כשירות המצווה = אי כשירות לערוך צוואה
חוסר הכושר להבחין בטיבה של צוואה
כשירות המצווה לערוך צוואה היא אחת הטענות השכיחות ביותר בהתנגדות לקיום צוואה והיא נוגעת לכך שהמנוח היה במצב של אי כשירות לעריכת צוואה, ועל כן היא פסולה.
חשוב להדגיש כי הכשירות צריכה להיות משפטית וכזו אשר תעמוד בהוראות החוק. אי כשירות או העדר צלילות דעתו של המצווה בעת עריכת הצוואה, כטענה משפטית לפסילת צוואה הינה על בסיס עובדתי, ובית-המשפט בוחן אותה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה ומתייחס למכלול הנתונים שמהם ניתן להסיק כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה.
סעיף 26 לחוק הירושה קובע לאמור:
"צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה."
חשוב להבין כי בניגוד להגבלת הכשרות של קטין ופסול דין, הגבלת כושר זו שאליה מכוונת הוראה 26 לחוק הירושה, עניינה מצבו הנפשי-מנטלי-קוגניטיבי של המצווה ויכולתו להבין את מהותה של הפעולה שאותה הוא עושה, כלומר כשירות המצווה לערוך צוואה.
נטל השכנוע = חובת הראיה בעת טענה של אי כשירות המצווה
בצוואה הנראית תקינה מבחינה צורנית נטל השכנוע מוטל על המתנגד לה. קרי מי שטוען לחוסר כשירות המצווה לערוך צוואה הוא זה שצריך לשכנע את בית המשפט.
כאמור עקרון על בדיני ירושה וצוואה הינו כיבוד רצון המצווה והאוטונומיה שלו לקבוע את תוכן צוואתו, ובכלל זה מה יעשה בהון אותו צבר בחייו, לאחר מותו (ע"א 896/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה). עקרון זה הינו הלכה למעשה מימוש זכות חוקתית הקבועה בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו . מכאן, קיום הוראת המצווה בצוואתו, היא הכלל, וסטייה ממנה, ולבטח, הכרזה על בטלותה, תהא מעשה כבד משקל. על כך כבר נאמר כי קיומן של הוראות הצוואה הינו הכלל, ואילו הסטייה מהן הינו החריג; הכרזה על בטלותה של צוואה עשוי להיתפס כ"מעשה חמור וכבד משקל", בהיותה נוגדת את דבריו האחרונים של המנוח. כקבוע בסעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב- 1962, חזקה על אדם שבחייו היה כשיר לבצע פעולות משפטיות, ובכלל זה, לערוך צוואה.
במילים אחרות בית המשפט קבע כי נטל השכנוע של הטענה המשפטית לצורך פסילת צוואה של אי כשירות המצווה אינו עניין של מה בכך וכדי לעמוד בנטל האמור אין די בהעלאת ספקות בלבד, אלא יש צורך בראיות ממשיות וברורות.
נטל השכנוע בצוואה פגומה – במקרה זה, על מבקש לקיום הצוואה לשכנע את בית-המשפט באמיתות הצוואה. הוכחת אמיתות הצוואה, כוללת אף את הצורך להוכיח את כשירות המצווה (רק עבור פגם כאמור בסעיפים 23-20 לחוק הירושה). בכך עובר הנטל להוכחת כשירות המצווה לכתפי מבקש קיום הצוואה.
מועד אי כשירות המצווה = שעת עשייתה של הצוואה
נקודת הזמן הרלוונטית לבחינת אי כשירות של המצווה להבחין בטיבה של צוואה היא "שעת עשייתה של הצוואה", ומכאן שזו תהא תקפה רק באם נעשתה בנקודת זמן בה ידע המצווה להבחין בטיבה, אף אם לפני כן או אחרי כן השתנה מצבו. לפיכך, אף אם המצווה סבל מערפול דעת קודם לעריכת הצוואה או לאחריה, אם בית המשפט ימצא לקבוע שהיה בעל כושר להבחין בטיבה במועד עשייתה, או אז תקוים. בנוסף לכך, על בית המשפט להתרשם שהצוואה נערכה בעת שדעתו של המצווה הייתה צלולה וכן שפירש נכונה את המציאות הסובבת אותו כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש וממחשבות שווא.
יפים לעניין כשירות המצווה, הדברים שלהלן:
"גם אם מסתבר בדיעבד שאדם, בנקודות זמן שונות לפני עריכת הצוואה או בנקודות זמן שונות אחרי עריכת הצוואה, לא עמד בתנאים אלה (לדוגמה, אדם שמצבו הנפשי משתנה בעקבות מחלה, לעתים הוא צלול, אך לעתים הוא מבולבל או סובל מהזיות או פראנויה), אם ועד כמה שבמועד ההכנה והחתימה על הצוואה הוא עמד בתנאים הנדרשים – הצוואה תקפה" (ירמיהו הייניק וצבי דוולצקי, פסיכוגריאטריה, פרקים נבחרים, עמ' 536 (תשע"ה – 2015) (להלן: "הייניק")).
