רע"א 3130/05 - מי זוכה במנתו של היורש השני בצוואה

תקציר פסק הדין

בית המשפט העליון דן בערעור על בצוואה עם תניית יורש אחר יורש בצוואה. שני היורשים נפטרו, תוך שהיורש השני נפטר לפני היורש הראשון.
מי זוכה במנתו של היורש השני בצוואה ?  מהן זכויותיו של היורש השני בצוואה על דרך יורש אחר יורש? בית המשפט העליון הבחין בין שלוש תקופות. התקופה הראשונה היא בטרם נפטר המצווה. בתקופה זו אין לו ליורש השני – כשם שאין לו ליורש הראשון – כל זכות בנושא הצוואה. התקופה השניה היא לאחר פטירת המצווה ובטרם נפטר היורש הראשון. בתקופה זו נושא הצוואה הוא בבעלותו של היורש הראשון, רשאי לעשות בו “כבתוך שלו”. האם
יש ליורש השני כל זכות בתקופה זו? האם דינו כדין היורש הראשון בטרם נפטר המצווה? בית המשפט קבע כי עם מות המצווה רכש היורש השני זכות. זכות זו באה לו עם מות המצווה. היא מכוונת כלפי היורש הראשון. תוכנה הוא מוגבל. עיקרה הוא לקבל, עם מות היורש הראשון, את “ששייר היורש הראשון” (סעיף 42(ב) לחוק הירושה). התקופה השלישית היא לאחר פטירת המצווה והיורש הראשון. בתקופה זו זוכה היורש השני “במה ששייר הראשון”. ירושה זו באה לו מהמצווה. היורש השני אינו יורשו של היורש הראשון. הוא יורשו השני של המצווה.
בערעור הזה הסוגיה היא שהיורש השני מת לפני היורש הראשון.
מה הדין במצב דברים זה? שאלה זו מעוררת שתי שאלות משנה. האחת, מה דין ההוראה בצוואה הקובעת את דינו כיורש שני; השניה, מה דין נושא הצוואה בעניינו של היורש השני.
יש להדגיש כי עקרון הייצוג הנוהג בדיני הירושה (ראו סעיף 14 לחוק הירושה וסעיף 49 לחוק הירושה) לא חל ביורש שני שנפטר לפני יורש ראשון.
בית המשפט העליון הכריע וקבע כי במות היורש השני לפני היורש הראשון מתבטלת הוראת הצוואה בעניינו של היורש השני. הצוואה ממשיכה לעמוד בעינה כצוואה רגילה, על פיה זוכה היורש הראשון בכל מה שציווה המוריש, ולאחר מותו יזכו במה ששייר, יורשיו (על פי דין או על פי צוואה).

פסק הדין המלא

פסק-דין בתיק רע"א 3130/05

 

 

 

 

בפני:

כבוד הנשיא א' ברק

 

כבוד השופט א' רובינשטיין

 

כבוד השופט ד' חשין

 

המבקשים:

יורשי המנוחה אנט רבינוביץ ז"ל

 

נ ג ד

המשיב:

האפוטרופוס הכללי כמנהל עזבון המנוחה

מירה רובינק ז"ל

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי

בתל-אביב-יפו, בהמרצה 176/02 (תיקים א"כ 35/99, ת"ע

993/79, ת"ע 8806/03), מיום 1.2.2005, שניתנה על ידי

כבוד השופטת יהודית שטופמן

 

תאריך הישיבה:

כ"א בתמוז התשס"ו

(17.07.2006)

 

בשם המבקשים:

עו"ד יצחק אינדיג

 

בשם המשיב:

עו"ד צבי קויש

 

 

 

 

פסק-דין

 

הנשיא א' ברק:

 

 

 

המנוח הורה בצוואתו על דרך יורש אחר יורש. שני היורשים נפטרו, תוך שהיורש השני נפטר לפני היורש הראשון. מי זוכה במנתו של היורש השני? האם משתמעת מהצוואה הוראה אחרת בעניין זה? – אלה הן שתי השאלות הניצבות בפנינו בערעור זה.

 

 

 

רקע עובדתי

 

1. המנוח יוליאן רובינק ז"ל (להלן: המצווה) נפטר ביום 18.1.1979. בצוואה שערך (ביום 17.12.1978) הוא קבע:

 

"2. את כל רכושי העכשוי והעתיד לבוא, מכל מקור שהוא... הריני משאיר ומצווה בשלמותו וללא יוצא מן הכלל לאשתי מירה רובינק...

 

3. יתרת רכושי הנ"ל אשר לא ינוצל על ידי אשתי הנ"ל בחייה, במידה ולא ינוצל יעבור אחרי פטירת אשתי הנ"ל חו"ח ויחולק בצורה כדלקמן :

 

א. 5% (חמישה אחוזים) מרכושי הנ"ל יעברו וימסרו לגב' יפה זורניצקי...

 

ב. 45% (ארבעים וחמישה אחוזים) מרכושי הנ"ל יעברו לבת אחותי אנט (אניטה) רבינוביץ הגרה כעת בארה"ב של אמריקה הצפונית בנורמן, אוקלהומה 2230 ריונווד.

 

ג. 50% (חמישים אחוזים) הנותר מרכוש הנ"ל יעברו וימסרו ליורשיה החוקיים של אשתי הנ"ל אם על פי דין, אם על פי צוואתה, הכל לפי העניין.

 

4. ...

 

5. אם חו"ח אשתי הנ"ל לא תהא בחיים בשעת פטירתי יעבור כל רכושי המנוי בסעיף 2 דלעיל ויחולק באותו אופן וצורה כפי שרשום בסעיפים 3 ו-4 דלעיל של צוואתי זו."

 

 

ביום 14.6.1979 קויימה צוואתו של המצווה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב. גב' מירה רובינק ז"ל (להלן: גב' רובינק) נפטרה ביום 16.2.1993. ביום 10.2.1994 קויימה צוואתה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב. על-פי צוואתה, מתחלק עזבונה (למעט תכולתה של כספת), בין קרן ליב"י ובין אוניברסיטת תל-אביב. האפוטרופוס הכללי, הוא המשיב לבקשה שלפנינו, מונה כמנהל עזבונה.

 

 

 

 

2. המשיב איתר את יורשי יפה זורניצקי. גב' זורניצקי נפטרה לפני גב' רובינק, ביום 1.4.1983. על-כן, ביום 4.8.1999 ביקש המשיב מבית-המשפט המחוזי שיורה כי יורשיה של גב' רובינק זוכים ב-55% מיתרת עזבון המצווה, ואילו גב' רבינוביץ זוכה ב-45% מיתרת עזבון המצווה, זאת לאור הוראות סעיף 42(ג) לחוק הירושה. ביום 22.9.1999 נתן בית-המשפט המחוזי בתל-אביב צו כמבוקש.

