עמ"ש 56936-06-22 - פס"ד בנושא צוואה הדדית וזכות ירושה של יורש שנפטר לפני המוריש, האם עוברת ליורשיו.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד - פסק דין בעניין בנושא צוואה הדדית וזכות ירושה של יורש שנפטר לפני המוריש, האם עוברת ליורשיו .

בפני

כבוד השופטת, סגנית הנשיאה ורדה פלאוט- אב”ד

כבוד השופטת יעל מושקוביץ

כבוד השופטת צבייה גרדשטיין פפקין

 

מערערים

 

1. ח.ש

2. מ.ש

 

נגד

 

משיב

ד.ש

 

 

פסק דין

 

   

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון שניתן ביום 8.5.2022 בתיק ת”ע 42405-01-20; ת”ע 63028-02-20; ת”ע 43505-01-20 (כב’ השופטת מ’ סער), במסגרתו קבע בית המשפט קמא כי המשיב הוא היורש, על פי דין, של הגב’ ר.ש ז”ל, ודחה את טענת המערערים כי הם זכאים לרשת מחצית מעזבונה מכוח צוואה שערכו הגב’ ר.ש ובעלה המנוח, מר ז.ש ז”ל.

 

הנדרש לנדון

 

  1. גב’ ר.ש ז”ל (להלן: ” ר.ש” או “המנוחה”) ובעלה המנוח מר ז.ש ז”ל (להלן: “ז.ש” או “המנוח”), היו בני זוג ללא ילדים.
  1. מר ד.ש (להלן: “ד.ש” או “המשיב”) הנו אחיה היחיד של ר.ש.
  1. מר מ.ש ז”ל (להלן: “מ.ש“) היה אחיו היחיד של ז.ש ז”ל. הגב’ ח.ש ומר מ.ש (להלן: “ח.ש” ו-“מ.ש” בהתאמה או “המערערים”) הינם ילדיו של מ.ש ז”ל, אחיו של ז.ש ז”ל.
  1. ביום 23.7.89 ערכו המנוחים צוואה הדדית בפני שני עדים: עו”ד אהרון מרגלית ואסעד אבו זולוף. במסגרת הצוואה הורישו המנוחים את רכושם זה לזו ובאם ילכו לעולמם יחדיו, יחולק עיזבונם בחלקים שווים; חלקו של ז.ש לאחיו היחיד, מ.ש וחלקה של ר.ש לאחיה, ד.ש.
  1. עיקר פסק דינו של בית המשפט קמא, כמו גם הערעור שבפנינו נסובים על לשון הצוואה ומשכך, נביא את החלקים הרלוונטיים הימנה כבר עתה:

“…

  1. כפוף לאמור בסעיף (3) להלן, הננו מקנים בזה, משעה אחת לפני פטירתנו מן העולם את כל רכושנו, בין בנכסי דלא ניידי ובין במטלטלין, בין בכסף ובפקדונות בבנקים או בכל מוסד אחר…. לרבות זכויותינו וזכויות כל אחד מאיתנו בבית בו אנו מתגוררים והמצוי ברחוב …. X, הידוע כחלקה…. בגוש…., לזולתנו הנותר בחיים אחרי אחד מאיתנו, במקרה של פטירתו של אחד מאתנו מן העולם (הכל יקרא להלן – “הרכוש”).
  2. למרות האמור בסעיף (2) לעיל, אני, ז.ש, מקנה בזה את הרכוש המפורט להלן, היינו:

כספים המופקדים על שמי ו/או על שמה של אמי גב’ פ.ש ו/או שמו של אחי מ.ש, בבנק לאומי לישראל בע”מ סניף…. וכן חלקי בדירה בה מתגוררת אמי והנמצאת ברחוב……. חיפה, לאמי, גב’ פ.ש.

  1. אם חס וחלילה אמי, גב’ פ.ש תלך לעולמה לפני או ביחד עמי, אזי שאני מקנה את חלקה בעיזבון המפורט בסעיף (3) לעיל, לאחי מ.ש בעל ת.ז. … מרחוב ….”.
  2. אם חס וחלילה, נפטר מן העולם יחדיו, אזי שאנו מצווים בזה כי חלקו של כל אחד מאיתנו יוקנה כדלקמן:

חלקי, ז.ש, יוקנה לאחי, מ.ש, בעל ת.ז. ….. מרחוב ……

חלקי, ר.ש, יוקנה לאחי, ד.ש, בעל ת.ז. ….. מרחוב …..”

 

  1. ז.ש הלך לבית עולמו ביום 17.12.2016 וצוואתו קוימה ביום 21.3.2017, לא הוגשה התנגדות לקיום הצוואה. ר.ש הלכה לבית עולמה ביום 15.8.2019 ולהשלמת התמונה יצוין, כי מ.ש, אחיו של ז.ש, הלך לבית עולמו בשנת 2015, טרם פטירתם של המנוחים.
  1. לפני בית המשפט קמא, עמדו בקשתם של ח.ש ו-מ.ש, ילדיו של מר מ.ש ז”ל, לקיום צוואתה של ר.ש (42405-01-20), התנגדות של ד.ש לקיום הצוואה וכן בקשתו למתן צו ירושה אחר ר.ש (43505-01-20, 63028-02-20).
  1. בית המשפט קמא דחה את בקשתם של ח.ש ו-מ.ש לקיום צוואה, קיבל את התנגדותו של מ.ש לקיום הצוואה ואת בקשתו למתן צו ירושה.
  1. בתמצית קבע בית המשפט קמא, כי לשון הצוואה ברורה, כי המנוחים ביקשו לקבוע הוראה הדדית לפיה, עם מותו של אחד יועבר כלל רכושו לאחר על מנת שיעשה בו כרצונו ורק באם ילכו לעולמם יחדיו, היינו, באותה עת, יתחלק עיזבונם בחלקים שווים, לשני אחיהם. משלא כך היה, היינו, מש-ז.ש הלך לבית עולמו לפני ר.ש, הרי שמלוא עיזבונו הועבר לידיה ועם מותה של ר.ש למלוא עיזבונה זכאי אחיה, שהינו יורשה על פי דין. כן קבע בית המשפט קמא, כי ממילא, מקום בו נפטר מ.ש לפני המנוחים, אין מעמד לילדיו, שכן בהתאם לסעיף 42(ג) לחוק הירושה תשכ”ה -1965 (להלן: “חוק הירושה”), במידה והיורש נפטר לפני שעת זכייתו, הוראות הצוואה לטובתו מתבטלות ועוד קבע בית המשפט קמא, כי אף בהתאם ללשון הצוואה את מלוא עיזבונה של ר.ש יורש אחיה.
  1. מכאן הערעור שבפנינו.

