה ליבוביץ) ביום 17/2/2020 פסק דין הדוחה את טענות העמותות ומורה על מתן הסעד שביקש המנהל המיוחד להקדשות.

שתי העמותות הנ”ל התנהלו במשך שנים באופן לקוי. על כך פורט בפסק דין של בית הדין הרבני הגדול בתיק ערעור 884268/1 הוועד הכללי כנסת ישראל לצדקת רבי מאיר בעל הנס נ’ “וזאת לראיה” מפעלי תרבות ותורה להנצחת והנחלת משנת הראי”ה קוק זצ”ל (2019). ליקויים נוספים מפורטים בתכתובות של רשם העמותות עם העמותות. בשל אלו פנה רשם העמותות אל בית המשפט המחוזי בבקשות לפירוקן של העמותות. במהלך הדיונים בבקשות הפירוק טענו העמותות כי חלק מן הנכסים, שאוזכרו בהחלטת בית הדין הממנה את המנהל המיוחד, הם נכסי עמותה, חלקם נכסי הקדשות אזרחיים ורק חלקם הקטן הוא נכסי הקדשות דתיים. בית המשפט המחוזי נתן ביום 29/07/2020 צו פירוק לעמותות (פר”ק 2136-01-20 ופר”ק 65738-01-20).

וכך חותמת הממונָה על ההקדשות את בקשתה מבית הדין:

  1. על מנת לברר את מעמדם של נכסי ההקדשות ולאפשר למנהל המיוחד לפעול בהם בלא קושי, מבקשת הממונָה על ההקדשות כי בית הדין יברר את מעמדם של ההקדשות שנזכרו בהחלטת המינוי מיום 2/11/18 ויורה, ככל שימצא לנכון, כי המדובר בנכסי הקדשות דתיים.
  2. עוד יתבקש בית הדין הנכבד לזמן לדיון זה את ב”כ היועץ המשפטי לממשלה, ובכלל זה את רשם ההקדשות ברשות התאגידים, על מנת לאפשר לו להביע עמדתו בהליך.

בית הדין קבע מועד דיון בבקשה ליום כ”א באלול התש”ף (10/09/2020).

  1. לאחר הגשת הבקשה שלפנינו הגיש המנהל המיוחד לעמותות (בפירוק) בקשה דומה במהותה לבית המשפט המחוזי. הוא ביקש להסמיך אותו, המנהל המיוחד לעמותות (בפירוק), לערוך בירור של שאלת סיווגם של הנכסים המנוהלים על ידי העמותות, ולאחר קבלת עמדת הגורמים הרלבנטיים להציג את מסקנותיו בפני בית המשפט ולאשרן. בהחלטה מיום י”ט באלול התש”ף (08/09/2020) ציין בית הדין כי מן החומר שהובא בפני בית הדין עלה לכאורה כי קיימות תחושות הדדיות של תרעומת מצד המנהלים, כל אחד בשל ההליך שמתנהל בערכאה שהסמיכה את המנהל האחר. בית הדין מצא לנכון להבהיר כי –

מצופה מבעלי תפקידים שמונו על ידי בית המשפט ובית הדין לשתף פעולה ולמצוא את הדרך הראויה והנכונה לנווט בסבך השאלות המורכבות התלויות ועומדות בפרשות ההקדשות והעמותות המעורבות בענייננו.

“מרוץ סמכויות” ו”מרוץ ההחלטות” מוכר היטב מדיני המשפחה. בשנים האחרונות הוא פחת מאוד, וכמעט נעלם מעיסוקם השוטף של בתי הדין ובתי המשפט.

נראה שלא יהיה ראוי לפתוח חזית חדשה בשדה ההקדשות הדתיים, ההקדשות הציבוריים והעמותות (וראו בג”ץ 8497/00 אירה פייג-פלמן נ’ ג’אורג’ פלמן, נז (2) 118 (2003)).

על אחת כמה וכמה, שהדבר אינו נכון בניהול הליכים ע”י בעלי תפקיד מטעם בית הדין ובית המשפט.

השאלה אם נכס מסוים הוא הקדש דתי אם לאו, היא שאלה הנוגעת ליצירתו של הקדש, ועל כן היא מצויה בסמכותו הייחודית של בית הדין הרבני בהתאם לסימן 53(3) לדברי המלך במועצתו על ארץ ישראל (ראו והשוו ע”א 2364/04 יאלי הרן נ’ הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז”ל (2010), פסקה 9).

ערב הדיון שנקבע לפנינו הגישה פרקליטות מחוז תל אביב בקשה לדחיית הדיון. הבקשה נדחתה. המשיבים 2 ו-3 לא התייצבו לדיון שהתקיים ביום כ”א באלול התש”ף (10/09/2020). בבוקרו של יום הדיון הוגשה לתיק בית הדין החלטה של בית המשפט המחוזי (השופט א’ דורות) שניתנה יום קודם בשעות אחר הצוהריים, ולפיה התקבלה בקשת המנהל המיוחד לעמותות (בפירוק) לעכב את ההליך בבית הדין הרבני, שבו מעורבות העמותות. הנימוק שניתן והתקבל על דעת בית המשפט הוא כי בעקבות מתן צווי הפירוק לעמותות, חל סעיף 54 לחוק העמותות המפנה לסעיף 267 לפקודת החברות, לפיו אין להמשיך בשום הליך שבו מעורבות העמותות, אלא ברשות בית המשפט. נטען כי כל הכרעה בקשר עם הנכסים המנוהלים על ידי העמותות ובפרט בנוגע למעמדם כנכסי העמותות, “צריכה להתברר בבית משפט של חדלות פירעון, הדן בנכסי העמותות“. במהלך הדיון הודיע בית הדין כי יבחן את משמעות ההחלטה.

ההליך בבקשה זו התחדש על פי החלטת בית הדין מיום ד’ בשבט התשפ”ג (26/01/2023) לאחר שבית המשפט המחוזי פסק ביום י”א בטבת התשפ”ג (04/01/2023) שאין לעמותות (בפירוק) כל זכויות קנייניות בנכסים שנוהלו על ידן, וכי הבעלים של הנכסים הם ההקדשות. מועד לדיון נקבע ליום ל’ שבט התשפ”ג (21/2/2023). הממונָה הגישה בקשה לתקן את בקשתה המקורית באופן שמן הבקשה יימחקו נכסים מסוימים שהתברר לממונה שהם הקדשות ציבוריים. בית הדין נעתר לבקשת התיקון ביום ט’ בשבט תשפ”ג (31/01/2023). ביום 20/2/2023 הגישה הפרקליטות “בקשה בהסכמה לדחיית הדיון ומתן שהות לבחינת עמדת המדינה“. למוחרת, ביום שנקבע לדיון, החליט בית הדין כי “מעיון ראשוני במסמכי ההקדשות ובכל החומר אשר בתיקי בית הדין עולה לכאורה שאין עומדות בפני בית הדין שאלות עובדתיות המצריכות דיון הוכחות. על פני הדברים קביעת מעמדם של נכסי ההקדשות הינה שאלה משפטית שצריכה להיות מוכרעת בשים לב למשמעותם של מסמכים היסטוריים“. לפיכך נעתר בית הדין באופן חלקי לבקשת הפרקליטות – ביטל את הדיון שהיה קבוע לאותו יום, הורה לצדדים להגיש טיעונים בכתב בעניין מעמדם של נכסי ההקדשות עד ליום כ”ט אדר התשפ”ג (22/3/2023) והודיע כי התיק יועלה לשולחן בית הדין למתן פסק דין או החלטה ביום א’ ניסן התשפ”ג (23/3/2023). צוין בהחלטה כי פסק דין בעניין הקדש שכונת בית דוד – הקדש שגם הוא בנאמנות אנשי הנהלת הוועד הכללי כנסת ישראל – יינתן בהליך שמתקיים בנפרד, ואומנם פסק הדין ניתן בעניין הקדש בית דוד ובית הרב (תיק רבני (תל אביב-יפו) 1347097/1 עמותת וזאת לראיה מפעלי תרבות ותורה להנצחת והנחלת משנת הראי”ה קוק זצ”ל נ’ הממונָה על ההקדשות עו”ד רחל שקרג’י (01/06/2023), להלן – פרשת הקדש בית הרב). עו”ד עמית לדרמן, המשיב 2, הגיש “בהסכמת רשם ההקדשות” תביעה למינוי נאמן להקדשות הוועד הכללי ואוצר החסד בבית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ת”א 35509-01-23 (להלן – תביעת המשיב 2 למינוי נאמן). התביעה הוגשה בעניינם של ההקדשות שעניינם נדון בהליך זה, ובית הדין מתח ביקורת על כך.

ביום ד’ בניסן התשפ”ג (26/03/2023) נעתר בית הדין לבקשה נוספת של הפרקליטות, שהייתה מוסכמת על כל הצדדים, למתן ארכה של שישים יום כדי להגיש “התייחסות מגובשת מטעם כל גורמי המדינה“. ארכה נוספת ניתנה בהחלטה מיום 21/9/2023 – והוחלט כי טיעונים בכתב יוגשו עד ליום ט”ז מרחשוון התשפ”ד (31/10/2023). בהחלטה מיום כ”ב מרחשוון התשפ”ד (6/11/2023) נעתר בית הדין לבקשת ארכה נוספת של המשיבה 3, היועצת המשפטית לממשלה (להלן גם – היועצת), ואִפשר הגשת טיעונים בכתב עד ליום 20/11/2023. בית הדין הבהיר כי במועד זה יחל בהליך ההכרעה וכתיבת פסק הדין. המנהל המיוחד, עו”ד רונן מטרי, הגיש ביום 31/10/2023 טיעונים בכתב, ואליהם צורפו נספחים. ביום 22/11/2023, הגישה היועצת בקשה נוספת (שישית במספר) למתן ארכה. בשונה מחמש הבקשות הקודמות, לא הייתה בבקשה התייחסות לעמדתם של המנהלים המיוחדים לבקשת הארכה, כמצופה וכמתחייב. לפנים משורת הדין הוחלט ביום י”ד בכסלו התשפ”ד (27/11/2023) לתת ליועצת ארכה להגשת טיעונים בכתב עד ליום כ”א כסלו התשפ”ג (4/12/2023). ביום 5/12/2023 הגישה היועצת בקשה למחיקת ההליך, בלי להתייחס לגופה של הבקשה נושא הליך זה. בית הדין הורה למנהל המיוחד להקדשות ולמנהל המיוחד לעמותות (בפירוק) להשיב לבקשה, ומועד התשובה הוארך עד ליום 19/12/2023.

בקשת היועצת המשפטית לממשלה למחיקת ההליך ותשובות יתר המשיבים לבקשה

  1. כאמור, לאחר בקשות ארכה חוזרות ונשנות ביקשה היועצת, המשיבה 3, למחוק את בקשת הממונָה. לדברי המשיבה 3 מדובר בהליך שיזמה הממונָה על ההקדשות בבתי הדין הרבניים נגד היועצת. לדבריה, אין מקום לקיומו של הליך שבו המדינה על גורמיה מצויה משני צדי המתרס. המדינה היא אישיות משפטית אחת והיא מדברת בקול אחד בפני ערכאות משפטיות. מחלוקות פנימיות במדינה צריכות להתברר בצינורות המקובלים בתוך המדינה ולא במסגרת הליך בבית הדין. הממונָה על ההקדשות – בהיותה גורם מדינתי – אינה רשאית לנקוט הליך משפטי נגד גורם אחר במדינה (היועצת), ועל כן דין התביעה להימחק. המשיבה 3 מציינת כי עמדה זו אינה נוגעת לשאלת סיווג ההקדשות, ואין בה כדי להביע עמדה בשאלה זו.

המשיבה 3 מתייחסת לאפשרות שהממונָה על ההקדשות בבתי הדין הרבניים תימחק מכותרת “המבקשת”, ותחתיה ייכנס כתובע המנהל המיוחד שכיום הוא המשיב 1 בהליך. לטענת היועצת, אפשרות זו אינה רלוונטית “ואינה עולה בקנה אחד עם תקנות סדר הדין האזרחי“. “שעה שהמבקש אינו עומד עוד על תביעתו, דין תביעתו להיות מסולקת. ככל שיהיה מי שיבקש להגיש הליך חדש הוא יהיה רשאי לעשות כן ללא קשר להליך שסולק”. במקרה זה כניסת המנהל המיוחד חלף הממונָה משמעה גם מחיקת התובע שאינו עומד על תביעתו, גם מחיקת המשיב, וגם הפיכתו של המשיב למבקש. “לאמור – הן שינוי זהות המבקש והן שינוי זהות המשיב. מדובר אפוא בצדדים אחרים לגמרי מהצדדים להליך המקורי, ועל כן בשינוי מהותי, ולמעשה בהליך שונה לחלוטין מזה שננקט לכתחילה. זאת ועוד, אפשרות התיקון אמורה להיבחן תוך התחשבות בהתנהגות מבקש התיקון והמטרה שהוא מבקש להשיג. בענייננו התיקון נועד כאמור לייצר הליך חדש, במקום הליך פגום מעיקרו שבו גורם מדינתי נקט בהליך נגד המדינה כשהמדינה אינה מבקשת עוד לעמוד על תביעתה”.

  1. ביום 19/12/2023 השיב המנהל המיוחד להקדשות, המשיב 1 בהליך זה, לבקשת המחיקה. לאחר סקירה מפורטת על הרקע להליך זה, טוען המשיב 1 כי “למעשה, פרקליטות המדינה מגישה את הבקשה בשם הממונָה על ההקדשות הדתיים, והבקשה היא על כן בקשה למחיקת התובענה על ידי התובע”. בקשה כזו חוסה תחת תקנה עח לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ”ג (להלן – תקנות הדיון-התשנ”ג), בה נקבע כי לבית הדין שיקול דעת אם לקבל את הבקשה או לדחותה. תוקפה של תקנה עח הנ”ל נדון בעבר בבג”ץ 3650/98 אברהם פרידמן נ’ בית הדין הרבני האזורי בירושלים (1999), ונקבע כי אין פגם בתוקפה של התקנה. התקנה דומה לדין החל בבתי המשפט האזרחיים בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי. בבוא בית המשפט להכריע בבקשה למחיקת תביעה שהוגשה על ידי התובע, עליו לשקול בין היתר את החשש משימוש לרעה בהליכי משפט. השאלה המרכזית שתיבחן היא באיזו מידה מהווה הבקשה שימוש לרעה בהליכי משפט ועד כמה תפגע הפסקת ניהול התובענה בנתבע. בית המשפט ייתן משקל לשלב הדיוני שבו נמצא ההליך ולאינטרס הציבורי של מניעת השחתת זמן שיפוטי לריק (ע”א 8416/22 רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע”מ נ’ רשות מקרקעי ישראל (2023)).

לדברי המשיב 1, ההליך מצוי בשלב מתקדם ביותר. הבקשה הוגשה לפני למעלה משלוש שנים. מאז חידוש ההליך על ידי בית הדין, ביום 26/1/2023, חלפה קרוב לשנה. המנהל המיוחד הגיש טיעון מפורט מטעמו, אליו צורפו מסמכים רבים, ולמעשה נראה כי גם המדינה גיבשה כבר את עמדתה העניינית בנוגע לסיווג ההקדשות, כפי שאפשר לראות מן התשובה שהגישה לבקשת המנהל המיוחד לעיכוב ההליכים במסגרת התביעה האזרחית. ממילא, מחיקת ההליך כעת תגרום לבזבוז ניכר של זמן שיפוטי וזמנם של הצדדים, וגם לפגיעה חמורה בהקדשות ובמנהל המיוחד, שהשקיע שעות רבות ומשאבים רבים במסגרת ההליך.

הנימוק היחיד שנתנה המשיבה 3 לבקשת המחיקה הוא נימוק טכני, לפיו הממונָה על ההקדשות לא הייתה רשאית להגיש את ההליך. פרקליטות המדינה יכולה הייתה להעלות טיעון זה מייד לאחר הגשת הבקשה, לפני כשלוש שנים. השיהוי בהעלאת הטענה, שהועלתה באיחור ניכר, לאחר שהמנהל המיוחד הגיש כבר טיעון מפורט מטעמו ולאחר שכבר חלף המועד להגשת עמדת המדינה לגופו של ענין, מהווה גם הוא שיקול משמעותי לדחיית הבקשה.

בקשת המחיקה היא גם שימוש לרעה בהליכי משפט. פרקליטות המדינה מנסה לקנות לעצמה יתרון דיוני במסגרת התביעה האזרחית, וליתר דיוק, לחמוק ממכשול דיוני משמעותי העומד בפני התביעה האזרחית. תביעת המשיב 2 למינוי נאמן בבית המשפט המחוזי בירושלים בתיק ת”א 35509-01-23, כאילו מדובר בהקדשות ציבוריים, הוגשה זמן רב לאחר הגשת ההליך שבנדון. על אף עובדה זו, ההליך בפני בית הדין כלל לא נזכר בתביעה האזרחית, באופן הפוגע באופן חמור בעקרון כיבוד הערכאות. המנהל המיוחד הגיש לבית המשפט בקשה לעיכוב ההליכים בתביעה האזרחית, בשל קיומו של הליך תלוי ועומד. מתגובת המדינה לבקשה לעיכוב הליכים, שהוגשה כאמור לעיל רק ביום 12/12/2023, עולה בבירור כי בקשת המחיקה הוגשה על ידי הפרקליטות כדי להוות טיעון נגד הבקשה לעיכוב הליכים.

ברור גם, שאף אם תתקבל בקשת המחיקה, ההליך שבנדון יוגש בשנית מייד לאחר מכן על ידי המנהל המיוחד. ברור אם כן, כי היתרון היחיד שעשוי לצמוח למדינה ממחיקת ההליך הוא יתרון דיוני לכאורה, אל מול הטענה כי ההליך שבנדון קדם לתביעה האזרחית, ובהתאם יש לעכב את הדיון בה. כפי שנקבע בפסיקה שהובאה לעיל, מקרים מעין אלו הם בדיוק המקרים בהם אין לקבל בקשה למחיקת תביעה.

המשיב 1 טוען כי הימנעות הפרקליטות מלהזכיר את התביעה אזרחית בבקשת המחיקה עולה כדי חוסר תום לב. התנהלות זו בעייתית במיוחד לאור העובדה שמדובר במדינת ישראל, שמצופה ממנה לנהל הליכים משפטיים באופן ענייני החותר לבירור האמת ולגופו של ענין, ואשר כפופה לחובת תום לב מוגברת, גם במסגרת ניהול הליך משפטי, כפי שנקבע בפסיקה (ע”א 7793/19 מדינת ישראל – רשות הפיתוח נ’ עזבון המנוח סאלם עקל ז”ל (2022)).

כמו כן מציין המשיב 1 כי הוא הצטרף לבקשה כבר בהודעה שהגיש לבית הדין ביום 8/9/2020, ובעוד כמה כתבי טענות שהגיש לבית הדין במסגרת ההליך. בהתאם לתקנות הדיון, לבית הדין הרבני סמכות נרחבת ביותר ליתן הוראות הנדרשות לצורך ניהול ההליך – רחבה אף מזו הנתונה לבית משפט בהליך אזרחי בהתאם לתקנות סדר הדין, שגם לו שיקול דעת נרחב בענין זה (תקנה 46 לתקנות סדר הדין). ברור אם כן, כי בית הדין מוסמך לקבוע כי המנהל המיוחד ייכנס בנעלי הממונָה כמבקש במסגרת הבקשה, ולענין זה לא תהיה כל השפעה על ההליך ועל האופן ניהולו. טענת הפרקליטות כי מדובר כביכול בשינוי מהותי, היא טענה חסרת כל בסיס.

לבית הדין הרבני בשבתו כבית דין לענייני הקדשות, סמכויות נרחבות אף יותר, שכן בית הדין הוא ״אביהם של הקדשות״. בענייני הקדשות בית הדין יכול גם ליזום הליך בעצמו, אף בלי שהוגשה בפניו בקשה ספציפית (ראו למשל: תיק (רבני גדול) 1271643/1 חיים שלום קרישבסקי ואחרים נאמני אשכול הקדשות ‘מאה שערים’ נ’ הממונה על ההקדשות, יחידת הרישום והפיקוח על ההקדשות הדתיים (2020); להלן – פרשת קרישבסקי). אף מטעם זה, ברור שאין כל משמעות לטענה כי ההליך הוגש כביכול ללא הרשאה מתאימה מצד הממונָה על ההקדשות.

עמדת המשיב 1 היא אפוא כי יש לדחות את בקשה המחיקה.

  1. המשיב 2, המנהל המיוחד לעמותות (בפירוק), מסכים לבקשת המחיקה באומרו כי “כי יש טעם רב בעמדת היועצת המשפטית לממשלה ובנימוקיה”. אשר לסוגיית האפשרות לתקן את כתב התביעה באופן שיסיר את הפגם שעליו הצביעה היועצת, טוען המשיב 2 שעילות תביעה במשפט האזרחי הן אישיות, כך שעילת תביעה הנתונה לפלוני היא ייחודית לו ולא ניתן להחליפו בתובע אחר, למעט במספר מקרים מוגדרים שהמשיב 2 מפרט, והם בבחינת יוצא מן הכלל, ואינם מתאימים לענייננו. לפיכך סבור המשיב 2 כי אי אפשר לרפא את הפגם שנפל בהליך זה, ועל כן אין מנוס ממחיקתו.

דיון מקדמי

  1. השאלה המהותית העולה בהליך זה – מתן פסק דין הצהרתי בדבר הקדשות דתיים המצויים בשיפוט ייחודי של בית הדין הרבני בענייני ניהול פנימי – אינה סבוכה להכרעה. השאלה נדונה על כל היבטיה המשפטיים בפסק דין מפורט שנתן מותב זה לפני כמחצית השנה בפרשת הקדש בית הרב. לשם הכרעה מהותית בהליך זה יש לבחון אם הכללים שנוסחו בפסיקתנו שם אפשריים ליישום בנסיבות העובדתיות של ההקדשות שעניינם הועלה בבקשה נושא הליך זה. בפרשת הקדש בית הרב היו המשיב 2 והמשיבה 3, היועצת, בעלי דין משיבים. על פסק הדין הם לא הגישו ערעור, והריהו בבחינת “מעשה בית דין” המחייב את המשיבים 2 ו-3.

אף על פי כן, מבקשת היועצת, ואליה מצטרף המשיב 2, למחוק את ההליך שלפנינו מן הטעמים שפורטו לעיל. המשיבה 3 טוענת כי “המדינה מדברת בקול אחד“, הממונָה היא “גורם מדינתי“, והיא לא הייתה רשאית לנקוט הליך נגד היועצת המשפטית. לפיכך, “דין התביעה להימחק“. בשל הכבוד שאנו רוחשים ליועצת, וחרף המועד המאוחר שבו הוגשה, נדון בכל היבטי בקשתה למחיקת ההליך. ראשית, נבחן את הטענה “המדינה מדברת בקול אחד“. לאחר מכן נדון על תפקיד הממונֶה על ההקדשות בבתי הדין הרבניים ומעמדו ונעמוד בתמצית ממש על תפקיד בית הדין בדונו בענייני הקדשות. לבסוף, נבדוק אם הממונָה הגישה “תביעה נגד המדינה“. נאמר כבר עתה כי מן הטעמים שיפורטו להלן החלטנו לדחות את בקשת המשיבה 3 למחיקה, ובנסיבות העניין לא ראינו לתת ארכה נוספת להגשת עמדת המשיבה 3.

הטענה “המדינה מדברת בקול אחד”

  1. השימוש של היועצת בבקשתה למחיקת הליך זה בנימוק “המדינה מדברת בקול אחד“, מחייב “ליבון קל” וחידוד גבולות, במידה מסוימת הנצרכת לענייננו.

המונח “מדינת ישראל” הוטבע בהכרזת העצמאות ביום ה’ באייר התש”ח. “המדינה” בהקשר זה היא ארץ בעלת גבולות ידועים שיש בה שלטון עצמאי מרכזי. “המדינה” משמעה גם כלל רשויות השלטון, ועיקריהן – הרשות המחוקקת, הרשות המבצעת והרשות השופטת.