 

3. המשיב לא הצליח לאתר את גב' אנט רבינוביץ (להלן: גב' רבינוביץ). לפיכך, ניתן (ביום 11.5.1999) על ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב צו לניהול נכסיה העזובים. ביום 15.11.2001 פנו יורשיה של גב' רבינוביץ, הם המבקשים שלפנינו, אל המשיב. הם ביקשו ממנו לשחרר לידיהם את הנכס המנוהל על-ידו עבור גב' רבינוביץ, אשר נפטרה ביום 2.12.1992. הם טענו לפניו, כי משנפטרה גב' רבינוביץ (היא היורשת השניה) לפני גב' רובינק (היא היורשת הראשונה), מנתה של גב' רבינוביץ חוזרת לעזבון המוריש המצווה. במקרה שלפנינו, המבקשים הם יורשיו על-פי דין של המצווה (כיורשיה של גב' רבינוביץ), ומשכך הם זכאים לקבל את מנתה של גב' רבינוביץ. המשיב לא קיבל עמדה זו. לטענתו, משנפטרה גב' רבינוביץ לפני גב' רובינק, חלקה של גב' רבינוביץ עובר ליורשיה של גב' רובינק. על רקע מחלוקת זו הגיש המשיב (ביום 4.11.2002) לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בקשה למתן הוראות. בבקשתו ביקש להורות כי יורשיה של גב' רובינק, זכאים לקבל את כל הרכוש שנותר לאחר מותה, מעזבונו של המצווה.

 

החלטתו של בית-המשפט המחוזי

 

4. בית-המשפט המחוזי (השופטת י' שטופמן) קבע כי עמדתו של המשיב בדין יסודה. נקבע כי על פי הוראותיו של סעיף 42 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן – חוק הירושה), אם היורש השני מת לפני היורש הראשון, נשאר העזבון בידי היורש הראשון. בדרכו למסקנתו זאת, בחן בית-המשפט את נוסח סעיף החוק ואת דברי ההסבר להצעת חוק הירושה. בית-המשפט דחה טענה של המבקשים, לפיה בחינת אומד דעתו של המצווה, מעלה כי המנוח ביקש כי יורשיה של גב' רבינוביץ ולא יורשיה של גב' רובינק יזכו במנתה של גב' רבינוביץ. הוחלט על כן לקבל את בקשת המשיב, ולהורות כי מנתה של גב' רבינוביץ, תועבר ליורשיה של גב' רובינק. כנגד החלטה זו מופנית בקשת רשות הערעור שלפנינו. בהסכמת הצדדים דנו בבקשת רשות הערעור כבערעור.

 

 

טענות הצדדים

 

5. לפנינו שבים המבקשים וטוענים הן לעניין פרשנות החוק והן לעניין פרשנות הצוואה. ראשית, כי על פי הוראות חוק הירושה במקרה בו מתבטלת הוראת צוואה כלפי היורשת השניה, ובאין הוראה מפורשת אחרת בצוואה, המנה הנזכרת בהוראה חוזרת לעזבונו של המוריש, ויש לחלקה לפי כללי הירושה על-פי דין. שנית, כי בית-המשפט התעלם בהחלטתו מהוראות סעיף 54 לחוק הירושה שעניינן פירוש הצוואה, ומהצורך לנקוט בענייננו פרשנות מרחיבה, כדי לקיים את רצונו ואת אומד דעתו של המצווה. לדבריהם, המצווה רצה וציווה כי בכל מקרה בו אישתו (גב' רובינק) לא תהיה עוד בחיים, תתחלק יתרת עזבונו בין יורשיה של גב' רובינק לבין בני משפחתו שלו (הלא הם המבקשים). לטענתם, אין כל רמז לכך שאומד דעתו של המצווה היה הדרת יורשיו על-פי דין מעזבונו. זאת ועוד, בית-המשפט התעלם מכך שבהיות גב' רבינוביץ צעירה ב-17 שנים מגב' רובינק, סביר ומובן היה שהמצווה לא התייחס מפורשות לסיטואציה בה תמות היורשת השניה לפני הראשונה.

 

6. מנגד, סומך המשיב את ידיו על החלטתו של בית-המשפט המחוזי. ראשית, הוא טוען כי לעניין פרשנות חוק הירושה, יורשי היורשת הראשונה, יורשים את החלק שייחד המצווה ליורשת השניה. שנית, לעניין פרשנות הצוואה, אומד דעתו של המצווה עולה בבירור מתוך לשון הצוואה. אין בצוואה כל לקונה או חסר, אותם יש למלא על-פי נסיבות העניין. גם אם ניתן היה, בנסיבות הצוואה שבענייננו, להביא ראיות חיצוניות או נסיבתיות לפרשה, המבקשים נמנעו מהבאת כל ראיה שכזאת לבית-המשפט המחוזי. אין כל ראיה לכך שהמצווה רצה להעניק את המנה שציווה לגב' רבינוביץ אף ליורשיה שלה, שהרי לא ברור אם ידע מי אלה יהיו. בעת כתיבת צוואתו יתכן וכלל לא הכיר את יורשיה של גב' רבינוביץ, לא כל שכן שלא רצה להעניק להם מירושתו. לו רצה לעשות כן, הרי יכול היה הוא להוסיף בסעיף 3(ב) לצוואתו, לאחר איזכור שמה של גב' רבינוביץ, את המילים "או ליורשיה". לדעת המשיב, המבקשים מנסים להחליף את אומד דעתו של המצווה באומד דעתם שלהם.

 

7. ביום 17.7.2006 קיימנו דיון בבקשה. המלצנו למבקשים לחזור בהם מבקשתם. בהחלטתנו מאותו יום קבענו שאם לא יחזרו בהם המבקשים מבקשתם, יינתן פסק-הדין בתיק על יסוד החומר שלפנינו. בהודעתם מיום 6.8.2006 הודיעונו המבקשים כי אין הם חוזרים בהם מבקשתם.

 

 

השאלות לדיון

 

8. כל הצדדים שלפנינו מסכימים כי המצווה הורה בצוואתו על דרך יורש אחר יורש. על רקע זה מעלה הערעור שלפנינו שתי שאלות עיקריות. הראשונה בוחנת את סעיף 42 לחוק הירושה, הדן בסוגיית היורש אחר יורש. סעיף זה מורה, בין השאר, כי אם היורש השני מת לפני היורש הראשון "הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת". השאלה המתעוררת הינה מה דין מנתו: האם היא חוזרת לעזבונו של המוריש או לעזבונו של היורש הראשון? אם התשובה הינה, כי מנתו של היורש השני חוזרת לעזבונו של היורש הראשון ולא לעזבונו של המוריש, קמה ועומדת השאלה השניה. שאלה זו בוחנת את הצוואה. השאלה הינה, אם ניתן לשנות באמצעות הוראות הצוואה את התוצאות הנובעות מפירושו של סעיף 42 לחוק הירושה? אם כן, מה צריכה הצוואה לקבוע כדי שנסיק ממנה הוראה של המצווה כי במות היורש השני לפני היורש הראשון לא תשוב מנתו של השני אל היורש הראשון? השאלה הראשונה עניינה בעיקר פירושו של סעיף 42 לחוק הירושה. השאלה השניה עניינה בעיקר פירושה של הצוואה. נפתח בשאלה הראשונה.

 

דין מנתו של היורש השני שנפטר לפני היורש הראשון: סעיף 42 לחוק הירושה

 

9. סעיף 42 לחוק הירושה קובע הסדר באשר להוראת צוואה על דרך יורש אחר יורש. וזו לשון הסעיף:

 

"יורש אחר יורש

 

42. (א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם יותר.

 

(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.

 

(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.

 

(ד) הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים – בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה".

