השופט שאול שוחט סגן נשיא, אב"ד:

1. בשנת 2004 הלך מר פלוני (להלן: המנוח) לבית עולמו. המערערות הן בנותיו מנישואיו הראשונים. המשיבות 2-4 (להלן: המשיבות) הן בנותיו מנישואיו השניים לאלמונית (להלן: "אלמנת המנוח" או "אלמונית"). בשנת 2010 נפטרה אלמנת המנוח. בשנת 2012 ניתן צו לקיום צוואתה לפיו יורשיה הן בנותיה המשיבות ובן נוסף שלה (שאינו בנו של המנוח) הוא המשיב 1 (כולם ביחד: המשיבים).

2. הערעור הוא על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופט שמואל בר יוסף, בת"ע 52557-02-21), מיום 26.7.2021, בגדרו נעתר לבקשת המשיבים לתיקון צו ירושה שניתן ביום 14.3.2013.

3. בנוגע לעיזבון המנוח התנהלו, ועודם מתנהלים, הליכים משפטיים שונים שהמחלוקות בהם אינן רלוונטיות לפסק-דין זה ולהליך שהתנהל בביהמ"ש קמא. בשנת 2012 הציע כב' השופט שנלר (כתוארו אז) לצדדים מתווה לפיו יופנו הסכסוכים ביניהם לבוררות. הצדדים אימצו מתווה זה, במסגרתו הוסכם, בין השאר, כי לצרכי מכירת נכס מסוים ששייך לעיזבון תיערך פנייה לביהמ"ש קמא על מנת שיוצא צו ירושה פורמלי אחר המנוח וכי למעט לצרכי המכירה לא ייעשה שימוש אחר בצו הירושה שיינתן כל עוד הבורר לא יאמר את דברו.

4. ביום 14.3.2013 נחתם על-ידי ביהמ"ש קמא (במותב אחר), בעקבות בקשה מוסכמת של הצדדים, צו ירושה לפיו יורשיו של המנוח הן המערערות והמשיבות, 1/12 כל אחת, ו"עזבון אלמונית ז"ל" 6/12. למען הסר ספק יצוין, כי בצו במקום המילה "אלמונית" מופיע שמה המלא של אלמנת המנוח, אם המשיבים, ויתר פרטיה (מספר תעודת זהות, קרבתה למנוח, כמו גם העובדה שנפטרה).

5. בשנת 2021 הגישו המשיבים לביהמ"ש קמא תובענה בה עתרו לתקן את צו הירושה באופן שבמקום המילים "עזבון אלמונית ז"ל" יירשמו שמות יורשיה של אלמנת המנוח כפי שפורטו בצוואתה שקוימה בשנת 2012 – המשיבים כולם. המשיבים טענו בתביעתם, כי תיקון כאמור יעלה בקנה אחד עם הוראת סעיף 70 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") שמורה כי על צו הירושה לשקף את העובדות כהווייתן בעת שניתן ; כי מדובר בתיקון טכני גרידא שאינו משנה את זכויות הירושה וכי ממילא עזבון אינו יכול לרשת ולכן הציון הקיים בצו ירושת המנוח כיום הינו שגוי. המערערות, הנתבעות בהליך, התנגדו לבקשה וטענו כי לא מתקיימים תנאי סעיף 72 לחוק הירושה לתיקון צו הירושה; הצו שניתן נוסח בהסכמת הצדדים; הבקשה הוגשה בחוסר תום לב משהשימוש המוסכם בצו הירושה שניתן היה מוגבל לעניין מכירת נכס ספציפי שכבר נמכר; וכי אין מקום לתקן את צו הירושה גם בגדרי סעיף 81 לחוק בית המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984.

6. בית המשפט קמא קיבל בפסק-דינו את תביעת המשיבים. בית המשפט קמא מצא כי יש לאבחן בין תיקון לפי סעיף 70(א) לחוק לבין תיקון כמשמעותו בסעיף 72(א) לחוק וכי "מדובר בשני תיקונים שונים". בית משפט קמא נימק ואמר:

" הוראת סעיף 70(א) לחוק נוקטת לשון ציווי ("יפרט הצו"), לאמור – בהתקיים תנאי הסעיף חובה היא לשרטט בצו ירושה/קיום צוואה את כל שרשרת ההורשה. לפיכך, גם מקום בו כבר ניתן צו ירושה/קיום צוואה, ואפילו העובדות הרלוונטיות היו ידועות בזמן אמת (כבמקרה דנא), אין בכך כדי לשחרר ממצוותו של סעיף 70(א) לחוק. בלשון אחרת, כאשר הצו המקורי שניתן (בנדוננו, צו הירושה) אינו משקף את שרשרת ההורשה לאשורה, לא זו בלבד שאפשר לתקנו, אלא צריך לתקנו. התיקון מושא סעיף 72(א) לחוק, להבדיל, עניינו זכויות הירושה גופן, ולכן תיקון הצו העלול לפגוע בסופיות הדיון. לכן מאזן הסעיף בין שתי תכליות: סופיות הדיון, מחד גיסא, וגילוי האמת בדבר רצון המת, מאידך גיסא (ע"א 210/09 נחמה חן נ' עמותות לשכת אליהו הנביא 6 של הבונים (31.12.2009) ). בכלל זה שוקל בית המשפט (בין השאר) את מידת השיהוי, וההסבר לו (סופיות הדיון), למול מהותה וטיבה של העובדה/הטענה החדשה (גילוי האמת בדבר רצון המת) (שם). והנה, תיקון צו כך שיעלה בקנה אחד עם הוראת סעיף 70(א) לחוק, הוא תיקון טכני, שאינו משנה את זכויות הירושה, ואינו פוגע בסופיות הדיון. נהפוך הוא, סופיות הדיון מתייחסת לזכויות הירושה כפי שנקבעו בצו מושא בקשת התיקון. לפיכך, תיקון על פי סעיף 70(א) לחוק מאשרר ומקבע את זכויות הירושה שכבר נקבעו בעבר, על ידי שרטוט מדויק של שרשת ההורשה. אמור מעתה: מדובר בשני "תיקונים" שונים במהותם. לכן אין להתנות את האחד (תיקון לפי סעיף 70(א) לחוק) בתנאי האחר (תיקון לפי סעיף 72(א) לחוק). מדובר בשתי מלכויות שכנות, אף תואמות, שהאחת איננה משיגה את גבול רעותה. "