 

תמצית טענות הצדדים בפני בית המשפט קמא

  1. ח.ש ו-מ.ש טענו, כי אביהם, מ.ש ז”ל היה האח היחיד של ז.ש, כי הם היו קשורים וכי אף הם, ילדיו, היו קרובים למנוחים והיוו למעשה את משפחתם היחידה. מנגד, כך לטענתם, הקשר של המנוחים עם ד.ש היה מרוחק, האחרון התגורר מרבית השנים בחו”ל, כמעט ולא נטל חלק בטיפול במנוחים ולפיכך רצונם לא היה כי מלוא אין ספק כי למנוחים לא היה כל רצון שלאחר פטירתם כל רכושם יעבור לד.ש בלבד.

 

  1. כן טענו המערערים, כי אין לקבל את הטענה לפיה, ביקשו המנוחים להתייחס למצב הנדיר בו נפטרים שני המנוחים בעת ובעונה אחת, אלא יש מקום לפרש את סעיף 5 לצוואה כהוראת חלוקת העיזבון לאחר מותו של האחרון מבין בני הזוג. קביעה אחרת, הינה מרחיקת לכת, בלתי סבירה וסותרת את מהותה של צוואה הדדית ועקרון ההסתמכות.

 

  1. עוד נטען, כי מאחר שמדובר בצוואות הדדיות שנערכו במסמך אחד, הרי שבמקום המילה “יחדיו” יש לכתוב את המילה “שנינו” וכי אין היגיון בטענה, כי בני הזוג טרחו לפנות לעורך דין רק בכדי להסדיר את המקרה הנדיר שבו שני בני הזוג מתים יחדיו.

 

  1. עוד לטענת ח.ש ו-מ.ש יש ליתן משקל לשני תצהירים עליהם חתם עו”ד מרגלית, אשר ערך את הצוואה ואף היה שכן וחבר של המנוחים. התצהירים אלו פירט את רצונם של המנוחים וציין כי כוונתו וכוונתם במונח “יחדיו” היתה לאחר ששני בני הזוג לא יהיו בין החיים, ולא למצב הנדיר בו שניהם ילכו לעולמם בעת ובעונה אחת.

 

  1. לעניין מעמדם, טענו ח.ש ו-מ.ש, כי יש להחיל את סעיף 41 לחוק הירושה, העוסק ב”יורש במקום יורש”. לפי סעיף 49 לחוק הירושה, ברגע שזוכה לפי צוואה הולך לעולמו לפני המצווה, אזי צאצאיו של היורש נכנסים לנעליו ומאחר ש-מ.ש הלך לעולמו לפני ז.ש ו-ר.ש – ילדיו ח.ש ו-מ.ש נכנסים לנעליו. סעיף 42 לחוק הירושה העוסק ב”יורש אחר יורש” כלל אינו רלוונטי לעניין כאן.

 

  1. לטענת ד.ש, לשון סעיף 5 לצוואה ברורה, והוא עוסק במקרה בו ז’ ו-ר’ הולכים לבית עולמם יחדיו, כלומר באותה העת. ואילו בעניין כאן, ז.ש נפטר בשנת 2016, בשנת 2017 ניתן צו קיום צוואה בעניין עזבונו ובהתאם לסעיף 2 לצוואה מלוא רכושו (למעט המצוין בסעיף 3 לצוואה) הועבר לר.ש רעייתו. משכך, מ.ש ז”ל אינו זוכה לפי הצוואה, וממילא אף ח.ש ומ.ש אינם זוכים.
  1. לעניין פרשנות סעיף 5 לצוואה הנוגע למות שני המצווים יחדיו ונוכח טענת ח.ש ו-מ.ש כי מדובר במקרה נדיר שאינו סביר כי בגינו ייכתב סעיף מפורש, נטען, כי במהלך שנת 1989, השנה בה נערכה הצוואה, התרחשו אינספור פיגועים ורציחות, ולא היה זה יוצא דופן ששני בני הזוג ילכו לבית עולמם בצוותא חדא, משכך אף מצוינות בצוואה צמד המילים “חס וחלילה” המתייחס למקרה בו ילכו לבית עולמם “יחדיו”.
  1. עוד טוען ד’, כי אפילו ניתן היה לפרש את סעיף 5 לצוואה, כך שהוא עוסק במקרה בו שני בני הזוג ילכו לעולמם האחד אחרי השני, מדובר במקרה של “יורש אחר יורש” לפי סעיף 42 לחוק הירושה. מאחר ומ.ש הלך לעולמו לפני ז’ ור’, הרי שלפי סעיף 42(ג) לחוק הירושה הוראת הצוואה לטובתו של מ’ מתבטלת, וכפועל יוצא אף ילדיו אינם יורשים דבר. עוד טען ד’ כי לפי סעיף 42(ד) לחוק הירושה, הוראת צוואה של יורש אחר יורש ליותר משניים בטלה.
  1. עוד טען, כי סעיף 49 לחוק הירושה העוסק ביורש שמת לפני המוריש אינה חלה בעניין כאן, שכן מדובר בצוואה הדדית ואין כל הוראה בצוואה מה יקרה במותו של מ.ש. הזוכה לפי הצוואה היא ר’, ומ.ש כלל לא הגיע למעמד של זוכה.
  1. להשלמת התמונה יצוין כי עו”ד מרגלית הלך אף הוא לבית עולמו טרם שעלה בידו להעיד על תצהיריו (בפנינו נחלקו הצדדים באשר לגורם דחיית עדותו אשר הביא בסופו של יום לכך שלא נחקר – לטענת המערערים נבע הדבר מדחיית עדותו על ידי בית המשפט ואילו לטענת המשיב התנגדו המערערים לשמיעת עדותו במועד קרוב וטעמם עמהם). כך או כך, בית המשפט קמא קבע כי תצהיריו אשר צורפו לתיק המוצגים לא יוצאו מהתיק, וכי באפשרות הצדדים להתייחס לסוגיית משקלם הראייתי של המסמכים בסיכומיהם.

פסק דינו של בית משפט קמא

 

  1. בית המשפט קמא קבע, כי יש לפרש את סעיף 5 לצוואה ככזה המתייחס למותם של המנוחים בעת ובעונה אחת. בית המשפט מבסס קביעתו על אופן פירושה של צוואה בהתאם לסעיף 54(א) לחוק הירושה ולפיו, יש לבחון, ראשית, את לשון הצוואה (“אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה”), ובמידה שאומד דעת המצווה אינה משתמעת מתכנה של הצוואה, כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות”.