 

 

הוראה זו קובעת הסדר נורמטיבי בשאלה השנויה במחלוקת במשפט המשווה (ראו הצעת חוק הירושה 87 (משרד המשפטים, 1952); ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 372 (1992); י' ויסמן, "אבני נגף בחוק הנאמנות", עיוני משפט ז' 282, 289); י' ויסמן, דיני קניין: חלק כללי 111 (1993); ג' טדסקי, "יורש עתידי מיוחל", מסות נוספות במשפט 137, 144 (1992)). השאלה הינה, אם ראוי הוא – כעניין של מדיניות משפטית – לאפשר למצווה לשלוט על גורל עזבונו למשך זמן רב אחרי מותו. זוהי השאלה הקלאסית של "שליטת המת על החי" (mortmais) או כוחה של "היד המתה" (mortua manus), או בלשונו של השופט י' קיסטר "שלטון הרפאים" (ע"א 108/75 גריבר נ' גריבר, פ"ד כט(2) 673, 679; ע"א 8704/99 בן ציון נ' ההסתדרות הכללית של העובדים, פ"ד נח(1) 120, 135). חוק הירושה נוקט בעמדת ביניים. מחד גיסא הוא מאפשר הורשה על דרך יורש אחר יורש. מאידך גיסא הוא מגביל אפשרות זו לשני יורשים, אלא אם כן היורשים הנוספים הם בחיים בעת עשיית הצוואה. הגבלה זו היא בעלת אופי קוגנטי. המצווה אינו רשאי לקבוע בצוואתו הסדר שונה (ראו סעיף 53 לחוק הירושה). עמדת ביניים זו "משקפת פשרה ואיזון בין מגמות המושכות לצדדים: מן הצד האחד הרצון לכבד מצווה מה ייעשה ברכושו לאחר לכתו מן החיים, ומן הצד האחר הרצון שלא לתת ל'יד המתה' לשלוט בחיים, לאפשר לחיים לעצב חייהם כרצונם, לאפשר דינמיות בהעברת נכסים מיד ליד וכיוצא באלה" (השופט מ' חשין בע"א 1182/90 שחם נ' רוטמן, פ"ד מו(4) 330, 336; להלן – פרשת שחם). נמצא, כי שליטתו של המוריש היא מוגבלת, והיא משתרעת על שני יורשים בלבד. "בכך נקבע גבול בשרשרת ההורשה של יורש אחר יורש. ביסוד הגבלה זו עומד רצונה של שיטת המשפט להגביל את כוחו של המת לשלוט בנכסיו לאחר מותו" (ע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5) 703, 712; להלן – פרשת מלמד).

 

10. ביסוד דיני הצוואה מונח העקרון הבסיסי שלפיו יש לקיים את דבר המת. עקרון זה בא לנו מהמשפט העברי (ראו א' גולאק, יסודי המשפט העברי 126 (ספר שלישי, תשכ"ז); י' ריבלין, הירושה והצוואה במשפט העברי 199 (תשנ"ט)). על פיו "מצווה לקיים דבר המת" (ראו בבלי גיטין יד, עב). עקרון זה מהווה חלק מתרבותנו הכללית והמשפטית (ראו ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, 29, וכן א' ברק, פרשנות במשפט – פרשנות הצוואה 58 (כרך חמישי, 2001)). הוא נגזר מהאוטונומיה של הרצון הפרטי (ראו ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג(1) 772, 784). הוא מהווה חלק מהזכות החוקתית לכבוד האדם ולקניין (ראו פרשת שחם, עמ' 347; ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 725, 732; רע"א 5103/95 דשת נ' אליהו, פ"ד נג(3) 97, 110; להלן – פרשת דשת; ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 825; להלן – פרשת טלמצ'יו; ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' לישיצקי, פ"ד נה(1) 88, 115). העקרון לפיו יש לקיים את דבר המת מעניק למצווה חופש לקבוע את תוכן צוואתו. חופש זה אינו מוחלט. כך, למשל, יתכן והוראה בצוואה היא בלתי חוקית, בלתי מוסרית או בלתי אפשרית. הוראה כזו – בטלה (סעיף 34). דוגמא נוספת להגבלת חירותו של מצווה היא הוראת צוואה על דרך יורש אחר יורש. חוק הירושה מטיל שתי הגבלות בירושה על דרך זו. ההגבלה האחת קובעת כי הוראת צוואה על דרך יורש אחר יורש ליותר משניים בטלה (סעיף 42(ד)); ראו פרשת מלמד, עמ' 712). ההגבלה השניה מכוונת כלפי מצווה שירש רכוש כיורש ראשון. מצווה זה אינו יכול לגרוע מזכותו של היורש השני על ידי צוואה (סעיף 42(ב)). שתי מגבלות אלה הן בעלות אופי קוגנטי (ראו סעיף 53 לחוק הירושה). כל עוד קויימו שתי הגבלות אלה, חופשי המצווה, הקובע הוראה בצוואה על דרך יורש אחר יורש לקבוע הוראות ותנאים כרצונו. על רקע זה נוכל לבחון את המבנה המשפטי של הוראת צוואה על דרך יורש אחר יורש.

 

11. צוואה ובה הוראה על דרך יורש אחר יורש, ככל צוואה אחרת, גוררת אחריה תוצאות משפטיות רק עם מות המצווה. בקרות אירוע זה עובר נושא הצוואה (כאמור בסעיף 40 לחוק הירושה) ליורש הראשון. הוא רשאי לעשות בהם "כבתוך שלו" (סעיף 42(ב) לחוק הירושה). "יורש ראשון הוא איפוא בעלים לכל דבר; ובלשון הרומאים נאמר, כי קונה הוא jus utendi, fruendi, abutendi: זכות לשימוש, לאכילת פירות ולהשמדה" (השופט מ' חשין בפרשת שחם, עמ' 337; ראו גם ע"א 4714/90 ויספלד נ' ויספלד, פ"ד מח(3) 104, 111; להלן – פרשת ויספלד). על חירותו זו של היורש הראשון מוטלות מגבלות שונות. חלקן מעוגנות בחוק הירושה עצמו. נקבע כי "אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה" (סעיף 42(ב) לחוק הירושה). חלקן מעוגנות בצוואה. רשאי המצווה, כחלק מחירותו שלו, להגביל את כוחו של היורש הראשון (ראו סעיף 53 לחוק הירושה). "בכוחו של המצווה להגביל יכולת זו של היורש הראשון 'לעשות במה שקיבל כבתוך שלו', מבלי לפגום בהיות צוואתו בעלת מתכונת של צוואה ליורש אחר יורש" (השופט א' מצא בע"א 541/85 עזבון המנוח יונה רובין ז"ל נ' לוין (לא פורסם, פסקה 12 לפסק הדין; להלן – פרשת רובין). חלקן של ההגבלות על כוחו של היורש הראשון מעוגנות בדין הכללי. כך הדבר לעניין תחולתם של דיני העקיבה (ראו ע"א 37/80 באומן נ' נתן, פ"ד לח(4) 320). וכך הדבר אולי – ואין לנו צורך לפסוק בדבר – לעניין תחולתו של עקרון תום הלב או השימוש לרעה בזכות (ראו שילה, שם, עמ' 378, והשוו פרשת דשת).