כאשר אומרים “המדינה מדברת בקול אחד“, מתכוונים לרשות המבצעת; אין מתכוונים לרשות המחוקקת או לרשות השופטת. היועץ רשאי לחוות דעה בכל שאלה הנראית לו משפטית – מיוזמתו ולא רק כשהתבקש – ודעתו מחייבת את כל זרועות הממשלה, לרבות הממשלה עצמה (אריאל בנדור וזאב סגל, היועץ המשפטי לממשלה – המשפט והממשל, הפרקליט מד 438, 423 (2000); לביקורת ראו איתן לבונטין ורות גביזון, עמדתו ‘המחייבת’ של היועץ המשפטי לממשלה, ספר שמגר – מאמרים חלק א 221 (אהרן ברק עורך, 2003)). הרשות המבצעת היא הזרוע הגדולה, המרכזית, ויש שיאמרו גם החשובה ביותר במדינה הרגולטורית המודרנית. הרשות המבצעת, באמצעות היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו, היא גם הרשות שמייצגת את המדינה במרבית ההליכים המשפטיים שהמדינה צד להם (אדם שנער, “בכמה קולות מדברת המדינה? על מתן מעמד לרשות חולקת בהליכים משפטיים” עיוני משפט לח 361 (2016)).

להיגד “המדינה מדברת בקול אחד“, יש לפחות שני היבטים, והם אינם זהים או חופפים בהכרח. היבט אחד הוא עמדתו המחייבת של היועץ המשפטי לממשלה בשאלות משפטיות הניצבות בפני הרשות המבצעת. בהסתמך על פסיקת בית המשפט העליון, נקבע בהנחיות היועץ המשפטי לממשלה, כי “על-פי המסורת והנוהג בישראל הנחיות היועץ המשפטי לממשלה מחייבות את כל המערכת הממשלתית, ופרשנותו של היועץ המשפטי לממשלה לחוק היא הפרשנות המוסמכת מבחינת רשויות השלטון, כל עוד לא קבע בית המשפט אחרת” (תפקידי היועץ המשפטי לממשלה, הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, 1.0000 (2003)).

היבט אחר הוא אופן הייצוג של המדינה בפני ערכאות משפטיות. ליועץ המשפטי לממשלה סמכויות שונות על פי דין בתחום הפלילי. הוא עומד בראש התביעה הכללית ואחראי להנחייתה המקצועית בשאלות מדיניות, מופקד על אכיפת החוק והפעלת דיני העונשין, ואחראי מקצועית על נציגי התביעה והופעתם בערכאות המשפטיות. “ייצוג המדינה בכל עניין אזרחי, מינהלי, בין-לאומי, פיסקלי, משפט העבודה ואחר, מופקד בידי היועץ המשפטי לממשלה ובאי-כוחו. על-פי הנוהג במדינת ישראל אין ייצוג חיצוני אלא בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. לכך חשיבות כדי שהמדינה לא תדבר בבתי-המשפט בקולות שונים, על-ידי גורמים המייצגים אינטרסים מדינתיים מסוגים שונים” (שם).

היועץ המשפטי לממשלה הוא היועץ המשפטי הראשי של רשויות המדינה. הוא נותן ייעוץ משפטי לממשלה ולגופיה. הוא מייעץ ומסייע לממשלה להכין תזכירי חוק ובוחן הצעות חוק פרטיות של חברי כנסת. בתפקידו זה משמיע היועץ המשפטי את קולו כרָשות של המדינה, אך אין זה “קולה של המדינה“.

היועץ המשפטי לממשלה מייצג את האינטרס הציבורי בתחום המשפט, ולשם כך הוא מתייצב מפעם לפעם בהליכים בבתי המשפט, אף שהמדינה אינה צד לאותם הליכים. בהתייצבות כזו משמיע היועץ המשפטי את קולו כרָשות של המדינה, אך אין לומר כי “המדינה” היא שהתייצבה באותו הליך, וממילא היועץ אינו משמיע באותו הליך את “קולה של המדינה“.

אילו הם המקורות הנורמטיביים שמכוחם נמסר הייצוג של המדינה ורשויותיה ליועץ המשפטי לממשלה?

  1. על פי סעיף 4 לחוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל-דין), התשי”ח-1958 (להלן – חוק המדינה כבעל-דין), “בכל הליך שהמדינה צד לו תיוצג המדינה על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו”. בגדר “המדינה” – “לרבות מוסד המדינה שאינו תאגיד” (סעיף 11). “הליך” הוא “הליך משפטי בענין אזרחי, לרבות הליך בפני פקיד מסדר כמשמעותו בפקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין)” (סעיף 1). הריבוי בהגדרה לעניין “הליך בפני פקיד מסדר” מלמד כי אין לצקת תוכן מרחיב למונחי הלשון שננקטו בחוק זה. למשל, “עניין אזרחי” אינו כולל עניין פלילי ואף לא עניין מִנהלי שהמדינה אינה צד לו. כמו כן ההוראה אינה חלה על ייצוג המדינה בפני בית דין דתי, אם המדינה היא צד לאותו הליך. החוק האמור “אינו חל על ענינים בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק” (סעיף 10).

פקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש] (להלן – פקודת סדרי הדין-התייצבות) קובעת: “ראה היועץ המשפטי לממשלה, כי זכות של מדינת ישראל או זכות ציבורית או ענין ציבורי מושפעים או כרוכים, או עלולים להיות מושפעים או כרוכים, בהליך פלוני שלפני בית משפט או לפני פקיד מסדר כמשמעותו בפקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין), רשאי הוא, לפי ראות עיניו, להתייצב באותו הליך ולהשמיע דברו, או להסמיך במיוחד את נציגו לעשות זאת מטעמו” (סעיף 1). הוראה זו חלה על בתי המשפט, ואינה חלה על הליך בבית הדין לעבודה או בבית דין אחר. זכות ההתייצבות של היועץ המשפטי לממשלה בהליך שהמדינה אינה צד לו בפני בית הדין לעבודה הייתה זקוקה לחקיקה מפורשת בחוק בית הדין לעבודה, התשכ”ט–1969: “ראה היועץ המשפטי לממשלה, שבהליך פלוני שלפני בית הדין כרוכים או נפגעים, או עלולים להיות כרוכים או נפגעים, זכות של מדינת ישראל, או זכות ציבורית או ענין ציבורי, רשאי הוא, לפי ראות עיניו, להתייצב באותו הליך ולהשמיע דברו, או להסמיך במיוחד את נציגו לעשות זאת מטעמו” (סעיף 30(א)). כאשר היועץ המשפטי לממשלה מתייצב בהליך מכוח הוראות אלו, אין הוא מייצג את “המדינה“. הוא משמיע עמדה משפטית-ציבורית בשם מוסד היועץ המשפטי לממשלה, שהוא רָשות של המדינה. לעומת זאת, בהליך פלילי המאשים הוא המדינה, והיא מיוצגת על ידי “תובע”, שהוא היועץ המשפטי לממשלה ונציגיו או שוטר שקיבל מינוי לכך בידי המפקח הכללי של המשטרה (סעיפים 11 ו-12 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב–1982).

חוק המדינה כבעל-דין אינו חל מכוח עצמו, בוודאי לא על פי לשונו, על עובד המדינה שאין הוא בגדר “מוסד המדינה” או רשות מוסמכת. עובד מדינה כזה יכול שיהיה מיוצג בכל הליך מתוקף תפקידו על ידי היועץ המשפטי לממשלה: “מקום שעובד ציבורי או מועצה, ועדה, ועד, בית דין או כל חבר-בני-אדם כיוצא באלה, שהוקמו או נתכוננו על פי דין, הם צד בהליך שלפני בית משפט מכוח תפקידם, יכול שיהיו מיוצגים באותו הליך על ידי היועץ המשפטי לממשלה או נציגו” (פקודת סדרי הדין-התייצבות, סעיף 2). המילים “יכול שיהיו מיוצגים באותו הליך” אינם משמיעים לנו חובה להיות מיוצגים בידי היועץ המשפטי לממשלה. על פי סעיף 7(ב) לתקנות סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק, התשמ”ד–1984, “היה המשיב אדם שהיועץ המשפטי לממשלה רשאי לייצגו לפני בית המשפט לפי כל דין – יוזמן היועץ המשפטי לממשלה לדיון בעתירה”. הוראה נוספת לעניין ייצוג פקיד ציבור בבית המשפט קבעה כי היועץ המשפטי לממשלה רשאי “לפתוח בשמו כל הליך, ולהגיש בשמו של המיוצג כל בקשה לבית המשפט, ולעשות בשמו כל פעולה אחרת בבית המשפט, ככל שהמיוצג עצמו היה רשאי בהם או חייב בהם על פי כל דבר חוק” (תקנות בתי משפט (ייצוג מטעם היועץ המשפטי), התשי״ג–1953 (להלן – תקנת הייצוג), סעיף 1; לימים הפכה תקנה זו תקנה 31 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד–1984). הוראה זו אינה משמיעה “זכות וטו” ליועץ המשפטי לממשלה על אשר ייאמר בבית המשפט על ידי עובד ציבור או בשמו. הוראות פקודת סדרי הדין-התייצבות ותקנת הייצוג אינן חלות מכוח עצמן בבתי הדין לעבודה ובבתי הדין הדתיים (לדיון רחב על ייצוג המדינה בערכאות ראו איתן לבונטין, “מבוא ביקורתי לייצוג המדינה בערכאות”, משפטים נב (27/04/2022); להלן – לבונטין, מבוא ביקורתי); סקירה משווה על הדין במדינות העולם לעניין סמכויות היועץ המשפטי לממשלה, ראו ליאור בן דוד, היועץ המשפטי לממשלה: סמכויות ייעוץ, ייצוג ותביעה כללית, מרכז המידע והמחקר, הכנסת (2007)).

העמדה המקובלת על רוב שופטי בית המשפט העליון היא כי ככלל המדינה מדברת בערכאות “בקול אחד”, ומי שאמון על ניסוחו של מוצא פיה, בהיבט המשפטי, הוא היועץ המשפטי לממשלה (בג”ץ 5134/14 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ’ מועצת מקרקעי ישראל (2016), פסקה 23 לחוות דעת השופטת ברון). לדעת השופט מזוז, “[…] השאלה האמיתית אינה השאלה מי מייצג את המדינה, אלא איזו עמדה תוצג בפני בית המשפט” (בג”ץ 158/21 רופאים לזכויות אדם נ’ השר לביטחון פנים (2021); להלן – עניין רופאים). היועץ המשפטי לממשלה יתיר לרשות הנוגעת בדבר להציג עמדה שונה מזו שלו במקרים חריגים, כאשר “אין מדובר באי-חוקיות ברורה וגלויה”. במקרה כזה הרשות תיוצג על ידי משפטן משירות הציבור או מן המגזר הפרטי, אשר מוכן להציג את טעמיה של הרשות הממלכתית בפני בית המשפט (דו”ח הוועדה לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה והנושאים הקשורים לכהונתו 74 (1998)). באשר להיקפו של החריג המאפשר ייצוג נפרד ננקטו גישות שונות בדברי השופטים.

היועץ המשפטי לממשלה לא נתן לכתחילה היתר כזה לגבי ייצוגה של הרבנות הראשית לישראל, כאשר נדונה שאלת פרשנותו של חוק איסור הונאה בכשרות, התשמ”ג–1983. לעומת זאת, בית המשפט סבר באותו מקרה כי היה נכון לאפשר לרבנות הראשית להציג את עמדתה באמצעות יועצה המשפטי. לדעת השופט סולברג לא היה מוצדק לשלול מן הרבנות הראשית את יומה בבית המשפט, משום שלא היה מדובר במקרה של “אי חוקיות ברורה”. המשנה לנשיאה רובינשטיין הדגיש גם את הרקע הנסיבתי של שביתת הפרקליטים באותה עת, ואליו הצטרף השופט שהם (בג”ץ 6494/14 גיני נ’ הרבנות הראשית (2016)). במקרה אחר ציין השופט מזוז כי “שאלת ייצוגם של הרבנות הראשית ובתי הדין הדתיים, היא בבחינת “מקרה מיוחד” (sui generis) בהיבט של ייצוג, בהיותה מעלה את המתח שבין הדין הדתי למשפט האזרחי, ועל כן עשויה להצדיק, במקרים מתאימים, נקיטה בדרך החריגה של עמדה נפרדת או אף ייצוג נפרד” (עניין רופאים).

  1. האם לעניין מבקר המדינה – הרשות המבקרת – יש ליועץ המשפטי לממשלה פררוגטיבה על בלעדיות ייצוגו בפני בית המשפט? בהליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי בין אפרופים שיכון וייזום (1991) בע”מ ואחרים נגד משרד הבינוי והשיכון נעתר בית המשפט המחוזי לבקשת התובעים והורה כי הם רשאים לפנות במישרין למשרד מבקר המדינה כדי לקבל מסמכים שונים במסגרת גילוי מסמכים ועיון בהם. מבקר המדינה לא היה צד להליך בבית-משפט קמא, ועמדתו (להבדיל מעמדת משרד הבינוי והשיכון) לא נתבקשה עובר למתן ההחלטה האמורה. על ההחלטה הגיש מבקר המדינה ערעור לבית המשפט העליון. המשיבים ביקשו למחוק את הערעור בנימוק שמבקר המדינה איננו אישיות נפרדת מן המדינה, ועל-כן אין לו זכות עמידה לצורך הגשת ערעור בנפרד ממשרד הבינוי והשיכון, שהוא בעל-הדין העיקרי בבית-המשפט המחוזי.

בקשת המחיקה נדונה בפני רשם בית המשפט העליון (עודד שחם), והיא נדחתה. הרשם הסביר כי מבקר המדינה הוא רָשות של המדינה, אך אין מדובר בזרוע של הרשות המבצעת, כמו משרד השיכון, כי אם ברשות עצמאית ונפרדת, בעלת מעמד חוקתי, אשר תפקידה לבקר את רשויות המדינה האחרות. הֶסדרי הדין מלמדים על עצמאותו של מבקר המדינה מן הרשות המבצעת ומלמדים כי אין מקום לגזור גזרה שווה ממבקר המדינה למשרד הבינוי והשיכון. מדובר בשתי זרועות של המדינה, אשר ממלאות תפקיד שונה במערך החוקתי של המשטר. ממילא כל אחת מזרועות אלה מייצגת פן אחר של האינטרס הציבורי הכללי, ועל-כן נקודות המבט שלהן שונות. “מכך יוצא כי ראוי להכיר במעמדו הנפרד של מבקר המדינה לצורך הליכים משפטיים, ואין לומר כי קיימת זהות בינו לבין אורגנים של הרשות המבצעת“. מצב דברים זה אינו משתנה כתוצאה מכך שמבקר המדינה, כמו גם משרד הבינוי והשיכון, מיוצג בהליך שבפני בית המשפט העליון בידי פרקליטות המדינה. אף שלגבי מבקר המדינה לא נקבע בדין הסדר דומה לזה שנקבע ביחס לכנסת, שיהיה לה יועץ משפטי, אין בכך כדי לגרוע ממעמדו החוקתי ומעצמאותו מן הרשות המבצעת (ע”א 6112/03 מבקר המדינה נ’ אפרופים שיכון וייזום (1991) בע”מ (2003)).

מצאנו אפוא כי מבקר המדינה הוא רשות עצמאית נפרדת מן “המדינה“. בכל זאת, פרקליטות המדינה, זרוע של היועץ המשפטי לממשלה, ייצגה את מבקר המדינה באותה פרשה. שם הייתה תמימות דעים בין שתי הרשויות בשאלה שנדונה. האם היועץ המשפטי לממשלה יוכל למנוע ממבקר המדינה את יומו בבית המשפט במקרה שתהיה מחלוקת בין שתי הרשויות? האם מבקר המדינה יהיה חייב ליטול רשות מן היועץ המשפטי לממשלה כדי להיות מיוצג בנפרד מן “המדינה“? דומה שהתשובה השלילית לשתי השאלות ברורה מאליה.

  1. בפרשה אחרת שנדונה בבית הדין האזורי לעבודה החליט בית הדין, חרף התנגדות הפרקליטות, לשמוע את עמדת נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה (להלן – הנציבות) בנפרד מעמדת המדינה. התובעת בבית הדין טענה כי נוסחת חישוב פנסיית נכות מלאה לאישה מפלה לעומת נוסחת החישוב של פנסיית נכות מלאה לגבר, בהתחשב בגיל המאוחר לפרישה אצל גברים, בשונה מנשים. על רקע טיעון זה ביקשה התובעת להכיר בה כתובעת ייצוגית. החלטת בית הדין ניתנה “בשים לב לתפקיד הנציבות על פי סעיף 18ח לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, התשמ”ח–1988” ((ת”א) 9835/09 קג (ת”א) 9835-09 אילנה ברימה נ’ מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע”מ (בניהול מיוחד) (6/8/2012)).

היועצת המשפטית לממשלה התנגדה להחלטת בית הדין, והוגשה בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי דחה את בקשת רְשות הערעור באומרו כי בהינתן השאלה המשפטית שעלתה, אין כל פסול בהחלטת בית הדין האזורי אשר ביקש את עמדתה של הנציבות – גוף אשר מטרתו “לקדם את ההכרה בזכויות לפי חקיקת השוויון בעבודה ואת מימושן” – לצורך השלמת התמונה המשפטית טרם מתן פסק הדין (ברע (ארצי) 38261-09-12 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע”מ (בניהול מיוחד) נ’ אילנה ברימה (20/09/2012). חרף החלטת בית הדין הארצי המשיכה “המדינה” להתנגד להגשת עמדה נפרדת של הנציבות, ובית הדין האזורי נאלץ לתת החלטה נוספת המורה על הגשת עמדה של הנציבות (18/7/2013).

פרשה דומה אחרת תוארה על ידי מבקר המדינה (מבקר המדינה, ייצוג נשים בתפקידים הבכירים בשירות הציבורי (2014), עמ’ 99–102). המבקר ציין כי קביעת היועץ המשפטי לממשלה באותו עניין היא “בניגוד להוראת החוק” (שם, עמ’ 100; לביקורת על התנהלות המדינה באותן פרשות, ראו: לבונטין, מבוא ביקורתי, ליד הערה 313 ואילך; ראו גם אדם שנער “מי מדבר בשם המדינה? על פיצול הייצוג בפסקי דין תנובה ואמיתי” ICON-S-IL Blog (13/3/2019); למחקר מדיניות על היבטים שונים של תפקידי היועץ המשפטי לממשלה, ראו גיא לוריא, היועץ הטוב: אמות מידה להערכת היועץ המשפטי לממשלה, המכון הישראלי לדמוקרטיה (2015)).

  1. אכן, ל”מונופול הייצוג” של היועץ המשפטי לממשלה אין עוגן סטטוטורי במידה המונעת מבית המשפט להורות אחרת בנסיבות מתאימות, ובלבד שאין הוראה מפורשת אחרת בחוק חָרות. הסמכות של בית המשפט להתיר השמעת “קול אחר” של רָשות מדינתית, בניגוד לקול הייעוץ המשפטי לממשלה, היא סמכות טבועה של בית המשפט, ונתונה לכל ערכאה משפטית כחלק מכוחותיה, לרבות בית דין זה.

האם ראוי להכיר במעמד הנפרד של הממונֶה על ההקדשות לצורך הליכים משפטיים? האם קיימת זהות בין הממונֶה על ההקדשות ובין אורגנים אחרים של הרשות המבצעת לעניין הכפיפות לעמדתה המשפטית של היועצת? לשאלות אלה נפנה עתה.

תפקיד הממונֶה על ההקדשות בבתי הדין הרבניים ומעמדו

  1. הרשות השופטת בישראל כוללת את מערכת בתי המשפט ובתי הדין הדתיים. כאשר מדברים על מערכת בתי המשפט מתכוונים ברגיל גם לבתי הדין לעבודה. הנהלת בתי המשפט היא יחידת סמך עצמאית במשרד המשפטים. היא מאגמת בתוכה את כל משאבי מערכת המשפט, וכוללת את שופטי ישראל ואת הגורמים האדמיניסטרטיביים, עובדי המדינה, המשרתים את מערכת בתי המשפט. חרף תפקידם המנהלי של עובדי מדינה אלו, אין הם מצויים בגדרי “הרשות המבצעת“, היא הממשלה, אלא הם חלק בלתי נפרד מן “הרשות השופטת“.

בתי הדין הדתיים בישראל – הרבניים, השרעיים והדרוזיים – פעלו בעבר במסגרת משרד הדתות, עד לפירוקו בשנת 2004. כבר בתחילת שנות ה-90 למאה הקודמת, הוכרזה הנהלת בתי הדין הרבניים יחידת סמך עצמאית במשרד הדתות. בשנת 2004 הועברה האחריות המיניסטריאלית על בתי הדין הדתיים לשר המשפטים, ומערכות בתי הדין הדתיים הועברו אל משרד המשפטים. בשנת 2015 הועברה האחריות המיניסטריאלית על בתי הדין הרבניים אל השר לשירותי דת, ויחידת הסמך הנהלת בתי הדין הרבניים הועברה אל משרדו.

הנהלת בתי הדין הרבניים מאגמת בתוכה את כל משאבי מערכת בתי הדין הרבניים. היא כוללת את דייני ישראל ואת גורמי המנהל האדמיניסטרטיביים, עובדי המדינה, של מערכת בתי הדין הרבניים בישראל, בדומה להנהלת בתי המשפט לגבי מערכת בתי המשפט. גם עובדי המנהל של בתי הדין הרבניים אינם בגדרי “הרשות המבצעת“, אלא חלק בלתי נפרד מן “הרשות השופטת“. גורמי המנהל של הרשות השופטת מתמנים לפי חוק שירות המדינה (מינויים), התשי”ט–1959 (להלן – חוק שירות המדינה-מינויים), אך בהתחשב במהות תפקידיהם אין לראותם “זרוע ביצועית” של הממשלה, בוודאי לא באופן דומה לעובדי מדינה במשרדי ממשלה אחרים, כולל אלו המועסקים במשרד המשפטים ובמשרד לשירותי דת עצמם. עוזרים משפטיים והלכתיים, פקידים, מזכירי בתי משפט ומזכירי בתי דין וכן נושאי תפקידים אחרים במערכת בתי המשפט ובמערכת בתי הדין הדתיים מבצעים את הוראות השופטים והדיינים, אך אין הם חלק מן הרשות המבצעת על פי המשמעות המקובלת למונח זה כחלק מרשויות השלטון במדינות העולם.

  1. לצד סמכויות השיפוט שנמסרו לבתי הדין הרבניים, שעיקרם ענייני נישואין וגירושין, ענייני ירושה וכל עניין הנוגע ליצירתו ולניהולו הפנימי של הקדש שנוסד לפני בית הדין, או ואקף של יהודי שאושר בבית הדין, קיימות לבתי הדין הרבניים סמכויות עזר מכוח הוראות חקוקות ומכוח “סמכויות טבועות” שיש לכל ערכאה שיפוטית. פקודת הפירושים, 1929, קבעה: “כשאיזו פקודה מקנה סמכות או מטילה כל תפקיד, הרי באין כונה הפוכה, ישתמשו בסמכות וימלאו את התפקידים לפי צורך השעה (סעיף 29). פקודת הפירושים, 1945, הורתה כי מקום שלפי חיקוק כל-שהוא, או בו, יפה כוחם של הנציב העליון וגופים אחרים, ובכללם בית-דין, ועדה, ועד או גוף כיוצא באלה, להחזיק בכוחות כל-שהם ולהשתמש בהם ולמלא חובות כל-שהן, רשאים אותם גופים, הכול לפי העניין, למנות אדם שיחזיק באותם כוחות וישתמש בהם וימלא אותן חובות (סעיף 27; הדגשה הוספה). על פי פקודת הפרשנות [נוסח חדש], 1954, “אדם שניתנה לו על פי חיקוק, הסמכות לעשות דבר או לכפות עשייתו, נתונות לו ממילא גם כל הסמכויות הדרושות, במידה המתקבלת על הדעת, כדי לאפשר לו את העשיה או את כפיית העשיה” (סעיף 26). חוק הפרשנות, התשמ”א–1981, שהחליף את הוראות החוקים שפורטו קודם, קובע:
  2. סמכויות עזר

(א) הסמכה לעשות דבר או לדון בענין פלוני או להכריע בו – משמעה גם הסמכה לקבוע נוהל עבודה וסדרי דיונים ככל שאלה לא נקבעו בחיקוק.