 

  1. בית המשפט מתבסס על הפסיקה לפיה, ההיזקקות לנסיבות חיצוניות רלוונטית רק מקום בו לא ניתן לעמוד על דעתו של המצווה מתוך הצוואה. היינו, כאשר לשון הצוואה איננה ברורה, או כשפירוש מילולי של הוראה אחת איננו מתיישב עם הוראות אחרות (ע”א 239/89 שורש נ’ גלילי, פ”ד מו(1) 861, 866 (1992), בע”מ 8300/11 פלוני נ’ פלונית (2.8.2012)).
  1. בית המשפט קבע, כי לשון הסעיף ברורה. כי יש לפרש את המילים “נפטרו מן העולם יחדיו” כפשוטן, כי בראש הסעיף מצוינת המילה “אם”, שהינה מילת תנאי, המצביעה על מקרה שיתכן ויקרה בעתיד וכן מצוין הביטוי “חס וחלילה”, המצביע על אירוע חריג וטרגי ולא אירוע טבעי שעתיד להתרחש בכל מקרה. בית המשפט התייחס לכך כי אף בסעיף 4 התייחסו המנוחים למקרה חריג של מוות בעת ובעונה אחת (מותם בעת ובעונה אחת של ז.ש ואמו פ’), ואף שם השתמשו בצמד המילים “חס וחלילה” וזאת בשנה ממקרה רגיל של מוות האחד אחרי השני, המתואר בסעיף 2, בו לא נעשה שימוש בצמד מילים זה.
  1. למעלה מן הצורך בחן בית המשפט אף את אומד דעתה של ר.ש ז”ל כפי שעולה מהנסיבות החיצוניות.
  1. המערערים צירפו הקלטה של שיחה שניהל מ.ש עם המנוחה, ר.ש ז”ל, ביום 16.2.2017, שלושה חודשים לאחר פטירתו של ז.ש ז”ל (להלן: “ההקלטה הראשונה“). נציין כבר עתה, כי במהלך ההליך בפני בית המשפט קמא התברר כי מ.ש הקליט את ר.ש ז”ל פעם נוספת, ביום 25.6.2018, הקלטה שלא גולתה על ידו בתחילה ולאחר שנחשף קיומה, צורפה אף היא על ידי ד.ש (להלן: “ההקלטה השנייה”).
  1. בית המשפט קבע, כי בשמיעת ההקלטה הראשונה עולה כי מ.ש מנסה ‘למשוך את ר’ בלשונה’ וכי לא ניתן ללמוד מההקלטה באופן ברור מה הייתה כוונתה. בית המשפט אף נתן משקל לעובדה, כי מ.ש הודה בחקירתו כי הקליט את ר’ מספר פעמים, כאשר אין בפני בית המשפט את מלוא ההקלטות שנערכו על ידי מ.ש אלא רק את החלק שצורף (בעמ’ 19 לפרוטוקול מיום 8.4.21), ומשכך, יש להתייחס לדברים שהוקלטו בזהירות וכן לעובדה, כי מההקלטה השנייה עולה, כי המנוחה סברה שלאחר מות המנוח היא יכולה לעשות במלוא הרכוש כרצונה.
  1. כמו כן, כאמור, דברי המנוחה הנשמעים תומכים דווקא בפרשנות לפיה ר.ש ז”ל סבורה שלאחר מות ז.ש ז”ל, כל הרכוש המשותף הינו שלה, והיא יכולה לעשות בו כרצונה, מבלי שנקבע בצוואה למי עליה להוריש את הרכוש שנותר, ככל שנותר, ובלי כל התחייבות כלפי אף אחד.
  1. נסיבה חיצונית נוספת אליה התייחס בית המשפט קמא, הינה תצהיריו של עו”ד מרגלית, עורך הצוואה.
  1. בית המשפט קבע, כי קיימת סתירה בין שני תצהירי עורך דין מרגלית; בתצהירו הראשון התייחס עוה”ד מרגלית לכוונתו (שלו) בעת עריכת התצהיר, ואילו בתצהיר השני שינה טעמו והתייחס לכוונת המנוחים. בית המשפט קבע, כי כוונתו של עורך הדין אינה זו הנבחנת על ידי בית המשפט. סתירה נוספת מצא, בכך שבתצהירו הראשון הבהיר עו”ד מרגלית, כי על פי סעיף 5 לצוואה בן הזוג האחרון שילך לעולמו, יוריש את חלקו כמפורט בסעיף – היינו, ר.ש, על פי סעיף זה אמורה להוריש את חלקה (שהוא למעשה כלל העיזבון) לאחיה ואילו בתצהיר השני שינה טעמו וציין, כי “לאחר פטירת האחרון מביניהם, העיזבון יחולק בין אחיו של ז’ ולבין אחיה של ר’ “.
  1. לאור הסתירה בין הגרסאות, ומשלא נשמעה עדותו של עו”ד מרגלית, מצא בית המשפט כי אין מדובר בנסיבה חיצונית שיש בה בכדי לתמוך בטענות ח.ש ו-מ.ש.
  1. בית המשפט התייחס לטענות ח.ש ו- מ.ש לפיהן, אין זה צודק שלא יקבלו דבר מירושת ז.ש לאחר שדאגו למנוחים והיו להם כמשפחה. בית המשפט קבע, כי יש לקיים את רצון המת כפי שעולה מצוואתו ולא בהתאם להיגיון ולצדק חיצוניים ולגוף העניין כי יכול בהחלט שהמנוחים בקשו לדאוג איש לרעותו ללא התחייבויות לאחרים.
  1. לאור אלו קבע, כי משעה שהצוואה לא עוסקת בירושה לאחר מותה של ר.ש ז”ל, הרי שעיזבונה מועבר ליורשה לפי דין, אחיה ד.ש.
  1. לאחר כל אלו, ובבחינת למעלה מן הצורך בחן בית המשפט קמא את מעמד ח.ש ו-מ.ש לטעון לקיום הצוואה וקבע, כי לפי סעיף 42(ג) לחוק הירושה, במידה והיורש השני נפטר לפני שעת זכייתו, הוראות הצוואה לטובתו מתבטלות – כפי שהיה בעניין כאן, מקום בו מ.ש נפטר לפני מותם של המנוחים.
  1. עוד ובבחינת למעלה מן הצורך, קבע בית המשפט, כי אף בהתאם ללשון סעיף 5 לצוואה, חלקה של ר.ש עם מותה מועבר במלואו לאחיה, ומשאחר ז.ש ניתן צו לקיום צוואה, ומלוא עיזבונו הועבר לרעייתו, הרי שעם מותה חלקה (היינו העיזבון במלואו), מועבר לאחיה.
  1. ובאשר לתחולת סעיף 41 לחוק הירושה, קבע בית המשפט שאף הוא אינו חל שכן ככל ש-ז.ש היה המצווה, הרי שציווה את רכושו למנוחה שזכתה בעיזבונו וסעיף 41 לחוק הירושה אינו רלוונטי. וככל שהמנוחה היא המצווה, הרי שלפי סעיף 5 לצוואה נקבע מפורשות כי אחיה הוא הזוכה בעיזבונה. ומשקבע בית המשפט כי סעיף 41 לחוק הירושה אינו חל, ממילא אין תחולה אף לסעיף 49 לחוק הירושה.