 

12. מהן זכויותיו של היורש השני בצוואה על דרך יורש אחר יורש? בתשובתנו עלינו להבחין בין שלוש תקופות. התקופה הראשונה היא בטרם נפטר המצווה. בתקופה זו אין לו ליורש השני – כשם שאין לו ליורש הראשון – כל זכות בנושא הצוואה. התקופה השניה היא לאחר פטירת המצווה ובטרם נפטר היורש הראשון. בתקופה זו נושא הצוואה הוא בבעלותו של היורש הראשון, הרשאי לעשות בו "כבתוך שלו". האם יש ליורש השני כל זכות בתקופה זו? האם דינו כדין היורש הראשון בטרם נפטר המצווה? תשובתי הינה כי עם מות המצווה רכש היורש השני זכות. זכות זו באה לו עם מות המצווה. היא מכוונת כלפי היורש הראשון. תוכנה הוא מוגבל. עיקרה הוא לקבל, עם מות היורש הראשון, את "ששייר היורש הראשון" (סעיף 42(ב) לחוק הירושה). חרף מוגבלותה זו של הזכות, עשויות להיות לה תוצאות שונות (ראו שילה, שם, עמ' 381). לעתים עשוי היורש השני אף לזכות ליותר מזכות מוגבלת זו, וזאת אם קבע המצווה הוראות בעניין זה בצוואה (ראו סעיף 42(א) סיפא). התקופה השלישית היא לאחר פטירת המצווה והיורש הראשון. בתקופה זו זוכה היורש השני "במה ששייר הראשון". ירושה זו באה לו מהמצווה. היורש השני אינו יורשו של היורש הראשון. הוא יורשו השני של המצווה.

 

13. על רקע הדינים החלים במצווה על דרך יורש אחר יורש, יש לפתור בעיות שונות המתעוררות והחורגות מהתבנית הרגילה. במצב הדברים הרגיל בצוואה על דרך יורש אחר יורש, נפטר תחילה המוריש, ולאחריו נפטר היורש הראשון. סדר זמנים זה עשוי "להשתבש". יתכן והיורש הראשון ימות לפני המצווה. מקרה זה אינו לפנינו ולא נדון בו. יתכן גם – וזהו המקרה שלפנינו – שהיורש השני ימות לפני היורש הראשון. מה הדין במצב דברים זה? שאלה זו מעוררת שתי שאלות משנה. האחת, מה דין ההוראה בצוואה הקובעת את דינו כיורש שני; השניה, מה דין נושא הצוואה בעניינו של היורש השני. נעמוד על כל אחת משאלות אלה בנפרד.

 

14. שאלת המשנה הראשונה – דין ההוראה בצוואה – מקבלת תשובה מפורשת בסעיף 42(ג) לחוק הירושה. נקבע בו לענייננו:

 

"מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת".

 

"שעת זכייתו" של השני היא "במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכל לפי המוקדם" (סעיף 42(א) לחוק הירושה). בהיעדר תנאי או מועד בצוואה, שעת הזכייה של היורש השני, היא "במות הראשון". נמצא, כי אם היורש השני מת לפני היורש הראשון ("לפני שעת זכייתו"), הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.

 

15. שאלת המשנה השניה הינה זו: עם ביטול ההוראה בצוואה לטובתו של היורש השני, מה דין חלקו בירושת המצווה? האפשרויות התיאורתיות הן שלוש: האחת הינה, כי עם ביטול ההוראה בצוואה לטובתו של היורש השני, יעבור חלקו ליורשיו (על פי דין או על פי צוואה). פתרון זה אינו אפשרי, שכן עם ביטול ההוראה בצוואה לטובת היורש השני, נשמט הקשר בין היורש השני ויורשיו לבין המצווה ועזבונו. עקרון הייצוג הנוהג בדיני הירושה (ראו סעיפים 14 ו-49 לחוק הירושה) לא חל ביורש שני שנפטר לפני יורש ראשון. פתרון זה משקף גם את אומד דעתו "הטיפוסי" של המצווה ה"ממוצע" (ראו פרשת קרן ליב"י, עמ' 725; ברק, שם, עמ' 380). מצווה זה ביקש לצוות ליורש השני בחייו – לו ולא ליורשיו שלו – "כשמדובר ביורש שני, כוונת המוריש לזכות רק אותו, ולא אחר" (שילה, שם, עמ' 385).

 

16. האפשרות השניה הינה, כי עם ביטול ההוראה לטובת היורש השני, עובר חלקו לעזבונו של המצווה. על פי אפשרות זו יזכו בחלקו של היורש השני יורשיו של המצווה על פי דין. אם היורש השני הוא יורשו של המצווה ולא של היורש הראשון, הרי עם ביטול ירושתו של היורש השני "חוזר" חלקו למצווה. אין לקבל גישה זו. אומד דעתו "הטיפוסי" של המצווה ה"ממוצע", אשר קבע הוראת צוואה על דרך יורש אחר יורש, הינו כי במות היורש הראשון יזכה היורש השני במה ששייר הראשון. אין הוא רוצה כי יורשיו על פי דין ירשו אותו לאחר מות היורש הראשון. בצדק ציין שילה כי "אין מקום לומר שלאחר מות היורש הראשון יירשו יורשי המוריש, כי ברור שהמוריש לא רצה שיורשיו על פי דין יירשו ולכן קבע יורש שני אחרי הראשון" (שם, שם).

 

17. נותרה האפשרות השלישית. על פיה, עם ביטול הוראת הצוואה לטובת היורש השני, חדלה הצוואה להורות על יורש אחר יורש. היא הופכת להיות צוואה רגילה. עם מותו של היורש הראשון יזכו יורשיו (על פי דין או על פי צוואה) במה ששייר היורש הראשון מעזבון המוריש. פתרון זה תואם את אומד דעתו ה"טיפוסי" של המצווה ה"ממוצע". הוא ביקש להוריש את נושא הצוואה ליורש הראשון, ולא ליורשיו שלו או ליורשי היורש השני. הוא שאף לכך שעם מותו של היורש הראשון יעבור נושא הצוואה ששייר הראשון ליורש השני. משנכזב רצונו זה, הוא בוודאי מסתפק בכך שהיורש הראשון – שיכול היה שלא להותיר דבר ממה שקיבל מהמצווה – יוכל עתה לעשות בו כברצונו, ואף להורישו ליורשיו. בוודאי שפתרון זה עדיף על פני האפשרות כי מה ששייר הראשון הוא ללא יורשים, והמדינה תהא יורשתו על פי דין (סעיף 17 לחוק הירושה). על פתרון זה עומדת הצעת חוק הירושה, הקובעת כי "אם השני מת לפני כן, נשאר העזבון סופית בידי הראשון" (שם, עמ' 89). זהו גם פתרונו של המשפט העברי, שהוראותיו השפיעו על דין יורש אחר יורש. על פיו, "מת שני בחיי ראשון, הנכסים של יורשי הראשון" (שו"ע, חו"מ, רמ"ח, ג'). זהו גם הפתרון של הקודקס האזרחי השווייצרי, שהשפיע אף הוא על דין יורש אחר יורש (סעיף 492(2) לקודקס האזרחי של שווייץ). על פתרון זה עומד שילה בציינו כי "במות השני לפני הראשון, היורש הראשון הופך ליורש רגיל, ויורשיו ירשו אותו" (שם, שם).