חשוב לציין כי המבחן הקובע של אי כשירות המצווה הינו מבחן השעה שבה נעשתה הצוואה, קרי, גם מקום בו היו תקופות בהן התערפלה דעתו של המצווה, ככל שהיה צלול ביום עשיית הצוואה, הרי הוא הבחין בטיבה שעה שעשה אותה (עניין שוורץ, בעמ' 222). כלומר אין די בכך שחוות דעת רפואית תקבע שהמנוח סבל ממחלה כלשהי אף אם מדובר במחלה הפוגמת ביכולתו לקבל החלטות (דימנציה, אלצהיימר או להבדיל מחלות נפש). יש צורך להראות בהסתברות גבוהה ובראיות משכנעות כי בעת עריכת הצוואה, הסיכוי שהמצווה היה נעדר כשירות הינו גבוה, וזאת כדי שהטענה המשפטית של אי כשירות המצווה תתקבל.
מבחן אי כשירות המצווה = להבחין בטיבה של צוואה
בתי המשפט קבעו כי קביעת אי כשירות המצווה יעשה עפ"י שלושה רכיבים עיקריים:
1. מודעות המצווה לעובדה שערך צוואה;
2. ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו;
3. מודעותו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.
הוכחת אי כשירות המצווה באמצעות חוות דעת רפואית
טענות בדבר אי כשירות המצווה נהוג להוכיח באמצעות עדים ומסמכים רפואים, אך בית המשפט נותן משקל יתר לחוות דעת רפואית של מומחים הנסמכת בין היתר על מסמכים רפואיים. בהקשר זה נהוג לנסות לבסס טענות שכאלה על בסיס חוות דעת מומחים רפואיים ובדרך כלל מדובר בפסיכיאטרים/גריאטרים. חשוב לציין כי הפסיקה הבהיר כי חוות דעת רפואית שכזו שונה מחוות דעת רפואית "רגילה" שכן לא דומה חוות דעת רפואית קלינית של רופא שהתרשם ממטופל/חולה לחוות דעת של רופא שמתרשם רק ממסמכים אודות המטופל לאחר שזה הלך לעולמו.
חסרונה של חוות דעת רפואית במקרה זה נעוץ בהיותה ניתנת על ידי מומחה שלא ראה את המנוח, אלא היא נסמכת על מסמכים רפואיים וככזו הינה בבחינת "ניתוח לאחר המוות", ואין לראות בה בבחינת "כזה ראה וקדש".
מודגש כי נוכח קושי מובנה זה (הנובע מהיעדר התרשמות ובדיקה קלינית בלתי אמצעית מהמצווה), אין חוות דעת המומחה מהווה 'הראיה שאין בלתה' ובית המשפט יכול ויסתייע בראיות נוספות, כגון עדויות של עורכי הצוואה, רופאים שטיפלו במצווה בעת עריכתה, מכרים שהכירו את המצווה וכיוצא בזה. בית המשפט רשאי העדיף עדויות אלו על פני עדות המומחה הרפואי. במקרה שלפניי, משעה שהמנוח הלך לעולמו והמומחה לא התרשם ממנו באופן בלתי אמצעי, אלא ממסמכים רפואיים בלבד, חשוב היה להתרשם מהילוך מחשבתו וניתוחו של המומחה את המסמכים ואת מחלת המנוח והפגימה הנטענת בכשירותו. כאמור, במקרה שכזה שהמנוח אינו עמנו עוד ואנו נדרשים לבחון את כשירותו, בית-המשפט רשאי ואף מחויב להתרשם בעצמו מהמסמכים הרפואיים, וכן מיתר העדים המופיעים לפניו בטרם יבסס מסקנות אודות כשירות המצווה. בית-המשפט אף רשאי להעדיף את החומר האחר על פני חוות הדעת, אין לקבוע מסמרות מהו המקור בעל המשקל הרב יותר וכל מקרה ייבחן בהתאם לנסיבותיו.
האתגרים המשפטים בהוכחת אי כשירות המצווה
הוכחת אי כשירות המצווה הינה משימה משפטית מורכבת, מכיוון שלא די בראיות נסיבתיות בלבד, ונטל ההוכחה מוטל על הצד הטוען לאי כשירות המצווה. חיוני לאסוף ראיות משכנעות ולבנות טיעון משפטי חזק לתמיכה בטענה. מומלץ לקבל ייעוץ משפטי מעורכי דין שמתמחים בדיני הירושה של מדינת ישראל ובעלי ניסיון מתאים בהגנה על צוואה ו/או התנגדות לצוואה כאשר מועלות טענות של אי כשירות המצווה.
