התובע:
1. ס. ע. ז"ל (המנוח)
2. עמותת הצדקה האורתודוקסית – נצרת

נגד

הנתבע:
1. א. ע.
2. ס. ע.
3. מ. כ.
4. ע. ג.
5. נ. ח.
6. ד. ג.

פסק-דין
א. הסוגיה המבקשת הכרעה :

1. אדם עורך צוואה בשנת 1973, וכעבור 34 שנים מיום עריכתה הוא נלקח לבית עולמו ללא שהוא מותיר אחריו צאצאים או בת זוג (שנפטרה עוד בחייו). במסגרת הצוואה מנחיל המנוח את ביתו לשימושה הבלעדי של אשתו וקובע, כי לאחר פטירתה יעבור הבית לבעלותה הבלעדי של עמותת הצדקה האורתודוקסית.

2. טוענים אחיו ואחייניו של המנוח, שהם יורשיו על פי דין, כי המנוח השמיד את הצוואה ולכל הפחות "שכח" מקיומה. עוד הם מוסיפים, כי אף אם הצוואה עומדת בתוקפה הרי שהיא כוללת הסדר של "יורש אחר יורש" המבטל למעשה את זכאותה של העמותה לזכות בעזבון, בשל העובדה שאשת המנוח נפטרה עוד בחייו של המנוח. טוענת מנגד העמותה, כי המנוח לא הוכח שהמנוח השמיד צוואתו, כי על הצוואה חל ההסדר של "יורש במקום יורש" וכי אומד דעתו של המנוח מלמד שביקש להדיר מצוואתו את יורשיו על פי דין ולהעביר בסופו של יום את הנכס לבעלותה.

3. במצב דברים זה מתעוררות מספר שאלות המבקשות הכרעה:

א. האם קבע המנוח הסדר של " יורש לאחר יורש " או הסדר של " יורש במקום יורש "?

ב. מה דין ההסדר של " יורש לאחר יורש " מקום שהיורשת הראשונה נפטרת בטרם נפטר המוריש?

ג. האם בפנינו "חסר" המצריך השלמה שיפוטית?

ד. האם יש בחלוף הזמן ובשינוי הנסיבות כדי להשפיע על האופן בו יש לקבוע את אומד דעת המצווה לשם מילוי החסר?

ה. לפתחו של איזה צד מוטל נטל ההוכחה ?

ב. רקע עובדתי ודיוני רלבנטי:

4. בפני שתי תובענות : האחת הוגשה על ידי העמותה ועניינה תיקון צו ירושה וקיום צוואתו של המנוח מר ח. ס. ע. (להלן:" המנוח"). השנייה, הוגשה על ידי אחיו ואחייניו של המנוח (יורשיו על פי דין) ועניינה התנגדות לקיום הצוואה.

5. המבקשת הינה עמותת הצדקה האורתודוכסית שהינה עמותה רשומה בישראל לפי חוק העמותות (להלן:" המבקשת"ו/או " העמותה").

6. המתנגדים לקיום הצוואה הם אחיו ואחייניו של המנוח שהינם כאמור יורשיו על פי דין (להלן : " המתנגדים" ו/או " היורשים על פי דין").

7. המנוח נפטר ביום 20.03.2007 כשהוא אלמן וזאת ללא שהותיר אחריו ילדים או צאצאים. יש לציין כי אשת המנוח נפטרה עוד בחייו וזאת בשנת 1987.

8. המנוח ואשתו רכשו בשנות החמישים של המאה הקודמת מגרש ובשנות השישים בנו עליו מבנה מגורים בו התגוררו יחדיו.

9. המנוח הותיר אחריו צוואה חתומה מיום 23.11.73 (להלן : " הצוואה"). מעיון ברישא לצוואה עולה, כי לא מדובר בצוואתו הראשונה של המנוח וכי הצוואה מבטלת צוואה קודמת שערך המנוח ביום 11/8/1964 ואשר הופקדה בידי הנוטריון הציבורי בנצרת (ראה סעיף 1 לצוואה). הצוואה נערכה על ידי המנוח כאשר היה בגיל 53 שנים.

10. הוראות הנחלת עזבון המנוח מפורטות במסגרת סעיפיו הקטנים של סעיף 2 לצוואה, כאשר אין חולק כי בהתאם לסעיף 2א' לצוואה, הנחיל המנוח את כל זכויותיו הפיננסיות וכספיו לאשתו.

11. סעיף 2ב' לצוואה הוא נשוא המחלוקת ומפאת חשיבותו אביאו ככתבו וכלשונו:

" את המגרש בחלקה 47/2 בגוש 16519 בנצרת ואת הבניין שנבנה עליו לפי רישיון מס' 6079 מיום 27.03.72 אני משאיר לשימושה של אשתי הנ"ל למשך כל ימי חייה באופן שתהיה רשאית לגור בבניין ו/או להשכירו אך לא למוכרו לשעבדו או להעבירו לאחר. לאחר מותה של אשתי הנ"ל תועבר החזקה והבעלות על המגרש והבניין הנ"ל לאגודת הצדקה הרום אורתודוכסית בנצרת"

12. כאמור, אשתו של המנוח נפטרה בשנת 1987, כ-14 שנים לאחר עריכת הצוואה וכ-20 שנים עובר לפטירת המנוח.

13. כעולה מהמובאה לעיל, עיקרה של המחלוקת שבפניי הינה באשר לפרשנות הוראה זו בצוואה המתייחסת לזכויות הבעלות של המנוח ביחס למגרש 47/2 בגוש 16519 בנצרת (להלן: " הנכס").

14. יצויין, כי הצוואה נחתמה בפני שני עדים: עורך הדין מרדכי כהן שערך את הצוואה עבור המנוח, וכן מר ג'. ע. שהינו קרוב משפחתו של המנוח. חשוב להדגיש, כי הצוואה הופקדה בבית המשפט המחוזי בנצרת.

15. בסמוך לאחר פטירת המנוח עתרו אחיו ואחייניו של המנוח למתן צו ירושה על פי דין בבית הדין הכנסייתי של העדה היוונית אורתודוקסית) בנצרת ובקשתם נעתרה בחיוב, כך שביום 03.08.2007 ניתן על ידי אותו בית דין צו ירושה הקובע כי כל עזבונו של המנוח יתחלק בין יורשיו על פי דין.

16. בהתאם לצו הירושה לעיל פעלו המתנגדים לרישום זכויותיו של המנוח בנכס על שמם בלשכת רישום מקרקעין בנצרת.

17. ביום 7/2/2008 קיבלה העמותה הודעה מהאפוטרופוס הכללי במחוז צפון לפיה, היא אחד הנהנים בצוואת המנוח. אין חולק, כי זהו המועד הראשון שנודע לעמותה על קיומה של הצוואה. בסמוך לאחר מכן הגישה העמותה בקשה לביטול צו הירושה ולקיום הצוואה בבית הדין הכנסייתי והדיון הועבר לבית משפט זה.

18. ביום 10.03.10 הוגשה תגובה מטעם היועמ"ש לפיה הואיל וכל הצדדים בגירים, אין בכוונתו להתערב.

19. לפיכך וכעולה מכתבי הטענת שבפניי באם תיענה הבקשה בחיוב וצו הירושה יבוטל, הזכויות בנכס תעבורנה על שם העמותה. ואילו אם הבקשה תידחה, הרי שצו הירושה יעמוד על כנו ללא שינוי.

ג. טענות העמותה:

20. במסגרת הבקשה לקיום הצוואה ולתיקון צו הירושה פירטה העמותה את ההשתלשלות העובדתית מהרגע בו ניתן צו הירושה עד ליום בו נודע לה אודות הצוואה.