 

18. הגענו לפתרונה של השאלה הראשונה שהעמדנו לעצמנו, ושעניינה פירושו של סעיף 42 לחוק הירושה (ראו פסקה 8 לעיל). מסקנתנו הינה כי פירוש זה מוביל למסקנה כי במות היורש השני לפני היורש הראשון מתבטלת הוראת הצוואה בעניינו של היורש השני. הצוואה ממשיכה לעמוד בעינה כצוואה רגילה, על פיה זוכה היורש הראשון בכל מה שציווה המוריש, ולאחר מותו יזכו במה ששייר, יורשיו (על פי דין או על פי צוואה). זהו דין חוק הירושה. עתה עלינו לעבור לשאלה השניה ושעניינה צוואתו של המוריש (ראו פסקה 8 לעיל). השאלה הינה, אם הוראה בצוואה על דרך יורש אחר יורש יכולה לשנות מתוצאותיו של סעיף 42 לחוק הירושה, ואם כן באלו נסיבות.

 

הוראות הצוואה בעניין מנתו של יורש שני שנפטר לפני היורש הראשון

 

19. סעיף 42 לחוק הירושה כולל בחובו הוראה קוגנטית אחת. הוראה זו קובעת כי הוראת צוואה על דרך של יורש אחר יורש ליותר משניים בטלה, זולת לטובת מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה (סעיף 42(ד) לחוק הירושה). שאר הוראותיו של סעיף 42 לחוק הירושה הן דיספוזיטיביות (ראו פרשת ויספלד, עמ' 111). דבר זה נובע מקביעותיו של סעיף 53 לחוק הירושה, לפיהן:

 

"הוראות הסעיפים 41 עד 52, פרט לסעיף 42(ד), חלות במידה שאין בצוואה הוראות אחרות".

 

 

 

 

 

תחילה נפסק כי "הוראות אחרות" בצוואה הן הוראות המובעות "בצורה ברורה ומפורשת" (השופט צ' ברנזון בר"ע 249/75 לביא נ' יפה, פ"ד ל(2) 188, 190). לאחר זמן רוככה הלכה זו. נקבע כי "הוראות אחרות" בצוואה יכול שתהיינה הוראות משתמעות, ובלבד שהדבר "משתמע באופן ברור" (השופט ח' אריאל בע"א 749/82 מוסטון נ' וידרמן, פ"ד מג(1) 278, 287; להלן – פרשת מוסטון). לימים רוככה אף גישה זו, תוך שנקבע כי "הוראות אחרות" הן הוראות מפורשות או משתמעות "ואין צורך לצמצם את הפירוש להשתמעות ב'אופן ברור' דווקא" (השופט מ' חשין בפרשת שחם, עמ' 338; פרשת ויספלד, עמ' 113). אכן, צוואתו של אדם כוללת בחובה הן את הוראותיה המפורשות והן את הוראותיה המשתמעות (ראו ברק, שם, עמ' 170, 219). עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני:

 

"לשון הצוואה, הקובעת את גבולותיה, יכול שתהא מפורשת ויכול שתהא משתמעת. אכן, 'האמירה' בצוואה אינה חייבת להיות מפורשת. היא יכולה להיות משתמעת. מתחם האפשרויות הלשוניות – ממנו 'נשלפת' המשמעות המשפטית – משתרע על לשון מפורשת ועל לשון משתמעת. משמעותה של לשון הצוואה היא מפורשת כאשר היא מועברת לקורא מתוך המובן המילוני של הלשון על רקע הקשרה. משמעותה של לשון הצוואה היא משתמעת כאשר היא מעבירה לקורא מובן שלא מתוך המובן הלשוני של הלשון (על רקע הקשרה). היא נקבעת על פי כללי הבלשנות והשכל הישר. טול מצווה, הקובע כי במותו יעבור רכושו לפלוני, ואם פלוני ימות בלא ילדים, יעבור רכושו לאלמוני. משתמע מלשון הצוואה הוראה שלפיה אם פלוני נפטר והוא משאיר אחריו ילדים, עובר הרכוש לילדיו של פלוני. הדבר לא נאמר במפורש. הדבר משתמע. אכן, לשון הצוואה משתרעת לא רק על מה שהוסדר בצוואה במפורש, אלא גם על מה שהוסדר בצוואה במשתמע... משנקבעה כי משמעות פלונית היא משתמעת, היא מהווה חלק מלשון הצוואה, כמו המשמעות המפורשת verba illata est inesse videntur (מילים משתמעות נחשבות כנכללות) (פרשת טלמצ'יו, עמ' 828).

 

 

על המשמעות המשתמעת למד השופט, תוך שהוא מנחה עצמו "בשכל ישר, בצדק וביושר כהלכתם" (פרשת שחם, עמ' 335). אכן, הכללים להסקתה של משמעות משתמעת הם כללים של לשון והגיון בריא. לא נדרש כי הסקה משתמעת זו תהא חיונית או הכרחית. די בכך שהיא הגיונית וסבירה. כמובן, בקביעת המשמעות המשתמעת יש לנהוג בזהירות. "השאלה אינה מה רצה המצווה לומר ולא אמר. השאלה הינה מה אמר המצווה, גם אם אמירה זו אינה מפורשת אלא משתמעת" (פרשת טלמצ'יו, עמ' 828; ראו גם ע"א 5500/94 בלאו נ' פרידמן, פ"ד נ(3) 384, 392). ודוק: המשמעות המשתמעת קובעת את הפוטנציאל הלשוני של הצוואה. הוצאת פוטנציאל זה מהכוח אל הפועל נעשית על פי אומד דעתו של המצווה (סעיף 54 לחוק הירושה). על אומד דעת זה למד השופט מלשונה (המפורשת והמשתמעת) של הצוואה, ומהנסיבות החיצוניות לה (ראו ברק, שם, עמ' 231).

 

20. המצווה רשאי, איפוא, לקבוע בצוואה על דרך יורש אחר יורש הוראות (מפורשות או משתמעות) שיש בהן, על פי פרשנותן לפי אומד דעת המצווה, כדי לשנות מהוראותיו (הדיספוזיטיביות) של סעיף 42 לחוק הירושה. כך, למשל, סעיף 42(ב) לחוק הירושה קובע כי היורש הראשון "רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו". המצווה רשאי לשנות מתוצאה זו. עמד על כך השופט א' מצא בציינו:

 

"בכוחו של המצווה להגביל יכולת זו של היורש הראשון 'לעשות במה שקיבל כבתוך שלו', מבלי לפגום בהיות צוואתו בעלת מתכונת של צוואה ליורש אחר יורש. דרך אחת לכך היא בהכללתם בצוואה של חיובי יורש, על פי סעיף 45 לחוק, שיחולו על היורש הראשון. חיובים כאלה אפשר שיכללו קביעת דרכים מסויימות להנאתו המותרת של היורש הראשון מנכסי העזבון בהם זכה, הטלת איסור על מכירתו של נכס מסויים, וכל כיוצא באלה. דרך אחרת להשגתה של אותה מטרה היא בהגבלת זכותו של היורש הראשון לאכילת פירות בלבד, מבלי לזכותו בנכסים עצמם" (פרשת רובין, פסקה 12 לפסק הדין).