תמצית טענות הצדדים בערעור

  1. המערערים חזרו על טענתם לפיה, הוראת סעיף 5 לצוואה הינה הוראה פשוטה, בה רצו המנוחים כי שני אחיהם (ובמות אחיו של המנוח, ילדיו), יזכו בנתח מרכושם, ולא יעלה על הדעת כי ביקשו לנסח “צוואת רולטה” בה לא ידוע מי יקבל את רכושם לאחר מותם.
  1. כן טענו המערערים כי שגה בית המשפט משבחר לאמץ את פרשנותו הקיצונית של המשיב, לפיה, המנוחים טרחו לפנות לעורך דין על מנת להבטיח אירוע נדיר, שבו ילכו שניהם לבית עולמם בעת ובעונה אחת ולא התייחסו למקרה התדיר, שבו הולכים בני זוג לבית עולמם במועדים שונים.
  1. המערערים חזרו וטענו כי לשון הצוואה אינה ברורה וכי שגה בית המשפט בקבעו כך. המערערים טענו כי לשון המילה “יחדיו” אינה “באותה העת” אלא, שנינו יחד. כי שגה בית המשפט כאשר העניק משקל למילה “אם” מקום בו מדובר במילת תנאי פשוטה ולא ניתן לייחס לשימוש בה כוונה לאירוע נדיר. כי שגה בית המשפט בקבעו כי הביטוי “חס וחלילה” מצביע על אירוע טראגי בו הולכים שני בני הזוג לעולמם בעת ובעונה אחת, שכן הביטוי חס וחלילה מופיע במגוון רחב של תיאורים וסיטואציות. כן טענו המערערים, כי בית המשפט הינו בעל ניסיון רב ומשכך, ידוע לו, כי נוסח צוואה תלוי בנוסח המצוי במחשבו של עורך הדין עורך הצוואה, אותו ירש אף הוא מהמאמן שלו.
  1. עוד טענו המערערים, ששגה בית המשפט משלא נתן משקל לעובדה כי פרשנותו למונח “חס וחלילה” נסתרת מסעיף 4 לצוואה שם התייחסו המנוחים למקרה הרגיל, בו תלך לעולמה אם המנוח לפניו. ועוד היה על בית המשפט ליתן משקל לעובדה, כי בסעיף 4 לצוואה צוין מפורשות, כי כאשר ביקש המנוח להתייחס למוות בעת ובעונה אחת, כתב כי “אם חס וחלילה אמי…תלך לעולמה לפני או ביחד עמי”. היינו, “יחד עמי” ולא “יחדיו” – הוא המונח בו עשו שימוש המנוחים למוות בעת ובעונה אחת.
  1. כן נטען, כי שגה בית המשפט משלא התייחס לאמור בסעיפים 7 ו-8, ולפיו, התייחסו המנוחים ל”נהנים”, היינו, יותר מנהנה אחד, קביעה הנשללת מפרשנות בית המשפט.
  1. עוד טענו המערערים, כי קביעתו של בית המשפט לפיה חשוב היה למערערים לדאוג רק זה לזו נשללת מהעובדה, כי המנוחים בחרו להפקיד את הצוואה 18 שנים לאחר עריכתה, שכן הם עצמם בוודאי ידעו מה תוכנה ובאם דאגו רק זה לזו לא היה כל צורך בהפקדתה.
  1. עוד טענו המערערים כי מקום בו לשון הצוואה אינה ברורה, שגה בית המשפט קמא משלא נתן משקל מכריע לראיות הקריטיות שהובאו על ידי המערערים; תצהיריו של עו”ד מרגלית והקלטות המנוחה. המערערים טוענים כי ההקלטה הראשונה, בה שומעים בקולה של המנוחה, כי רצון הצדדים הייתה חלוקה שוויונית של העיזבון בין שני אחיהם הינה “ראיית זהב” ובית המשפט שגה משקבע, כי נשמע כאילו מ.ש “מושך” את המנוחה בלשונה, ולא פירט קביעתו זו, שגה משקבע כי לא ברור האם הכוונה בדברי המנוחה לחלוקה אחרי מות שניהם יחדיו או זה אחר זה, ושגה משקבע כי לא עולה תמונה ברורה באשר לכוונת המנוחה, מקום בו הכוונה הברורה עולה על פניה.
  1. המערערים טוענים כי שגה בית המשפט כשנתן משקל להקלטה השנייה דווקא, שהוקלטה לאחר שהמנוחה הייתה מעורערת קוגניטיבית ולאחר שכבר מונה לה אפוטרופוס.
  1. עוד טוענים המערערים, כי שגה בית המשפט כשלא העניק משקל לתצהיריו של עו”ד מרגלית. בית המשפט שגה בכך שלא נתן משקל לעובדה שעדותו לא נשמעה נוכח מחדלו של בית המשפט עצמו (שכן דחיית עדותו הביאה לכך כי במועד הנדחה לא ניתן היה לשמוע עדותו בשל ההידרדרות במצבו). כן טוענים הם, כי בניגוד לקביעת בית המשפט, יש חשיבות מכרעת לכוונתו של עורך הדין, שכן הוא שומע את דברי המצווים ועורך את הצוואה בלשונו על פי הבנתו, קל וחומר כאן, שכן עו”ד מרגלית היה חבר של המנוחים והכירם היטב. עוד טוענים המערערים כי אין כל שינוי בגרסאותיו של עו”ד מרגלית.
  1. כן טוענים המערערים כי שגה בית המשפט בהתעלמו מהקשרים המשפחתיים הקרובים בין המנוחים למערערים, שהיו כל משפחתם של המנוחים, אל מול הקשר הרדוד של המנוחים עם המשיב.
  1. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בניתוח המשפטי, שכן מדובר במקרה ברור של “יורש במקום יורש”. כי מקור הקושי הינו בעובדה שמדובר בצוואה הדדית אחת ולא שני מסמכים הנערכים לכל מצווה בנפרד. אך משכך נערכה הצוואה, יש ליתן לה את הפרשנות המתבקשת והיא, כי לאחר מות האחד יורש האחר את מלוא רכושו ולאחר מות השני, מחולק העיזבון בין שני היורשים ולא הפרשנות הבלתי הגיונית שנתן בית המשפט לצוואה, ולפיה, מלוא הרכוש, מועבר, לאח שבאופן אקראי אחיו נותר אחרון.
  1. המשיב סומך ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא.
  1. לטענת המשיב יש לדחות את הערעור על הסף לאור הוראת סעיף 49 לחוק הירושה; כי מקום בו עסקינן בצוואה הדדית, לאחר פטירת בן הזוג הראשון, מלוא העיזבון עובר לבן הזוג שנותר בחיים, ההסדר בצוואה מוצה והמנוחה רשאית היתה להוריש את עיזבונה כהבנתה, ומשלא קבעה דבר, כדין קבע בית המשפט כי יורשה על פי דין הוא אחיה, המשיב.
  1. לטענת המשיב היה מקום לדחות על הסף את הערעור, אף מכוח הוראת סעיף 42 לחוק הירושה; כי תנאי מקדמי לתחולת סעיף 49 הוא כי מ’, אביהם של המערערים, יהיה “זוכה על פי צוואה”, אלא שהוא כלל לא הגיע למעמד “זוכה”, שכן הוא נפטר טרם מותם של המנוחים.
  1. כי מקום בו המערערים לא הסתייגו מצו קיום הצוואה של המנוח וכלל הרכוש הועבר למנוחה ומקום בו עסקינן בעיזבונה בלבד, אין בסיס לטענות המערערים.
  1. למעלה מן הצורך טען המשיב אף לטענות גופן; לטענתו, במכוון לא הובא עו”ד מרגלית לעדות, כי המשיב הוא שביקש לשמוע את עדותו בדחיפות והמערערים הם שהתנגדו להקדמת עדותו. בפנינו אף הפנתה באת כוח המשיב לטיעוניה בפני בית המשפט קמא, לאי סדרים בהתנהלותו של עו”ד מרגלית בשלם ביקשו המערערים, ככל הנראה, שלא להעידו.
  1. המערערים טוענים כי לא ניתן לקבוע ממצאים על יסוד תצהיריו של עו”ד מרגלית, הן נוכח העובדה, כי לא העיד בפני בית המשפט ולא נחקר נגדית, והן לאור הסתירות עליהן עמד בית המשפט ועליהן סומך המשיב ידיו.
  1. אף בהתייחס לטענת המערערים לפיה לא יכולה להתקבל עמדת המשיב בדבר “צוואת רולטה” טען המשיב, כי נפסק כבר, כי פרשנות צוואה אינה נבחנת לאור מבחנים סובייקטיביים אלא לאור לשונה ונוסחה ואף הפנה לצוואתם ההדדית של הורי המערערים ממנה עולה כי אף בה צוין “במידה ושנינו נמות חו”ח אותה שעה”.
  1. עוד טוען המשיב, כי אין בסיס לטענת המערערים כי המילה “יחדיו” נרדפת למילה “שנינו”, וכי כדין קבע בית המשפט קמא כי המילים חס וחלילה מתייחסות לאירוע אסון או טרגדיה ומשכך מופיעות רק בסעיפים 4 ו-5 לצוואה מקום בו מתייחסים המנוחים לאפשרות של מוות בעת ובעונה אחת, בעוד שבסעיף 2, כאשר מתייחסים למוות טבעי, אחד אחרי השני, אין שימוש בצמד המילים חס וחלילה.
  1. המשיב טוען שאין לשעות לטענה לפיה, נוסח הצוואה מבוססת על הנוסח הקיים במחשבו של עורך הדין. וכן טען, כי השימוש במילה “נהנים” בסעיפים 7 ו-8 על קיומם של מספר יורשים פוטנציאליים ולא על מספר יורשים שחולקים את העיזבון.
  1. לאור כל אלה טען המשיב, כי כדין התבסס בית המשפט קמא על לשון הצוואה וקבע כי היא ברורה. המשיב הוסיף וטען בנוגע לראיות החיצוניות, כי כדין קבע בית המשפט כי לא ניתן להתבסס על הקלטת הראשונה, שניכר בה כי בוצעה במסגרת השיחה “חקירת שתי וערב” למנוחה, וכי יש בהקלטה אינדיקציה לכך כי המערער סבר שלשון הצוואה אינה ברורה (שאחרת לא זקוק היה לאותן הקלטות). בכל הנוגע להקלטה השנייה, טען המשיב, כי עצם העובדה שהופעל ייפוי הכוח המתמשך, אין בה די בכדי לשלול את כשירותו המשפטית של אדם (סעיף 32 כ לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות), וכי ניתן לשמוע בהקלטה שהמנוחה הייתה צלולה והביעה את רצונה באופן נהיר וברור, וכי מדבריה עלה כי לא הייתה בצוואה הוראה מה ייעשה ברכוש לאחר מותה.      