21. העמותה סבורה, כי ניתן ללמוד על אומד דעתו של המנוח מהצוואה עצמה ; לשיטת ב"כ העמותה המלומד, הצוואה ברורה ומובנת וגוברת על ירושה על פי דין.

22. בסיכומיה דחתה העמותה את טענת היורשים על פי דין, לפיה על הצוואה חל ההסדר של "יורש אחר יורש" (מן הטעם שאשת המנוח נפטרה לפניו ולא זכתה להיות יורשת ראשונה). לטענתה, הצוואה מהווה הראיה הטובה והברורה ביותר לרצון המנוח ומתוכן הצוואה עולה כי אין המדובר בהסדר של "יורש אחר יורש" אלא בהסדר של "יורש במקום יורש" מכוח סעיף 41(א) לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן : " החוק").

23. לשיטת העמותה, גם אם תתקבל טענת היורשים על פי דין, כי המדובר בהסדר של "יורש אחר יורש" הרי שיש לפנות למושכלות ראשונים ולבחון את אומד דעת המצווה. כפי שעוד יבואר עיקר הקושי בהכרעה בתובענות שבפניי נעוץ בבחינת טענה זו.

24. באשר לטענת היורשים על פי דין, כי הצוואה בוטלה על ידי המנוח בכך שהשמיד אותה, נטען, כי המשיבים לא הביאו שמץ של עדות ו/או ראיה, כי אכן הצוואה הושמדה על ידי המנוח וכל טענותיהם הינן טענות בעלמא ללא כל ביסוס ראייתי (ראה עמ' 1, סעיפים 2, 2.1. לסיכומי העמותה).

25. העמותה אף דחתה הטענה, כי המנוח "שכח" שערך צוואה וכי "רצונו האחרון" של המנוח בהתאם להתבטאויותיו בפני היורשים על פי דין, היה כי הנכס יועבר בירושה אליהם (סעיף 3 לסיכומי העמותה). לגבי דידה, אף טענות אלו לא נתמכו בראיות כלשהן, מה גם שדומה שמשך ימי חיי המנוח הסתיר הוא במודע מאחיו ואחייניו את העובדה שערך צוואה ודווקא התנהלות זו של המנוחו היא אשר מתיישבת טוב יותר עם קיומה של הצוואה ולא כל שכן עם הוראותיה המדירות את היורשים על פי דין מלרשת את הנכס.

26. כן טענה העמותה, כי מאז עריכת הצוואה ועד לפטירתו לא נולדו למנוח צאצאים כלשהם – והשינוי היחיד שארע הוא פטירת אשתו, אירוע שהמנוח התייחס לאפשרות קיומו מבעוד מועד במסגרת הצוואה. מכל מקום והואיל ולפי האמור בסעיף 2ג' לצוואה הנכס יעבור לבעלות אשת המנוח וצאצאיו בחלקים שווים ככל שיהיו לו צאצאים והואיל והוראת התנאי שבסעיף זה לא השתכלל, הרי שיש לקיים סעיף 2ב' לצוואה ככתבה ולשונה.

ד. טענות היורשים על פי דין:

27. היורשים על פי דין העלו ביקשו לבסס התנגדותם לקיום הצוואה על בסיס טענות אלו:

א. ההסדר האמור בסעיף 2ב' לצוואה הינו בבחינת "יורש אחר יורש", כאשר היורשת הראשונה הינה אשת המנוח. לפיכך ומשעה שזו נפטרה בטרם הלך המנוח לעולמו, הרי שהיא לא זכתה להיות 'יורש ראשון' ומכאן שאין העמותה זוכה כלל 'כיורשת שניה'. לדברי היורשים על פי דין, אילו חפץ המנוח לצוות לעמותה את הנכס, הרי שהיה מציין במפורש בצוואה, כי הוא מצווה הבעלות בנכס לעמותה בכפוף לזכות פרסונלית לאשתו המנוחה. המשיבים הרחיבו בעניין זה והפנו לפסיקה וספרות.

ב. אומד דעתו ורצונו האחרון של המנוח : יחסיהם של היורשים על פי דין והמנוח היו קרובים; הם נהגו לבקרו אותו לעיתים קרובות ולהיות עמו בקשר הדוק. לדבריהם, בשנותיו האחרונות לחייו התבטא המנוח במספר רב של הזדמנויות, כי בכוונתו להוריש את רכושו להם. רוצה לומר כי רצונו האחרון של המנוח היה להוריש את רכושו להם.

ג. המנוח שכח הצוואה ו/או השמידה: בהתאם להוראות סעיף 36 לחוק הירושה, ביקשו היורשים על פי דין לבסס טענה זו על כך שהמנוח לא הודיע על קיומה של הצוואה לאף אחד מקרוביו ואף לא לעמותה עצמה, וגם לא למבצע הצוואה שהוא מינה. כן נטען בהקשר זה, כי המנוח היה אדם מסודר ששמר על כל מסמכיו וכי לא נמצא בביתו כל עותק מהצוואה אשר ערך.

ד. חלוף הזמן מעת מועד הצוואה ועד לפטירת המנוח – ציר הזמן שחלף הביא עמו שינוי נסיבות ובכלל זה רצונו של המנוח, כי המתנגדים יהיו יורשיו הטבעיים.

ה. הלכת השיתוף – טענתם החלופית של היורשים על פי דין היא כי המנוח היה בעלים של מחצית בלבד מהזכויות בנכס, כי חלה על המנוח ועל אשתו חזקת השיתוף בנכסים ולפיכך אין הצוואה חלה על מלוא הזכויות בעזבון.

ה. דיון והכרעה:

28. על מנת להכריע בתובענה שבפניי אדון בנקודות הבאות:

א. השאלה הראשונה דנה בטענת המתנגדים כי המנוח "שכח" מצוואתו ו/או השמידה ולכן היא מבוטלת. בניגוד ליתר הסוגיות שבפניי, המדובר בהכרעה שהיא בעיקרה עובדתית אשר המענה לה אמור להימצא בעדויות שבפניי, אך צמוד לה גם מטען ערכי לא מבוטל היונק ממדיניות שיפוטית ראויה. אם בתם הדיון בשאלה זו, יימצא כי הצוואה בעינה עומדת, כי אז יש לבחון יתר הסוגיות אשר בעיקרן מעוררות קושי משפטי ופרשני.

ב. השאלה השנייה, היא כאמור שאלה משפטית ופרשנית והיא מבקשת לברר מהו ההסדר שחל על הצוואה "האם יורש אחר יורש" או "שמא יורש במקום יורש"? בהקשר זה אדרש לאומד דעתו של המנוח בהתאם לכללי פרשנות צוואות שהותוו בפסיקתנו תוך יישום על העובדות הפרטניות של המקרה.

ג. אם ייקבע כי חל הסדר של "יורש במקום יורש", הרי שדין ההתנגדות לקיום הצוואה להידחות. מנגד, אף אם ייקבע כי חל בענייננו ההסדר של "יורש אחר יורש", עדיין יש לבחון האם במסגרת הנסיבות שבפניי מתבטלת זכות הירושה של "היורש השני" קרי העמותה, או שמא יש לפרש ההסדר של "יורש אחר יורש", כהסדר של "יורש במקום יורש".

29. האם המנוח השמיד את הצוואה, האם היא נשתכחה מלבו ומה המתאם בין שתי הטענות?