 

 

בדומה, מצווה רשאי לקבוע הוראה על דרך יורש אחר יורש ולהוסיף (במפורש או במשתמע) כי היורש הראשון רשאי לגרוע מזכותו של היורש השני על ידי צוואה. כן רשאי הוא לקבוע (במפורש או במשתמע) כי אם היורש השני נפטר לפני היורש הראשון, והיורש הראשון עם מותו שייר ממה שירש מהמצווה, יעבור רכוש זה ליורשיו של המצווה על פי דין (השוו פרשת דשת, עמ' 115). למותר לציין, כי הוראה בצוואה לפיה היורש הוא ראובן, ועם מותו היורשת היא לאה, אין בה כשלעצמה, כדי להוות הוראה אחרת השוללת את תוצאותיו של סעיף 42 לחוק הירושה. הוראה זו – היורש הוא ראובן ועם מותו היורשת היא לאה – אינה אלא הוראה הקובעת את המתכונת של יורש אחר יורש. אין להסיק ממנה דבר מעבר לכך. התוצאה היא שהסדריו הדיספוזיטיביים של סעיף 42 לחוק הירושה יחולו (ראו פרשת מוסטון, עמ' 286, 287; פרשת שחם, עמ' 338; ע"א 5654/92 בורשטיין נ' מסר, פ"ד מט(5) 461, 475). נמצא, כי כדי לשלול את תוצאותיו של סעיף 42 לחוק הירושה, יש צורך בהוראה (מפורשת או משתמעת) שהיא מעבר לעצם קביעת המתכונת של יורש אחר יורש (ראו פרשת ויספלד, עמ' 114).

 

מן הכלל אל הפרט

 

21. המצווה (מר י' רובינק) ערך צוואה במתכונת של יורש אחר יורש. הוא הוריש את כל רכושו לאשתו (גב' רובינק) כיורשת ראשונה. הוא המשיך והורה כי לאחר פטירתה של גב' רובינק יחולק יתרת רכושו, אשר לא ינוצל על ידי אשתו בחייה לשלושה יורשים שניים: גב' י' זורניצקי (חמישה אחוזים); גב' רבינוביץ, בת אחותו של המוריש (ארבעים וחמישה אחוזים); ויורשיה (על פי דין או על פי צוואה) של גב' רובינק (חמישים אחוזים). המצווה נפטר ב-17.12.1976, וצוואתו קויימה (ביום 19.6.1979). כל עזבונו עבר לגב' רובינק, היורשת הראשונה. לאחר מותו של המצווה, ובחייה של גב' רובינק, נפטרה גב' זורניצקי, אחת משלוש היורשות השניות (ביום 1.4.1983). על פי בקשת המשיב קבע בית המשפט המחוזי כי מנתה תצטרף לזו של יורשיה של גב' רובינק (חלקם עלה איפוא מחמישים אחוזים לחמישים וחמישה אחוזים). גב' רבינוביץ, השנייה מבין היורשות השניות – נפטרה ביום 2.12.1992. אף היא נפטרה, איפוא, לאחר מותו של המצווה ובחייה של גב' רובינק. עתה, משנפטרה גב' רובינק (ביום 16.2.1993), השאלה הינה אם לצרף את מנתה של גב' רבינוביץ לעזבונה של היורשת הראשונה (כפי שהדבר נעשה בעניינה של גב' זורניצקי), כפי טענת המשיב, או לצרף את מנתה לעזבונו של המוריש, כפי טענת המבקשים. הם מעוניינים בכך, שכן הם יורשיה של גב' רבינוביץ, והם גם יורשיו על פי דין של המוריש. עם מי הדין?

 

22. מקובל על הכל כי הצוואה שלפנינו היא צוואה על דרך יורש אחר יורש. בצוואה במתכונת זו, במותו של יורש שני לפני היורש הראשון, מנתו עוברת ליורש הראשון. כך נהגו במקרה שלפנינו עם מנתה של גב' זורניצקי, וכך צריך לנהוג על פי הוראת סעיף 42 לחוק הירושה עם מותה של גב' רבינוביץ. נותרה איפוא השאלה, אם מפירושה של הצוואה על פי אומד דעת המצווה ניתן ללמוד על הוראה (מפורשת או משתמעת) של המצווה, כי אם היורשת השניה, גב' רבינוביץ (בת אחותו של המצווה) תמות לפני היורשת הראשונה (אשת המצווה, גב' רובינק), מנתה תועבר לעזבון המצווה? בחינתה של לשון הצוואה מלמדת כי אין בה כל הוראה מפורשת בעניין זה. האם ניתן להסיק מהצוואה הוראה משתמעת?

 

23. כל הידוע לנו על הצוואה ונסיבותיה הוא שבני הזוג רובינק היו ערירים. הם לא עשו צוואות הדדיות. הצוואה של גב' רובינק נערכה ביום 19.4.1987. בצוואתה היא חילקה את רוב עזבונה שווה בשווה בין קרן ליב"י למתן חינוך והשכלה לחיילים חסרי השכלת יסוד, לבין אוניברסיטת תל-אביב לשם קידום לימודי יהדות ותולדות עם ישראל. בעלה של גב' רובינק, הוא המצווה שלפנינו, ערך את צוואתו ביום 17.12.1978. הוא ציווה, כפי שראינו, את כל רכושו לרעייתו כיורשת ראשונה. הוא קבע שלושה כיורשים שניים, תוך שציין במפורש כי הם ירשו את "יתרת רכושי הנ"ל, אשר לא ינוצל על ידי אשתי הנ"ל בחייה". הוא צפה את האפשרות כי אשתו תלך לבית עולמה לפניו. הוא קבע כי במקרה זה יזכו בעזבונו היורשים השניים. אין בידינו כל נתונים על יחסיו של המצווה עם בת אחותו (גב' רבינוביץ). אנו יודעים כי היא היתה צעירה ממנו בכעשרים ותשע שנים. אין אנו יודעים האם ליורשיה נודע כלל על מותו של המצווה בטרם מותה (ביום 2.12.1992). אין אנו יודעים האם המנוח הכירם כלל. במצב דברים זה, האם ניתן להסיק הוראה משתמעת כי אם בת האחות (גב' רבינוביץ) – אחת משלושת היורשים השניים – תלך לבית עולמה לפני גב' רובינק (אשת המנוח והיורשת הראשונה) מנתה תחזור לעזבון המצווה ולא תצטרף למנתה של אשתו?

 

24. לדעתי, אין כל נתונים בלשון הצוואה ובנסיבותיה, מהם ניתן להסיק מסקנה זו. מתוך הצוואה נגלה כי המצווה הוריש את כל עזבונו לאשתו כיורשת ראשונה, ואת מחצית הנותר מעזבונו לאחר מותה ליורשיה שלה כיורשים שניים. ההוראה בעניין גב' רבינוביץ (בת האחות) מתייחסת רק לחלקה כאחת משלושת היורשים השניים. אין כל אפשרות להסיק כי אומד דעתו של המצווה היה כי אם תמות לפני רעייתו, יחזור חלקה לעזבון המצווה וממנו ליורשיה של בת האחות. גם אם היו נתונים על אומד דעת זה מתוך הנסיבות – וכאמור נתונים כאלה אינם בנמצא – אין לאומד דעת זה כל עיגון בלשונה (המפורשת או המשתמעת) של הצוואה.