(ב) הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו – משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת”.

  1. כבר בשנות החמישים למאה הקודמת ייפתה הרבנות הראשית לישראל את כוחו של יועץ משפטי שהועסק במשרד הדתות לשמש “תובע בענייני הקדשות” בבתי הדין הרבניים (תיק 6/2/712, הקדש טורא (1958)). הפיקוח המנהלי על הקדשות רבניים ונאמניהם נעשה ב”מדור ההקדשות” של משרד הדתות (ראו למשל תיק 15/1/1, הקדש כולל בוקרסט (1956)). בתיקים רבים מאוד של בתי הדין מאותה תקופה יש בקשות שיזם התובע בענייני הקדשות למתן צווי הגשת דוחות נגד נאמני ההקדשות. בתיקים רבים של בתי הדין מצויים צווים שנתנו בתי הדין למתן דוחות, ובהמשך להם דוחות ניהול שהתקבלו. הבקשות נסמכו על תקנות הדיון בבתי הדין בארץ ישראל, התש”ג. תוקפן של תקנות אלו אושר בידי בית המשפט העליון (בג”ץ 150/59 ועד עדת הספרדים בירושלים נ’ בית-הדין הרבני האזורי בירושלים, ו-6 אח’, טו 106 (1961), להלן – פרשת ועד עדת הספרדים).

תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל – התש”ך (להלן – תקנות הדיון-התש”ך), הסמיכו את הרבנים הראשיים לישראל למנות מפקח על ההקדשות (תקנה קעה(1)). עוד נקבע שם כי “המפקח יבדוק את ניהול ההקדשות על ידי האפוטרופוסים ויפנה לבית הדין כתובע בענינים אלה בכל מקרה שיראה צורך בכך” (תקנה קעה (2)). על תקנות הדיון-התש”ך נאמר: “תקנות תש״ך אינן למעשה, אלא ‘קיצור שולחן ערוך’ של הלכות דיינים, הלכות עדות, הלכות טוען ונטען וכו’, כפי שנתגבשו במקורות ראשונים ואחרונים (פרשת ועד עדת הספרדים). אכן, “בית הדין הרבני דן לפי דיני הראיות וסדרי הדין שבמשפט העברי ותקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, כשם שדן הוא לפי הוראות החוק המהותיות שבמשפט העברי, פרט למקרה שמצויה הוראת חוק מיוחדת, המופנית אל בית הדין הדתי והקובעת מפורשות כי על בית הדין הדתי לדון לפי הוראת חוק זו” (בג”ץ 768/88 לאה אברמוב נ’ בית הדין הרבני האזורי בנתניה, מד(4) 330 (1990))‏.

תקנות הדיון-התשנ”ג, שנקבעו לאחר שיוחדו תפקידים נפרדים לכל אחד משני הרבנים הראשיים לישראל (חוק הרבנות הראשית לישראל, התש”ם–1980), הורו:

קצ.    מפקח על ההקדשות

(1)     נשיא בית הדין הרבני הגדול ימנה מפקח על ההקדשות.

(2)     המפקח יבדוק את ניהול ההקדשות על ידי האפוטרופוסים, ויפנה לבית הדין כתובע בעניינים אלה בכל מקרה שיראה צורך בכך.

(3)     ההוראה שבסעיף זה אינה באה לגרוע מכוחו של כל אדם בענייני הקדשות, שיש לו מעמד לפי הדין.

הוראת תקנה קצ הנ”ל מצויה בפרק כב לתקנות הדיון (הקדשות). אחריו בא פרק כג (דינים וחשבונות). שני פרקים אלו כוללים במפורש הוראות פיקוח (תקנה קפט), מינוי מפקח על ההקדשות ותפקידו (תקנה קצ), חובת פירוט רכוש ההקדש (תקנה קצב), מסירת דו”חות (קצג) וחובת הגשת בקשות למתן רשות בית הדין לפעולות (תקנה קצד). חובת בית הדין לפקח על פעולות ההקדש באמצעות הנאמנים היא חלק מן הדין הדתי. הוראות התקנות העוסקות בפיקוח על ההקדשות הרבניים מעוגנות היטב בסמכויות העזר של בית הדין, בדומה לפקיד, מזכיר, עוזר משפטי וכיו”ב. מעמדן המשפטי של תקנות הדיון בבתי הדין הרבניים הוא לכל הפחות ברמה של חקיקת משנה בדומה לתקנות סדר הדין האזרחי (בג”ץ 9261/16 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים (2017), פסקה מח). הלכה למעשה, יש לתקנות הדיון-התשנ”ג מעמד של חוק ראשי, גבוה מתקנות משנה, משום שהן אושררו במפורש בשנת 2004 בחוק ראשי, בסעיף 19(1) לחוק הדיינים (תיקון מס’ 19), התשס”ד–2004 (תיק (רבני גדול) 1310115/2 מדינת ישראל נ’ הקדש בית חינוך יתומים לעדת הספרדים (2022); תיק (רבני גדול) 1352103/1 מיכאל בן יאיר נ’ יחידת הפיקוח על ההקדשות הדתיים (2022); על מקורות המשפט העברי לעניין סמכויות הפיקוח של בית הדין בענייני הקדשות, ראו פסק הדין של מותב זה בתיק (רבני ת”א) 1120437/1 הקדש בית חינוך יתומים לעדת הספרדים בירושלים נ’ הממונָה על ההקדשות בבתי הדין הרבניים (2021); להלן – פרשת הקדש בית חינוך יתומים).

אין אנו יודעים את שמות כל המפקחים על ההקדשות, שמונו לדורותיהם לפי תקנות הדיון. יודעים אנו כי מנהל בתי הדין הרבניים, הרב אלי בן דהן, כיהן לצד תפקיד המנהל גם בתפקיד המפקח על ההקדשות – על פי מינוי של נשיא בית הדין הרבני הגדול, הראשון לציון הרב מרדכי אליהו – החל משנות ה-90 למאה הקודמת ועד אמצע העשור הראשון למאה זו. מר שלמה פרוור כיהן בתפקיד המפקח על ההקדשות בעשור הראשון למאה זו על פי מינוי של נשיא בית הדין הרבני הגדול, הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר. תפקיד המפקח נעשה במקביל לתפקיד שבו כבר הועסק קודם, עוזר בכיר לרב הראשי לישראל (ילקוט הפרסומים התשס”ה, עמ’ 851). עו”ד רפאל אסרף כיהן בתפקיד המפקח על ההקדשות בעשור הקודם, על פי מינוי של נשיא בית הדין הרבני הגדול, הראשון לציון הרב יצחק יוסף (ילקוט הפרסומים התשע”ה, עמ’ 4279). המינוי נעשה לאחר שעו”ד אסרף התמנה לתפקיד הממונֶה על ההקדשות בבתי הדין הרבניים (להלן – הממונה על ההקדשות או הממונה) ובמקביל לעשיית תפקיד הממונה.

  1. אכן, בשנת 2014 נקבעה בהנהלת בתי הדין הרבניים, לראשונה על פי חוק שירות המדינה-מינויים, משרה תקנית נפרדת לממונה על ההקדשות. התקן הוקצה אז באופן זמני על חשבון סל תקני כוח אדם של משרד המשפטים. בשנת 2018 הקצה מנהל בתי הדין הרבניים תקן קבוע למשרה זו מסל התקנים של בתי הדין הרבניים, ובהמשך הקצה המנהל תקני כוח אדם נוספים ליחידת הרישום והפיקוח על ההקדשות בבתי הדין הרבניים. בתיאור התפקיד של המשרה נכתב כי הממונֶה על ההקדשות עשוי להתמנות גם למפקח על ההקדשות לפי תקנה קצ לתקנות הדיון. הערה זו נרשמה בשל מחלוקת משפטית שהייתה קיימת בין הנהלת בתי הדין הרבניים ובין המשנה ליועץ המשפטי לממשלה (ציבורי אזרחי) לעניין סמכות מינוי מפקח על ההקדשות לפי תקנות הדיון וטרם הוכרעה. מחלוקת זו אינה מענייננו בהליך זה, משום שאין אנו עוסקים בתפקיד המפקח אלא בתפקיד הממונֶה על ההקדשות, משרה שנקבעה במערכת בתי הדין הרבניים על ידי נציבות שירות המדינה על פי חוק שירות המדינה-מינויים, בתיאום עם הנהלת בתי הדין, לרבות נשיא בית הדין הרבני הגדול, ובתיאום עם משרד המשפטים.

התפקיד של הממונֶה כולל ניהול מערך ההקדשות הדתיים בהנהלת בתי הדין הרבניים; אחריות על התוויית דרכי פעולה וביצוע בקרה על התנהלותם התקינה של ההקדשות הדתיים; “משמש/ת ‘מבקש/ת’ או ‘משיב/ה’ בכל הליך המתנהל בבתי הדין הרבניים בנוגע להקדשות הדתיים. אמון/ה על פיקוח יישום החלטות בתי הדין הרבניים על ידי ההקדשות הדתיים“; “מתן אישורים על קיומם של הקדשות דתיים“; ניהול מערך שירותים חיצוניים לרבות רו”ח, משפטנים ואדמיניסטרציה, לרבות גיבוש נהלים והנחיית ספקי השירותים; ביצוע מעקב ובקרה אחר דיווחים כספיים וענייניים של ההקדשות הדתיים; ביצוע בדיקות מעמיקות במקרה של חשש להפרת דרישות הוראות החוק והדין או הוראות כתב ההקדש הדתי; ועוד תפקידים כיוצא באלו (אתר בתי הדין הרבניים, מכרז מיום 9/1/2018, כאן: https://www.gov.il/BlobFolder/rfp/53091/he/
tender53091.pdf; תיק (רבני גדול) 1310115/2 מדינת ישראל נ’ הקדש בית חינוך יתומים לעדת ספרד בירושלים (2022), פסקה יג).

ביום 10/10/2019 פנה מר ארז קמיניץ, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, במכתב אל מנהל בתי הדין הרבניים והיועץ המשפטי לשיפוט הרבני וביקש להקפיד על זימון הממונה על ההקדשות לדיונים שנוגעים להקדשות. מר קמיניץ מציין כי הממונה נבחרה במכרז, וכי במסגרת הגדרת התפקיד נקבעו כמה תחומי אחריות ובהם –

ניהול מערך ההקדשות הדתיים בהנהלת בתי הדין הרבניים, ייצוג בהליכים בפני בתי הדין הרבניים בענייני הקדשות, אחריות ופיקוח על יישום החלטות בתי הדין הרבניים בענייני הקדשות, מתן חוות דעת בענייני הקדשות, ניסוח נהלים ועוד. בין היתר נקבע כי אחד מתפקידיו של הממונה הוא: “ניהול הליכים בפני בית הדין הרבני כנגד נאמנים המתרשלים במילוי תפקידם. משמש\ת “מבקש\ת” או “משיב\ה” בכל הליך המתנהל בבתי הדין הרבניים בנוגע להקדשות הדתיים. אמון\ה על פיקוח יישום החלטות בתי הדין הרבניים על ידי ההקדשות הדתיים”. תנאים אלה נקבעו על ידי נציבות שירות המדינה, בתיאום עם הנהלת בתי הדין הרבניים ועל דעתו של נשיא בית הדין הרבני הגדול דאז, הראשון לציון, הרב יצחק יוסף (ההדגשות במקור).

מר קמיניץ מבקש במכתבו שהממונָה על ההקדשות תמשיך להיות מוזמנת על ידי בתי הדין לכל הדיונים בפני כל ההרכבים כמשיבה או כמבקשת, ומציין כי תפקידה של הממונָה על ההקדשות הוא “לסייע לבית הדין למלא את תפקידיו, והכל לטובת קיום המטרות הציבוריות של ההקדשות“. עוד הוא מציין כי “יש הלימה בין התפקידים שאמור למלא מי שנבחר כממונה על ההקדשות לבין תפקידים של מי שאמור להיות מפקח על ההקדשות“. על פי מר קמיניץ, בהתחשב באמור מתבקש שלא ימונה מפקח על ההקדשות מי שלא מונה לתפקיד הממונָה, וגם “בשים לב למחלוקת שקיימת בעניין הפיקוח על ההקדשות הדתיים”. מנהל בתי הדין והיועץ המשפטי לשיפוט הרבני הפיצו את המכתב אל כל דייני ההרכבים העוסקים בהקדשות וביקשו לפעול בהתאם.

מן האמור עד כה עולה כי הממונֶה הוא עובד מדינה המועסק במערכת בתי הדין הרבניים – חלק מן הרשות השופטת – ובתוך תפקידיו הוא צריך לשמש מבקש או משיב בכל הליך המתנהל בבתי הדין הרבניים בנוגע להקדשות דתיים ולסייע לבית הדין למלא את תפקידיו. אף שהממונֶה הוא עובד המדינה, הוא מתייצב בעצמו בהליכים בפני בית הדין הרבני, ואינו מיוצג על ידי פרקליטות המדינה כמקובל לגבי ייצוג עובדי מדינה בפני ערכאות משפטיות.

מצב דברים זה אינו פשוט למשפטן הישראלי אשר פועל בסביבה של שיטת המשפט האדברסרית (הלעומתית). אולם הוא אינו זר למשפטן הפועל במדינות מערביות רבות, ובמיוחד במדינות הקונטיננטליות. להלן נבחן את השיטה המקובלת בישראל לעניין בתי הדין הדתיים, נבין וניישב את הסיטואציה, אשר רק במבט לכאורי מעוררת תהייה.

  1. שיטת הפרוצדורה המשפטית הנוהגת בישראל מכונה “השיטה האדברסרית”. מטרתה להגיע אל חקר האמת באמצעות “תחרות” בין בעלי הדין. התובע והנתבע בהליך אדברסרי הם יריבים המיוצגים על ידי נציגים, בדרך כלל עורכי דין, והם מתמודדים האחד מול האחר בניסיון לשכנע את השופט היושב בדין לתת החלטה שיפוטית שתומכת בעמדת הלקוח שלהם. תפקידו של השופט הוא לשמוע את שני הצדדים, ולאחר מכן להכריע במחלוקת באמצעות יישום הדין והכללים המשפטיים הנוהגים באותה שיטת משפט. סדר הדין האדברסרי הובא לארץ ישראל על ידי המנדט הבריטי, והוא נהוג באנגליה, בארצות-הברית ובמדינות נוספות. במדינות מערביות אחרות, ובמיוחד בצרפת ובמערב אירופה, אימצו את “המשפט הקונטיננטלי”, ושם נהוג מודל אחר – השיטה האינקוויזיטורית (שיטה חקירתית). שיטה זו מתוארת באופן כללי כשיטה שנועדה להגיע אל חקר האמת באמצעות חקירה ובדיקה מקיפה של כל הראיות. בצרפת, למשל, השופט הוא החוקר הראשי. הוא מנהל את החקירה, וסמכויותיו בעניין זה רחבות מאוד. הוא מחליט את מי לחקור ומה לשאול; הוא יכול להכתיב לרשות החוקרת (המשטרה) מה לחקור; הוא יכול להכריח עדים לתת עדות, לעמת אותם עם עדים אחרים בתקווה שהעימות יאפשר להצביע על האשם; או להפתיע על ידי הבאת עדים אחרים שנראים לו נחוצים ולא הובאו על ידי בעלי הדין. גם בהליך אזרחי נוקט השופט-החוקר גישה של התערבות מוגברת. בשיטה האינקוויזיטורית, השופט הוא שמנהל את ההליך (ורד דשא, שיטת המשפט: אדברסרית מול אינקויזיטורית).

במהלך העשורים האחרונים בחרו חלק משיטות המשפט במדינות השונות לשלב בין שתי השיטות. במדינות שנהוגה השיטה האדברסרית, החלו כמה מהן לאמץ לתוך שיטתן חלק מן העקרונות האינקוויזיטוריים. כך למשל באנגליה, מאז נכנסו לתוקף Civil Procedure Rules in civil trials 1999, ניהול המשפט הוא קצת פחות אדברסרי, והשופט מנהל את המשפט באופן קצת פעיל יותר. גם במשפט הישראלי ישנם סממנים של השיטה האינקוויזיטורית: בדיונים בבית המשפט לענייני משפחה, למשל, נתונות לשופט סמכויות נרחבות שחורגות מהמסגרת האדברסרית הרגילה. בהליך הפלילי יש חיקוקים שמעניקים סמכויות חקירה ויוזמה לשופט לזמן עדים. גם במישור האזרחי, הליך קדם המשפט הוא הליך שחורג מן השיטה האדברסרית ובמסגרתו העניק המחוקק לשופט סמכויות נרחבות הדומות לעקרונות האינקוויזיטוריים (שם).

המחוקק המנדטורי אימץ לגבי בתי הדין הדתיים את שיטת המשפט הדתית של כל עדה על פי דיניה – הן הדין המהותי והן סדר הדין. השיטה הדיונית של הערכאות הדתיות היא שיטת משפט חקירתית (אינקוויזיטורית). כך היה מקובל בתקופה העות’מאנית בבתי הדין המוסלמיים הדתיים, וזו השיטה הדיונית של בתי הדין הרבניים. השיפוט הייחודי שהמחוקק המנדטורי נתן לבתי הדין הרבניים בכל העניינים שנמסרו לסמכותו, ניתן כדי שבית הדין יפעיל את הדין הדתי במלוא היקפו, לרבות הדין הדיוני, ובכללו סמכות הפיקוח שיש לבית הדין הרבני על מכלול ענייני הניהול הפנימי של הקדש שבשיפוטו.

  1. השונות של סדרי הדין בבתי הדין הרבניים מן המקובל בשיטת ההליך הלעומתי, אינה מיוחדת לדיני הקדשות. אפשר להדגים אותה, באורח בלתי ממצה, בסוגיות כשרות יוחסין לנישואין, בירור יהדות וגירושין, כפי שנביא להלן:
    • בסוף שנת 2003 קבעו נשיא בית הדין הרבני הגדול והיועץ המשפטי לממשלה יחדיו “הנחיות סדר דין בענייני כשרות יוחסין” (פורסם כנספח ד’ לספרם של שרשבסקי-קורינאלדי דיני משפחה ב’ 1145–1148 (תשע”ז–2016)): הליך בעניין זה ייפתח ביוזמת בית הדין. כאשר “נוכח בית דין רבני אזורי, במהלך דיון הנוגע בעניין, כי אין בידו כל ברירה ומבחינה הלכתית אין כל אפשרות אלא לדון בעובדות שהגיעו לידיעתו בעניין ייחוסו של אדם, יורה בית הדין על פתיחת תיק נפרד לבירור העניין. בתיק האמור יהיו מנהל בתי הדין הרבניים ואדם המעונין בדבר – מבקשים, ואדם אשר עלול להיפגע מהדיון וכן היועץ המשפטי לממשלה, כאשר אותו אדם הינו קטין – משיבים” (הנחיה 3). הוסבר בהנחיות כי “הדיון בשאלת כשרות יוחסין של קטין, עוד בהיותו קטין, עשוי להגשים בין היתר, איזון אינטרסים ראוי של טובת הקטין. מצד אחד, תישמר זכותו של הקטין לפתוח את הדיון בעניינו מחדש בהיותו בגיר. מצד שני, כאשר התעוררה שאלה בעניין כשרות יוחסין המצריכה דיון, ניתן לעשות את מירב המאמצים להביא לפסיקה המתירה לו לבוא בקהל, כאשר המידע העובדתי אשר עשוי להכשירו הינו טרי ונגיש. ניסיון החיים מוכיח כי ברוב המקרים הצליחו בתי הדין לפתור לקולא שאלות כשרות יוחסין של קטינים. כאשר המידע העובדתי יהיה עמום וייוותר ספק, עלולה טובת הקטין להיפגע עוד יותר, מאחר שעל פי דין-תורה, מצבו של ספק-ממזר קשה ממצבו של ממזר-ודאי” (הנחיה 10; עוד על הנחיות אלו ראו בג”ץ 9261/16 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים (2017), פסקה נט; בג”ץ 9812/17 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול (2018); תיק (רבני חי’) 1055434/1 מנהל אגף בירור יהדות, הנהלת בתי הדין הרבניים נ’ פלונים). כאמור בהנחיות, שהיועץ המשפטי לממשלה היה ממנסחיהן, ההליך ייפתח ביוזמת בית הדין, בכותרות התיק יירשם מנהל בתי הדין הרבניים כ”מבקש”, והיועץ המשפטי לממשלה יירשם בתוך “המשיבים”. מנהל בתי הדין הרבניים אינו בהכרח נושא משרה שיפוטית. הוא נושא תפקיד מִנהלי ברשות השופטת. במידה שהמנהל הוא “עובד מדינה”, הוא אינו מדבר בהכרח “בקול אחד” עם “המדינה” המיוצגת על ידי היועץ המשפטי לממשלה. הם מצויים “משני צדי המתרס”.
    • הנחיות בירור יהדות, התש”ע–2010, נקבעו במשותף על ידי חבר דייני בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית לישראל (ילקוט הפרסומים, 10772, התשפ”ב, עמ’ 11082). במערכת בתי הדין הרבניים מועסק מנהל תחום בירורי יהדות המתמנה על פי חוק שירות המדינה-מינויים, כמו יתר בעלי-תפקיד בבתי הדין. על פי הנחיות אלה, מנהל תחום בירורי יהדות או בא-כוחו, ורב רושם נישואין או בא-כוחו, רשאי להתייצב ולטעון בהליכים בכל עניין הקשור לקביעה בענין יהדותו של אדם, ובלבד שאותו אדם הגיש בקשה בעניין זה, או שהוא בעל דין בעניין של מעמד אישי בבית הדין הרבני (הנחיה 9(א)). בהליך שנפתח על פי פניית מנהל תחום בירורי יהדות או בא-כוחו, רב רושם נישואין או בא-כוחו, יירשם לפי הענין מנהל תחום בירורי יהדות או רב רושם נישואין, בציון תואר התפקיד, כצד בהליך” (הנחיה 9(ב); ראו בג”ץ 6483/17 פלונית נ’ בית הדין הרבני הגדול לי-ם (2021); השוו בג”ץ 4784/08 פלונית נ’ בית הדין הרבני באיזור חיפה (2008); בג”ץ 359/66‏ בנימין גיתיה נ’ הרבנות הראשית והמועצה הדתית, ירושלים, פ”ד כב(1) 290 (1968), לעניין מעמדו של הרב המורשה לנישואין לשמש EX OFFICIO כמתנגד בכוח לכל בקשה הנראית בעיניו פסולה). הנה כי כן, כאשר מדובר בתיק בירור יהדות בבית הדין, בעל תפקיד בבתי הדין יירשם כבעל דין בתיק והוא רשאי להתייצב בבית הדין ולטעון בפניו. בעל דין נוסף באותו הליך בעניינו של קטין עשוי להיות היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו. מנהל תחום בירור יהדות הוא “עובד מדינה” המועסק ברשות השופטת. כאשר עולה שאלת בירור יהדות שהוא והיועץ המשפטי לממשלה מעורבים בה, הם עשויים להיות “משני צדי המתרס”. היועץ המשפטי לממשלה אינו יכול להשתיק את מנהל תחום בירור יהדות, להכתיב לו עמדה, או “ליטול על עצמו את ייצוגו” כאשר אין הם רואים עין בעין את התשובה לשאלה העומדת לדיון.
    • נשיא בית הדין הרבני הגדול קבע “הנחיות לעניין הליך לקביעת הגבלה על בני זוג גרושים להינשא בעתיד, התשע”ה–2015“. במבוא להנחיות אלה הוסבר כי לפי דין תורה, בית הדין נדרש לקבוע ב”מעשה בית דין” המתלווה למתן הגט, אם קיימות הגבלות על נישואין מחדש של בני הזוג זה עם זה או של אחד מהם עם צד שלישי. קביעת בית הדין לגבי בן־זוג עלולה להשפיע על צד שלישי שלא היה צד להליך הגירושין בבית הדין, ושמו עלול להירשם ברשימת מעוכבי החיתון שמנוהלת על ידי מנהל בתי הדין הרבניים, בהתאם להנחיה 6.4501 להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. אם בית הדין ראה שאין מנוס מלקיים בירור בעניין, יודיע בית הדין לצד ‏השלישי כי ניתנת לו ההזדמנות להשמיע את טענותיו וכי בית הדין עלול, אם מצא יסוד לכך, להגביל את בן הזוג שעניינו טעון בירור מלהינשא לו, אף אם הצד השלישי לא ישמיע את טענותיו לפני בית הדין (הנחיה 2(ד)). בנסיבות אלו אין בהכרח בעל דין – לא פרטי ולא מטעם המדינה או מטעם גורם ציבורי אחר – הניצב בפני בית הדין, יוזם את ההליך ומשמש “תובע” או “מבקש” בעניין הצד השלישי. רואים אפוא כי בנסיבות מיוחדות בית הדין מוסמך לנקוט הליך בעניינו של אדם שלא היה מעולם בעל דין בבית הדין הרבני. בית הדין הוא יוזם ההליך והוא המחליט בעניינו (וראו בג”ץ 5676/12 פלונית נ’ בית הדין הרבני האזורי ירושלים (2015)).
  2. כמו מנהל בתי הדין הרבניים (שאינו דיין) ומנהל תחום בירור יהדות, כך גם הממונֶה על ההקדשות – בעבודתם, בפניותיהם ובהתייצבותם בהליכים בבית הדין הרבניים אינם נושאי משרה שיפוטית, ובכל זאת אין הם פועלים כשלוחי המדינה – הרשות המבצעת – או עובדיה. מעמדם מצוי בתווך, אי-שם בין הרשות השופטת לרשות המבצעת (השוו: לבונטין, מבוא ביקורתי, ליד הערה 63).
  3. הנה כי כן, הממונֶה על ההקדשות בבתי הדין הרבניים אינו אורגן של הרשות המבצעת. הוא מתייצב בבית הדין כתובע ומבקש או כנתבע ומשיב. בכל זאת, הוא אינו בעל דין רגיל. הוא נציג בית הדין לעניין הפיקוח על ההקדשות. הוא שליחו של בית הדין וידו הארוכה. זהו מצב דברים מיוחד הנובע משיטת הדיון החקירתית של בית הדין. הקשר המיוחד שבין בית הדין ובין הממונה על ההקדשות מחייב את בית הדין לנהוג זהירות, לבל תעלה טענה בדבר העדפה אפריורית בלתי ראויה של טענות הממונה, וגם לא מראית עין לניגוד עניינים מעצם היות הממונה ידו הארוכה של בית הדין. עם זאת המבנה המיוחד של שיטת הדיון בבית הדין על זרועותיו המנהליות, אינו יוצר ניגוד עניינים מכוח עצם קיומו, כשם ששלל תפקידיו של היועץ המשפטי לממשלה אינם נחשבים ליוצרים ניגוד עניינים מובנה, מוסדי, בין היותו פרקליט הממשלה והדובר המשפטי בשמה והיותו שומר האינטרס הציבורי גם יחד.
  4. להשלמת התמונה המשפטית-הלכתית נציין בקצירת האומר ממש את תפקיד בית הדין בענייני הקדשות. על פי שיטת המשפט העברי:

בית הדין ממשיך להיות גם הסמכות הממונה המפקחת על ההקדש בתורת האפוטרופוס הראשי של ההקדש, כדוגמת “בית דין – אביהם של יתומים” (גיטין לז. ב”ק לז.). בית הדין הנו הממונה על ההקדש ועל ניהולו הפנימי ואילו האפוטרופוסים הממונים על ידי בית הדין, מהווים הם “ידא אריכתא” של בית הדין וכפופים להוראותיו. במסגרת סמכות זו של בית הדין נפסק בפד”ר (חלק ב’ עמוד 35) כי בית הדין הוא בעל הדין המוסמך לתבוע את האפוטרופוסים על ההקדש, גם בניגוד לרצונם: “בענין הקדש עניים, שהדבר כולו מסור לבית הדין, ורק לבית הדין, שהם אביהם של עניים ויתומים לדאוג לצרכיהם, וכלשון הגמרא (בבא קמא דף לו:) אנן ידי עניים אנן. ומכל שכן בפיקוח על שלוחיהם שמונו על ידם, הם הם בעלי הדין, הם הם התובעים” (תיק (רבני צפת) 1120357/2 מועצה דתית צפת נ’ הקדש הספרדים צפת-מירון (2018)).

על פי הדין הדתי בית הדין הוא “אבי ההקדשות” והוא בעצמו “האפוטרופוס” הטוב ביותר של ההקדשות (שו”ת הרשב”א חלק א’ סימן תתקעד), אולם הוא פועל בדרך כלל באמצעות אפוטרופוסים חיצוניים, שהם שליחיו (פרשת קרישבסקי; פרשת הקדש בית חינוך יתומים). כאמור לעיל, המפקח על ההקדשות לפי תקנות הדיון והממונה על ההקדשות על פי חוק שירות המדינה-מינויים הם אנשי צוות בית הדין ועושי דברו, והם אנשי הרשות השופטת. בית המשפט העליון הכיר בייחודיות המאפיינת את דיני ההקדשות בבתי הדין, באומרו באחת הפרשות כי ההליך שעניינו נתקף בבג”ץ “נפתח ביוזמתו של בית הדין הרבני האזורי, וזאת בהתאם לסדרי הדין המיוחדים החלים בבתי הדין הרבניים בענייני הקדשות”. העתירה נדחתה בלי שבית המשפט מצא פסול בכך (בג”ץ 5841/17 פנינת המיתרים בע”מ נ’ בית הדין הרבני הגדול בירושלים (2017)).

האם הוגשה “תביעה נגד המדינה”?

  1. בבקשה המקורית של הממונה אשר בה נפתח ההליך נושא ענייננו, נרשם המנהל המיוחד להקדשות כמשיב ראשון והמנהל המיוחד לעמותות (בפירוק) כמשיב שני. היועץ המשפטי לממשלה הוצב כמשיב שלישי, והממונה רשמה במפורש בראש כתב הבקשה כי הוא “משיב פורמלי”. פשיטא שאם הממונה לא הייתה רושמת את שם היועץ המשפטי לממשלה כמשיב, לא היה איש מעלה על דעתו לטעון כי הממונה תבעה את המדינה. אי-רישום היועץ או היועצת כמשיבים אינו מונע מבית הדין להורות כי היועץ או היועצת ישקלו את התייצבותם בהליך. אם הם היו מחליטים להתייצב, לא היה אפשר למחוק את התביעה בנימוק ש”המדינה מדברת בקול אחד“. התייצבות היועצת מכוח פקודת סדרי הדין-התייצבות, אינה התייצבות של המדינה, אלא התייצבות רָשות של המדינה, כאמור לעיל. אין זהות בין האישיות של היועצת המשפטית לממשלה ובין האישיות המשפטית של המדינה. על כן גם לשיטת היועצת, כאשר היא המשיבה ולא המדינה כבעלת-דין, אין תחולה לטענה כי הממונה והמדינה ניצבים מ”שני עברי המתרס”, או שהממונה הייתה צריכה כביכול לפנות לאפיק של יישוב המחלוקת בתוך הממשלה. נמצא כי צירוף המשיבה 3 כמשיבה פורמלית כדי שתוכל להביע את עמדתה בשאלות שעשויות לעלות בהליך אינו עולה כדי “תביעה נגד המדינה“. על אחת כמה וכמה כך, כאשר מדובר בבקשה שהגישה הממונה על ההקדשות בתוקף תפקידה, כפי שהוסבר לעיל.

הממונה כתבה במפורש בבקשה כי לנוכח המינוי שנתן בית הדין למנהל המיוחד להקדשות – ומשהתברר כי פורטו בכתב המינוי הקדשות אשר מעמדם שנוי במחלוקת עם העמותות – נדרש בירור מעמדם כדי לאפשר חופש פעולה של המנהל המיוחד בהקדשות הדתיים. קשה להבין מה פגם מצאה המשיבה 3 בבקשה זו. סיווג ההקדשות נועד לגדור את פעולות המנהל המיוחד לבל יחרוג מטיפול בהקדשות המצויים בשיפוט בית הדין בענייני ניהול פנימי. יש חשיבות רבה ליציבות המשפטית. אין שום היגיון לאפשר לבעל תפקיד מטעם בית הדין לפעול בהקדשות אשר מעמדם המשפטי אינו ברור דיו לעושי דברו של בית הדין.

יש להניח, ולמעשה כך עולה במפורש מן הבקשות החוזרות ונשנות של המשיבה 3 למתן ארכה, כי היועצת לא גיבשה את דעתה לגבי מעמד ההקדשות נושא הליך זה, במשך כשלוש שנים שהוא תלוי ועומד, עד שהמדינה הגישה לבית המשפט את תגובתה לבקשת המנהל המיוחד להקדשות לעיכוב ההליכים שם. עובדה היא – על פי תביעת המנהל המיוחד לעמותות שהוגשה לבית המשפט המחוזי בהסכמת רשמת ההקדשות – כי לגבי הקדשות עיקריים נושאי הליך זה, משמעותיים מאוד, הייתה עמדה מוקדמת של גורמי משרד המשפטים שאין הם הקדשות דתיים בסמכות בית הדין הרבני. אך בסופו של דבר היועצת סברה אחרת, וזו הייתה עמדת המדינה שהוגשה לבית המשפט המחוזי לאחרונה. אם כן, איזה חטא מצאה היועצת בפניית הממונה אל בית הדין בבקשה שהיא במפורש חלק מתפקידה על פי דין?

יכולה הייתה היועצת לשקול לבקש מבית הדין את מחיקתה מן ההליך כבעלת-דין נדרשת. לא נביע דעה נחרצת בשאלה כיצד היינו מחליטים אילו זו הייתה הבקשה. בקשה כזו הייתה בעלת סיכויים להתקבל אם הייתה מוגשת בסמוך לתחילת ההליך. בקשה דומה נדחתה בפרשת הקדש שכונת הקדש בית דוד, בשל השלב המתקדם שבו היה אותו הליך בעת שהוגשה בקשת המחיקה ובהתחשב בנסיבות הגשתה. האם לנוכח החשש שבקשה דומה תידחה על הסף בהליך זה, בשל השלב המתקדם שלו, העדיפה היועצת לנקוט צעד קיצוני יותר – לבקש את מחיקת ההליך מעיקרו?

סיכומו של דבר הוא כי הממונה לא הגישה “תביעה נגד המדינה“, וצירוף היועצת כמשיבה פורמלית אינו הופך את הבקשה לתביעה נגד המדינה. הנימוק שנתנה המשיבה 3 לבקשת המחיקה הוא מלאכותי, ודינו להידחות. יש בסיס לטענות המשיב 1, שבקשת המחיקה עושה שימוש לרעה בהליכי משפט. לכאורה נראה כי בקשת המחיקה נועדה לאפשר ניהול הליך מקביל בבית המשפט המחוזי באמצעות המנהל המיוחד לעמותות (בפירוק), מתוך הנחה שיהיה קל יותר למנוע אפשרות להשמיע עמדה נוגדת מטעם בתי הדין. לממונה על ההקדשות, יש ידע וניסיון רבים בענייני הקדשות יהודים נושנים שנוצרו בפני בתי הדין השרעיים ונדונו מאז ומעולם בפני בתי הדין הרבניים. מסתבר שעמדתה אינה נושאת חן וחסד בעיני גורמים מסוימים במשרד המשפטים. חוששנו כי בקשת המחיקה שהגישה המשיבה 3 היא “העלאת הילוך” בניסיונות ההשתקה כלפי אורגן של בית הדין הרבני, והיא מעלה את המתח בין הדין הדתי לדין האזרחי, וחבל.

אכן, המשיב 1 הצטרף לבקשת הממונה כבר בהודעה שהגיש לבית הדין ביום 8/9/2020, ובעוד כמה כתבי טענות שהגיש לבית הדין במסגרת ההליך. סדרי הדין בבתי הדין גמישים דיים כדי לראות בהצטרפות זו כתביעת אגב או תביעה נגדית (השוו: תקנות הדיון-התשנ”ג, תקנה לב). עם זאת כדי לדחות את הבקשה אין לנו צורך לקבוע כי הלכה למעשה המנהל המיוחד נכנס בפועל “לנעלי הממונה”. על פי סדרי הדין של דין תורה, “פעמים שנזקקין לנתבע תחילה“, ונראה כי פרשה זו מתאימה מאוד להחלת הלכה זו (ראו תיק (רבני גדול) ער/תש”ם/43, פסקי דין רבניים יא, עמ’ 377). כך ייעשה! המשיב 1 צודק גם בטענתו כי בית הדין הוא ״אביהם של הקדשות״, ועל כן בית הדין יכול גם ליזום הליך בעצמו, אף בלי שהוגשה בפניו בקשה ספציפית. אין אפוא לתת משמעות לטענה כי ההליך הוגש כביכול ללא הרשאה מתאימה מצד הממונה על ההקדשות, אף לו הייתה הטענה נכונה עובדתית. למעשה הייתה לה הרשאה מכוח תפקידה!

  1. הממונֶה על ההקדשות בבתי הדין הרבניים הוא אפוא חלק מצוות בית הדין, ותפקידו הוא לסייע לבית הדין לפקח על ענייני הניהול הפנימי של ההקדשות. לשם כך משמש הממונה תובע ומבקש או נתבע ומשיב. בתפקיד זה פועל הממונה כחלק מן הרשות השופטת במסגרת השיטה הדיונית המיוחדת לבית הדין הרבני. הממונה מוסמך לפתוח הליך בבית הדין בענייני הקדש, ואין הוא זקוק ליטול רשות מן היועץ המשפטי לממשלה. הצבת היועץ המשפטי לממשלה כמשיב בהליך בענייני הקדשות אינה יכולה לשמש עילה להשתלטות של גורמי המדינה על ההליך, לריקון תפקידי הממונה על ההקדשות מתוכן ולעיקור שיפוט בית הדין הרבני בענייני יצירה וניהול פנימי של ההקדשות נושא ההליך.

התוצאה היא כי דין בקשת המחיקה להידחות. לא מצאנו כי בנסיבות העניין קיימת הצדקה לתת למשיבים 2 ו-3 ארכה נוספת להגשת עמדה לגופה של מחלוקת. מכל מקום, עמדותיהם המפורטות כפי שהוגשו בכתבי טענות בהליך מקביל המתקיים בבית המשפט המחוזי בבית בירושלים בת”א 35509-01-23 מצויות בפנינו, ויש בדעתנו לבחון אותן להלן לגופן.

עמדות הצדדים לגופו של עניין

  1. הממונה על ההקדשות ביקשה “כי בית הדין יברר את מעמדם של ההקדשות שנזכרו בהחלטת המינוי מיום 2/11/2018 [מינוי מנהל מיוחד להקדשות] ויורה, ככל שימצא לנכון, כי מדובר בנכסי הקדשות דתיים“. הממונה לא הגישה טיעונים עובדתיים או משפטיים לגוף מעמד ההקדשות. הנימוק לבקשה הוא טענות חדשות שהעלו העמותות “שלא הובאו לפתחו של בית הדין הנכבד אשר דן בהקדשות הוועד הכללי זה כמאה שנה”. כדי “[…]לאפשר למנהל המיוחד לפעול בהם ללא קושי”, יש צורך לברר באופן מוסמך את מעמד ההקדשות שניתנו לניהולו.
  2. המנהל המיוחד להקדשות, המשיב 1, הודיע בכתבי טענותיו כי הוא מצטרף לבקשת הממונה למתן פסק דין הצהרתי שהוגשה בהליך זה, והוא מפרט את ההקדשות הדתיים ונכסיהם הקשורים לאשכולות הקדשות הוועד הכללי ואוצר החסד קרן שמואל ומוּכרים לו. ואלה שמות ההקדשות לפי סדר ייסודם הכרונולוגי: הקדש שכונת בית דוד (רייז); הקדש שמעון הצדיק; הקדש כנסת א’; הקדש כנסת ב’; הקדש כנסת ג’; הקדש ברנט; הקדש עטלזון; הקדש אטינגר; הקדש סבוראי.

המשיב 1 מציין כי בעניין הקדש שכונת בית דוד ניתן כבר פסק דין הקובע שהוא הקדש דתי (פרשת הקדש בית הרב), ועל כן אין צורך להידרש אל הקדש זה. באשר להקדשות הכוללים ארבעה נכסים, שצוינו בבקשת הממונה שבה נפתח הליך זה ולא נמנו לעיל, הוא מציין כי הממונה הגישה בהמשך בקשת תיקון, לגרוע הקדשות אלו מבקשתה, משום שהתברר שהם הקדשות ציבוריים שאינם בסמכות בית הדין, ובית הדין אישר את בקשת התיקון (31/01/2023). ואלה שמות ההקדשות הקשורים לאשכולות הקדשות הוועד הכללי ואוצר החסד, ונמחקו מן הבקשה: הקדש יצחק הילולא; הקדש לוואי; הקדש דבורה אש-שאפר. לגבי הקדשות לוואי ודבורה אש-שאפר נמצאו מסמכים המלמדים כי ההקדש נוצר בפני נוטריון ציבורי. לגבי הקדש הילולא לא נמצאו בשלב זה מסמכים המלמדים על ייסוד הקדש, ועל כן לא נביע דעה לגבי מעמדו של הקדש זה.

המשיב 1 הגיש טיעונים בכתב וצירף אליהם נספחים רבים. עמדתו מפורטת ומנומקת. הוא ניתח את העובדות הרלוונטיות וקִיים דיון סדור בכל ההיבטים המשפטיים. בכלל האמור הסתמך המשיב 1 על פסיקות בתי הדין הרבניים ופסיקת בתי המשפט. הוא הביא גם את עמדת היועץ המשפטי לממשלה בהליכים קודמים והראה כי גם לעמדת היועץ המשפטי לממשלה – עמדה שנדחתה בפסק הדין בפרשת הקדש בית הרב – יש לקבוע כי כל ההקדשות שבעניינם התבקש סעד בהליך זה הם הקדשות דתיים בסמכות בית הדין הרבני.

כך באשר לשכונות כנסת ישראל, טוען המשיב 1 כי לאור העובדות שפירט וכל הגישות המשפטיות שהוא הביא בעמדתו הכתובה, כל שלושת ההקדשות של שכונות כנסת הם הקדשות דתיים מובהקים. נעשה לגביהם כינון מחדש (החלטת בית הדין משנת 1943); גם בלעדי כינון מפורש מחדש, התייצבות האפוטרופסים בבית הדין ובקשת שיפוטו מספיקים כדי לכונן את ההקדשות כדתיים; ההקדשות לא נרשמו כאזרחיים על פי פקודת ההקדשות לצרכי צדקה, 1924; ולפי פסק הדין בפרשת הקדש בית הרב כלל לא נדרש כינון מחדש כדי להביא את ההקדשות הללו לגדרי סמכות בית הדין. לפי דברי המשיב 1, גם לפי גישת היועץ המשפטי לממשלה, הדורש אינדיקציה מפורשת לאומד דעתו של המקדיש המקורי שההקדש יתנהל על פי הדין הדתי, כדי ליתן תוקף לכינון מחדש של ההקדש בפני בית הדין הרבני – קיים אומדן דעת כאמור לגבי שלושת הקדשות שכונות כנסת ישראל. המשיב 1 סבור כי הניתוח המשפטי לגבי הקדשות שכונת כנסת ישראל חל גם לגבי הקדש שמעון הצדיק. באשר להקדשות יעקב ולינא ברנט, עטלזון, אטינגר וסבוראי – אלו נוסדו בפני בית הדין הרבני, ועל כן הם הקדשות דתיים בשיפוט בית הדין הרבני.

  1. המשיב 2 לא הגיש טיעון בכתב בתשובה לגוף הבקשה שבפנינו, אך עמדתו לעניין ההקדשות שלגביהן התבקש פסק הדין ההצהרתי בהליך זה עולה מתוך כתב תביעת המשיב 2 למינוי נאמן בבית המשפט המחוזי בירושלים ת”א 35509-01-23. לשיטת המשיב 2: (א) הקדש שמעון הצדיק נוצר בפני בית הדין השרעי. אין די בקיום הליכים בבית הדין הרבני כדי לסווגו דתי. לכן זהו הקדש ציבורי; (ב) הקדש שכונת בית דוד נוצר בפני בית הדין השרעי. לא נמצאה אינדיקציה מפורשת לאומד דעת המקדיש כי יהיה הקדש דתי; (ג) הקדש שכונת כנסת א’ נוצר בפני בית הדין השרעי. לא נמצאה אינדיקציה מפורשת לאומד דעת המקדיש כי יהיה הקדש דתי. לכן זהו הקדש ציבורי; (ד) הקדש שכונת כנסת ב’ נוצר בפני בית הדין השרעי. לא נמצאה אינדיקציה מפורשת לאומד דעת המקדיש כי יהיה הקדש דתי. לכן זהו הקדש ציבורי; (ה) הקדש שכונת כנסת ג’ נוצר בפני בית הדין השרעי. עניינו נמצא בבירור, ואין בינתיים למשיב 2 עמדה לגביו; (ו) הקדשות יעקב ולינא ברנט הם הקדשות דתיים בסמכות בית הדין; (ז) הקדש עטלזון הוא הקדש דתי בסמכות בית הדין; (ח) הקדש אהרן אטינגר היה רשום כהקדש לעניים לפני כינונו על ידי יורשיו כהקדש דתי בפני בית הדין; אין אינדיקציה כי ההקדשה המקורית נעשתה בפני בית הדין ואין גם אינדיקציה לאומד דעת המקדיש שההקדש יהיה דתי. לכן זהו הקדש ציבורי שאינו דתי; (ט) הקדש משה סבוראי הוא הקדש דתי בסמכות בית הדין.
  2. המשיבה 3, היועצת, לא הגישה טיעון בכתב בתשובה לגוף הבקשה, אולם עמדתה עולה מתגובה המדינה לבקשת המנהל המיוחד להקדשות בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת”א 35509-01-23). המשיבה 3 סבורה שהקדש שכונת כנסת א‘ הוא הקדש ציבורי מן הטעמים שיפורטו להלן. לגבי יתר ההקדשות שצוינו לעיל, אלו שנוסדו בפני בית הדין השרעי, הם הקדשות דתיים בשל הנסיבות העובדתיות הספציפיות שיפורטו להלן. אלו שנוסדו בפני בית הדין הרבני, הם הקדשות דתיים מכוח סימן 53(3) לדבר המלך במועצה.

דיון והכרעה

  1. בהליך זה לא נדון בהקדשות שנוצרו לפי פקודת ההקדשות לצרכי צדקה, 1924. פקודה זו נחקקה כדי לאפשר כינון הקדש אזרחי, שלא על פי הדין הדתי. כל ההקדשות שיש להם זיקה ל”ועד הכללי כנסת ישראל” ול”אוצר החסד קרן שמואל” ועניינם יידון בפסק דין זה, נוסדו לפני תחילת חוק הנאמנות, התשל”ט–1979. סעיף 44(א) לחוק הנאמנות קובע כי הקדש שהיה קיים ערב תחילתו של החוק לפי פקודת ההקדשות לצרכי צדקה יראוהו כהקדש ציבורי ויחולו עליו הוראות החוק. אין הוראה דומה לגבי הקדשות דתיים שהוקמו לפני תחילת חוק הנאמנות. ממילא חל על הקדשות אלו הדין אשר היה קיים לפני חקיקת חוק הנאמנות. הסמכות הייחודית לדון בכל נושא הנוגע ליצירתו או להנהלתו הפנימית של הקדש רבני שנוסד או אושר בפני בית הדין הרבני לפני תחילת חוק הנאמנות נתונה לבית הדין הרבני (סימן 53(3) לדבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922–1947, להלן – סימן 53(3) לדבר המלך; ע”א 5407/91, בש”א 189/93 אגודת ישיבת מדרש פורת יוסף נ’ שאולוף, פ”ד מז(3) 265, 270 (להלן – פרשת שאולוף); ע”א 5444/95 עמותת בני מוטרנות הגליל נ’ הארכיבישוף סלום, פ”ד נא(4) 811, 824–825 (1997); ע”א 11593/05 היועץ המשפטי לממשלה נ’ הקדש העדה הספרדית בעיה”ק צפת ומירון (2006), פסקה 8 לפסק הדין; ה”פ (ירושלים) 315/97 בורוכוב נ’ הרב אליהו בקשי דורון (1999)).