                                               ****

  1. הארכנו בתיאור העובדות ופרטי פסק דינו של בית משפט קמא מתוך כך שאנו סבורות כי דין הערעור להידחות וכי יש לאמץ מסקנותיו של בית משפט קמא. נפרט להלן את נימוקינו.
  1. סבורות אנו, כפי שסבר בית המשפט קמא, כי לשון הצוואה ברורה; אף אנו נתנו משקל ללשון סעיף 5 לצוואה, אשר נפתח במילים “אם חס וחלילה, ניפטר מן העולם יחדיו…”. באם תתקבל טענת המערערים, ולפיה, סעיף זה מתייחס לחלוקת העיזבון לאחר מות שניהם מוות טבעי, לא ברור השימוש במילים “אם חס וחלילה”, שהרי מותם, באם הינו מוות טבעי, הינו אירוע וודאי, ומשכך לא ברור השימוש במילה “אם”. ומשעניין לנו במוות טבעי, אף אין צורך במילים “חס וחלילה” כך למשל לא נעשה שימוש במילים הללו, במסגרת סעיף 2 המתייחס למותם הטבעי של המנוחים זו אחר זה.
  1. העובדה כי סעיף 5 פותח במילים “אם חס וחלילה..” משמע כי מדובר בהתייחסות לאירוע שאינו וודאי, שיכול שלא יתרחש ואשר נלווה לו נופך של אסון. מילים אלו מתיישבות יותר עם עמדת המשיב לפיה מדובר במוות בעת ובעונה אחת, שאינו אירוע וודאי ומתרחש, בד”כ, במקרה של אסון או תאונה ועל כן, יש טעם אף בצמד המילים “חס וחלילה” בהתייחס אליו.
  1. ואכן, פרשנות זו מתיישבת אף עם המילים המופיעות, אף הן, בסעיף 5, “ניפטר מן העולם יחדיו”. המילה “יחדיו” מתייחסת לפועל “ניפטר”, היינו, פעולת הפטירה, ההפרדות מן העולם, היא שתיעשה יחדיו.
  1. המערערים הפנו לסעיף 4 לצוואה, שם מופיע צמד המלים “חס וחלילה”, כתומך בגרסתם. לדידם, שימוש בצמד המלים במקרה בו אמו של המנוח תלך לבית עולמה לפניו, מצב נפוץ, מלמד כי צמד המלים ‘חס-וחלילה’, אינו מלמד על ‘אסון’. ואולם, בהמשכו של המשפט שצוטט על ידם מנויה האפשרות כי המנוח ילך לבית עולמו יחד עם אמו, ומשכך, ניתן למצוא לשימוש בצמד המילים “חס וחלילה” בסעיף 4 תימוכין דווקא לעמדת המשיב, לפיה, השימוש בהן מתייחס למקרה הנדיר של מוות בעת ובעונה אחת שהינו נדיר ואכן יכול ללמד על אסון.
  1. יתרה מכך; קבלת עמדת המערערים מחייבת לבד מפרשנות של המילה “ניפטר יחדיו” גם שינוי של יתרת סעיף 5 לצוואה. ובמה דברים אמורים? נזכיר את לשון סעיף 5 שצוטט לעיל:

“אם חס וחלילה, נפטר מן העולם יחדיו, אזי שאנו מצווים בזה כי חלקו של כל אחד מאיתנו יוקנה כדלקמן:

חלקי, ז.ש, יוקנה לאחי, מ.ש, בעל ת.ז. ….. מרחוב ……

חלקי, ר.ש, יוקנה לאחי, ד.ש, בעל ת.ז. ….. מרחוב …..”