 

התוצאה היא כי הערעור נדחה. המבקשים יישאו בהוצאות המשיב בסכום כולל של 10,000 ₪.

 

 

ה נ ש י א

 

 

 

 

 

 

השופט ד' חשין:

 

אני מסכים.

 

ש ו פ ט

 

 

השופט א' רובינשטיין:

 

א. אצרף דעתי לתוצאה שאליה הגיע חברי הנשיא ולהנמקותיו. אבקש להוסיף דברים אחדים בזיקה לעמדתו של המשפט העברי, שבנושא זה השפיע רבות על דיני הירושה, כפי שמציין בצדק ש' שילה בספרו, פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965, עמ' 380.

ב. אחת משתי הסוגיות המרכזיות אליהן נדרש חברי הנשיא היא דין חלקו של יורש שני שנפטר בטרם מות היורש הראשון, היא הסיטואציה המתוארת בסיפה לסעיף 42(ג) לחוק הירושה, ושלגביה קבע המחוקק כי "הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת". האם עובר חלקו של המנוח שלא זכה ליורשיו שלו ("האפשרות הראשונה"), או שמא לעזבונו של המצווה ("האפשרות השניה"), או כל עיקר לעזבונו של היורש הראשון ("האפשרות השלישית"). חברי הנשיא מכריע לטובת האפשרות השלישית, בהסתמכו בין השאר על ההלכה (שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות מתנה רמח, ג'). והנה לפי אחת השיטות שמביא התלמוד הבבלי, בשאלה זו עצמה נחלקו תַנָאּים:

 

"מת שני בחיי ראשון - יחזרו נכסים ליורשי ראשון... והתניא (והרי שנויה היא בברייתא - א"ר): יחזרו ליורשי נותן (קרי, המצווה - א"ר)! תנאי היא (מחלוקת תנאים יש בדבר - א"ר), דתניא: (אמר המצווה - א"ר) נכסי לך ואחריך לפלוני וירד ראשון ומכר ואכל, השני מוציא מיד הלקוחות, דברי רבי. רבן שמעון בן גמליאל אומר אין לשני אלא מה ששייר ראשון ..." (בבלי, בבא בתרא קלו ב' - קלז א'; ראו גם תוספתא, בבא בתרא, ח' א' "יחזרו ליורשי הנותן הראשון").

 

 

 

 

כפי שציין חברי הנשיא, נפסקה הלכה למעשה במשפט העברי בסוגיה הספציפית כך: "נכסי לפלוני ואחריו לפלוני. מת ראשון קנה שני. מת שני בחיי ראשון יהיו הנכסים של יורשי ראשון" (רמב"ם, זכיה ומתנה, יב ז'; וראו גם שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות מתנה, רמח ג'. על ההבדלים שבין המשפט העברי למשפט הישראלי בסוגיה זו, ראו שילה, 388-386). אכן, דומה כי ככלל הקניית הנכסים ליורשי המצווה על פי דין, אינה עולה בקנה אחד עם כוונתו המשוערת של המצווה שבחר להורות הוראות מיוחדות באשר לעזבונו, בכך שערך צוואה, ולא הסתפק בירושה על פי דין ללא צוואה. לעמידה על כוונה זו משקל ניכר במשפט העברי, אף שככלל הצוואה בו היא חריג והכלל הבסיסי הוא ירושה (ראו ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, פ"ד נט(3)1). יצוין, כי הכלל "מצווה לקיים דברי המת" (בבלי גיטין יד, ב') יסודו בשכיב מרע, אדם חולה הנוטה למות, אלא שהוחל גם באשר לבריא, ובאשר לו נדרש ככלל הליך של מתנה או הפקדה (ראו שולחן ערוך חושן משפט, הלכות מתנת שכיב מרע, רנב, ב'; באשר להבחנה בין שכיב מרע לבריא ראו גם רמב"ם, זכיה ומתנה, יב ג'-ה' ושולחן ערוך חושן משפט רמח א' רישא וסיפא). ביחס לסוגייתנו הספציפית בתשתיתה - יורש אחר יורש - נקבע מפורשות:

 

"אף על פי שאמרנו אין לשני אלא מה ששייר ראשון, אסור לראשון למכור או ליתן גופו, אלא אוכל הפירות עד שימות, ויזכה השני. ואם עבר האחד ומכר או נתן במתנה, אין השני מוציא מיד הלקוחות, שאין לשני לא מהגוף ולא מהפירות אלא הנשאר. וכל המשיא עצה לראשון למכור, נקרא רשע" (שולחן ערוך חושן משפט רמח, ג; כך גם רמב"ם, זכיה ומתנה, יב, ח-ט).

 

כפי שניתן לראות, אם מכר היורש הראשון את הירושה, על פי ההלכה מִכְרוֹ כאמור מֶכֶר ("אין השני מוציא מיד הלקוחות"), ומדוע אפוא "אסור לראשון למכור או ליתן גופו"? התלמוד הבבלי מיישב את הקושיה באמרו, "כדי שיתקיים דעתו של נותן, דהא גלי דעתיה דניחא ליה (שהרי גילה דעתו שנוח לו - א"ר) שישתייר קצת לשני אם יתרצה הראשון לשייר אחריו כלום" (פירוש הרשב"ם, בבא בתרא קלז א'). רוצה לומר, אף על פי שדעת הנותן היא 'שישתייר קצת לשני רק אם יתרצה הראשון' לשייר משהו, אין זה ראוי - כציווי מוסרי - שהראשון יתעלם מכוונה זו לחלוטין ויסכל את כוונת המצווה (ראו פסק דינו של המשנה לנשיא אלון בע"א 749/82 משה מוסטון נ' לני וידרמן, פ"ד מג(1) 278, 293-290 הסוקר את הסוגיה בהלכה ובמוסר). על כן נקרא המשיא עצה ליורש הראשון למכור את הנכסים בשם רשע, כינוי המשמיע גנות מוסרית עמוקה. ראו גם אנציקלופדיה תלמודית ערך ירושה, כ"ה רנ"ג-רנ"ה וכן רע"ד; להבחנה בין צוואה בתורת ירושה, לצוואה בתורת מתנה, וזו האחרונה היא הרלבנטית לענייננו - ולדרך המשפטית שעיצב המשפט העברי כדי להתנות על ירושה "משפחתית" מתמדת, ראו גולאק, יסודי המשפט העברי ג', תורת המשפחה והירושה 130-128; לעניין צוואת בריא ראו הרב י"א הלוי הרצוג, תחוקה לישראל על פי התורה ב', הצעת תקנות בירושות (ערך איתמר ורהפטיג) פרק ח' (עמ' 136 ואילך והתמצית בעמ' 173); לעניין יורש אחר יורש ראו הצעת חוק הירושה, תשי"ב סעיף 43 וכן הדיון בכנסת בסוגית יורש אחר יורש, נ' רקובר, המשפט העברי בחקיקת הכנסת 1116, כרך 28 עמ' 139-138 ודברי חבר הכנסת מנחם פרוש.