ואקף של יהודים שנוסד בפני בית דין שרעי וכונן מחדש בפני בית הדין הרבני מצוי בגדרי שיפוטו של בית הדין בכל עניין הנוגע ליצירתו ולניהולו הפנימי (ע”א 27/49 מרדכי לבנון נ’ אברהם אלמליח, פ”ד ג 68 (1950) (להלן – פרשת לבנון); בד”מ 5257/94 מרדכי פודהורצר נגד יצחק קופרשטוק (1996), להלן – פרשת פודהורצר). אם ההקדש נוצר על ידי יהודים בפני בית דין שרעי – שהוא בית דין דתי – לפני תחילת חוק הנאמנות ולא נדון מעולם מאז בפני בית הדין הרבני, עשויה להיות סמכות מקבילה לדון בענייני הקדש זה הן לבית הדין הרבני והן לבית המשפט המחוזי על פי סמכותו השיורית לפי סעיף 40(2) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד–1984 (ולא על פי חוק הנאמנות(!); פרשת שאולוף, עמ’ 273–275; ע”א 2364/04 יאלי הרן נ’ הקדש קרן המנוח יצחק גבריאלוביץ ז”ל (2010), פסקה 9). ההקדשות נושא בקשה זו אינם כלולים בקטגוריה האמורה, ועל כן בפרשה שלפנינו אין צורך לדון בהיתכנות הסמכות המקבילה.

הקדשות שכפפו עצמם לשיפוטו של בית הדין הרבני במועד מאוחר ליצירתם לראשונה נתונים גם הם לשיפוט בית הדין (יעקב מירון, השיפוט בענייני הקדשות, הפרקליט מה, א’ עמ’ 208; תיק (רבני גדול) 810397/1 הקדש בית יהודה נ’ המפקח על ההקדשות בבתי הדין הרבניים (2017)). דבר המלך במועצה על ארץ ישראל, 1922, קבע שסמכות בתי הדין הרבניים תהיה לגבי “ואקף או הקדש” שנוסדו בפני בית הדין הרבני, בלי להגביל את דרך הייסוד. הכוונה הייתה שגם ואקף שנוסד לטובת יהודים באופן חוקי כבר בתקופה העות’מאנית, ונאמניו הביאוהו לאישור בית הדין הדתי של העדה – יהיה אותו ואקף בסמכותו של בית הדין לעניין יצירה וניהול פנימי. כאשר בית הדין הרבני דן בעניין ואקף של יהודים – הקדש נושן אשר נוסד בתקופת שלטון האימפריה העות’מאנית בארץ ישראל – וקיים “דבר מה נוסף” אשר יכול ללמד כי בית הדין נתן תוקף לוואקף אף במשתמע, קיימת חזקת התקינות כי בית הדין כונן לפניו מחדש את ההקדש. עובדת הכינון מחדש יכולה להיתמך על ידי צירוף אומד דעת המקדיש או נסיבה עובדתית אחרת המלמדת על אותו “דבר מה נוסף”. הנטל להוציא הקדש כזה מגדרי סמכות בית הדין מוטל על המתנגד לסמכות הנמשכת של בית הדין (פרשת הקדש בית הרב, פסקה 48).

עמדת היועץ המשפטי לממשלה היא כי ניתן להרחיב את הלכת לבנון שהכירה באפשרות של כינון מחדש של הקדש על ידי בית דין דתי, באופן שיוכר כינון מחדש של הקדש שנוצר בתקופת השלטון העותומאני גם למצבים בהם יוצר ההקדש לא פנה בבקשה לכונן מחדש את ההקדש ולא נפל פגם בכינון הראשוני אולם קיימת אינדיקציה ברורה בדבר אומד דעתו של המקדיש. בית המשפט העליון רשם את עמדת היועץ בפרשת קנפלר (ע”א 234/16 ברוך יששכר קנפלר נ’ אברהם ברגמן ואח’ (27/7/2017)).

בית הדין המיוחד בפרשת פודהורצר פסק בדעת הרוב כי בתי הדין הרבניים אינם מוסמכים לדון בהקדשות של יהודים שנוסדו לפני בתי הדין השרעיים לפני תחילת דבר המלך, אלא אם הם כוּננו מחדש לפני בית הדין הרבני. ברם בפסק הדין של מותב זה בפרשת הקדש בית הרב הראינו כי פסק הדין של בית הדין המיוחד אינו בגדר “הלכה” מחייבת. עוד הוכחנו על פי פסיקה של בית המשפט העליון כי פקודת בתי הדין האזרחיים והדתיים (שיפוט), תקפה לכל דבר ועניין, מכוח סימן 57 לדברי המלך במועצה, המאפשר הרחבת סמכויות של בתי הדין הדתיים באמצעות פקודה. הראינו כי נעלמו מבית הדין המיוחד בפרשת פודהורצר דבר המלך במועצה (תיקון), 1947, שתיקן את סימן 40 ו-43 לדברי המלך במועצה על א”י, ובכך ביטל את תוצאות פסק הדין של מועצת המלך בפרשת ליפשיץ נ’ ולירו (עמ”ה 24/45 ליפשיץ נ’ ולירו פ.ל.ר. 1947, כרך 14, עמ’ 437 (1947)), שעליו הסתמכה דעת הרוב בפרשת פודהורצר. הראינו כי נעלמו מעיני בית הדין המיוחד הוראות דבר המלך במועצה (תיקון), 1939, שנתן תוקף לפקודת העדות הדתיות (ארגון) ולתקנות כנסת ישראל שהותקנו מכוחה. החל בתחילת פקודת בתי הדין האזרחיים והדתיים (שיפוט), 1925 (להלן – פקודת השיפוט), מוסמך בית הדין הרבני לדון בכל עניין הנוגע להנהלתו של ואקף של יהודים שנוסד בפני בית הדין השרעי בתקופת השלטון הטורקי ולא כונן בהמשך בפני בית הדין הרבני, ובלבד שיוצר הוואקף או רוב נאמניו לא הפכוהו להקדש צדקה אזרחי על פי פקודת ההקדשות בתוך 18 חודשים לתחילת פקודת בתי הדין (שיפוט) (פרשת הקדש בית הרב, פסקאות ‏58–‏64). מכאן אפשר להבין הכיצד הראי”ה קוק, נשיא הרבנות הראשית לארץ ישראל, יישם את הוראות פקודת השיפוט לגבי הקדשות שכונת כנסת ישראל בפסק דין שנתן ביום כ”ח בתשרי התרצ”ב בענייני הניהול הפנימי של הקדשות אלו, באומרו: “[…] והיות ולפי פקודת סמכות בתי המשפט האזרחיים והדתיים 1925 יש לנו הסמכות המלאה לדון בעניני ההנהלה הפנימיים של הקדשות יהודים שנעשו לפני 1922 לפני בתי המשפט השרעים” (ראו להלן בפסקה הדנה בהקדש שכונת כנסת א’).

כזכור, דחינו את עמדת היועצת בפרשת הקדש בית הרב. היא והמשיב 2 לא הגישו ערעור לבית הדין הגדול, ופסק הדין הפך חלוט. בהליך שלפנינו קיימת חזרה של המשיב 2 על עמדתו בפרשה הקודמת. היועצת “ויתרה” על עמדתה המקורית, כפי שחשבה שיש להחילה בפרשת הקדש בית הרב, לגבי מרבית ההקדשות שעניינם נדון בהליך זה. היא חוזרת על עמדתה רק לגבי הקדש שכונת כנסת א’. גישת היועצת מוקשית. כפי שאמרנו בפרשת הקדש בית הרב, אין להלום פגיעה ביציבות המשפטית, בוודאי בלי הצדקה משמעותית. פתיחת טענות נגד סמכות השיפוט של בית הדין הרבני בעניינו של הקדש שכונת כנסת א’, לאחר כמעט מאה שנה שעניינו נדון במהלכן פעמים רבות בבתי הדין הרבניים, פוגעת ביכולתם של מנהלי ההקדשות להסתמך על החלטות שיפוטיות של בית הרבני ולכלכל את צעדיהם בהתאם. “בהתנהלות זו אף יש כדי לעורר קושי מטעמים של יעילות שיפוטית – בהביאה להתארכות ניכרת בפרק הזמן הנדרש לפתרון הסכסוך בין בעלי הדין, וליצירת מגבלות בהבאת ראיות רלוונטיות, שהן פועל יוצא של חלוף הזמן” (ע”א 4232/10 עזבון המנוח פאוזי כנעאן ז”ל ואח’ נ’ מחמוד יחיה (2011)‏‏, פסקה 22).

להלן נבחן את סיווגם של נכסי ההקדשות בהתאם לעקרונות המשפטיים שתוארו לעיל. כדי לא להאריך שלא לצורך, נתייחס רק לעניינים הנדרשים לצורך סיווג ההקדשות, ולא נתייחס למטרות ההקדשות או לאפוטרופוסים שמונו להם, ככל שאלו אינם נדרשים לצורך הסיווג.

על הוועד הכללי כנסת ישראל לצדקת רבי מאיר בעל הנס

  1. בשנת התרכ”ו (1866) הקימו מנהיגי היישוב הישן בירושלים ועד משותף בשם “ועד כל הכוללים“. מטרתו הייתה לאחד את קרעי הפירוד בין הכוללים, שנוצר בשל אינטרסים מנוגדים שהיו לכל כולל. הוועד החדש אִפשר לכל כולל לשמור על עצמאות באשר לחלוקת הכסף ליחידים ונושאים פנימיים אחרים. בכולל המאוחד השתתפו כל הכוללים האשכנזים, פרושים וחסידים כאחד. המוסד המשותף נועד לצורך סידור יעיל של “החלוקה” ולשם הגנה משותפת על האינטרסים של כל האשכנזים – ייצוג מול השלטונות, בעיקר בכל הנוגע לתשלומי מיסים, מדיניות פנים-קהילתית, התמודדות עם מגפות, התנכלויות מצד השכנים וכדומה.

הוועד הוקם בעידודו של רבָּהּ של ירושלים, רבי שמואל סלאנט, ובתמיכתו הרוחנית של הרב מקאליש, רבי מאיר אויערבך, בעל “אמרי בינה”. הרוח הפעילה ויוזם הוועד המאוחד היה הרב יוסף ריבלין, ששימש במשך שנים, מהקמתו ועד לפטירתו, מנהל ומזכיר. עמידתם של אישים אלה בראש הוועד הקנתה לו יוקרה ומעמד ומשכה אליו תורמים רבים מהארץ ומהעולם, והם הקדישו לו סכומי כסף רבים ואף נכסים המשמשים אותו עד ימינו להקדשות. מעמד הקדשות אלו הוא נושא דיוננו בהליך זה.

 ועד כל הכוללים איגד תחתיו את הקהילות האשכנזיות שפעלו בארץ ישראל, ובעיקר בירושלים, בתקופת היישוב הישן מהמאה ה-19. הוועד שימש למעשה נציגות רשמית של הקהילות האשכנזיות בארץ ישראל וטיפל בכל צורכיהן, כולל תמיכה בעניים, הקמת ארגוני צדקה וחסד, הקמת מוסדות חינוך ותלמוד תורה, תשלום שכרם של רבנים ודיינים, ובהמשך גם הרחבת היישוב היהודי בירושלים ומחוצה לה.

הרב מאיר אויערבך והרב שמואל סלאנט היו מוכרים כרבנים הראשיים של העדה האשכנזית (“חכם באשי”), אף שלא קיבלו מינוי רשמי מן השלטון הטורקי. הרבנים הראשיים ובית הדין שעל ידם פיקחו על הקדשות היהודים. כל אחד מראשי העדות הדתיות באימפריה העוֹתְ’מָאנִית היה ממונה על הקדשות העדה (אוריאל הד, מוסדות האימפריה העוֹתְ’מָאנִית, אקדמון (תשמ”ה), עמ’ 114;KHAYAT, HABEEB ALBERT, WAQFS IN PALESTINE AND ISRAEL – FROM THE OTTOMAN REFORMS TO THE PRESENT, (PhD Dissertation, the American University, Washington DC (1962), הערה 80, עמ’ 32; דוכן, דיני קרקעות, הערה 74, עמ’ 70).

בשנת 1869 הוחלף שם “ועד כל הכוללים” ל“ועד הכללי כנסת ישראל”. בהמשך שימשו השם “ועד כל הכוללים” והשם “ועד הכללי כנסת ישראל לצדקת רבי מאיר בעל הנס” בערבוביה וגם זה לצד זה. כפי הנראה, החל משנת התרנ”ו (1896) הופסק אט-אט השימוש בכינוי “ועד כל הכוללים” והתבסס השימוש בשם “ועד הכללי כנסת ישראל לצדקת רמבעה”ן” (להלן – הוועד הכללי או הוועד). בשנת 1919 התאגד הוועד לראשונה כאגודה עות’מאנית, ובשנות ה-80 למאה הכ’ היה לעמותה (פרשת הקדש בית הרב, פסקאות 36–38, והאסמכתאות שם ובמקומות נוספים באותו פסק דין; ראו גם מנחם פרידמן, חברה במשבר לגיטימציה: היישוב הישן האשכנזי, 1900–1917, מוסד ביאליק, במיוחד בעמ’ 90–115). בין מנהלי הוועד הכללי נמנו הרבנים זיסקינד שחור, שמואל מוני זילברמן, אלימלך פרלמן ויוסף ריבלין, ועל משמעות הדבר לענייננו יפורט להלן.

בפסק הדין בפרשת הקדש בית הרב הארכנו להוכיח את מרכזיותו של הוועד הכללי בחיי היישוב הישן בארץ ישראל לפני העליות הראשונות לארץ ישראל ובמהלכן. הוועד הכללי היה המוסד העליון של היישוב הישן האשכנזי (משה עקיבה דרוק, שלשה דורות בירושלים (תשל”ח), עמ’ 133). הרבנים שהנהיגו את ממסד היישוב הישן האשכנזי, שכלל את מנהלי המוסדות ומנהלי הישיבות הקשורים בוועד הכללי, הזמינו את הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שישב בלונדון, לכהן כרבה האשכנזי של ירושלים. הוועד הכללי היה אחד הגופים המשמעותיים ביותר, אם לא המשמעותי ביותר, שדחף להקמת הרבנות הראשית לארץ ישראל. מקובל לומר כי לפני הקמת המדינה שימשה ההסתדרות הציונית העולמית מעין “ממשלה שבדרך“. בדומה אפשר לומר כי הוועד הכללי היה מעין “ממשלה שבדרך” של היישוב הישן היהודי עד להקמת הרבנות הראשית והתבססותה. מנהלי הוועד הכללי היו אישי ציבור בעלי הגוון “הממלכתי” ביותר של העדה האשכנזית ביישוב הישן.

הוועד הכללי היה הגורם שמימן את פעילותם של בתי הדין האשכנזיים ושילם את משכורות רבני העדה האשכנזית. חלק מהם, שישבו בבתי הדין של העדה האשכנזית במסגרת הוועד הכללי היו חברים במועצת הרבנות הראשית לארץ ישראל שהוקמה בעידוד הנציב העליון הבריטי. כך למשל הרב צבי פסח פראנק, שכיהן כדיין בבית הדין הפרושי של היישוב הישן בירושלים, עמד בראש בית הדין ירושלים של הרבנות הראשית.

לא זו בלבד שכל המקדישים נמנו על אנשי היישוב הישן בירושלים, והיו שומרי תורה ומצוות באופן מוקפד, אלא היו גם ראשי הוועד הכללי. ההקדש נעשה בפני בית הדין השרעי בשל דרישות החוק העות’מאני. בעניינים שלא דרשו את מעורבות החוק העותמאני נהגו אנשים אלו בהתאם לדין הדתי, ותחת שיפוט בתי דין שדנו לפי הדין הדתי.

על אוצר החסד קרן שמואל

  1. הוועד הכללי פעל בתחומים ציבוריים מגוונים, ואנשי הוועד חילקו אותם לעשרים ושש קטגוריות (אלעזר הורביץ, מוסד היסוד: תולדות ועד הכללי כנסת ישראל, ירושלים התשי”ח, עמ’ 32–51, להלן – הורביץ, מוסד היסוד). אחת הקטגוריות הייתה “מפעלי גמ”ח למסעד, פרנסה ולבניין” – הוועד ניהל קרנות גמ”ח לעניים שנזקקו להלוואה לצרכים שונים, ובעיקר לפתיחת בתי עסק ומסחר או לבניית בית או שכירת דירה. אחת מקרנות אלה הייתה “אוצר החסד הכללי” שהוקמה בשנת התרס”ו (1906) במלאת לרבי שמואל סלאנט 90 שנה, ולאחר פטירתו (1909) הוקדשה על שמו ונקראה “אוצר החסד קרן שמואל” (פנחס גראייבסקי, זכרון לחובבים הראשונים א (1926), מאגר אוצרות התורה עמ’ 917; דב נתן ברינקר, אוצר החסד קרן שמואל, ירושלים (1940), עמודי פתיחה ועמ’ 37, להלן – אוצר החסד). קרן זו העניקה הלוואות בתנאים נוחים ללא ריבית לשנים רבות לנצרכים בני כל העדות, ובמיוחד למטרות של חיזוק מלאכה ומסחר, שכר דירה, בניין וכדומה (הורביץ, מוסד היסוד, עמ’ 50).

שכונת קריית שמואל הייתה המפעל הגדול הראשון שבו עסקה חברת גמילות החסדים ‘אוצר החסד קרן שמואל’. הקרן רכשה את קרקעות השכונה בשנת 1924 כדי לבנות עליהן שכונה אשר תישא את שמו של הרב סלאנט שהלך לעולמו בשנת 1909. הרב ברינקר מוסר כי “בכדי שעניני השכונה יתנהלו בסדר חוקי ובאורח משפטי היה צורך ליסד אגודה הדדית של חברי השכונה, בהתאם לתקנות שעובדו לפי פקודת האגודות ההדדית של הממשלה, והאגודה נרשמה כחוק על ידי רושם החברות הממשלתי ביום 6 לספטמבר 1929 [פקודת האגודות ההדדיות, 1920, הוחלפה בהמשך על ידי פקודת האגודות השיתופיות, 1933]. אחרי אִשור האגודה בתור אישיות משפטית נעשה חוזה בין חברת ‘גמילות חסדים אוצר החסד קרן שמואל‘ שגם היא חברה מאושרת ובין ‘קרית שמואל חברה הדדית בערבון מוגבל‘ בדבר מתן הלואות לבונים בקרית שמואל” (אוצר החסד, עמ’ 89). בשלב כלשהו, שאינו ידוע לנו ואינו דרוש להליך שלפנינו, “אוצר החסד קרן שמואל” התאגד לפי החוק העות’מאני על אגודות (1909), והודעה על ייסודה נמסרה למשרד הפנים (תיק מס’ 11/196). האגודה העות’מאנית נרשמה כעמותה לפי חוק העמותות, התש”ם–1980, ביום 30/8/1984. כאמור, צו פירוק ניתן לעמותת אוצר החסד.

 אבן הפינה לבניית השכונה הונחה בשנת התרפ”ט (1929) במעמד עם רב ורבנים, ובראשם הרב הראשי לארץ ישראל, הרב אברהם יצחק הכהן קוק. בתחילה הלוותה הקרן כספים למתיישבים אשר נרשמו מראש כחברים בחברת קריית שמואל, ולאחר שנים ספורות החזירו החברים את חובם לקרן החסד, וכך הפכו לבעליהם של הבתים בשכונה. מנהלי חברת קריית שמואל, מייסדי השכונה, ייחדו מראש מגרשים להקמת בית כנסת, תלמוד תורה וכן חנויות מספר. בשנת 1930 החליט ועד השכונה לפנות להקמתו של בית כנסת ומרכז רוחני ראוי לשמו במרכז השכונה, על המגרש שיועד לכך מיום הקמתה. טקס הנחת אבן הפינה לבית הכנסת ‘אוהל רבקה‘ על שם הנדבנית רבקה רוטברג, אשר תרמה רבות למפעליו השונים של הוועד הכללי והשתתפה אף ביוזמה זו, נערך בשנת 1932 בהשתתפות הרב קוק. כדי לציין את חשיבותו של המעמד שבו תחל בנייתו של בית הכנסת הראשון בשכונה הנושאת את שם הרב שמואל סלאנט, הובאו לטקס אף תלמידי ישיבת עץ חיים, שייסד הרב סלאנט עצמו, כתשעים שנה קודם לכן (ראובן גפני, מקדש מעט: בתי כנסת מוכרים ונסתרים בירושלים, יד יצחק בן-צבי (2004), עמ’ 120–122; יהושע בן אריה, ירושלים היהודית החדשה בתקופת המנדט: שכונות, בתים, אנשים, יד יצחק בן-צבי (2011), 358–361; זלמן אטינגר (עורך), דובב שפתי ישנים: לזכרו של דב אטינגר הי”ד, עמ’ 258, להלן – אטינגר, דובב).

מנהלי אוצר החסד קרן שמואל פנו אל בית הדין הרבני בירושלים וביקשו שבית המדרש אוהל רבקה שנבנה עבור דיירי שכונת קרית שמואל, ועל פי תעודת רישום של משרד ספרי האחוזה שייך לאוצר החסד, יהיה הקדש. בית הדין נעתר לבקשה והוציא ביום כ”ז בסיון התש”א שטר הקדש לגבי הקרקע והבניין שעליו, ועל פיו הריהו “הקדש עולם לבית מדרש לתורה ולתפילה“, בהתאם לתנאים שפורטו שם. לא התבקשנו לתת סעד בהליך זה בעניין הקדש בית הכנסת אוהל רבקה, אולם ברור שמדובר בהקדש דתי שנוסד בפני בית הדין, והוא בשיפוט ייחודי של בית הדין הרבני בכל עניין הנוגע ליצירתו ולניהלו הפנימי. ההקדש הרלוונטי לענייננו וקשור לאוצר החסד הוא הקדש משה סבוראי, ועניינו יידון להלן.

מכאן נפנה לדיון פרטני לגבי הקדשות האשכולות שהתבקשנו לתת סעד בעניינם, והדיון ייערך לפי הסדר הכרונולוגי של ייסודם.

הקדש שכונת בית דוד (רייז) (התרל”ד–1874)

  1. ר’ דוד רייז ורעייתו מינה היו מגדולי תומכי חכמי התורה והישיבות של היישוב הישן בשנות השישים והשבעים של המאה הי”ט. הם הקימו הקדשות דתיים בנכסי מקרקעין שלהם, הקדשות שכל אחד מהם יוכל לשמש “קרן קיימת” לאורך ימים ושנים, לטובת לומדי התורה בני היישוב הישן, מעניי העדה האשכנזית. ר’ דוד רייז היה איש אמונם של גדולי ירושלים וראשי הכוללים האשכנזים באותם ימים.

שכונת בתי ההקדשבית דוד” היא אחת השכונות הראשונות שנבנו בירושלים החדשה שמחוץ לחומות. ביום 20/8/1874 נערך בבית הדין השרעי שטר הקדש על ידי ר’ דוד רייז במסגרתו הקדיש את הקרקע, הידועה כיום כגוש 30050 חלקה 21 בירושלים, רח’ הרב קוק 9 ירושלים, שעליה נבנה המבנה הידוע כשכונת בית דוד, ולימים נבנה על חלק מקומתו השנייה “בית הרב קוק“. ההקדש הוא לטובת עניי העדה האשכנזית בירושלים. ר’ דוד רייז מינה ארבעה נאמנים, והייתה להם זיקה מובהקת לוועד הכללי ולניהול העדה האשכנזית בירושלים. הם ניהלו את כוללי היישוב הישן לפי אורח החיים שהיה מקובל בירושלים. ר’ דוד רייז עצמו היה חבר המועצה הגדולה של הוועד הכללי אשר קידם את בניין השכונות מחוץ לירושלים העתיקה ותמך בהקמת יישובים חדשים ובעבודה חקלאית. ר’ מאיר אויערבך, הרב הראשי לעדת האשכנזים, ור’ דוד רייז נמנו בתוך הראשונים שתמכו כספית בקרנות שהקים הוועד הכללי לצורך מתן הלוואות לבניין בתים ולעבודת האדמה. ר’ דוד רייז קבע בשטר הוואקפיה כי הנאמנים יהיו “רבנים” מהעדה האשכנזית בירושלים ומחליפיהם יאושרו בכתב על ידי הממונה על הקדשות העדה ובחתימת ידם של הרבנים, מנהיגי העדה. הרבנים הראשיים וראשי בית הדין של העדה האשכנזית באותם ימים היו הרב שמואל סלאנט והרב מאיר אויערבך.