א. טענו היורשים על פי דין, כי עניין עריכת הצוואה נשתכח לו מליבו של המנוח, וכי רצונו האחרון היה להוריש ליורשיו על פי דין את עזבונו. בהקשר זה השיבה העמותה, כי היורשים על פי דין לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח טענה זו וכי הראיות והעדויות שהם עצמם נסמכו עליהם, אינן תומכות לגמרי בטענה זו.

ב. חש אני חובה לציין, כי טענה זו של היורשים על פי דין, אכן טענה שובת עין ולב היא, בייחוד לאור ההיבט הרגשי של הסוגייה. קשה להבין מדוע אדם שלכאורה קשור לבני משפחתו, לא לוקח בחשבון סיטואציה שבה יועבר עזבונו ליורשיו על פי דין. זאת ועוד, כאשר מובאות ראיות, לפיהן המנוח לא היה מצוי בסכסוך עם אחיו ו/או אחיותיו, כאשר הוא טופל על ידם במסירות בהיותו על ערש דווי, וכאשר מדובר למעשה באדם ערירי, ללא צאצאים ובת זוג, מתגבר הצורך האנושי והרגשי להכיר בטענת היורשים על פי דין, כי אכן שורת הצדק מצדיקה פרשנות שלפיה די בחלוף הזמן (34 שנים מאז עריכת הצוואה) ובשינוי הנסיבות (פטירת אשת המנוח עוד בחייו), כדי להגיע למסקנה כי המנוח "שכח" מצוואתו.

ג. אלא שגם אם המנוח "שכח" מצוואתו, קשה לקבל הטענה, כי רק משום כך מתבטלת הצוואה.

ד. הפסיקה אינה משופעת בהלכות או מקרים הדנים בטענה לפיה מנוח "שכח" מצוואתו ועל כן היא בטלה. אין פלא איפוא, כי המקרה היחידי שב"כ המלומד של היורשים על פי דין יכול היה לגייס לעזרת שולחיו, הינו פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין בורשטיין נ' מסר (ת"ע (מחוזי – ת"א) 7355/89 בורשטיין נ' מסר, פ"מ נג(1) 164, 28/10/1992 מפי כב' השופט שטרוזמן).

ה. בפרשה זו המנוח התגרש מאשתו ויממה לאחר מכן ערך צוואה, בה הוריש את עיקר רכושו לאחיו ולאמו ורק רבע מרכושו הוריש לבנו שהיה אותה עת תינוק רך. המנוח נפטר כעשרים ושתיים שנים לאחר עריכת הצוואה, כאשר בתווך חלו שינויים רבים בנסיבות (לרבות פטירת אחיו ואמו של המנוח עוד בחייו). בסיטואציה זו, צאצאי הקרובים שנפטרו ביקשו את קיום הצוואה ואילו בנו של המנוח התנגד וטען, כי הצוואה אינה משקפת את רצון אביו המנוח, אשר לא שינה את צוואתו מחמת שכחה. בית המשפט המחוזי קיבל את טענת בנו של המנוח ותוך שנשען על עיקרון תם הלב ועל תכלית עשיית הצדק במשפט קבע, כי רצון המנוח בנסיבות אלו היה להוריש את כל עזבונו לבנו. התוצאה הייתה איפוא כי הצוואה בטלה מחמת שינוי נסיבות והבן נקבע כיורש יחיד של אביו.

ו. בית המשפט המחוזי קבע אמנם, כי ביטול צוואה או שינוייה בגלל שינוי במצב משפחתי של המצווה אפשריים רק מכוח חוק ובישראל אין הוראת דין המורה על ביטול צוואה בשל שינוי נסיבות, אלא שבהתבסס על פסיקה בתחום פרשנות חוזי ביטוח (ע"א 138/74 חסקין נ' חסקין, פ"ד ל(2) 365), סבר כב' השופט שטרוזמן, כי נסללה הדרך לקרוא לתוך הצוואה את כוונתו האמיתית של המנוח ובנסיבות מתאימות לקבוע כי היא שונתה או בטלה. ראוי כי נביע תמצית ההנמקה בלשון כב' השופטת שטרוזמן:

" על-כן, הפקעת תוקפה של הצוואה בגלל שינוי הנסיבות, אם מכוחה של פרשנות על פי אומד דעתו של המנוח, המשתמעת מהצוואה ומהנסיבות של עריכתה, ואם מכוחה של הפסיקה על איבוד תכליתה של המטרה כהצדקה להפקעת זכויות הנהנה, תביא לתוצאה צודקת גם במשפט זה " (עמ' 174 לפסק הדין).

ז. אלא שבית המשפט העליון הפך את נימוקי פסק הדין וקבע, כי אין להיזקק לנסיבות חיצוניות שעה שלשון הצוואה ברור והוראותיה משתלבות זו בזו וכי יש בהן כדי ללמד על רצון המצווה. עם זאת אושרה התוצאה שלפיה מלוא העזבון הונחל לבנו של המנוח, אך זאת מכוח הוראת סעיף 49 לחוק הירושה לפיה, אם מתו הזוכים לפני המצווה, ואם נותרו לו צאצאים, הם יורשים אותו במקום הזוכים.

ח. זה המקום לציין, כי זולת המקרה לעיל לא מצאתי (וכך גם ב"כ היורשים על פי דין), כל מקרה אחר בפסיקה שדן בטענה "שנשתכחה מלבו של המצווה צוואתו", או כי "שינוי נסיבות הצדיק פרשנות המבטלת את הצוואה" ולא סברתי שמקרה זה אמור להיות חריג בתבנית נוף הפסיקה.

ט. יחד עם זאת, הנסיבות שבפניי אכן חריגות ויוצאות דופן ; מדובר בחלוף של 34 שנים מאז מועד עריכת הצוואה ועד מועד פטירת המנוח. מדובר בשינוי נסיבות מהותי המתבטא בפטירת אשת המנוח עוד בחייו וזאת כעשרים שנה לפני שהוא נפטר ומדובר בצוואה ששותקת לחלוטין ביחס לנסיבות של פטירת "היורש הראשון", (קרי אשת המנוח), עוד בחיי המנוח.

י. רוצה לומר, כי אין בידי לפעול על פי פסיקת בית המשפט המחוזי בעניין מסר נ' בורשטיין, בייחוד שעה שטעמיה לא אומצו בפסיקת בית המשפט העליון. יחד עם זאת, סבורני כי מדובר בנסיבות מיוחדות, אשר משליכות על המהלך הפרשני של הוראות הצוואה והדין החל עליה.

יא. אכן כדברי כב' השופט שטרוזמן " שכחה היא מידת אנוש והאפשרות שהמנוח לא זכר את צוואתו מתקבלת על הדעת". דברים אלה מוצאים חיזוק בראיות שלפניי.

1. כך למשל ראה אח המנוח, מר אליאס:

"ש:הרצון של אחיך היה חד משמעי לא להוריש לאחיו ואחיותיו.

ת: תסביר לי אתה למה. אם אתה סבור כך אז תסביר לי למה. היחסים שלנו היו ממש טובים, אני לא רוצה לומר מה עשיתי בשבילו הוא היה אחי הגדול, הוא עשה מה שהוא רוצה, ואני יכול לומר לך שאני טיפלתי בו, הייתי לוקח אותו לרופאים, עד היום האחרון בשעה רבע לארבע בבוקר אני ישבתי אצלו עד שהוא נפטר בידיים שלי, אז אתה אומר שהוא לא אהב אותנו, הוא כנראה שכח מן הצוואה הזו."

ש:"אתה אומר שמשמעות אי מציאת הצוואה בתיקים זה שאחיך השמיד אותה, אם אתה לא יודע כמה עותקים עשה.