 

ג. לעמידה על כוונתו המשוערת של המצווה הבאה לידי ביטוי בקביעה כי "אסור לראשון למכור ...", מקום משמעותי בסוגיה השניה בה דן הנשיא, הלא היא פרשנות הצוואה הקונקרטית. גם בסוגיה זו דעתי בסופו של יום כדעת הנשיא, אם כי אודה שהדבר לא חלף ללא התלבטות. אכן, אין בצוואה דנן הוראה, מפורשת או משתמעת, המורה שאם ימות היורש השני ישובו הנכסים למצווה, כמשאלת המבקשים, ודבר זה הכריע בסופו של יום את הכף. ברם, במקרה שלפנינו ביקשו הוראות הצוואה המפורשות להעניק 45% מיתרת הרכוש לאחיינית גב' רבינוביץ, שיורשיה הם הם יורשי המצווה על פי דין במקרה של השבת הרכוש לעזבון המצווה, אילו נבחרה "האפשרות השניה". יתכן שדווקא השבת הרכוש לעזבון המצווה היתה מקרבת אותו ליעדו ה"כללי" על פי הצוואה, שכן הדעת נותנת כי המצווה לא הניח, בשעה שערך את הצוואה, שאחייניתו הצעירה בהרבה ממנו תלך לעולמה לפני רעייתו; ואולי איווה כי משפחתה - כהמשך למשפחתו שלו שלא היה לה המשך ישיר במותו, והמדובר על פי החומר בניצול שואה - תזכה בחלק מעזבונו. האם איפוא, במקרה דנן, דוקא הקביעה "מת שני בחיי ראשון... יחזרו ליורשי נותן", היתה מגשימה את כוונת המצווה? ברם, ככל שהפכתי בכך שוב ושוב נחה דעתי, שהצדק עם חברי הנשיא, כי משאין כל ביטוי שהוא לכך בלשונה המפורשת של הצוואה או במשתמע הימנה, אין מקום לקבלת הטענה, שכן אינדיקציה מסוימת לרצון המצווה בהקשר זה, גם בפירוש ה"מרוכך" שבפרשת שחם ובפרשת טלמצ'יו, נחוצה; ראו גם ת"א (י-ם) 844/94 שרון נ' ורש (לא פורסם).

 

סוף דבר, מצטרף אני לעמדת חברי הנשיא הן בסוגיה של פרשנות הדין והן - במקרה הקונקרטי - בסוגיית פרשנות הצוואה. כדי להפיס דעתם של יורשי עזבונה של הגב' רבינוביץ המנוחה, אזכיר כי הכספים בהם מדובר יתועלו למטרות ציבוריות חשובות, בתחום ההשכלה לחיילי צה"ל על ידי קרן ליב"י, ובתחום קידומם של לימודי יהדות וארץ ישראל באוניברסיטת תל-אביב, כך שאף אם אין היורשים הללו זוכים במה שביקשו לזכות, זוכים בכך במקרה זה הציבור ובניו, ולא "כיס פרטי" מתחרה. אני מקוה שהגם שבצוואת גב' מירה רובינק המנוחה מיום 19.4.87 אין תניות הנצחה, ימצאו הזוכות, קרן ליב"י ואוניברסיטת תל-אביב, דרך להנציח את שמה ואת שם בעלה יוליאן רובינק המנוח.

 

ש ו פ ט

 

 

הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק.

 

 

ניתן היום, כ"א באלול התשס"ו (14.09.2006).

 

 

 

 

ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05031300_A06.doc דז

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il

 

רוצים לשמוע עוד עקבו אחרי

להקדים תרופה למכה - הפתרון השלם והמשתלם: צוואה חסינה™

עריכת צוואה (תכנון עיזבון) נחשב באופן מסורתי למורכב, מפחיד ויקר. אבל – יש חלופה שמאפשרת לרבים ליצור בקלות ובעלויות סבירות צוואה תקפה מבחינה חוקית ואמינה מאוד.

היא נקראת: צוואה חסינה™.
מכיוון שתחום הליגלטק (יישום טכנולוגיה בעולם המשפט ובעבודת עורכי הדין) יקר לליבו של עו”ד קרט, לקח על עצמו לבנות מערכת טכנולוגית מתקדמת, משולבת בבקרה של עורך דין ירושה, ונקראת צוואה חסינה™. המערכת מבוססת על הניסיון הרב שצבר בתחום דיני הירושה כדי שכל אחד יכול להשתמש בה כדי ליצור צוואה בלווי עורך דין מומחה לדיני ירושה.
בתהליך הזה מוטמעים בצוואה מנגנונים חכמים ויצירתיים למניעת סכסוכים בין יורשים ובמשפחה בכלל. התוצאה המתקבלת – הצוואה ברורה ומדויקת ובכך נמנע סילוף רצון המצווה, ככתוב רצונו של אדם כבודו.

צוואה חסינה™

כספת סייבר™ חלק אינטגרלי מצוואה חסינה™

מערכת צוואה חסינה™ מאפשרת בקלות את שילוב כספת סייבר™ בתוך הצוואה כחלק אינטגרלי מהמערכת.
כאמור כספת סייבר™ היא שירות ירושה דיגיטלי מתקדם  מבוסס על פלטפורמה מקוונת, מאובטחת ,אשר מאפשרת לבעלים שלה, לאחסן בתוכה בצורה מסודרת ובטוחה את כל המידע החשוב להם, לרבות פירוט כלל הנכסים שבבעלותם, הן המוחשיים והן הדיגיטליים. כספת סייבר™ ניתנת לעדכון על ידי הבעלים שלה בכל רגע נתון באופן מקוון וללא תלות בגורם חיצוני כלשהו. תוכנה ייחשף רק בבוא היום – קרי ליורשים על פי צוואה רק לאחר אחרית שנותיהם ו/או למיופי כוח על פי ייפוי כוח מתמשך רק לאחר שבעלי הכספת איבדו את כשירותם.

לסיכום

צוואה חסינה™ מספקת פתרון מלא ואמין במחיר שווה לכל נפש:

  • מוודאת שרצון המצווה יתקיים.
  • מונעת סכסוכים.
  • מונעת סכנה של ביטול הצוואה.
  • מאפשרת עדכון מצב הנכסים בקלות, ללא צורך בעריכת מחדש באמצעות שילוב כספת סייבר™.
  • חסכונית.
  • זמינה.
  • נוחה לשימוש ונגישה מכל מקום וזמן.

חדש ומומלץ - קביעת פגישת ייעוץ אישית מקוונת עם עו"ד ארז קרט

עו”ד ונוטריון ארז קרט מתמחה באופן ייחודי ובהיקף פעילות נרחב בנושאי ירושה, צוואות, עיזבון, הגנה על צוואה והתנגדות לצוואות ומשמש סגן יו”ר ועדת צוואות, ירושה ועזבונות של לשכת עורכי הדין. עו”ד ארז קרט הוא מייסד צוואה חסינה™ וכספת סייבר™. מקיים מרכז סיוע לנפגעי צוואות, והמפתח של מחשבון הירושה שמאפשר חישוב חלקו של כל יורש במקרה שאין צוואה.

כעת יש באפשרותכם לקבוע פגישת ייעוץ אישית מקוונת עם עו”ד ארז קרט.

עו"ד ונוטריון ארז קרט
רשימת קישורים חשובים

מצב לא מקוון

הצ'קליסט לעריכת צוואה שמונעת סכסוכים במשפחה

בהנחיית עו"ד ארז קרט

מומחה לדיני ירושה וצוואות

דילוג לתוכן