הקדש שכונת בית דוד כונן מחדש במעמד חנוכת בית הרב במעמד הרבנים הראשיים לארץ ישראל. דרך הכינון מחדש הוסברה בפסיקתנו בפרשת הקדש בית הרב. קבענו כי יוצר ההקדש, ר’ דוד רייז, היה מעוניין כי ההקדש יהיה דתי, וינוהל על פי הדין הדתי. פסקנו כי אין כל ספק-ספקא כי רצונו היה שענייני ניהול ההקדש יידונו לפני בית הדין הדתי של עדתו באמצעות חכמיו ורבניו. עוד פסקנו כי סמכות בית הדין הרבני לדון בענייני הניהול הפנימי של ההקדש מוקנית לו גם מכוח פקודת השיפוט וגם מכוח תקנות כנסת ישראל.

המשיב 2 טען בתביעתו למינוי נאמן שהגיש לבית המשפט המחוזי שהקדש שכונת בית דוד הוא הקדש ציבורי וכך גם טענה המשיבה 3 בפרשת הקדש בית הרב. ברם עמדתה העדכנית של המשיבה 3, כעולה מתגובת המדינה לבקשת המנהל המיוחד להקדשות, שהיא מסכימה כיום, לאחר שפסיקתנו הפכה חלוטה, שהקדש זה הוא הקדש דתי.

הקדש שכונת בית דוד הוא אפוא הקדש דתי וכל עניין הנוגע לניהולו הפנימי הוא בשיפוט בית הדין הרבני. כך כבר פסקנו בפרשת הקדש בית הרב.

הקדש שמעון הצדיק (התרל”ו–1876)

  1. “שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה” (משנה אבות א, ב). הוא נקבר על פי המסורת במערה המצויה במדרון הצפוני של נחל יהושפט (ואדי ג’וז) בצד דרך המלך המובילה משער שכם צפונה. בשנת 1876 רכשו קהילות הספרדים והאשכנזים בירושלים את המערה והקרקע שסביבה בשטח כולל של כ-16 דונם (להלן – מתחם הקבר או המתחם). הבעלות על המתחם נרשמה בחלקים שווים על שם החכם באשי הרב אברהם אשכנזי ועל שם הרב הראשי ואב”ד העדה האשכנזית הרב מאיר אויערבך, שכיהן לצד הרב שמואל סלאנט ברבנות ירושלים (פנחס גראייבסקי, ספר הישוב, התרצ”ט, עמ’ 36; מגנזי ירושלים ג, התר”ץ, עמ’ 18; אריה יהודה, גאולת מערת שמעון הצדיק והשטח מסביבה, ירושלים – רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה ג’ (תשי”א), עמ’ קנה–קנט; יעקב גליס, מגדולי ירושלים, ספריית ראשונים (תשכ”ז) עמ’ נ”ו; אנציקלופדיה לתולדות חכמי ארץ-ישראל, המכון לחקר ירושלים ומוסד הרב קוק (1974), עמ’ מא; יהושע בן אריה, עיר בראי התקופה: ירושלים החדשה בראשיתה, יד יצחק בן צבי (תשל”ט), 39–41, 253–259; אמנון כהן ואח’, יהודים בבית המשפט המוסלמי: המאה התשע-עשרה, יד יצחק בן צבי (2003) עמ’ 19, הערה 21 (להלן – אמנון כהן, יהודים); יאיר פז, נסיגה יהודית בירושלים בתקופת המנדט: שכונות שמעון הצדיק וכפר השילוח, בתוך: ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כח (ספר טדי קולק) (2007), 427–443; ע”א 459/79 הוועד הכללי לכנסת ישראל נ’ זוהרי אחמד אל איובי, לה(4) 188 (1981); רע”א 2401/21 סאמי ג’אעוני נ’ נחלת שמעון בע”מ (2022)).

רכישת המתחם אִפיינה את המגמה החדשה של רכישת קרקעות על ידי יהודים בשטחים שמסביב לחומות העיר העתיקה של ירושלים. המשפט המוסלמי לא הכיר בישויות משפטיות ערטילאיות (אברהם טננבוים ואברהם קפלן, מקרקעי הקדש יהודיים בישראל – מבוא היסטורי, חברתי ומשפטי, מקרקעין ב/6, 3, 9 (נובמבר 2003); אריה שפיצן, ‘האישיות המשפטית’ והקדשים יהודיים בירושלים של סוף המאה התשע־עשרה, קתדרה 19, עמ’ 73 (1981), להלן – שפיצן, הקדשים). על כן אירע שהקדש שנועד לקהילה הוסב לידיים פרטיות של יהודים, תופעה שהביאה לטשטוש גבולות בין רשות היחיד לרשות הרבים. הרכישה נרשמה בספרי האחוזה העות’מאניים כחוק, אך הרוכשים קבעו במפורש כי זהו הקדש שנועד לכלל העדה היהודית, ספרדים ואשכנזים (אמנון כהן, יהודים, עמ’ 32). במסמכי הוואקפיות שנערכו לאחר פטירתם של הרבנים הראשיים הנ”ל נאמר כי הם קנו את המקרקעין בכספי הקדשות ועבורם בהתאם לשטר נזאמי (כינוי למערכת השיפוט האזרחית שהוכנסה בעקבות ה”תיקונים” (טנזימאט) במִנהל העות’מאני במאה הי”ט), שתאריכו הוא 27 במרס 1876 (אמנון כהן, יהודים, עמ’ 51 ושם הערה 13).

הוואקפיה נרשמה בסיג’ל (רישומי בית הדין השרעי של ירושלים מהתקופה העות’מאנית; ספר 373 דף 197). תרגום לעברית מצוי בתיקי בית הדין. על פי הוואקפיה, הרב מנחם אויערבך אישר לאחר פטירת אביו, הרב מאיר אויערבך, בפני בית הדין השרעי בנוכחות ממוני הקדשות האשכנזים בירושלים, לרבות “חכם שמואל בן הרש סלאנט“, כי מחצית האדמה הידועה כ”היהודייה” (הכינוי שרווח אז למתחם הקבר) שייכת “לכוללות עדת האשכנזים היהודים הנמצאים בירושלים, ואביו “החכם באשי החולף היה מהאפוטרופסים על ההקדש הנזכר ומיתר המורשים אז קנה מחצית האדמה הנזכרת מכסף ההקדש לההקדש על פי שטר רשמי סימן 37 מיום 16 שעבאן המבורך משנת 1272 ואין לו בה שום זכות לא הרבה ולא מעט אלא היא הקדש כיתר כל ההקדשות אשר להאשכנזים בירושלים ושמו של אביו בשטר הקניה הנזכר הוא שם מושאל ואפוטרופוס על ההקדש הנזכר ושימת ידו של אביו בהיותו בחיים חיותו על האדמה הנזכרת היתה מצד ההקדש ושימת יד של האפוטרופסים של ההקדש עתה הנמצאים פה במעמד המורה הנזכר על מחצית האדמה הנזכרת והנלוה אליהם והשתמשותם בה הוא בדרך הקדש כפי אפוטרופסותם וכל מה שעושים בה הוא כיתר מעשיהם ביתר ההקדשות וכל מה שיחדשו האפוטרופסים מבניין וכדומה שייך לההקדש הנזכר” (סיג’ל ספר 373 דף 179; סיכום של הוואקפיה מופיע אצל אמנון כהן, יהודים, עמ’ 52, תעודה 22 תחת הכותרת “מחצית אדמת קבר שמעון הצדיק שייכת להקדש האשכנזים (13/05/1886); תרגום של הוואקפיה של כוללות הספרדים לעניין חלקם במתחם הקבר (סיג’ל ספר 373 דף 180) מצוי שם, תעודה 21, תחת הכותרת “מחצית אדמת קבר שמעון הצדיק שייכת להקדש הקהילה הספרדית“; הוואקפיות של המתחם מאוזכרות גם אצל שפיצן, הקדשים, נספח א’ פרטים 25 ו-26, עמ’ 81).

על פני תעודה חגיגית מסוגננת, כתובה ביד סופר בכתב רש”י, מחודש כסלו התר”ן, קובעים החכם באשי הראשון לציון הרב רפאל מאיר פַּאניזֶ’ל והרב יעקב שאול אלישר (היש”א ברכה; שהתמנה לימים לחכם באשי וראשון לציון) וראשי ועד העדה הספרדית מִזה, והרב הראשי הרב שמואל סלאנט, הרב מנחם אויערבך וראשי הוועד הכללי האשכנזי מִזה, את התנאים שהוסכמו בין שתי העדות לגבי חלוקת מתחם הקבר “על פי הגורל בשם ה'”, אילו שטחים לא יחולקו וכיצד ינהגו. בין היתר הוסכם כי מערת שמעון הצדיק ו”מערת הפרנסה” (הסנהדרין) “אין בהם שום דין חלוקה, רק יד כל הכולליות שוה בהן כספרדי כאשכנזי ממש” (ראו גם הרב משה נחמיה כהניו, שאלו שלום ירושלים, מהדורה מחודשת, הגנזך החרדי (תשכ”ט), עמ’ 63). ביום כ”א באדר שנת התר”ן (1890) חילקו ועדי עדות הספרדים והוועד הכללי (האשכנזי) את חלקות המתחם באמצעות הגרלה. על תעודה שנכתבה מעבר לדף תוכנית החלוקה (“פלאן”) חתומים הרבנים שמואל מוני זילברמן, אלימלך פרלמן ויוסף ריבלין (מגנזי ירושלים, עמ’ 19). בחודש תשרי התרנ”א הונחה אבן הפינה לשכונה שהקים ועד העדה הספרדית על חלקו במתחם (מגנזי ירושלים, עמ’ 20).

ביום ב’ במרחשון התרצ”ה הוציא בית הדין ירושלים של הרבנות הראשית לארץ ישראל “כתב מינוי אפוטרופסים” לרבנים גדליה נחמן ברודר, אשר די ליאון, נחום צבי יפה וזלמן ריבלין, שהוצעו על ידי הוועד הכללי כנסת ישראל להחליף את האפוטרופסים הקודמים שהלכו לעולמם. בית הדין הוציא את כתב המינוי בהסתמך על “הוואקפיה מספר 179 מיום 19 שעבן 1303 למספרם” (13/05/1886), אשר לפי הגבולות המפורשים בה היא הקדש לטובת היהודים האשכנזים בירושלים, “ולאפוטרופסי ומנהלי ההקדש נמנו הרבנים: הרה”ג רבי שמואל סלאנט, ור’ ניסן באק ור’ יוסף רבלין, יחד עם הרב ר’ מנחם אויערבאך” (תיק 6/72).

ביום ט”ו במנחם-אב התש”ו הוציא בית הדין ירושלים של הרבנות הראשית תעודת “כתב מינוי מנהלי הקדשות” לשישה רבנים, ראשי כוללות אשכנזיים בירושלים, שהוצעו על ידי הוועד הכללי (תיק 6/3/703). התעודה הוצאה בהסתמך על הוואקפיהוהרשום במשרד ספרי האחוזה בירושלים לפי רשום טורקי מס’ 37 שבאט 1291 יוקלמה” (יוקלמה היה פנקס של המִנהל העות’מאני בו נרשמה קרקע הראויה לעיבוד, שֵׁם אדם מחזיק הקרקע ותיאור מילולי של גבולות הקרקע, בדרך כלל תוך הסתמכות על פרטי נוף).

ביום כ”ו בסיון התש”ו (25/06/1946) ביקש ועד עדת הספרדים מבית הדין של הרבנות הראשית, על יסוד תעודה של בית הדין השרעי, למנות את הרב הראשי לארץ ישראל הראשון לציון רבי בן ציון מאיר חי עוזיאל ואת נשיא העדה הספרדית בירושלים, מר דוד אבולעפיה, לאפוטרופוסי ההקדש. ביום י”ב בתמוז התש”ו נעתר בית הדין לבקשה והוציא תעודת “מינוי מנהלי הקדש” בהתאם לבקשה (תיק 6/15/706; העתק הבקשה והעתק תעודת המינוי פורסמו אצל הרב פישל אדלר (עורך), בשערי בית הדין א, עמ’ 368).

ביום 29/06/1972 פורסמה ברשומות (ילקוט הפרסומים התשל”ב, עמ’ 1944) הודעה על הגשת בקשה לחידוש רישום פעולת מכר מן התקופה העות’מאנית לגבי מתחם הקבר על שמם של “חכם באשי אברהם אשכנזי” ו”חכם באשי מאיר אורבוך“. על פי נסח רישום מפנקס השטרות מיום 14/09/1972, מדובר במקרקעין מסוג מולק, אדמה נטועה עצי זית ומערה בשטח של 17,464 אמות רבועות שנרשמו בחודש שבט 1291 (שנה הג’רית) על שם “חכם באשי אברהם אשכנזי” ו”חכם באשי מאיר אורבוך” בחלקים שווים. הרישום הועבר ביום 13/09/1972 על שם ועד עדת הספרדים בירושלים ו-ועד הכללי כנסת ישראל לצדקת רמבעה”ן בעיה”ק ירושלים. מתחת לכותרת “מהות הפעולה” נרשם “הקדש”. הפרטים מופיעים גם בנסח רישום ממוחשב מיום 25/06/1991, שהוא העתק רישום מפנקס השטרות, ספר 1015 דף 5877 (גוש 30093, חלקות 8, 9, 10, 11 ו-15).

ביום 28/1/2001 הגיש יו”ר ההנהלה הזמנית של הוועד הכללי, עו”ד יצחק מירון, לבית הדין הגדול בקשה מנומקת לאישור עסקת מכר של מחצית מתחם ההקדש, הרשום על שם הוועד הכללי. עו”ד מירון ציין כי ביום כ”א טבת התשס”א (16/1/2001) הוא והרב שטרסברג מנהל הוועד הכללי נפגשו עם הגאון הרב יוסף שלום אלישיב זצ”ל, אשר אמר להם שלדעתו אפשר הלכתית להתקשר בעסקה למכירת המקרקעין. ביום כ”ד באייר התשס”א (17/5/2001) אישר בית הדין הגדול להשלים את עסקת המכר והורה כי חלקת הקבר תופרד מן המתחם הקרקעי סביבו ולא תיכלל באותה עסקה. ביום ו’ באב התשס”א (26/7/2001) אישר בית הדין הגדול את מכירת הזכויות של חלק ההקדש שהיה באפוטרופסות הוועד הכללי לקונה, נחלת שמעון בע”מ. נרשם בהחלטה מאותו יום: “הבאנו בחשבון, כי נושא מערת שמעון הצדיק ומערת הסנהדרין, נשאר תלוי ועומד, ויוכרע על ידי בית הדין להקדשות, כאמור בהסכם (סעיף 20)”.

על פי “דוח סופי” מיום 28/10/2010, שהוגש לבית הדין הגדול, הושלמה עסקת המכר של הקדש מתחם שמעון הצדיק, וביום 19/4/2009 נרשמו המקרקעין על שום הקונה, נחלת שמעון בע”מ, בלשכת רישום המקרקעין. על פי הדוח הסופי, לאחר ניכוי המיסים ושכר טרחת עורכי הדין הועברו לחשבון בנק של הוועד הכללי סך של 4,483,900 ₪. הדוח הסופי של מכירת מתחם הקבר היה לעיני בית הדין הגדול (תיק רבני גדול 778650/1, 26/01/2011). המנהל המיוחד לעמותות איתר חשבון בנק של העמותות ובו הוחזקו כספים מיתרת תמורת מכירת הקדש שמעון הצדיק, בסך של כ-2.7 מיליון ₪, וכספים אלו מוחזקים כיום על ידי המנהל המיוחד לעמותות (בפירוק).

לטענת המשיב 2 הקדש שמעון הצדיק כונן “במועד שאינו ידוע” בפני בית הדין השרעי. במועד מאוחר בהרבה “ניהלו העמותות, בכובעם כנאמן להקדש, הליכים בבית הדין הרבני לצורך מכירת נכס ההקדש, אולם כאמור, בהתאם למצב המשפטי הקיים, אין די בעצם ניהול ההליכים בפני ערכאה זו כדי להביא לסיווג ההקדש כציבורי-דתי” (סעיף 21.8 לתביעת המשיב 2 למינוי נאמן).

המשיבה 3 אומרת בתגובת המדינה לבקשת המנהל המיוחד להקדשות (סעיף 28(ג)) כי כתב ההקדש מציין את החכם באשי כאפוטרופוס, ו”הכוונה היא לרב הראשי כגוף דתי ממלכתי, ולא כפרט שאמונתו אינה רלוונטית“, ועל כן קיימת אינדיקציה שהמקדיש היה מעוניין שההקדש ינוהלו על פי הדין הדתי היהודי (גם אם לא מדובר באינדיקציה המסירה כל ספק ביחס לאומד דעתו של המקדיש, כך לפי המדינה).

על פי האמור לעיל, ובהתאם לפסיקתנו לגבי הקדשות נושנים של יהודים שנוסדו בפני בית הדין השרעי, אנו קובעים כי הקדש שמעון הצדיק (חלק ההקדש האשכנזי) – המגולם כיום בסכום כספי תמורת מקרקעי ההקדש – הוא הקדש דתי, וכל עניין הנוגע לניהולו הפנימי מסור לשיפוט בית הדין הרבני.

הקדש שכונת כנסת א׳ (התרנ”ב–1892)

  1. שכונת כנסת ישראל היא אחת משכונותיה הוותיקות של ירושלים החדשה, ונבנתה על ידי בני היישוב האשכנזי “הישן”. השכונה נבנתה בשלושה שלבים. השם כנסת א’ התקבע לגבי השכונה שנבנתה בשלב הראשון, והשמות כנסת ב’ וכנסת ג’ לגבי שלב השני והשלישי. מכלול השכונות נקרא “שכונות כנסת” או “שכונת כנסת ישראל“. שלוש השכונות נבנו על מקרקעי הקדשות יהודים שנוסדו בפני בתי הדין השרעיים בתקופה שהאימפריה העות’מאנית שלטה בארץ ישראל. שכונת כנסת א’ מצויה על מקרקעי הקדש המכונה בחלק מכתבי הטענות בהליך שלפנינו “הקדש זיסקינד“. שכונת כנסת ב’ מצויה על מקרקעי הקדש המכונה בחלק מכתבי הטענות בהליך שלפנינו “הקדש יעקובסון“. שכונת כנסת ג’ מצויה על מקרקעי הקדש המכונה בחלק מכתבי הטענות בהליך שלפנינו “הקדש נחום כץ“. כינויים אלו נובעים מהיות הבעלות במקרקעין רשומה על שמם של אישים אלו עובר ליצירת ההקדשות על ידם. אישים אלו נרשמו בזמנם כבעלי המקרקעין כ”שמות מושאלים“, בנאמנות, וככלל – כספי רכישת המקרקעין היו כספים שאסף הוועד הכללי למטרת ייסוד הקדשות על המקרקעין, כפי שעוד נראה להלן. לכן אנו מעדיפים לקרוא להקדשות בהתאמה “הקדש כנסת א“, “הקדש כנסת ב” ו”הקדש כנסת ג“. לשלושת ההקדשות יחדיו נקרא “הקדשות שכונת כנסת ישראל” או “הקדשות כנסת“. אין מחלוקת בין בעלי הדין לגבי נכסי המקרקעין הכלולים בהקדשות שכונת כנסת ישראל ומקום הימצאם. המחלוקת היא אם מדובר בהקדשות דתיים או בהקדשות ציבוריים.
  2. ביום 18/5/1892 התייצבו בבית הדין השרעי בירושלים הרבנים זיסקינד שחור, שמואל מוני זילברמן ומלך (אלימלך) פרלמן, וייסדו ואקף על חלקות מקרקעין שבבעלותם, מקרקעין הידועים כיום בפנקס הזכויות כגוש 31419 חלקה 1 (בעבר גוש שומה 30047 חלקות 50–52), ברחוב התבור 5 ירושלים, ומכונה שכונת כנסת א’. ההקדש הוא לטובת ״עניי עדת האשכנזים היהודים בכלל פרושים וחסידים הנמצאים בירושלים והבאים אליה״. על פי שטר ההקדש, אם לא יהיו יותר עניים מעדת האשכנזים בירושלים, ״יעבור ההקדש לעניי העדה היהודית בכלל הנמצאים בירושלים והבאים אליה״. אם ההקדש יעבור לכלל עניי העדה היהודית, ״האפוטרופסת תהיה בידי הממונה על ההקדש שלהם״. אם ההקדש יגיע לכלל העניים והאביונים, ולאו דווקא לעניים היהודים, תהיה האפוטרופסות “בידי השופט השרעי, שימנה מהם את מי שימצא לנאמן על ההקדש” (סיג’ל ספר 383 עמ’ 41; לסיכום בעברית של שטר ההקדש ראו אמנון כהן, יהודים, עמ’ 496).
  3. לטענת המשיב 1, ענייני הקדשות שכונת כנסת ישראל, כמו יתר הקדשות הוועד הכללי, נדונו במשך עשרות שנים בפני בית הדין הרבני. כבר ביום כ”ה בתשרי התרצ”ב (6/10/1932), בעקבות פנייה של נאמני הוועד הכללי לרבנות הראשית לארץ ישראל להתיר להם לחרוג מהוראות ההקדש בנוגע להשכרת הדירות בשכונת כנסת, נתן הראי”ה קוק, נשיא הרבנות הראשית לארץ ישראל, פסק דין המתיר למנהלי הוועד הכללי, נאמני הקדשות שכונת כנסת ישראל, להשכיר את דירות השכונה בשכירות חופשית, על אף הוראות ההקדש המקורי (למעט החלקים שהיו בנויים בשכונה במועד ההקדשה אשר לגביהם ניתנו הוראות מפורשות לעניין השכרתם). בפסק הדין נקבע כי לבית הדין של הרבנות הראשית ישנה הסמכות המלאה לדון בניהולו הפנימי של ההקדש, מכוח פקודת בתי המשפט הדתיים והאזרחיים, 1925.

המשיב 1 מוסיף כי ביום י”ז בכסלו התש”ד (14/12/1943) נחתם בבית הדין ירושלים של הרבנות הראשית, ״כתב מינוי מנהלי הקדשות״, המתייחס לשלושת הקדשות כנסת ישראל. בראשית המסמך מתוארים שלושת שטרי ההקדש (״שטרי הוואקפיה״). לאחר תיאור השטרות ישנו אשרור להקדשות: ״וכולם מוקדשים לשם הועד הכללי כנסת ישראל בירושלים״. בהמשך המסמך ממונים כאפוטרופסי ההקדשות שישה רבנים מנציגי ״כוללות האשכנזים״ הנמנים על הוועד הכללי, תוך שנקבע שהאפוטרופסות תעבור בהמשך ״למי שיבוא במקומם בהנהלת הוועד הכללי כנסת מבאי-כחם של כוללות האשכנזים הגדולים בירושלים״.

החלטה משמעותית נוספת נתן בית הדין ביום כ”ו בכסלו התשי”ד (03/12/1953). באותה החלטה התיר בית הדין לאפוטרופסי הקדשות הוועד הכללי לגבות דמי שכירות מהדיירים, וזאת על אף האמור בשטרי ההקדש ובתקנוני השכונות, וחרף הנוהג בפועל עד לאותה עת, לפיהם המגורים היו בחינם לתקופה של שלוש שנים לכל דייר או משפחה, על פי הגרלה. הצורך בגביית דמי השכירות התעורר בעקבות חוק הגנת הדייר והעדר האפשרות לפנות את הדיירים לאחר שלוש שנים. על פי ההחלטה, דמי השכירות יְיועדו להקמת קרן סיוע בשכר דירה לעניים אחרים, כדי לקיים את רצון המקדישים. החלטה דומה נתן בית הדין הרבני ביום כ”ז בסיון התשי”ד (28/06/1954) גם ביחס לנכסים של כוללים אחרים בירושלים. החלטות אלו נרשמו משך עשרות שנים על גבי הסכמי השכירות שנחתמו על ידי הוועד הכללי עם דיירים בשכונת הקדשות כנסת, כמקור לזכות ההקדש לגבות שכר דירה מהדיירים. המשיב 1 צירף לטיעוניו את ההחלטות הרלוונטיות ודוגמה להסכם שכירות כאמור.