ת: אמרתי שייתכן שהוא השמיד אותה.

ש: ייתכן שהוא עשה עותק אחד.

ת: לא יודע.

ש: אני מקריא את סעיף 2 בתצהיר.

ת: אני אמרתי שייתכן שהוא השמיד"

(עמוד 21 ש' 6-11 וש' 16-22 לפרוטוקול)

ובהמשך:

" למרות שהוא אהב אותך ואתה אותו, ובכל זאת לא סיפר לך על הצוואה כי לא רצה שאף אחד מכן יידע עליה.

ת: ייתכן ששכח מזה.

ש: ייתכן שהוא לא שכח, הוא לא רצה שאף אחד מכם יידע על הצוואה.

ת: יש הרבה ייתכן.

ש: אתה מסכים איתי שאי אפשר לדעת מי מהסברות גוברת.

ת: הכול אפשרי." (עמוד 22 ש' 21-27 לפרוטוקול)

2. זאת ועוד, העובדה שהמנוח ידע לשנות צוואתו משנת 1964 בכך שקבע צוואתו הנוכחית משנת 1973 (ראה סעיף 1 לצוואה), והעובדה שהוא לא שינה צוואתו חרף העובדה שחלה, חרף העובדה שאשתו נפטרה בעודו בחייו ולאור התחזקות הקשר עם אחיו שטיפלו בו בימיו הקשים עד פטירתו והעובדה שלא מדובר בצוואה שנערכה בסמוך לפטירה, כי אם 34 שנים קודם לכן- כל אלה מחזקים התיזה, כי אכן המנוח ככל הנראה "שכח" מצוואתו. בהמשך פסק דיני זה אדון בהשפעת קביעה זו על פרשנות הצוואה לרבות הוראת סעיף 2ב' לה.

יב. האם הוכח, כי המנוח השמיד הצוואה:

1. סעיף 36 לחוק קובע את הדרכים בהן יכול המצווה עצמו להביא לביטולה של צוואתו:

" (א) המצווה רשאי לבטל צוואתו, אם על ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה, ואם על ידי השמדת הצוואה; השמיד המצווה את הצוואה, חזקה עליו שהתכוון בכך לבטלה".

2. אין חולק במקרה דנן, כי לא נמצא בביתו של המנוח העתק מקורי של הצוואה, אלא זה שהופקד בבית המשפט המחוזי.

3. סבורני כי אין ממש בטענה זו של המתנגדים שהרי היעדרה של הצוואה או העתקה המצולם אינו מהווה הוכחה לכך שהמנוח השמיד הצוואה. מה גם שהמתנגדים לא עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח כי המנוח אכן השמיד הצוואה.

4. יש לציין, כי אף אחד מהיורשים על פי דין לא ידע כלל על קיומה של הצוואה, כך שאף אחד גם לא שמע מהמנוח כי הוא השמידה. העדויות כולן הינן בבחינת עדויות סברה של יורשיו על פי דין של המנוח (בעקבות טענתם כי הוא "שכח מצוואתו" ובעקבות התבטאויותיו של המנוח בפני אחרים, לפיהן הנכס יעבור לאחר פטירתו לבעלות אחיו).

5. הפסיקה אכן קובעת כי מקום שלא נמצאה צוואה, האמורה להימצא בחזקתו של המנוח, חזקה היא כי הושמדה על ידו (עמ"ש (י-ם) 8078-06-10 פלוני נ' אלמונית, 23/12/10). ברם, אין לראות בהשמדת עותקי הצוואה משום ביטולה כאשר העותק המקורי קיים (ת"א (ת"א) 192/68 פליישר נ' גרוס, פ"מ ע"א 171 אוזכר בספרם של של שוחט, גולדברג ופלומין " דיני ירושה ועיזבון" מהדורה שישית (2005), בעמ' 113).

6. בענייננו, אין חולק כי הצוואה הופקדה בבית המשפט המחוזי ולפיכך, טענת "השמדת הצוואה" אינה יכולה להתקבל.

יג. סיכום ביניים:

1. ראינו איפוא, כי התרשמות בית המשפט מהנסיבות היא, כי המנוח אכן "שכח" מצוואתו, ככל הנראה בעקבות חלוף הזמן מאז עריכתה.

2. התרשמות זו מבוססת בין השאר על כך שלשון הצוואה אינה לוקחת בחשבון כלל סיטואציה שבגדרה אשת המנוח תלך לעולמו בחייו של המצווה. העובדה שמדובר במנוח שידע לשנות צוואותיו עם שינוי רצונו ו/או שינוי הנסיבות, הראיות אודות היות המנוח מלומד, מסודר ומאורגן – כל אלה מלמדים כי אילו המנוח היה ער להוראות הצוואה מחד גיסא ולשינוי הנסיבות מאידך גיסא, היה פועל לשנות את הוראותיה, לבטלה ו/או לערוך צוואה אחרת במקומה (ראה סעיף 1 לצוואה המעיד על קיומה של צוואה קודמת משנת 1964).

3. יחד עם זאת, אין בהתרשמות זו של בית המשפט כי המנוח "שכח" מקיום צוואתו, כשלעצמה כדי להביא לבטלותה לאור הפסיקה.

4. משכך, אין לקבל טענת היורשים על פי דין, לפיה המנוח השמיד את הצוואה ו/או כי היא מבוטלת רק בשל "השכחה".

5. סבורני, כי ההתחשבות ב"שכחה" צריכה לבוא במסגרת פרשנות הוראות הצוואה והשלמת חסר, כפי שעוד יבואר.

30. פרשנות הצוואה ובירור ההסדר החל : האם "יורש אחר יורש" או "שמא יורש במקום יורש":

א. כעת יש להידרש לסוגייה פרשנית של ההסדר שנקבע בצוואה ואשר עומד בלב המחלוקת בין בעלי הדין.

ב. במסגרת סעיף 2ב' לצוואה קבע המנוח כך:

" אני משאיר לשימושה של אשתי הנ"ל למשך כל ימי חייה באופן שתהיה רשאית לגור בבניין ו/או להשכירו אך לא למוכרו לשעבדו או להעבירו לאחר. לאחר מותה של אשתי הנ"ל תועבר החזקה והבעלות על המגרש והבניין הנ"ל לאגודת הצדקה הרום אורתודוכסית בנצרת "

ג. האם לאור קביעה זו של המנוח בצוואתו חל ההסדר הקבוע בסעיף 41 לחוק ('יורש במקום יורש', כטענת העמותה), או שמא חל ההסדר הקבוע בסעיף 42 לחוק ('יורש אחר יורש', כטענת היורשים על פי דין).

ד. על מנת להכריע בעניין זה יש לבחון את משמעות שני ההסדרים והשוני ביניהם. לאחר בחינה זו, יש להיעזר בכללי פרשנות הצוואה, כדי להכריע איזה הסדר ו/או סעיף מבין השניים חל על הוראת הצוואה של המנוח ולבחון האם קביעתי כי המנוח ככל הנראה "שכח" מקיום הצוואה משנה את התוצאה.

ה. סעיף 41 לחוק הירושה קובע כך:

"(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אם לא זכה הראשון; השני יזכה אם מת הראשון לפני המצווה או שנמצא פסול לרשת או שהסתלק מן המגיע לו שלא לטובת בן-זוגו , ילדו או אחיו של המוריש.

(ב) זכה השני, דינו כדין מי שהמצווה ציווה לו לכתחילה.

(ג) על דרך זו רשאי המצווה לצוות גם ליותר משניים".