  1. במועד פטירתה של המנוחה חלקה היה העיזבון במלואו. משעל פי לשון סעיף 5 חלקה אמור להיות מוקנה לאחיה, הרי שקבלת עמדת המערערים מחייבת את שינוי המלל בחלק זה של הצוואה, כך שמחצית מחלקה יועבר לאחיה, או לחילופין, כי חלקו של המנוח שהועבר אליה עם מותו “יושב” אליו ויועבר לאחיו וזאת על אף שקוימה צוואתו של המנוח ללא התנגדות.
  1. משמצאנו כי לשון הצוואה תומכת בעמדת המשיב, אין צורך להיזקק לנסיבותיה החיצוניות של עריכת הצוואה, כפי שכדין קבע בית המשפט קמא (ע”א 239/89 שורש נ’ גלילי, פ”ד מו(1) 861, 866 (1992), בע”מ 8300/11 פלוני נ’ פלונית (2.8.2012), וראו גם ע”א 7631/12 ישראל אמסטר נ’ קרן קיימת לישראל (12.8.2015) (פסקה 34 לפסק דינו של כבוד השופט דנציגר):

     “גישה זו מניחה כי בבואו של המצווה לנסח צוואה הוא שקל היטב את דבריו וניסח את כוונתו בזהירות ובקפידה, ומשכך על בית המשפט להיזהר מאד במלאכת הפרשנות, תוך מתן משקל ניכר ללשון הצוואה לעומת הנסיבות החיצוניות שסובבות את עריכתה. גישה זו מכירה באפשרות שבחלק גדול מהמקרים תנוסחנה צוואות בלשון ברורה שאינה משתמעת לשתי פנים, וקובעת כי במקרים אלו אין מקום לפנות לנסיבות החיצוניות שסובבות את עריכת הצוואה. זאת, מתוך הנחה כי צוואה המנוסחת בלשון ברורה עומדת בפני עצמה ולא נזקקת לתמיכה בראיות חיצוניות לשם איתור כוונתו של המצווה. גישה זו מחייבת את בית המשפט, כאמור, לגשת בזהירות גדולה למלאכת פרשנות צוואתו של המצווה, מתוך הנחה שהמצווה, בבואו להורות כיצד יחולק רכושו לאחר מותו, ערך את צוואתו לאחר התלבטות ומחשבה מעמיקים, ומשכך על בית המשפט להימנע מפרשנות שמתרחקת מהלשון הברורה ושעלולה הלכה למעשה להוביל לעריכה מחדש (ובדיעבד) של הצוואה.”

  1. אף למעלה מן הצורך, בבחינת הזקקות לנסיבות חיצוניות, אין בה בכדי לבסס את טענות המערערים. שתי ראיות חיצוניות בידיהם, תצהיריו של עורך הצוואה עו”ד מרגלית והקלטות המנוחה.
  1. משעו”ד מרגלית לא נחקר על ידי המשיב, ובית המשפט לא יכול היה להתרשם ממהימנותו, קשה לקבל את עמדת המערערים כי יש ליתן משקל ממשי לתצהיריו. התקשינו אף לקבל את טענת המערערים, לפיה, יש ליתן משקל ממשי לתצהירים לאור העובדה כי הטעם לאי חקירתו נעוץ במחדלו של בית המשפט (סעיפים 25-27 לנימוקי הערעור). מבלי להתייחס לטענה לגופה (ונאמר רק, כי די בהתנגדות המערערים מיום 28.2.2021 לקיום ישיבת הוכחות בה יעיד עו”ד מרגלית, בכדי לכרסם באשם המלא שמטילים המערערים לפתחו של בית המשפט בשלו נמנעה עדותו), נאמר, כי לא מצאנו מקור משפטי לביסוס טענתם.
  1. כלל ידוע הוא כי הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה (ע”א 9656/05 שוורץ נ’ רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע”מ (2008) ע”א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע”מ נ’ טלקאר חברה בע”מ, פ”ד מד (4) 595 (1990)), ע”א 2275/90 באמצעות בנין דור בע”מ נ’ רוזנברג, פ”ד מז (2) 605, 614 (1993)).
  1. ברם לא מצאנו בסיס משפטי לכלל ההפוך, לפיו, רצונו של צד להביא ראיה שבסופו של יום לא הובאה, בשל מחדל של אחר, מקים חזקה לפיה היה באותה הראיה בכדי לסייע לו או לחזק גרסתו (שהרי לא אחת, מביאים צדדים להליך ראיות מטעמם שאינן מסייעות להם בניגוד לציפיותיהם, ועדים, שחקירתם הנגדית מרוקנת מתוכן את עדותם הראשית בתצהיר).
  1. משלא ניתן היה להתרשם מעדותו של עו”ד מרגלית, שכן הלה לא עמד לחקירה נגדית ואף בהינתן אותן סתירות עליהן הצביע בית המשפט קמא בפסק דינו, וטענות ב”כ הצדדים עצמם בנוגע לאי סדרים שונים בהתנהלותו, לא ניתן לייחס לתצהיריו משקל של ממש.
  1. לאמור בעניין זה יש להוסיף, כי הסתבר מראיות הצדדים בפני בית המשפט קמא, כי במועד מסוים לאחר הפעלת יפויי כוח מתמשך בעניינה של המנוחה (ובשלב שבו לטענת המערערים כבר לא היתה המנוחה כשירה), ניסה המערער להחתימה, יחד עם עו”ד מרגלית, על מסמכים שונים לרבות על גבי מסמך על החלק (‘בלנקו’) (עמ’ 16 ועמ’ 19 לפרוטוקול, חקירתו של מ.ש). עובדה זו מעיבה על האפשרות ליתן אמון באובייקטיביות גרסתו של עו”ד מרגלית (ואף על תום לבו של המערער).
  1. אף בהקלטות (שאחת מהן אף הושמעה לנו בדיון בחלקה), אין בכדי לבסס מסקנה שונה. בהקלטה הראשונה, שנערכה שלושה חודשים לאחר מותו של המנוח, ניכר כי דברי המנוחה לא נאמרים מיוזמתה אלא במענה לשאלות מפורשות של מ.ש (יצוין כי בהקלטה שהושמעה לנו במהלך הדיון, טרם שהשיבה המנוחה לשאלת מ’ לגבי רצונו של ז’ השתהתה מאוד בתשובתה) :

“…

מ: “את חושבת שז’ רצה להשאיר לנו 50%, לי ולח’ או למ'”.

ר:  “לא, לא חשבנו אחרת”.