  1. לטענת המשיב 2, בשל כינון הקדש שכונת כנסת א’ בבית הדין השרעי ובשים לב שלא נמצאה אינדיקציה מפורשת בדבר אומד דעת המקדיש כי הוא יהיה הקדש דתי, יש לראות את ההקדש כציבורי, שאינו דתי (סעיף 21.5 לתביעת המשיב 2 למינוי נאמן).

לטענת המשיבה 3, אין אומד דעת מפורש של יוצר ההקדש כי הוא ינוהל כהקדש דתי. אדרבה, בכתב ההקדש צוין כי “[…]בהגיע ההקדש לעניי העדה היהודית האפוטרופסות תהיה בידי הממונה על ההקדש שלהם, ובהגיע ההקדש לעניים ואביונים האפוטרופסות תהיה בידי השופט השרעי שימנה מהם את מי שימצא לנאמן על ההקדש”. כמו כן ביום 20/11/1929, בתקופת המנדט הבריטי, כשהיה כבר בית דין לעדה היהודית, “מונו נאמנים ע”י הנוטריון הציבורי שע”י בית משפט המחוזי דווקא ולא בבית דין דתי, ואף בעובדה זו יש כדי לחזק את המסקנה האמורה שהסמכות לדון בהקדש זה מסורה לבית המשפט המחוזי” (סעיף 32 לתגובת המדינה לבקשת המנהל המיוחד להקדשות). המסמך הנוטריוני הנ”ל הוגש לנו על ידי המשיב 1. עמדת המשיבה 3 לעניין הקדשות כנסת ב’ וכנסת ג’ היא אחרת, ותובא להלן.

לאחר העיון בטענות ומענות הצדדים וראיותיהם, אין אנו רואים קושי להכריע במחלוקת בעניין הקדש שכונת כנסת א’ על פי הניתוח המשפטי המופיע בהרחבה בפסיקתנו בפרשת הקדש בית הרב. בכל זאת, נראה לנו להרחיב מעט על היבטים עובדתיים של הקדשות שכונת כנסת ישראל, ובמיוחד על הקדש שכונת כנסת א’, בטרם נכריע.

  1. הוועד הכללי הוא שיזם את הקמת שכונת כנסת ישראל (תולדות הועד הכללי כנסת ישראל (רמבעה”ן) ירושלים (1908), עמ’ 21; להלן – תולדות הוועד הכללי). בשנת התר”ן (1890) פורסם תחת כותרת “עת לבנות” מכתבו של ר’ שמואל סלאנט אשר קרא להתארגנות לבניין בתים ליד ירושלים, התארגנות שתעמוד תחת פיקוח הוועד הכללי, ולא תפגע בהכנסות הקבועות לצורכי מחיית העניים. הוועד הכללי נענה בהתלהבות לקריאה וייסד למטרה זו את חברת “כנסת ישראל“. פרטי ההתארגנות פורסמו ברבים בכרוז שכותרתו “יום לבנות גדריך“. בין ראשי הוועד הכללי שחתמו על הכרוז נמצאו הרבנים זיסקינד שחור, שמואל מוני זילברמן ויוסף ריבלין. על פרוטוקול הישיבה הראשונה של חברת כנסת ישראל חתמו הרבנים ר’ שמואל סלאנט, זיסקינד שחור, שמואל מוני זילברמן, יוסף ריבלין ועוד אחרים (אברהם גראייבסקי, זכרון לחובבים הראשונים א’ (תרפ”ז)). תקנות החברה ומכתב של ר’ שמואל סלאנט ור’ אליהו דוד רבינוביץ-תאומים (האדר”ת) פורסמו בחוברת שהופצה גם היא ברבים וכותרתה ספר תקנות וחוקי החברה האדירה כנסת ישראל (1899 ו-1905; להלן – חוברת התקנות). על פי האמור בדף השער לחוברת התקנות, הוועד הכללי ייסד את “חברת כנסת ישראל” בשנת התרנ”א (1891) (בנימין קלוגר, ירושלים שכונות סביב לה (תשל”ט) (להלן – קלוגר, ירושלים שכונות) עמ’ 89 ו-92). בחוברת פורסמו גם המלצות הקונסול האנגלי והקונסול האמריקאי, שתמכו ביוזמה (חוברת התקנות; הורביץ, מוסד היסוד, עמ’ 264).

האבות המייסדים של שכונת כנסת ישראל קבעו בתקנות היסוד כי מקרקעי השכונה וכל אשר ייבנה עליהם יהיו הקדש, וזו לשונם:

הקרקעות שתקנה החברה, והבתים הנבנים נעשים הקדש בערכאות הממשלה על שם הרבנים הגאונים, ואחדים מממוני הכוללים המשותפים בבית ועד הכללי הקדש עולמית (שלא ימכר ולא יגאל ולא יתמשכן) לשם חברת כנסת ישראל הנוסדה לבנין בתים לשבת בהם עניין תלמידי חכמים מעדת האשכנזים פרושים וחסידים (חוברת התקנות, תקנה א(2); הדגשה במקור).

  1. מראשית ייסוד שכונות היהודים מחוץ לעיר העתיקה של ירושלים היה נהוג שהבעלות על כל קרקע השכונה נרשמת על שם נאמנים שהתמנו לכך על ידי הוועד של ראשי יוזמת הרכישה ובניית השכונה (הורביץ, מוסד היסוד, 262).

בראש היישוב היהודי הישן בארץ ישראל בתקופה הרלוונטית לענייננו, עמדו ר’ שמואל סלאנט ור’ מאיר אויערבך, שהיו הרבנים הראשיים של העדה האשכנזית (וכיהנו יחדיו במקביל עד לפטירת ר’ מאיר אויערבך), ולצדם הרבנים יוסף ריבלין, זיסקינד שחור, שמואל מוני זילברמן, אלימלך פרלמן ועוד אחרים. לענייננו חשובים במיוחד שלושה רבנים – זיסקינד שחור, שמואל מוני זילברמן ואלימלך פרלמן. כל אחד מהם רכש חלקת אדמה מסוימת שהצטרפה יחדיו לקרקע שעליה נבנתה שכונת כנסת א’, שלושתם כאחד הקדישו בפני בית הדין השרעי ביום 18/05/1892 את הקרקע ואת כל אשר עליה לטובת עניי עדת האשכנזים הפרושים והחסידים בירושלים.

קיימות ראיות היסטוריות למכביר המלמדות על היות שלושת האישים ראשי העדה האשכנזית של היישוב הישן, וכי כמו רבם הראשי, ר’ שמואל סלאנט, ראו הם את הצורך לצאת מגבולות חומות העיר העתיקה, ולהקים שכונות ליישוב בני תורה אשכנזים אשר אורחות חייהם תואמים לתורה הכתובה והמסורה, בהנהגת הרבנות הראשית של הקהילה. באופן לא ממצה נביא להלן כמה אסמכתאות היסטוריות. נפתח תחילה בסקירה ביוגרפית קצרה על כל אחד מאישים אלו, לרבות מאפיינים אישיים, ולאחר מכן נפנה לפעולות של שלושת האישים יחדיו כחברי וראשי הוועד הכללי בנשיאות ר’ שמואל סלאנט:

  • ר’ זיסקינד שחור היה אחיינו של הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי”ב), רבה של וולוז’ין (מאיר בר-אילן, יישוב ארץ ישראל בוולוז’ין, בתוך נתן ביסטריצקי (עורך), תורה ובנין: לזכר הרב מאיר בר אילן ז”ל (התש”י), עמ’ 30). עם עלייתו של ר’ זיסקינד שחור לירושלים הוא נתמנה לממונה ולמנהל כולל וילנא, זאמוט, קורלנד ולפלנד. במשך כמה שנים ועד לפטירתו הוא היה ראש הוועד הכללי והיה שותף פעיל להנהגת העדה בכל מפעלי החסד בעיר הקודש (דב שחור, זכר אבות, תל אביב (התשנ”ג), עמ’ 70 הערה 19; יצחק אלפסי, מאורות מעולם התורה, ירושלים (התשס”ה), עמ’ 29).

הנצי”ב, שהיה חבר פעיל בתנועת חובבי ציון, ביקש מאחיינו לברר את מצב המושבות בארץ ישראל ולהעביר אליו מידע על פעולות התנועה. מכתב תשובה מפורט של ר’ זיסקינד שחור משנת התרמ”ח (1888) פורסם אצל א’ דרויאנוב, כתבים לתולדות חבת-ציון וישוב ארץ-ישראל א’ (אודיסה (1929), עמ’ 348).

  • ר’ שמואל מוני זילברמן עלה בילדותו מפינסק לירושלים. בהיותו כבן שלושים, בשנת התרי”ד (1854), נסע על פי בקשת גדולי ירושלים לעיר הולדתו כשד”ר (שלוחא דרבנן) למען חיזוק היישוב בירושלים. ר’ שמואל סלאנט מינה בשנת התרט”ז את ר’ שמואל מוני ואת ר’ יעקב ספיר (מחבר הספר אבן ספיר) למלמדים הראשונים של שתי הכיתות הראשונות בתלמוד תורה עץ חיים, עם ייסודן. הוא היה מנהל כולל פינסק, חבר ויושב ראש הוועד הכללי, גבאי בחברה קדישא ומשגיח ראשי על הכשרות בבתי המקולין, על המקוואות, ועוד (יעקב זונדל וסרמן, מיקירי ירושלים: דמויות מתלמידי הגר”א מוילנא ותלמידי הראי”ה קוק ואחרים (התשל”ג), עמ’ 58; ישראל אשר שיינפלד, מילי דאבות: לתולדותיהם ודברי ימיהם של זקנינו אבות המשפחה (התשפ”א), עמ’ 73).
  • ר’ אלימלך פרלמן עלה ארצה מגליציה שבפולין בשנת התר”ח (1848). הוא היה אחד הממונים על כולל גליציה ומצא כר נרחב לפעילות ציבורית בירושלים. הוא היה סוחר אמיד ועסקן רב פעלים. ר’ אלימלך פרלמן הקים בירושלים בית מסחר לחומרי ברזל, תחילה בעיר העתיקה ואח”כ מחוץ לחומות. ר’ אלימלך פרלמן היה בין עשרה נכבדי היישוב הירושלמי שקיבלו את פניו של הקיסר הגרמני וילהלם השני בבואו ארצה בשנת 1898, ונפגש אז עם חוזה המרינה, תיאודור הרצל. ר’ אלימלך פרלמן היה גם בין מייסדי אחת השכונות כירושלים שמחוץ לחומות בשנות התשעים של המאה הי”ט, היא שכונת בתי פרלמן ליד מאה שערים, אשר קיימת עד היום בשם זה (מיכאל ואברהם יעקב ברוור, זכרונות אב ובנו, מוסד הרב קוק (התשכ”ו), עמ’ 446; מרדכי אליאב, בחסות ממשלת אוסטריה: מסמכי הקונסוליה האוסטרית, יד יצחק בן צבי (תש”ם) עמ’ 226 ו-243; שבתי זכריה, סוחרים ובעלי מלאכה יהודים בירושלים העתיקה בעבר, ירושלים (תשס”ב), עמ’ 54; קלוגר, ירושלים שכונות, עמ’ 60).

מכאן נפנה לתיעוד בדבר פעולות משותפות לשלושת האישים, ולפחות לגבי שניים מהם יחדיו.

  • בתוך חותמי כרוז שכותרתו “קול ברמה” משנת התרמ”ה (1882), שקורא לתרום לקופות רבי מאיר בעל הנס עבור עניי ארץ ישראל, מנויים ראשי הכוללים שהתארגנו במסגרת הוועד הכללי, ובהם הרבנים שמואל מוני זילברמן, זיסקינד שחור, אלימלך פרלמן ועוד אחרים ((בנימין קלוגר, מן המקור א, עמ’ 6; להלן – קלוגר, מן המקור).

ראשי הוועד הכללי – ר’ שמואל סלאנט, זיסקינד שחור, שמואל מוני זילברמן ועוד רבנים – חתמו על כרוז שכותרתו “קריאי מועד: קריאה לעזרה למועד חדש האביב” בפרוס חג הפסח התרמ”ט (1884) (קלוגר, מן המקור א, עמ’ 128).

בשנת 1888 התפרסם כרוז של ראשי הוועד הכללי בעניין המחלוקת עם כוללות הספרדים לגבי החלקים היחסיים שמגיעים לכל עדה מתוך כספי החלוקה. בשמות החותמים על הכרוז מופיעים מלבד ר’ שמואל סלאנט גם הרבנים שמואל מוני זילברמן וזיסקינד שחור (משה דוד גאון, יהודי המזרח בארץ ישראל א’ (1939), עמ’ 260).

מכתב ברכה למשלחת חובבי ציון בראשות הרב שמואל מוהליבר, שהגיעה לביקור בארץ ישראל בשנת 1890, נחתמה על ידי ר’ שמואל סלאנט והרבנים זיסקינד שחור, שמואל מוני זילברמן ואלימלך פרלמן (קלוגר, מן המקור ג’ 32; הורביץ, מוסד היסוד, עמ’ 85).

כשנפלה מחלוקת בין הוועד הכללי ובין חובבי ציון ביפו היו הרבנים זיסקינד שחור ואלימלך פרלמן בין החותמים על כרוזי פיוס ושלום (הצבי גליון 24 מיום כ”ח באדר התרנ”ז; חבצלת גליון 25 מיום י’ בניסן התרנ”ו; המליץ גליון 65 מיום י”א בניסן התרנ”ו; הצפירה גליון 65 מיום י”ח בניסן התרנ”ו; תולדות הוועד הכללי, עמ’ 66).

אבן הפינה לבניין הבתים הראשונים של שכונת כנסת א’ נורתה בשנת התרנ”ב (1892). על הפרוטוקול המתאר את הטקס חתומים ר’ שמואל סלאנט והרבנים זיסקינד שחור, שמואל מוני זילברמן, יוסף ריבלין ועוד אחרים. על התחייבויות מיום ז’ באדר ב’ התרנ”א (1891) לרכישת דירות בשכונה חתומים ר’ שמואל סלאנט (שלוש דירות) והרבנים שמואל מוני זילברמן, אלימלך פרלמן, יוסף ריבלין ועוד אחרים. (אהרן פירסט, ירושלים החדשה, ירושלים (תש״ו), עמ’ 88; זכריה שבתי, שכונות כנסת ישראל, ירושלים של מטה (2003), עמ’ 143–148 (להלן – זכריה, ירושלים של מטה); שבתי זכריה, שכונות כנסת ישראל במרכזה של ירושלים, שכונות הישוב הישן בירושלים: כנסת, בתי ראנד, בתי ברוידה (1997) 3–14, להלן – זכריה, שכונות הישוב הישן).

קול קורא” לבניית בתים עבור עניי ירושלים בשכונת כנסת ישראל ובמתחם שמעון הצדיק, לאחר שכבר נבנו 19 בתים בשכונת כנסת ישראל, פורסם בחוברת התקנות (1899). בין החותמים עליו מצויים הרבנים זיסקינד שחור, אלימלך פרלמן וגדליה נחמן ברודר (חוברת התקנות; קלוגר, ירושלים שכונות, עמ’ 93; ציינו את שם האחרון, הרב ברודר, לצורך דיון בהמשך).

  1. המשיבה 3 טענה שאין אינדיקציה לאומד דעת מפורש של יוצר הקדש שכונת כנסת א‘ כי ההקדש ינוהל כהקדש דתי. “אדרבה, בכתב הקדש זה צוין כי: “ובהגיע ההקדש לעניין העדה היהודית האפוטרופסות תהיה בידי הממנה על ההקדש שלהם, ובהגיע ההקדש לעניים ואביונים האפוטרופסות תהיה בידי השופט השרעי שימנה מהם את מי שימצא לנאמן על ההקדש” (הדגשה של ב”כ היועצת). לעמדתה, עובדת מינוי נאמנים בתקופת המנדט הבריטי כשהיו כבר בתי דין דתיים “ע”י הנוטריון הציבורי שע”י בית המשפט המחוזי דווקא”, מחזקת את המסקנה שהסמכות היא לבית המשפט המחוזי. אין לקבל את טענת המשיבה 3:
    • לא ברור כיצד הציטוט לעיל של כתב ההקדש מבסס את טענת היועצת. ראשית, אין מדובר ב”יוצר הקדש” אחד בלבד, אלא בשלושה יוצרי ההקדש. לעיל הראינו כי שלושת היוצרים היו מראשי הוועד הכללי, כי הם פעלו ברכישת המקרקעין כשלוחי הוועד הכללי אשר אסף את התרומות עבור הרכישה, וכי הוועד הכללי הודיע מראש לכל מי שנתן את כספו עבור הרכישה כי הקרקע תירשם על שם ראשי הוועד והוא ייעשה להקדש עולם בפני ערכאות הממשלה.
    • לא ברור אם המשיבה 3 ביקשה ללמוד משהו מן הציטוט האומר כי בהגיע ההקדש לכלל העדה היהודית, האפוטרופסות תהיה בידי הממונֶה על ההקדש שלהם, ומה יש ללמוד ממנו. בכל אופן, הממונֶה על ההקדש של העדה היהודית הוא ראש העדה, ולענייננו בהעדר ראש עדה אשכנזית, יהיה זה החכם באשי הספרדי. כידוע, הפיקוח של הרבנים הראשיים על ההקדשות נעשה אז וגם עכשיו לפי הדין הדתי.
    • לא מובן מה ביקשה המשיבה 3 ללמוד מן ההדגשה “בידי השופט השרעי“. השופט השרעי הוא הקאדי. הוא הוא השופט הדתי המכהן בבית הדין הדתי של השָׁרִיעָה. השָׁרִיעָה הוא הדין הדתי האסלאמי, המסדיר את כל תחומי החיים והחברה. השריעה מקבילה באופייה ובמטרתה להלכה, הדין הדתי, ביהדות.
    • גם הראיה שמבקשת המשיבה 3 ללמוד מן האישור הנוטריוני מוקשית על פניה. הרב נחמן גדליה ברודר היה אחד מראשי הוועד הכללי, ושמו נזכר לעיל כמה פעמים. בהתאם לוואקפיה ולכתב המינוי השני שנעשה מכוחה לאפוטרופסים השניים של ההקדש, החליט הרב ברודר למנות שלושה אפוטרופסים חדשים להקדש. יוצר כתב המינוי והממנה הוא הרב ברודר ולא הנוטריון. אישור הנוטריון הוא, כפי שנכתב בו במפורש, הוא רק לגבי חתימתו של הרב ברודר. באותה תקופה נוטריון ציבורי היה מסונף לבית משפט מחוזי. סמכות למנות אפוטרופוס להקדש דתי לא הייתה לא לבית המשפט המחוזי וקל וחומר לא לנוטריון ציבורי.
    • הרב ברודר היה מראשי היישוב הישן בירושלים. הוא היה ממונה כולל הורדנה (גרודנה), מגדולי הכוללים בעיר. כנציג הכולל הוא הועסק בוועד הכללי כנסת ישראל, שהיה באותה עת המוסד הציבורי החשוב ביותר של בני היישוב הישן בעיר, ולימים אף שימש יושב ראש הנהלת הוועד. הוא נעשה יד ימינו של הרב שמואל סאלנט, הרב הראשי של העדה. הוא היה מעורב באופן אינטנסיבי בבחירת הראי”ה קוק, בתחילה לרב ראשי לירושלים ואחר כך לרב הראשי לארץ ישראל, והיה ממקורביו. הוא היה גם ממקורבי הרב צבי פסח פראנק, הרב הראשי ואב”ד ירושלים, והיה מראשי החותמים על כתבי המינוי של הרב קוק והרב פראנק בשם כל מוסדות היישוב הישן. הוא היה גם ממייסדי “אוצר החסד קרן שמואל“, והיה פעיל בו בשנים הבאות (פנחס גראייבסקי, בנות ציון וירושלים א-י, יד בן צבי התש”ס, עמ’ 166; משה המאירי (אוסטרובסקי) (עורך), איש ירושלים – ליום הולדת השמנים של איש ירושלים הרה”ג רבי נחמן גדליה ברודר שליט”א, ירושלים התרצ”ז, להלן – אוסטרובסקי, איש ירושלים; דוד תדהר (עורך), “נחמן גדליהו ברודר”, אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך א (1947), עמ’ 178; מנחם פרידמן, ‘על מבנה הנהגת הציבור והרבנות ביישוב הישן האשכנזי’, בתוך: פרקים בתולדות היישוב היהודי בירושלים, ירושלים התשל”ג, עמ’ 286).
    • אין לאישור הנוטריוני שום אינדיקציה כי אומד דעת הרב ברודר היה שאין ההקדש דתי, ועל אחת כמה וכמה אין בו שום אינדיקציה לגבי אומד דעת המקדישים הראשונים – כל אלו, ללא יוצא מן הכלל אנשים דתיים, שהיו מעוניינים בייסוד הקדש שכונת הקדש כנסת א’, כמו יתר הקדשות הוועד הכללי, כהקדשות דתיים.
  2. הנה כי כן, פשוט וברור כי שלושת האישים שהיו רשומים כבעלי המקרקעין של שכונת כנסת א’ וייסדו את הוואקף בפני הקאדי השרעי, היו מראשי הוועד הכללי, הרישום על שמם היה בנאמנות עבור עניי העדה האשכנזית, הוואקף נוסד כדי שיתנהל על פי הדין הדתי כפי שהוא נוהג בבית הדין הרבני בראשות הרב הראשי האשכנזי, הממונֶה על הקדשות יהודים-אשכנזים. לשיטת המשיבה 3, במצבים שיוצר ההקדש לא פנה בעצמו לבית הדין הרבני בבקשה לכונן מחדש את ההקדש הנושן שנוצר בפני בית הדין השרעי, אפשר להכיר בפנייה של הנאמנים לבית הדין לכונן אותו מחדש רק אם יש אינדיקציה ברורה לרצון המקדיש (סעיפים 21–23 לתגובת המדינה לבקשת המנהל המיוחד להקדשות בהליך בבית המשפט המחוזי בירושלים בת”א 35509-01-23). בעניין הקדש שכונת כנסת א’ קיימות אינדיקציות ברורות מעל כל ספק, כפי שתוארו לעיל, המלמדות שיוצרי ההקדש היו מעוניינים שהוא ינוהל כהקדש דתי.

על פי האמור לעיל, ובהתאם לפסיקתנו לגבי הקדשות נושנים של יהודים שנוסדו בפני בית הדין השרעי, אנו קובעים כי הקדש שכונת כנסת א’ הוא הקדש דתי, וכל עניין הנוגע לניהולו הפנימי מסור לשיפוט בית הדין הרבני.

הקדש שכונת כנסת ב׳ (התרס”א–1901)

  1. האדמה לבניית שכונת כנסת ב’ נרכשה בשנת 1901 (זכריה, ירושלים של מטה, עמ’ 143–148; זכריה, שכונות הישוב הישן, עמ’ 3–14). חלק ניכר בבניית שכונת כנסת ב’ היה לר’ שרגא פייבל יעקובזון (קלוגר, ירושלים שכונות, עמ’ 89).

ביום י’ בכסלו התרס”ב (21/11/1901) נחתם בבית הדין השרעי שטר ואקפיה, ובו הקדיש פאיבש בן ליב יעקבסון חלקת אדמה שבבעלותו, הידועה כיום בפנקס הזכויות כגוש 31419 חלקות חלקה 4 (בעבר גוש שומה 30047 חלקות 53–57), ברחוב הנצי״ב 9 בירושלים, ומכונה שכונת כנסת ב׳. ההקדש הוא לטובת ״כל העניים החכמים של עדת האשכנזים הפרושים היהודים הנמצאים בירושלים״. על פי שטר ההקדש, אם לא יישאר אף אחד מאלו, יעבור ההקדש ״לעניים האשכנזים בירושלים״, ואחריהם ״לעניי היהודים״.

עוד נקבע בשטר ההקדש כי ״אם יעבור ההקדש להעניים האשכנזים סתם אז תהיה האפוטרופסות לראש החכמים (חכם באשי) בירושלים״ (סיג’ל ספר 859 דף 359; לסיכום שטר הוואקפיה ראו אמנון כהן, יהודים, עמ’ 518; בהערה 1 שם יש הפניה לוואקפיה נוספת של המקדיש).