ו. על פי ההסדר בסעיף הנ"ל, יז כה היורש השני אך ורק במידה ולא זכה היורש הראשון לאור אחד המקרים הנקובים בסעיף לפיכך, זכייתו של היורש השני הינה על תנאי.

ז. סעיף 42 לחוק הירושה קובע כך:

"(א) המצווה רשאי לצוות לשניים על מנת שיזכה השני אחרי שזכה הראשון; השני יזכה במות הראשון או בהתקיים התנאי או בהגיע המועד שנקבע לכך בצוואה, הכול לפי המוקדם יותר.

(ב) הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה.

(ג) השני יזכה אם היה כשר לרשת את המצווה בשעת זכייתו, אף אם לא היה כשר לכך במות המצווה; מת השני לפני שעת זכייתו או שנמצא פסול לרשת או הסתלק מן המגיע לו, הוראת הצוואה לטובתו מתבטלת.

(ד)הוראת צוואה על דרך זו ליותר משניים — בטלה, זולת הוראה לטובתו של מי שהיה בחיים בשעת עשיית הצוואה".

ח. סבורני, כי מהוראות סעיף 2ב' לצוואה ניתן לומר בבירור, כי בענייננו חל ההסדר של " יורש אחר יורש" ואנמק קביעתי זו להלן:

1. ראשית, זוהי הפרשנות הראשונה המשתמעת מלשון הצוואה שהיה נותן קורא סביר של הצוואה לאחר קריאתה. בהקשר זה ולמען המיקוד, יש לשים לב כי המנוח נקט במילה " לאחר" כפי הלשון הנקוטה בסעיף 42 לחוק הירושה, קרי "יורש אחר יורש", שהרי המשמעות המילה " לאחר" הינה פשוטה כמשמעה ושונה ממשמעות " במקום" ואין בה כדי לרמז על תחליף.

2. שנית, אף אם נצא מנקודת הנחה שהמנוחה הייתה בחיים לאחר פטירת המנוח ואכן הייתה מממשת את הצוואה ומקבלת את השימוש בנכס על פי הוראות הצוואה, הרי שבהתאם לנקוב בצוואה לא היה בכוחה לשנות מהוראות המנוח בדבר העברת הנכס לצד ג' ואף לא לשעבדו ולא היה בכוחה כדי לצוות במותה שהנכס יעבור לפלמוני. טיב ההוראה שבצוואה אשר הגבילה את אשת המנוח מלהעביר הבעלות בנכס לאחר, כך שלא תסוכל זכות העמותה לזכות בו בהיותה "יורש שני", מתיישבת היטב עם הוראות הפסיקה שנדרשה לאבחנה בין שני ההסדרים לעיל (ראה: ע"א 4402/98 מלמד נ' סלומון, פ"ד נג(5) 703) ועם הוראת סעיף 42(ב) לחוק (יורש אחר יורש) הקובעת:" …אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני על ידי צוואה ".

3. סביר יותר להניח שבמידה וכוונת המנוח הייתה לקבוע הסדר של "יורש במקום יורש" לא היה נוקט הוא בסדר הורשה אשר נקבע אלא היה בוחר לציין במפורש מה יקרה במידה ואשתו תלך לעולמה לפניו ובאם ימונה יורש במקומה. משלא עשה כן ולאור כל יתר הנימוקים לעיל, סבורני, כי בפנינו הסדר של "יורש אחר יורש" כמשמעותו בסעיף 42 לחוק.

31. האם חרף העובדה שחל הסדר של "יורש אחר יורש", יש לפרשו כהסדר של "יורש במקום יורש" בעקבות פטירת אשת המנוח בטרם פטירתו הוא?

א. קיימת מחלוקת, האם במקרה שבו היורש הראשון (בענייננו אשת המנוח) נפטר לפני שהמנוח הולך לעולמו, עדיין עומדת ליורש השני (בענייננו העמותה) זכות הירושה, אם לאו.

ב. שוחט, גולדברג ופלומין סבורים, כי זכות הירושה של היורש השני מתבטלת בנסיבות שכאלו וזכות הירושה עוברת ליורשים על פי דין.

" תנאי שבלעדיו אין לזכיית היורש השני היא זכייתו של היורש הראשון (סעיף 42 (א) לחוק) אם מת היורש הראשון לפני המוריש, לא זכה הוא בעיזבון. לפיכך אין ליורש השני זכות בעיזבון. חייו של המוריש הראשון מהווים את התחום לזכייתו של היורש השני " (ההדגשות שלי א.ז. וראה : עמ' 120ב' לספרם של שוחט גולדברג ופלומין לעיל, אשר אינם מציעים פרשנות חליפית של הוראת החוק לעיל)

ג. גם פרופ' שילה סבור שזהו הדין הנוהג:

" הדוגמה הבולטת והשכיחה ביותר היא מות היורש הראשון לפני מות המוריש. במקרה זה, הוירש הראשון איננו זוכה ולכן, אוטומטית, אין ליורש השני זכות בעזבון…..לכאורה היורש השני איננו יורש ולכן יש לפנות לסעיף 49 הדן בשאלת מות יורש לפני מוריש. אמנם אפשר לעשות זאת ולקבוע כפי שנקבע בסעיף שאם יש ליורש צאצאים – הם יורשים אותו, ואם אין – הוראת הצוואה מתבטלת ויירשו היורשים על פי דין של המוריש" (ההדגשות שלי א.ז. וראה י. שילה, פירוש לחוק הירושה תשכ"ה – 1965, חלק ראשון בעמ' 378-379)

ד. אלא שעל פי גישת פרופ' שילה יש לנהוג בפרשנות אחרת של הדין:

" אבל ברור שתוצאה שכזו הייתה לצנינים בעיני המוריש – אילו היה צופה אותה. הלוא הוא קבע את היורש השני כיורש בגלל שהוא לא רצה תוצאה כזאת, היינו שהוא לא רצה שיורשי הראשון יירשו אותו. וכן גם לא רצה שיורשיו הוא על פי דין יירשו אותו – לכן כתב צוואה לטובת אחרים. לכן על אף הפתרון הזה בחוק הירושה, נדמה שיש לחפש פתרון אחר, ההולם יותר את רצונו האמיתי של המוריש. נדמה שיש לפרש את צוואת המוריש כך כשקבע יורש אחר יורש, התכוון למצב שבו הראשון יהיה בחיים במות המוריש. ואם המצב איננו כך, יש לפרש את ההוראה של יורש אחר יורש כהוראה הקובעת יורש במקום יורש" (ההדגשה שלי א.ז. וראו שילה בעמ' 379 לספרו לעיל).

ה. חשוב להדגיש, כי עמדתו של המלומד שילה ועמדת יתר מבקרי ההסדר החוקי הנוכחי, לא נתקבלה בפסיקה, (בוודאי לא במלואה), ואף במסגרת תזכיר חוק דיני ממונות [חלק הירושה], תשס"ו – 2006 לא אומצה גישתו. במסגרת תזכיר החוק, לא חל כל שינוי בנוסח הסדר "יורש אחר יורש" ולא נאמר כלל, כי במקרה של מות היורש הראשון בחיי המוריש, יחול ההסדר של יורש במקום יורש (ראה סעיף 41 לתזכיר לעיל אשר פורסם באתר משרד המשפטים). לכך יש משמעות רבה עת ניגשים אנו לפרשנות ההסדר של "יורש אחר יורש", תוך שקילת ביקורת על ההסדר החקיקתי הקיים וקביעת הסדר אחר על דרך של פרשנות.