מ: “מה זאת אומרת. מה זה אומר. לא חשבתם שמה?”

ר: ששני הצדדים מקבלים את ה-, מה שנשאר. חצי לזה וחצי לזה”…

מ: זאת אומרת שזה מה שז’ היה רוצה?

ר: הוא לא היה רוצה שאעדיף את ד’, זה היה אז הויכוח הגדול. ההתחלה של ה- שיחה. ואז כשבאנו איך קוראים לו, לעורך דין הזה,

ר: ממני הוא ביקש, הוא דרש, שיש שני יורשים, דרש, אני לא אעדיף את ד’.

 

  1. היינו, המנוחה מתייחסת בדבריה למחלוקת שהייתה בינה לבין ז’ לגבי אופן חלוקת הרכוש וציינה כי ז’ לא רצה שתעדיף את ד’ (המכונה על ידה – ד’), ודרש, שהיא לא תעדיף את אחיה. ואכן, לא בכדי קבע בית המשפט קמא כי תשובתה לא ברורה, שהרי, מה לו לז’ לדרוש הימנה לא להעדיף את אחיה מקום שבו (כך לגישת המערערים), הדבר הוסכם במסגרת הצוואה.

 

  1. במסגרת ההקלטה השנייה דבריה של המנוחה עולים בקנה אחד עם לשון הצוואה;

“מ: תגידי מה את רוצה, כל…אחד

ר: … אני אמרתי מה שאני רציתי, זה נגמר

מ: מה רצית?

ר: זהו.

מ: זהו מה?

ר: אני והוא וזהו.

מ: את והוא זה מי? את וז’? הא?

ר: כן.

מ: אחרי שאתם הולכים לעולמכם?

ר: אין

מ: הא?

ר: אין לי מה להוסיף

מ: אוקי ומה הייתה כוונתכם? נו

ר: מ’, ביקשתי זהו זה נגמר. זה כבר יותר משנה שזה נגמר לא מדברים (לא ברור). זהו נגמר.

מ: כן אבל את לא חושבת שיש לך אחריות כלפינו.

ר: לא. אין לי צוואה (לא ברור).

מ: זה לא מה שאמרתם בעבר. זה זה לא מה שהזכרתם”.

  1. ובהקלטה נוספת מאותו היום:

“ר: אין לי התחייבות כלפי אף אחד כבר מזמן.

מ: נכון ולז’ הייתה התחייבות.

ר: לז’ הייתה התחייבות אז לר’ הייתה התחייבות אז וזה נגמר אז.

מ: כן אבל מה הייתה ההתחייבות שלכם אז? הא ר’

ר: מ’

מ: אני מדבר בשקט, תגידי רק למה התכוונת.

ר: אל… אני מבקשת לחתוך מהדיבור.

מ: כי בעבר התחייבתם ש?

ר: אתה… החברים שלי האחרים הם אמרו ר’ תהיי שלווה.

מ: שקטה, שלווה. צריכה להיות שלווה.

ר: תחשבי, תעשי מה שאת רוצה אל תשאלי אותנו אנחנו לא יודעים.

מ: אבל חשוב…

ר: אני לא רוצה.

מ: נכון

ר: מ’ טירוג ( בבקשה ברומנית, הערה של המתמלל)

מ (לא ברור) אני רק אומר שבעבר ר’ את דיברת שהחלוקה תהיה ביננו למ’

ר: לא

מ: זה מה שאת וז’ אמרתם

ר: לא

מ: מ.. טוב

ר: עובדה לא… לא ד’ לא מוני לא ח’ לא מ’, אני. אני.

מ: מ. טוב ברור שזה את. זה ברור שזה את. זה ברור שזה את.

ר: לא…

מ: לא זה…

ר: …אז אני מצטערת…

מ: זה ברור שזה את, לא לא.

ר אתה לא מעודכן ואני כנראה יותר מעודכנת.

מ: כן זה את יודעת למה שז’ התכוון רק לדברים האלה. זה מה שאמרתם בעבר וחזרתם על זה וחבל.

ר: לא דיברנו עם אף אחד.

מ: שכחת.

ר: לא דיברנו עם אף אחד ולא התייעצנו עם אף אחד. תגיד שאני אתן לו מאה שקל או שאני אתן לו חמישים שקל לא. לא התייעצנו כי לא רצינו.

מ: נכון, נכון.

ר: כי לא רצינו את הוויכוחים האלו.

מ: נכון אבל את אמרת לי בעבר ש

ר: אני לא אמרתי אני לא יודעת מה אתה חושב ששמעת אני לא יודעת מה (לא ברור) באמת תעזוב.

מ: די די נגמר בסדר. בואי,

…”

  1. הבאנו חלקים ניכרים מאותן הקלטות בכדי לנמק את עמדתנו, לפיה, לטעמנו, אין באותן הקלטות, בכדי לבסס נסיבות חיצוניות שיש בהן להביא לקבלת הערעור.
  1. לטענת המערערים, אין לייחס משקל להקלטה השנייה שכן במועד זה כבר היתה המנוחה בלתי צלולה ומועד זה היה מועד מאוחר למועד הפעלת ייפוי כוח מתמשך בעניינה. מצאנו טענה זו מעט מוקשה; ראשית, באם לא היתה המנוחה צלולה באותה עת, מדוע בחר מ’ להקליטה. אין זאת אלא, כי סבר, שעל אף הפעלת ייפוי הכוח, לא היתה בלתי צלולה וניתן היה לחלץ הימנה מידע אוטנטי בנוגע לכוונתה.
  1. בכדי שלא נמצא מחסירים נתייחס למספר טענות נוספות שהעלו הצדדים; הטענה לפיה הייתה קרבה יתרה בין המערערים לבין המנוחים לעומת ריחוק בינם לבין המשיב, לא באה לידי ביטוי בצוואת הצדדים או בהקלטות שצירפו המערערים. ניכר, כי כל אחד מהמנוחים רצה להגן על אחיו ולדאוג לרווחתו (מקום בו ילכו לבית עולמם בעת ובעונה אחת), ועלה מההקלטה הראשונה, כי הדבר אף עורר ויכוח בין המנוחים. לא עלה מכלל ראיות הצדדים כי קרבתם המיוחדת של המנוחים למערערים (כטענת המערערים) אל מול הריחוק הנטען מהמשיב, היוותה שיקול להעדיפם על פני המשיב (לעניין זה, שימת הלב לעובדה, כי על פי ייפוי הכוח המתמשך עליו חתמה המנוחה, אחיה מונה להיות האפוטרופוס שלה ולא ח.ש או מ.ש).
  1. עוד נציין, כי סבורות אנו כי יש ממש בטיעוניו המשפטיים של המשיב בדבר היעדר המעמד למערערים; על אף שלכאורה יש בקביעה זו בכדי לייתר את כלל הדיון בערעור, לא פתחנו בעניין זה, אך אין בהתייחסות אליו בשולי פסק הדין בכדי להעיד על שולי חשיבותו.
  1. כדין קבע בית המשפט קמא, כי לאור הוראת סעיף 42 לחוק הירושה, אין מעמד למערערים.
  1. סעיף 42 לחוק הירושה, העוסק ביורש אחר יורש, קובע כדלקמן:

(א). המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר..