  1. לטענת המשיב 2, אין אינדיקציה מפורשת בדבר אומד דעת המקדיש שההקדש יהיה דתי, ויש לראות אותו הקדש ציבורי שאינו דתי (סעיף 21.6 לתביעת המשיב 2 למינוי נאמן).

לדעת המשיבה 3, כתב ההקדש מציין את החכם באשי כאפוטרופוס יחיד, והכוונה היא לרב הראשי כגוף דתי ממלכתי, ולא כפרט שאמונתו אינה רלוונטית. כמו כן צוין בכתב ההקדש כי “אם יעבור ההקדש לעניים סתם, תהיה אז האפוטרופסות על שכם השופט הדתי”. לפיכך קיימת אינדיקציה המסירה כל ספק לגבי אומד דעת המקדישים – שההקדש יהיה דתי (סעיף 28(ג) לתגובת המדינה לבקשת המנהל המיוחד להקדשות בבית המשפט המחוזי בירושלים בת”א 35509-01-23).

על פי האמור לעיל, ובהתאם לפסיקתנו לגבי הקדשות נושנים של יהודים שנוסדו בפני בית הדין השרעי, אנו קובעים כי הקדש שכונת כנסת ב’ הוא הקדש דתי, וכל עניין הנוגע לניהולו הפנימי מסור לשיפוט בית הדין הרבני.

הקדש שכונת כנסת ג׳ (התרס”ט–1909)

  1. בשנת 1908 נקנתה קרקע נוספת הגובלת ברחוב בצלאל, מדרום מזרח לשכונת כנסת ב’. ביום 12/07/1909 נחתם בבין הדין השרעי שטר הקדש, ובו הקדיש החכם נחום בן אברהם כץ שתי חלקות אדמה שבבעלותו, מקרקעין הידועים כיום כגוש שומה 30047 חלקה 116 חלקות 61, 62 ו-63 (ספר 1015 דף 7959), ברחוב הנצי״ב 4 ירושלים, ומכונה שכונת כנסת ג׳. אבן הפינה הונחה בשנת התרפ”ה (1925), על ידי הראי”ה קוק (זכריה, ירושלים של מטה, עמ’ 147).

ההקדש נוסד ביום 12 ביולי 1909, והוא ״לטובת האשכנזים הפרושים והחסידים הנמצאים בירושלים והבאים אליה בכל זמן״, ואחריהם ״להעדה האשכנזית פרושים וחסידים הנמצאים בירושלים והבאים אליה״, אחריהם ״לבעלי הדת היהודים הספרדים בירושלים״, ואחריהם ״על מחזיקי הדת היהודים הכללים״. שטר ההקדש קובע כי “אם יבנו על המגרש הן מצד המקדיש והן מצד הנהנים יהיה הבניין גם כן הקדש וייקרא הבניין בשם כנסת ישראל“.

לאפוטרופוסים מונו בשטר ההקדש שלושה חכמים מתושבי ירושלים (בתרגום נוסף של שטר ההקדש נאמר כי הממונים על ההקדש הם ״גבאי החברה הנקראת כנסת ישראל״). בשטר ההקדש נקבע כי אם מתו כל האפוטרופוסים בלי למנות להם מחליפים ״ימנה את האפוטרופסים ראש הרבנים האשכנזים בירושלים עם החכמים בית דין האשכנזים בירושלים ימנו את מי שימצאו נכון לזה, ואם יעבור ההקדש להיהודים הכללים בירושלים ימנה את האפוטרופסים החכם באשי בירושלים״. בתרגום נוסף של שטר ההקדש תורגם המשפט כך: ״אם מתו כולם ולא בחרו באחר אז הרבנות הראשית האשכנזית עם בית דין צדק האשכנזי יבחרו את הגבאים כפי ראות עיניהם״ (לסיכום שטר הוואקפיה ראו אמנון כהן, יהודים, עמ’ 548).

  1. לטענת המשיב 2, עניינו של הקדש זה מעורר סוגיות משפטיות שבדיקתן טרם הושלמה, ועל כן הוא לא הביע דעה לגביו (סעיף 26 לתביעת המשיב 2 למינוי נאמן)

לדעת המשיבה 3, בכתב ההקדש קיימת התייחסות לאופן מינוי הנאמנים: “אם מתו כולם ולא בחרו באחר אז הרבנות הראשית האשכנזית עם בית דין צדק האשכנזי יבחרו את הגבאים כפי ראות עיניהם”. על כן אפשר לומר כי קיימת אינדיקציה שהמקדיש היה מעוניין שההקדש ינוהל עלפי הדין הדתי היהודי.

על פי האמור לעיל, ובהתאם לפסיקתנו לגבי הקדשות נושנים של יהודים שנוסדו בפני בית הדין השרעי, אנו קובעים כי הקדש שכונת כנסת ג’ הוא הקדש דתי, וכל עניין הנוגע לניהולו הפנימי מסור לשיפוט בית הדין הרבני.

הקדשות יעקב ולינא ברנט (התרפ”ד–1924)

  1. המנוחים יעקב ולינא ברנט ז”ל הותירו בעיזבונותיהם רכוש רב, והורו בצוואותיהם את אשר ייעשה בהם. נכסי הקדשות יעקב ולינא ברנט מצויים ברחובות חפץ חיים, חיי אדם ורבנו תם בירושלים. הרב צבי פסח פראנק והרב ואליהו משה לונץ, שמונו בהתאם לצוואות המנוחים למנהלי עיזבונותיהם, הקדישו את הנכסים בשלושה שטרי הקדש, שניים מיום ז׳ כסלו התרפ״ד (15/11/1923) והשלישי מיום י”א סיוון התרפ״ד (13/6/1924). שטרי ההקדש נחתמו בבית הדין ירושלים של הרבנות הראשית לארץ ישראל, ונאמר בהם כי הרבנות הראשית תמנה את האפוטרופוסים אחרי פטירתם של האפוטרופוסים שמונו בשטרי ההקדש (ספר הקדשות הרבנות הראשית, דפים 9, 10 ו-15; תיק 6/7/712).

בשנת 1952, לאחר פטירתו של האפוטרופוס אליהו משה לונץ, פנה הרב צבי פסח פראנק אל בית הדין ירושלים, והודיע כי הואיל “ואי-אפשר לי להיות אפוטרופוס על ההקדשות הנז’, ובתוקף הנמסר לי בשטרי ההקדשות למנות אפוטרופסות על ההקדשות הנז’, והיות שלדעתי יש למנות אפוטרופסים מוסד ציבורי ולא אנשים פרטיים, והיות שועד הכללי כנסת ישראל ירושלים הוא מוסד צדקה צבורי ידוע, ולכן אני ממנה את הנהלת ועד הכללי כנסת ישראל ירושלים (רמבעה”ן) לאפוטרופסים על ההקדשות הנז'”. הרב פראנק ביקש מבית הדין לאשר את המינוי. בית הדין נענה לבקשה והוציא כתב מינוי בהתאם ביום י”א בניסן התשי”ב (תיק 6/7/712).

ואלו הם נכסי הקדשות יעקב ולינא ברנט על פי נסחי רישום המקרקעין (העתקי רישום מפנקס השטרות) ולצידם פרטים רלוונטיים נוספים:

  • ספר 1015 דף 1162 (גוש שומה 30062, חלקה 90); בסמוך למאה שערים, רח’ חיי אדם 34, ירושלים; מנכסי עיזבונות ר’ יעקב ולינא ברנט, הוקדש ביום ז’ לחודש כסלו התרפ”ד, לטובת עניים יהודים אשכנזיים שומרי דת ולמוסדות הדתיים בית יתומים דיסקין, בקור חולים הוספיטל ישיבת עץ חיים, ישיבת מאה שערים, גמילות חסדים שערי חסד ועזרת נשים;
  • ספר 1015 דף 2376 (גוש שומה 30066, חלקה 71); שכונת זכרון משה, רח’ חפץ חיים 5 ירושלים; מנכסי עיזבונות יעקב ולינא ברנט; הוקדש ביום ז’ בכסלו התרפ”ד לטובת עניים יהודים אשכנזיים שומרי דת בירושלים;
  • ספר 1015 דף 183 (גוש שומה 30068, חלקה 52); שכונת יגיע כפים, רח’ רבינו תם 4–6, ירושלים; נרכש על ידי הרב צבי פרסח פראנק והרב משה לונץ מכספי עיזבונות ר’ יעקב ולינא ברנט; הוקדש ביום י”א בסיון התרפ”ד לטובת עניים יהודים אשכנזיים שומרי דת בירושלים.

במהלך השנים מאז ייסוד הקדשות יעקב ולינא ברנט נדונו כל ענייניהם בפני בית הדין הרבני, והוא הכריע בין היתר במחלוקות שהתעוררו בין נאמני ההקדש – הוועד הכללי – לבין מוסדות שטענו לזכות לקבלת פירות מחלק מנכסי ההקדש (ראו למשל תיק 2649/נ”ז; תיק 90000999-42-2; תיק 900001963-44-1; תיק 656059/1 (14/03/2000)). בית הדין דן והכריע גם במחלוקות שעוררו יורשי המנוחים בטענות לזכויות על פי שטרי ההקדשות והוראות המנוחים (ראו למשל תיק (רבני גדול) תשטו/48 קרובי המנוחים יעקב ולינא ברנט נ’ הנהלת ועד הכללי כנסת ישראל, פסקי דין רבניים א, עמ’ 248).

המשיב 2 מסכים כי הקדשות יעקב ולינא ברנט הם הקדשות דתיים שנוצרו בבית הדין הרבני (סעיף 23.2 לתביעת המשיב 2 למינוי נאמן). המשיבה 3 מסכימה לעמדה זו (סעיף 29 סיפה לתגובת המדינה לבקשת המנהל המיוחד להקדשות בבית המשפט המחוזי בירושלים בת”א 35509-01-23).

על פי האמור לעיל, אנו קובעים כי הקדשות יעקב ולינא ברנט הם הקדשות דתיים, וכל עניין הנוגע לניהולם הפנימי מסור לשיפוט בית הדין הרבני.

הקדש גרשון עטלזון (התרפ”ה–1925)

  1. המנוח ר’ גרשון עטלזון הורה בצוואתו כי נכס הרשום על שמו בשכונת בית ישראל יהיה הקדש לעניי ירושלים, ומינה את ר’ אהרן זליג אטינגר ור’ יעקב חיים אייזנשטיין לאפוטרופסים לקיום צוואתו. האפוטרופסים הגישו ביום כ”ו מנחם אב התרפ”ה לבית הדין של הרבנות הראשית בקשה לייסד הקדש על נכסי המנוח. ביום ל׳ במנחם אב התרפ״ה (20.8.1925) אישרו נשיאי וחברי הרבנות הראשית את ייסוד ההקדש וחתמו על שטר הקדש (ספר הקדשות הרבנות הראשית, דף 29).

בשנת 1945 מינה בית הדין אפוטרופוסים חדשים להקדש עטלזון, ובהחלטה מיום ו’ בתמוז התשי”ב מינה את חברי הועד הכללי לכנסת ישראל כאפוטרופוסים להקדש (תיק 8/2/706).

הנכס, הנמצא ברחוב אורבוך 18 ירושלים, נרשם בפנקס השטרות בלשכת רישום המקרקעין ספר 1015 דף 5405, וידוע כחלקה 113 בגוש שומה 30086.

המשיב 2 מסכים כי הקדש עטלזון הוא הקדש דתי שנוצר בבית הדין הרבני (סעיף 23.3 לתביעת המשיב 2 למינוי נאמן), ולכך מסכימה גם המשיבה 3.

על פי האמור לעיל, אנו קובעים כי הקדש גרשון עטלזון הוא הקדש דתי, וכל עניין הנוגע לניהולו הפנימי מסור לשיפוט בית הדין הרבני.

הקדש אהרן אטינגר (התשי”ג–1953)

  1. ביום ז’ סיון תשי”ג (21.5.1953) חתם בית הדין הרבני בירושלים על שטר הקדש בעניינו של נכס “השייך להקדש עניים”, שהיה רשום על שם ר’ אהרן זליג אטינגר, וידוע כחלקה 116 בגוש 30087 (תיק תשי”ג/82). ההקדש נוסד על פי בקשת מנחם אטינגר, בנו ויורשו של ר’ אהרן זליג אטינגר. ההקדש הוא “לכולל זיטומיר בהתאם לתקנות שאפוטרופסי ההקדש יתקנו”. הוועד הכללי מונה לאפוטרופוס. על פי נסח רישום עדכני (העתק רישום מפנקס השטרות), הנכס רשום בספר 1015 דף 5252, גוש 30087, חלקה 281, רח’ רייכמן 33 ירושלים.

לטענת המשיב 2, משטר ההקדש עולה כי עוד קודם לשנת 1953 היה הנכס רשום כ”הקדש לעניים”. “בהיעדר כל אינדיקציה לכך שההקדשה המקורית נעשתה בפני בית הדין הרבני ובהיעדר אינדיקציה מפורשת לאומד דעת המקדיש כי ההקדש יהיה הקדש דתי, הרי שיש לראות את ההקדש כציבורי (שאינו דתי)” (סעיף 21.4 לתביעת המשיב 2 למינוי נאמן).

עמדת המשיבה 3 היא כי לא נמצאו אסמכתאות חזקות דיין לתמיכה באינדיקציות לקיומו של הקדש ציבורי עובר לכינונו בבית הדין הרבני, ולכן אפשר לקבל את העמדה שלפיה ההקדש כונן לראשונה בבית הדין הרבני (סעיף 28.ג. לתגובת המדינה לבקשת המנהל המיוחד בבית המשפט המחוזי בירושלים בת”א 35509-01-23).

אהרן זליג אטינגר היה בתוך 649 מועמדים יהודים לגיוס לצבא העות’מאני בשנת 1909, ונבחר עם אחרים לייצג את המועמדים לצד הוועד הכללי (משה ליסק (עורך ראשי), תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה ב, האקדמיה הישראל למדעים ומוסד ביאליק (תשס”ג), עמ’ 112 הערה 375, על פי הצבי (10/05/1909)). הוא אוזכר בתוך קבוצת רבנים שנגזר עליהם במשפט צבאי מאסר של חודש ימים וקנס של 25 לירות בשל קול קורא שהופץ בשמם לטובת ישיבת מאה שערים, אשר אנשיה סובלים חרפת רעב בשל מלחמת העולם הראשונה (יתד נאמן, מוסף לשבת, י’ באלול תש”ה, עמ’ 25). עם עשרות רבנים אחרים הוא חתום בשם ישיבת מאה שערים על מכתב לראי”ה קוק, ובו מתבקש הראי”ה להודיע כי הוא מסכים להיות רב ראשי לירושלים (אוסטרובסקי, איש ירושלים, עמ’ 88). היה חבר ועד חברת “נחלת ישראל רמה” לגאולת קרקעות סביב קבר שמואל הנביא (הד המזרח שנה ז, 9/06/1950, עמ’ 15). בני משפחתו תיארו אותו כ”תורה וגדולה במקום אחד” (אטינגר, דובב, 242).

על פי האמור לעיל, אנו קובעים כי הקדש אהרן אטינגר הוא הקדש דתי, וכל עניין הנוגע לניהולו הפנימי מסור לשיפוט בית הדין הרבני.

הקדש משה סבוראי (התש”ך–1960)

  1. ביום כ׳ בטבת התש״ך (20/1/1960) ערך מר משה סבוראי שטר הקדש בפני בית הדין הרבני האזורי בירושלים, בנוגע לנכס ברחוב שמואל הנביא 82 ולנכס ברחוב עזה 23, שניהם בירושלים. בית הדין אישר את ההקדש. ביום י”ט בתמוז התש״ך (14/7/1960) תיקן מר סבוראי חלק מתנאי ההקדש, בהתאם לסמכות שהשאיר לעצמו. שטר ההקדש המתוקן אושר בבית הדין באותו מועד. ביום י”א אדר א׳ תשכ״ב (15/2/1962) חתם מר סבוראי על בקשה לאשר הקדש לגבי נכס נוסף, ברחוב יוסף זיו 6 ירושלים. ביום י”א בסיון התשכ”ב (12/6/1962) אישר בית הדין את הבקשה והוציא שטר הקדש. לאפוטרופסים על ההקדש התמנו מנהלי אוצר החסד ומנהלי הוועד הכללי.

הקדש סבוראי כולל את הנכסים ברחוב שמואל הנביא 82 ירושלים, גוש 30102 חלקה 44; רחוב עזה 23 ירושלים, גוש 30026 חלקה 106; ורחוב יוסף זיו 6 ירושלים, גוש 20101 חלקה 99, ואלו נקראים הקדש משה סבוראי. מדובר בהקדש שכונן בפני בית הדין הרבני, ומשכך בהקדש דתי מובהק. גם במקרה זה נדונו לאורך השנים כל ענייני ההקדש בפני בית הדין הרבני.

המשיב 2 מסכים כי הקדש משה סבוראי הוא הקדש דתי שנוצר בבית הדין הרבני (סעיף 23.1 לתביעת המשיב 2 למינוי נאמן), וכך גם המשיבה 3 (סעיף 29 לתגובת המדינה לבקשת המנהל המיוחד להקדשות בבית המשפט המחוזי בירושלים בת”א 35509-01-23).

על פי האמור לעיל, אנו קובעים כי הקדש משה סבוראי הוא הקדש דתי, וכל עניין הנוגע לניהולו הפנימי מסור לשיפוט בית הדין הרבני.

עובר לחתימה

  1. ביום כ”ז בטבת תשפ”ד (08/01/2024), עובר לחתימת פסק דין זה, קיבלנו הודעה מאת המנהל המיוחד להקדשות כי ביום 4/1/2024 הודיע המנהל המיוחד לעמותות לבית המשפט המחוזי בתיק 35509-01-23 כי הוא מצטרף לעמדת המדינה “ובתוך כך חוזר על בקשתו למנותו לנאמן לשלושה ההקדשות המפורטים בסיפא לתגובת רשם ההקדשות”. בתוך אותם הקדשות מצוי הקדש שכונת כנסת א’. האחרים אינם הקדשות שעניינם נדון בפסק דין זה. מתברר אפוא כי המשיב 2 שינה את עמדתו לגבי רוב ההקדשות שלגביהם הגיש את התביעה הנ”ל אל בית המשפט. כאמור לעיל, גם הקדש שכונת כנסת א’ הוא הקדש דתי אשר כל עניין הנוגע לניהולו הפנימי הוא בשיפוט בית הדין הרבני.

פסיקתה

  1. על יסוד הנימוקים שפורטו לעיל, בית הדין פוסק:

(א)         דוחים את בקשת היועצת המשפטית לממשלה למחיקת הבקשה למתן פסק דין הצהרתי לגבי הקדשות דתיים שיש להם זיקה לוועד הכללי כנסת ישראל ולאוצר החסד קרן שמואל.

(ב)         מקבלים את בקשת הממונָה על ההקדשות ואת בקשת המנהל המיוחד להקדשות ופוסקים:

(1)      ההקדשות להלן הם הקדשות דתיים נושנים, שנוסדו בפני בית הדין השרעי, וכל עניין הנוגע לניהולם הפנימי הוא בשיפוט בית הדין הרבני: הקדש שמעון הצדיק; הקדש שכונת כנסת א’; הקדש שכונת כנסת ב’; הקדש שכונת כנסת ג’.

(2)      ההקדשות להלן הם הקדשות דתיים שנוסדו בפני בית הדין הרבני, וכל עניין הנוגע לניהולם הפנימי הוא בשיפוט בית הדין הרבני: הקדשות יעקב ולינא ברנט; הקדש גרשון עטלזון; הקדש אהרן אטינגר; הקדש משה סבוראי.

דברי סיום

  1. לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת ג, א).

הגיעה העת לסיום המאבקים המשפטיים המלווים את הקדשות הוועד הכללי כנסת ישראל ואוצר החסד קרן שמואל. הגיעה עת עשייה, בנייה והתפתחות, כדי שהקרן והפֵרות יעמדו ליישום המטרות הנעלות שהועידו להם מקדישיהם – להגדיל תורה ולהאדירה ולהרבות צדקה וחסד.

וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם וַעֲבוֹדַת הַצְּדָקָה הַשְׁקֵט וָבֶטַח עַד עוֹלָם (ישעיהו לב, יז).

פסק הדין מותר בפרסום.

ניתן ביום כ”ח בטבת התשפ”ד (09/01/2024).

 

הרב שלמה שטסמן

הרב אייל יוסף

הרב עידו שחר

 

רוצים לשמוע עוד עקבו אחרי

להקדים תרופה למכה - הפתרון השלם והמשתלם: צוואה חסינה™

עריכת צוואה (תכנון עיזבון) נחשב באופן מסורתי למורכב, מפחיד ויקר. אבל – יש חלופה שמאפשרת לרבים ליצור בקלות ובעלויות סבירות צוואה תקפה מבחינה חוקית ואמינה מאוד.

היא נקראת: צוואה חסינה™.
מכיוון שתחום הליגלטק (יישום טכנולוגיה בעולם המשפט ובעבודת עורכי הדין) יקר לליבו של עו”ד קרט, לקח על עצמו לבנות מערכת טכנולוגית מתקדמת, משולבת בבקרה של עורך דין ירושה, ונקראת צוואה חסינה™. המערכת מבוססת על הניסיון הרב שצבר בתחום דיני הירושה כדי שכל אחד יכול להשתמש בה כדי ליצור צוואה בלווי עורך דין מומחה לדיני ירושה.
בתהליך הזה מוטמעים בצוואה מנגנונים חכמים ויצירתיים למניעת סכסוכים בין יורשים ובמשפחה בכלל. התוצאה המתקבלת – הצוואה ברורה ומדויקת ובכך נמנע סילוף רצון המצווה, ככתוב רצונו של אדם כבודו.

צוואה חסינה™

כספת סייבר™ חלק אינטגרלי מצוואה חסינה™

מערכת צוואה חסינה™ מאפשרת בקלות את שילוב כספת סייבר™ בתוך הצוואה כחלק אינטגרלי מהמערכת.
כאמור כספת סייבר™ היא שירות ירושה דיגיטלי מתקדם  מבוסס על פלטפורמה מקוונת, מאובטחת ,אשר מאפשרת לבעלים שלה, לאחסן בתוכה בצורה מסודרת ובטוחה את כל המידע החשוב להם, לרבות פירוט כלל הנכסים שבבעלותם, הן המוחשיים והן הדיגיטליים. כספת סייבר™ ניתנת לעדכון על ידי הבעלים שלה בכל רגע נתון באופן מקוון וללא תלות בגורם חיצוני כלשהו. תוכנה ייחשף רק בבוא היום – קרי ליורשים על פי צוואה רק לאחר אחרית שנותיהם ו/או למיופי כוח על פי ייפוי כוח מתמשך רק לאחר שבעלי הכספת איבדו את כשירותם.

לסיכום

צוואה חסינה™ מספקת פתרון מלא ואמין במחיר שווה לכל נפש:

  • מוודאת שרצון המצווה יתקיים.
  • מונעת סכסוכים.
  • מונעת סכנה של ביטול הצוואה.
  • מאפשרת עדכון מצב הנכסים בקלות, ללא צורך בעריכת מחדש באמצעות שילוב כספת סייבר™.
  • חסכונית.
  • זמינה.
  • נוחה לשימוש ונגישה מכל מקום וזמן.

חדש ומומלץ - קביעת פגישת ייעוץ אישית מקוונת עם עו"ד ארז קרט

עו”ד ונוטריון ארז קרט מתמחה באופן ייחודי ובהיקף פעילות נרחב בנושאי ירושה, צוואות, עיזבון, הגנה על צוואה והתנגדות לצוואות ומשמש סגן יו”ר ועדת צוואות, ירושה ועזבונות של לשכת עורכי הדין. עו”ד ארז קרט הוא מייסד צוואה חסינה™ וכספת סייבר™. מקיים מרכז סיוע לנפגעי צוואות, והמפתח של מחשבון הירושה שמאפשר חישוב חלקו של כל יורש במקרה שאין צוואה.

כעת יש באפשרותכם לקבוע פגישת ייעוץ אישית מקוונת עם עו”ד ארז קרט.

עו"ד ונוטריון ארז קרט
רשימת קישורים חשובים

מצב לא מקוון

הצ'קליסט לעריכת צוואה שמונעת סכסוכים במשפחה

בהנחיית עו"ד ארז קרט

מומחה לדיני ירושה וצוואות

דילוג לתוכן