זאת בייחוד שעה שכיום נהוג על ידי בתי המשפט להעניק חשיבות רבה למסקנות דיווחי ועדות מומחים בשל השתתפותם של גורמים מקצועיים בוועדות אלה והממצאים נתפסים בבחינת קווים מנחים המסייעים לבתי המשפט לקבוע את הפרשנות הראויה גם לדין קיים. ואם כך לעניין ועדות מומחים, קל וחומר כאשר עסקינן בתזכיר הצעת חוק דיני ממונות (ראו בהקשר זה הסתמכות בית המשפט העליון על דיוני הועדה שהגתה את תזכיר חוק דיני ממונות [חלק הירושה] במסגרת ד"נ 7818/00 אהרון נ' אהרוני, פ"ד נט(6) 653 בעמ' 680, 713).

ו. על כך אוסיף ואומר, כי נראה לי נכון לדקדק בענייננו בנימוקי המלומד שילה לפרשנותו לעיל בזיקה למקרה שבפניי ולהראות כיצד היא תומכת ביישום הדין הנוהג כלשונו ; נראה לי מנוסח לשון סעיף 2ב' לצוואה כי המנוח אכן לא היה מעוניין שיורשי אשתו אכן יירשו אותו. הדברים מתיישבים עם העובדה שהמנוח הגביל בסעיף 2ב' לצוואתו את אשתו מלכלות את הנכס ו/או להעביר הבעלות בו לאחרים עם זאת, ספק רב, אם המנוח לא רצה כלל שיורשיו על פי דין לא יירשו אותו אם אשתו תלך לעולמה בעודו בחיים. מהנסיבות שבפניי נלמד, כי המנוח "לא חשב כל כך רחוק", ולכל היותר הרחיק בתכנון הצוואה עד למקרה שיהיו לו צאצאים (שאז הנכס עובר לאשתו ולצאצאים בחלקים שווים לפי סעיף 2ג' לצוואה), ו/או עד למקרה שבו הוא יילך לעולמו לפני אשתו. המנוח לא שקל כלל בצוואתו סיטואציה שבגדרה הוא יילקח לבית עולמו בהיותו אלמן וייתכן שהיה בכך לשנות לגמרי את צוואתו (לפחות לפי הראיות החיצוניות כפי שעוד יבואר).

ז. ועוד נוסיף ונדגיש, כי אם אמרנו קודם שגישת פרופ' שילה 'לא התקבלה במלואה', הרי שהדברים נאמרו נוכח פתרון הביניים שבחר לנקוט בו כב' השופט ש. שוחט בת"ע (ת"א) 102460/05 מ.ק. נ' האפוטרופוס הכללי, 6/6/2006). באותו מקרה דובר על צוואות הדדיות של בני זוג (ללא יורשים על פי דין), כאשר בצוואת המנוח, הוא ציווה את רכושו לאשתו ולאחריה לאחיינה (ובאופן דומה גם נהגה המנוחה בצוואתה שלה). גם במקרה זה, אשת המנוח נפטרה לפני המוריש ולפיכך ביקש "היורש השני" (האחיין) לטעון, כי יש לפרש ההסדר של "יורש אחר יורש" שנקבע בצוואה, כהסדר של "יורש במקום יורש". כב' השופט שוחט קבע, כי הדבר אפשרי, ברם הנטל להוכיח, כי אכן זהו טיב ההסדר שהתכוון אליו המוריש, הינו לפתחו של מי שמבקש לעשות כן. נקבע כי הפרשנות צריכה להילמד מנסיבות עריכת הצוואה ואומד דעת המצווה, אך על היורש השני להביא ראיות מתאימות מקום שלא ניתן ללמוד על כוונה זו של המצווה מלשון הצוואה (סעיף 11ג' להחלטה לעיל). זהו גם הפתרון שנראה לי שראוי לילך בעקבותיו גם בנסיבות מקרנו אנו.

ח. ביישום לענייננו, סבורני, כי על העמותה הנטל להוכיח שאכן בנסיבות המקרה אומד דעת המצווה הינו להחיל הסדר של "יורש במקום יורש", שעה שנרשם במקור הסדר של "יורש אחר יורש".

ט. בהקשר זה נסמכים טיעוניו של ב"כ המלומד של העמותה על לשון הצוואה : לשיטתו, עצם העובדה שהמנוח הדיר במקור את יורשיו על פי דין מהצוואה מדברת בעד עצמה. כן נטען, כי הרצון האולטימטיבי של המנוח היה כי הנכס יגיע בסופו של יום לעמותה. ב"כ העמותה סבור שיש לבחור בפרשנות שמקיימת את רצון המנוח ואת הצוואה ולא בפרשנות שמביאה למעשה לבטלותה.

י. מנגד, נשען ב"כ המלומד של היורשים על פי דין, על הנסיבות החיצוניות לצוואה ; לשיטתו, אומד דעת המנוח כעולה מהתבטאויותיו בפני המתנגדים מלמד, כי התכוון להוריש את הנכס לאחיו. כן נטען, כי חלוף הזמן הרב מאז עשיית הצוואה ושינוי הנסיבות ( פטירת אשת המנוח) מצדיקים הידרשות יתר לנסיבות חיצוניות מאשר ללשון הצוואה ועל כן, משנפטרה אשת המנוח, מתבטלת זכות הירושה של העמותה.

יא. כידוע כללי פרשנות צוואה שונים הם מפרשנותו של כל מסמך משפטי אחר, זאת לאור עיקרון העל בדיני צוואות, לפיו יש לכבד את רצון המת (לניתוח השוואתי של דיני פרשנות הצוואה ראה בהרחבה פרופ' קורינאלי דיני אישים משפחה וירושה – בין דת למדינה, בין העמודים 295-328).

יב. ההסדר הפרשני הייחודי לדיני צוואות נקבע בס' 54 לחוק הירושה וזה לשונו:

"(א) מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה – כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות.

(ב) צוואה הניתנת לפירושים שונים, הפירוש המקיים אותה עדיף על פירוש שלפיו היא בטלה.

(ג) צוואה יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת".

יג. ישנה אי בהירות, האם יש ללמוד אודות אומד דעת המצווה אך מלשון הצוואה ורק מקום שזו אינה ברורה לפנות לנסיבות חיצוניות, או שמא מדובר במהלך חד שלבי, שבמסגרתו רשאי הפרשן לדלג מלשון הצוואה ולנסיבות חיצוניות ובחזרה, כך שאומד דעת המצווה נלמד הן מפרשנות פנימית והן מפרשנות חיצונית, בין אם לשון הצוואה ברורה ובין אם לשון הצוואה סתומה.

*** לגישה הדוגלת באומד דעת המצווה הנלמד מלשון הצוואה ורק כאשר זו סתומה יש לפנות לנסיבות חיצוניות ראו : ע"א 239/89 שרש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 861, 866 וכן: ע"א 5654/92 בורשטיין נ' מסר, פ"ד מט(5) 461.

*** לגישה הדוגלת "במהלך החד שלבי", ראו: בע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, פרופ' י. שילה, בספרו לעיל בין העמודים 451-454).

*** לביקורת על גישת הפרשנות החד שלבית ראו: קורינדלי בספרו לעיל בין העמודים 300-302

יד. בענייננו, סבורני כי לשון הצוואה אינה מעניקה כל פתרון מובהק ו/או חלקי למורכבות המתעוררת בעקבות שינויי הנסיבות (פטירת היורשת הראשונה עוד בחיי המוריש וחלוף 34 שנים מאז עריכת הצוואה).