(ב). הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.

(ג). השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.

(ד). הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה.”

  1. כאמור, אחר ז.ש ניתן צו לקיום צוואה, ולפיכך העיזבון לאחר מותה של ר’ הינו עיזבונה. בסעיף 5 לצוואה נכתב כי את חלקה מורישה ר’ לאחיה, וחלקה, כאמור, הינו העיזבון במלואו. לפיכך מ’, אחיו של ז’, אינו יורש אחר יורש.
  1. יתרה מכך, אף אילו נתן היה לקבל את עמדת המערערים לפיה, שני אחי המנוחים הינם יורשיהם (וכאמור – לטעמנו לא כך הם פני הדברים), הרי שלפי סעיף 42(ג) לחוק הירושה, במידה והיורש השני נפטר לפני שעת זכייתו, הוראות הצוואה לטובתו מתבטלות ומקום בו מ.ש ז”ל נפטר לפני שני המנוחים, הוראת הצוואה לטובתו, אפילו הייתה קיימת, מתבטלת, ואין כל מעמד לילדיו.
  1. עוד נציין, כי אף לגישתנו סעיף 41 לחוק הירושה אינו רלוונטי לעניין כאן שכן באם ז.ש הינו המצווה, הוא ציווה את רכושו לר.ש אשר זכתה בעיזבונו לאחר צו קיום צוואה. ובאם המנוחה היא המצווה הרי שעל פי סעיף 5 לצוואה היא מצווה את חלקה (שהוא, כאמור, העיזבון במלואו) לאחיה, שכן במועד פטירתה, לא היה לז’ עוד חלק בעיזבון.
  1. משסעיף 41 לחוק הירושה אינו חל, הרי שסעיף 49 לחוק הירושה אינו רלוונטי לענייננו, שכן ככל שמ’ אינו יורש, הרי שצאצאיו אינם זוכים במקומו. 

סוף דבר

  1. לאור כל האמור לעיל, מצאנו לדחות את הערעור במלואו.
  1. בנסיבות העניין הוצאות המשיב בגין ערעור זה תשולמנה על ידי המערערים ותקבענה בסך של 20,000 ₪. הערובה שהופקדה תועבר לידי המשיב על חשבון הוצאות המשפט.
  1. ניתן לפרסום ללא פרטי שמות הצדדים.

ניתן היום, ח’ סיוון תשפ”ג, 28 מאי 2023, בהעדר הצדדים.

   

ורדה  פלאוט, שופטת, סגנית הנשיאה – אב”ד

יעל מושקוביץ, שופטת

צבייה גרדשטיין פפקין, שופטת

להקדים תרופה למכה - הפתרון השלם והמשתלם: צוואה חסינה™

עריכת צוואה (תכנון עיזבון) נחשב באופן מסורתי למורכב, מפחיד ויקר. אבל – יש חלופה שמאפשרת לרבים ליצור בקלות ובעלויות סבירות צוואה תקפה מבחינה חוקית ואמינה מאוד.

היא נקראת: צוואה חסינה™.
מכיוון שתחום הליגלטק (יישום טכנולוגיה בעולם המשפט ובעבודת עורכי הדין) יקר לליבו של עו”ד קרט, לקח על עצמו לבנות מערכת טכנולוגית מתקדמת, משולבת בבקרה של עורך דין ירושה, ונקראת צוואה חסינה™. המערכת מבוססת על הניסיון הרב שצבר בתחום דיני הירושה כדי שכל אחד יכול להשתמש בה כדי ליצור צוואה בלווי עורך דין מומחה לדיני ירושה.
בתהליך הזה מוטמעים בצוואה מנגנונים חכמים ויצירתיים למניעת סכסוכים בין יורשים ובמשפחה בכלל. התוצאה המתקבלת – הצוואה ברורה ומדויקת ובכך נמנע סילוף רצון המצווה, ככתוב רצונו של אדם כבודו.

צוואה חסינה™

כספת סייבר™ חלק אינטגרלי מצוואה חסינה™

מערכת צוואה חסינה™ מאפשרת בקלות את שילוב כספת סייבר™ בתוך הצוואה כחלק אינטגרלי מהמערכת.
כאמור כספת סייבר™ היא שירות ירושה דיגיטלי מתקדם  מבוסס על פלטפורמה מקוונת, מאובטחת ,אשר מאפשרת לבעלים שלה, לאחסן בתוכה בצורה מסודרת ובטוחה את כל המידע החשוב להם, לרבות פירוט כלל הנכסים שבבעלותם, הן המוחשיים והן הדיגיטליים. כספת סייבר™ ניתנת לעדכון על ידי הבעלים שלה בכל רגע נתון באופן מקוון וללא תלות בגורם חיצוני כלשהו. תוכנה ייחשף רק בבוא היום – קרי ליורשים על פי צוואה רק לאחר אחרית שנותיהם ו/או למיופי כוח על פי ייפוי כוח מתמשך רק לאחר שבעלי הכספת איבדו את כשירותם.

לסיכום

צוואה חסינה™ מספקת פתרון מלא ואמין במחיר שווה לכל נפש:

  • מוודאת שרצון המצווה יתקיים.
  • מונעת סכסוכים.
  • מונעת סכנה של ביטול הצוואה.
  • מאפשרת עדכון מצב הנכסים בקלות, ללא צורך בעריכת מחדש באמצעות שילוב כספת סייבר™.
  • חסכונית.
  • זמינה.
  • נוחה לשימוש ונגישה מכל מקום וזמן.

חדש ומומלץ - קביעת פגישת ייעוץ אישית מקוונת עם עו"ד ארז קרט

עו”ד ונוטריון ארז קרט מתמחה באופן ייחודי ובהיקף פעילות נרחב בנושאי ירושה, צוואות, עיזבון, הגנה על צוואה והתנגדות לצוואות ומשמש סגן יו”ר ועדת צוואות, ירושה ועזבונות של לשכת עורכי הדין. עו”ד ארז קרט הוא מייסד צוואה חסינה™ וכספת סייבר™. מקיים מרכז סיוע לנפגעי צוואות, והמפתח של מחשבון הירושה שמאפשר חישוב חלקו של כל יורש במקרה שאין צוואה.

כעת יש באפשרותכם לקבוע פגישת ייעוץ אישית מקוונת עם עו”ד ארז קרט.

עו"ד ונוטריון ארז קרט

מצב לא מקוון

הצ'קליסט לעריכת צוואה שמונעת סכסוכים במשפחה

בהנחיית עו"ד ארז קרט

מומחה לדיני ירושה וצוואות

דילוג לתוכן