טו. טענת העמותה, כי לשון הצוואה מלמדנו שהמנוח בחר להדיר יורשיו על פי דין במפורש מהצוואה וכי מדובר בנסיבה המלמדת באופן נחרץ על אומד דעת המנוח ככזה שאינו מאפשר הורשת עזבונות ליורשים על פי דין אינה מקובלת עלי ; בהקשר זה המנוח קבע, כי הוא מוריש לאשתו זכות שימוש בנכס ולאחר פטירתה יעבור הנכס לבעלות העמותה. עם זאת קבע המנוח כי אם יהא לו צאצאים, יתחלק הנכס בין אשתו לבין הצאצאים ואז שוב לא תזכה העמותה בנכס.

טז. כבר מחלופה זו ניתן לראות, כי לשון הצוואה אינו נחרץ באשר לזכות הירושה של העמותה כיורש שני. אילו היו צאצאים למנוח, העמותה לא הייתה זוכה כלל בנכס ולא היה חל ההסדר של יורש במקום יורש.

יז. זאת ועוד, מטענות העמותה ניתן להסיק, כאילו על אדם המצווה את רכושו לכלול את כל האפשרויות ואת כל הפרנטלות הקיימות למקרה שמי מיורשיו על פי דין ו/או מי מזוכי הצוואה יילך לעולמו לפניו. גישה זו אינה מקובלת ואינה מתיישבת עם ניסיון החיים והשכל הישר. זו גישה המציבה רף חשיבה אופטימלי ואידיאלי מבחינת המצווה, אך בחיי המעשה נתקלים אנו מדי יום בצוואותיהם של הבריות, כאשר לכל היותר, חושבים המנוחים להוריש את עזבונם לבני זוגם, צאצאיהם או לקבוע הסדר של "יורש במקום יורש" או הסדר של "יורש אחר יורש". היתקלות בצוואות הלוקחות בחשבון את כל האפשרויות לרבות התחשבות או הדרה של כל היורשים על פי דין, כמעט אינה בנמצא.

יח. על כן, די לטעמי בנסיבות שלפניי, שהמנוח קבע הסדרים למקרה שלא יהיו לו צאצאים ולמקרה שכן יהיו לו ילדים, על מנת ללמד כי לא ראה לנכון להדיר יורשים מהפרנטלה הראשונה על פי דין. אומד דעת המצווה המוסק מלשון הצוואה מלמד לכל היותר, כי הוא לא סבר שאשתו תלך לעולמה לפניו (אחרת היה קובע הסדר בענין זה) וסבורני כי זה הטעם שלא ראה לנכון לקבוע במפורש, כי אם תלך לעולמה תעבור הבעלות בנכס ליתר היורשים על פי דין מפרנטלות הבאות (קרי לאחיו ו/או הוריו).

יט. העובדה שמלשון הצוואה נלמד שהמנוח אכן ראה לנכון להוריש את הנכס לעמותה שעה שבדברו על זכויות העמותה דיבר על הבעלות והחזקה, בעוד שכאשר דיבר על זכויות אשתו, היו אלה זכויות החזקה ושימוש בלבד, מלמדת על כך, כי המנוח רצה להבטיח שהסדר יורש אחר יורש אכן יתקיים במובן זה שאשתו לא תוכל לכלות העזבון ו/או למוכרו לאחר. אין בכך לבד, כדי להצדיק פרשנות המעדיפה הסדר של יורש במקום יורש, עקב העובדה שאשת המנוח נפטרה לפניו. אין בכך כדי ללמדנו על אומד דעת המצווה במקרה של פטירת אשתו לפניו.

כ. עד כאן ראינו, כי אפילו הייתי נוהג בדרך פרשנית מצמצמת ומבקש להיצמד ללשון הצוואה בלבד, לא ניתן היה להגיע לפתרון המוצע על ידי העמותה.

כא. ומה באשר לנסיבות חיצוניות? סבורני כי אף אלה אינן מחזקות את עמדת העמותה לפיה יש לפרש ההסדר של " יורש אחר יורש " כהסדר של " יורש במקום יורש " (כגישת העמותה), היפכא מסתברא.

כב. ראשית, אשוב ואזכיר, כי נטל הראייה להראות שבנסיבות מקרה זה יש לפרש ההסדר שנקבע בצוואה על דרך של "יורש במקום יורש", בשל פטירת אשת המנוח עוד בחייו, הינו לפתחה של העמותה. זו האחרונה לא הביאה מצדה בהקשר זה כל עדות משל עצמה, לרבות את עורכי הצוואה (ולא משנה כעת מה הטעם לכך).

כג. נציגי העמותה לא תרמו מאומה לתמיכה בתיזה של ב"כ העמותה והם לא ידעו דבר אודות אומד דעת המצווה, לא בעת עריכת הצוואה ולא בכלל.

כד. ראשון הופיע מטעם העמותה מר ח'אזן חנא, הגזבר ואלה היו דבריו:

ש: האם קרה אי פעם שהמנוח דיבר אודות נכסיו, מה יעשה אחרי מותו.

ת: לא הייתה לנו שיחה על דבר כזה.

ש: ידוע לך אם הוא דיבר על זה עם מי שקדם לך בתפקיד. הצוואה היא משנת 73.

ת: לא יודע.

(ראו: עמ' 8 שורות 15-16 וכן שורות 21-22 לפרוטוקול מיום 04.10.10)

כה. אף עדותו של מר פואד ג'רייס פרח, שהינו מוותיקי העמותה לא הבהירה את כוונת המנוח נהפוך הוא ; בעדותו מסר עד זה, כי הימצאות הצוואה הפתיעה את העמותה (ראה עמ' 9 שורה 10 לפרוטוקול).

כו. מנגד, עולים דברים ברורים מעדויותיהם של המתנגדים, לרבות התבטאויות של המנוח, לפיהן הוא ביקש כי הנכס יעבור לאחיו. בהקשר זה ראה עדות אחות המנוח בעמ' 16 שורות 4-5, 10-12, עדותו של מר פרוק אחמד עודה בעמ' 28 שורות 25-28, עמ' 29 שורות 13-16 וכן עדותו של מר אחמד עודה עמאר בעמ' 33 שורות 10-14 וכן בשורות 29-31.

כז. עדות שכניו של המנוח, חיזקו את טענות המתנגדים בדבר אומד דעת המנוח עת ציינו, כי המנוח אמר בפניהם במספר הזדמנויות כי הנכס יהיה ליורשיו על פי דין (ראה עמ' 28 שורות 25-31 לפרוטוקול מיום 21.12.2010. וכן עמ' 29 שורות 25-26).

כח. עדותם של המתנגדים הייתה מהימנה עליי. המתנגדים והעדים מטעמם העידו באופן עקבי באשר לרצון המנוח וניכר היה כי פיהם וליבם שווים.

כט. למעלה מכך אטעים, כי אף העמותה אינה חלקה על כך שהיחסים בין המנוח ליורשיו על פי דין היו טובים כטענתם. לכל אלה יש להוסיף את העובדה, כי בעדותו של מר אליאס, אחיו של המנוח, התברר כי היורשים על פי דין הקימו חדר מחשבים על שמו של המנוח בבית ספר בעלות 150,000 ש"ח, עניין המלמד באופן חד משמעי על יחסי הקרבה שלהם למנוח, על שימור זכרו והשקעת משאבים לא מבוטלים לשם כך.

ל. וכעת, אל כל אלה מצטרפת קביעתי הראשונית, כי ככל הנראה המנוח "שכח" מצוואתו. התצרף המתקבל מחיבור העדויות, הממצאים ושינויי הנסיבות הוא, כי אין ראיה לכך שרצון המנוח היה, כי העמותה תירש בכל מקרה את הנכס. לא הוכח כי אכן יש להחיל על ההסדר שקבע המנוח בצוואתו באמצעות פרשנות הסדר אחר של "יורש במקום יורש".

לא. ולחילופין, אפילו תמצי לומר כי המנוח לא "שכח" מצוואתו והיא שרירה וקיימת, הרי עדיין יש בה "חסר" לאור העובדה שאשת המנוח נפטרה עוד בחייו. בהקשר זה, נראה כי אומד דעתו המשוער של המנוח, אילו היה מודע לחסר שבצוואתו, הוא כי יורשיו על פי דין יירשו את הנכס (ראה לענין זה ברק, פרשנות צוואה, בעמ' 400). נכון הוא שבבחינת רצון המנוח, יש לפנות לרצונו בעת עריכת הצוואה, אך לא ניתן להתעלם מחלוף 34 שנים ומשינוי קיצוני בנסיבות בדמות פטירת אשתו, עוד בחייו – שינוי שהמנוח ללא ספק לא נתן עליו דעתו בעת עריכת הצוואה. בהקשר זה, ההנחה היא, כי אילו המנוח חפץ היה כי יורשיו על פי דין יקבלו הנכס, היה משנה את צוואתו ועורך צוואה חדשה (ראה ברק בספרו לעיל בעמ' 401). אך משקבעתי, כי המנוח שכח מצוואתו ואם היה מודע לה ככל הנראה הניח כי חרף קיומה בעקבות פטירת אשתו, יירשו את הנכס יורשי על פי דין, הרי שאין בנסיבה שלילית זו, של אי עריכת צוואה מאוחרת, כדי לתמוך בטענת העמותה.

ו. סיכום:

32. בפניי צוואה שנקבע בה הסדר של " יורש אחר יורש ", במובן זה שהמנוח ציווה את אחד מנכסיו לשימושה של אשתו ולאחר פטירתה קבע, כי הנכס יועבר לבעלות העמותה. אשת המנוח הלכה לעולמה עוד בחיי המצווה ואין בלשון הצוואה כל פתרון ו/או אמירה מה יהא דין הנכס שבמחלוקת בנסיבות שכאלו.

33. במצב דברים זה, ניתן היה להשלים החסר שנוצר בצוואה, על דרך של פרשנות צרה או מרחיבה, על דרך של פרשנות פנימית או חיצונית.

34. פטירת אשת המנוח מפנה את הפרשן להוראת סעיף 49 לחוק הירושה הקובע, כי במות יורש, אם יש לו צאצאים הם יורשים את חלקו ובכל מקרה אחר הירושה לטובתו מתבטלת (ראה גם א. ברק פרשנות צוואה בעמ' 404). במקרה דנן, אין לאשת המנוח צאצאים. מכך הסיק ב"כ העמותה, כי רק זכותה לרשת מתבטלת וכי העמותה עדיין זוכה בהיותה "יורש שני".

35. אלא שכעולה מדברי כל המלומדים והפוסקים, כאשר מדובר בהסדר של " יורש אחר יורש ", מקום שנפטר היורש הראשון, בעוד המצווה בחיים, מתבטל הסדר הורשה זה שנקבע בצוואה, והעזבון עובר ליורשים על פי דין. מכאן שאין בידי לקבל גישת ב"כ העמותה המלומד (וראה לעיל האזכורים והציטוטים מספרם של שוחט, גולברג ופלומין לעיל, מספרו של פרופ' שילה לעיל, מספרו של פרופ' ברק לעיל ומהפסיקה שהובאה לעיל בעניין ת"ע (ת"א) 102460/05 מ.ק. נ' האפוטרופוס הכללי, 6/6/2006).

36. בכך עדיין לא הסתיים מסענו, שכן נדרשנו לבחון האם על פי אומד דעת המצווה, ראוי היה לפרש ההסדר שקבע בדרך של " יורש במקום יורש " בעקבות פטירת אשתו עוד בחייו. בהקשר זה, ביקשתי להסתמך על פסיקה דומה שקבעה שבנסיבות דומות, נטל הראיה הוא לפתחו של מי שמבקש לטעון להסדר של יורש במקום יורש.

37. לפיכך, אילו היו מובאות ראיות המסייעות לבית המשפט לקבוע, כי אומד דעת המצווה בנסיבות אלו הוא להחיל הסדר של "יורש במקום יורש", כי אז ניתן היה לקבל בקשת העמותה.

38. אלא שראיות כאמור לא קיימות בנמצא ; אל המנוח לא ניתן לפנות כדי לברר את רצונו או אומד דעתו או כיצד היה מצווה אילו היה יודע שאשתו תלך לעולמה לפניו. מנגד, הובאו ראיות המתנגדים המעידות, כי רצונו של המנוח היה להנחיל הנכס ליורשיו על פי דין ולפחות זה היה רצונו בשנים האחרונות לחייו. חלפו להם 34 שנים מאז עריכת הצוואה במקור והתנהלות המנוח לימדה ששכח ככל הנראה מהצוואה שנערכה בשנת 1973, או שלחילופין סבר, שבעקבות פטירת אשתו בחייו, מתבטל ההסדר של " יורש אחר יורש ", ויורשיו על פי דין יירשו את הנכס.

39. לאור כל אלה באתי לכלל דעה, כי העמותה לא עמדה בנטל שהונח לפתחה להראות כי בענייננו חל הסדר של "יורש במקום יורש", בשל פטירת אשת המנוח, בטרם הוא נלקח לבית עולמו. לפיכך אני קובע, כי לאור הוראת סעיף 2ב' לצוואה ונוכח פטירת אשת המנוח, לא זוכה העמותה הנכס והוא עובר ליורשיו על פי דין של המנוח וכל זאת במסגרת מתן צו קיום הצוואה ולא ביטולה (ראה בהקשר זה פרופ' א. ברק, פרשנות צוואה, בעמ' 363-364).

40. משקיבלתי עמדת המשיבים, לא ראיתי לנכון להתייחס לטענות בדבר חזקת השיתוף, מה גם שאשת המנוח נפטרה עוד בחייו ולפי הוראת סעיף 10 לחוק, המנוח הוא זה שיורש את רוב עזבון אשתו בהיעדר צוואה. מכאן שטיעון זה של המתנגדים מאבד מחשיבותו בנסיבות שלפניי. מכל מקום, יורשי אשת המנוח (שאמורים היו להעלות טענה מסוג זה) לא היו צד לדיון ומובהר למען הסר ספק, כי פסק הדין איננו מתייחס לזכויות אשת המנוח בנכס וככל שיורשיה יגישו תביעה לעניין זכויותיה, היא תידון בהתאם.

41. לפיכך התובענה בתמ"ש 948-02-09 מתקבלת. אני מורה על ביטול צו הירושה שניתן על ידי בית הדין הכנסייתי ביום 3/8/2007 ומוציא בזאת צו לקיום הצוואה מיום 23/11/1973.

42. יחד עם זאת, מובהר, כי הזוכים בנכס המקרקעין בגוש 16519 בחלקה 47/2 הנזכר בצוואה הינם יורשיו על פי דין של המנוח.

43. הנני מחייב העמותה לשלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין ליורשים על פי דין בשיעור של 10,000 ש"ח וזאת תוך 7 ימים מהיום.

ניתן היום, ‏יום חמישי ז' באייר התשע"א, 12 במאי 2011, בהיעדר הצדדים.

אסף זגורי, שופט