עוד ציין ביהמ"ש קמא במסגרת פסק-דינו, כי מסקנתו זו עולה בקנה אחד עם ההרמוניה החקיקתית ועם התכלית החקיקתית המשותפת לשני הסעיפים – השאיפה שצו הירושה ישקף את זכויות הירושה לאשורן. בנוסף, מצא ביהמ"ש קמא כי הוראת סעיף 72(א) לחוק איננה מונעת תיקון טעויות סופר או טעויות טכניות, שאינן משפיעות על זכויות מהותיות בעיזבון, גם אם עילת התיקון הייתה ידועה בעת מתן הצו, שכן תיקון שכזה אינו פוגע בסופיות הדיון (במובנה המהותי). עוד בהקשר זה ציין ביהמ"ש קמא, כי לגישתו אף אם התנאי לתיקון צו ירושה לפי סעיף 72(א) לחוק הוא שהבקשה נסמכת על טענות חדשות – טעות הסופר או הטעות הטכנית שנפלה בצו הירושה שניתן לא היו ידועות למבקש הצו בעת שניתן, ולכן הגם שהעובדה אינה חדשה, הטענה חדשה היא.

ביהמ"ש קמא ציין כי קבלת גרסת המערערות, לפיה אין אפשרות לתקן את צו הירושה באופן שישקף את שרשרת ההורשה כדבעי "יוצרת אבסורד משפטי" (ס' 14 לפסה"ד) ומצא, כי "תיקון טעות כגון דא אינה רק אפשרית אלא מחויבת המציאות, על מנת לא להקריב על מזבח הפרוצדורה את רצון המצווה" (ס' 15 לפסה"ד). כמו כן ציין, כי מכיוון שעיזבון אינו אישיות משפטית הרי שקבלת עמדת המערערות לפיה לא ניתן לתקן את הצו בגדרי סעיף 72(א) לחוק יוצרת מצב בו "מבחינה משפטית ומעשית לא קיים צו ירושה באשר למחצית עיזבון המנוח, שעה שלא נקבעה זהות היורש. מדובר בתוצאה שהדעת איננה סובלת, שעה שאין מחלוקת מהותית בנוגע לזכויות הירושה" (ס' 16 לפסה"ד).

7. המערערות לא השלימו עם תוצאות פסק-הדין ומכאן הערעור שלפנינו.

8. לטענתן, שגה ביהמ"ש קמא, בראש ובראשונה, בקבעו כי החוק מכיר בשני סוגי תיקונים – תיקון לפי סעיף 70(א) לחוק שמתווה דרך נפרדת ועצמאית מכוחה ניתן לתקן צו קיום צוואה או צו ירושה. זאת, מבלי שיש צורך, לשם כך, לעמוד בתנאים הנדרשים לשם תיקון הצו שקבועים בסעיף 72 לחוק. צו ירושה או קיום צוואה ניתנים לתיקון בדרך אחת בלבד, זו שקבועה בסעיף 72 לחוק. בנוסף שגה לגישתן ביהמ"ש קמא בקבעו, כי הוראת סעיף 72(א) לחוק אינה מונעת תיקון טעויות סופר או טעויות טכניות גם אם עילת התיקון הייתה ידועה בעת מתן צו הירושה.

המשיבים סומכים ידיהם על פסק-דינו של ביהמ"ש קמא ונימוקיו.

דיון והכרעה

9. אקדים אחרית לראשית – דין הערעור להתקבל.

10. אינני מסכים עם קביעתו של בית משפט קמא, כי צו ירושה או צו קיום צוואה יכולים להיות מתוקנים בדרך הקבועה בסעיף 72 לחוק ובמקרים מסוימים גם בדרך נוספת שהיא לפי סעיף 70 לחוק מש "מדובר בשני תיקונים שונים". לקביעה זו לא מצאתי כל תימוכין בחוק, בפסיקה או בספרות המשפטית. ברי, כי אין "תיקון" אלא על צו שכבר ניתן. משניתן צו (ירושה או קיום צוואה) אחר מנוח האפשרות לתיקונו או לביטולו מוסדרת בסעיף 72 לחוק שכותרתו "תיקון וביטול צו ירושה ושל צו קיום" ובכפוף לתנאים שקבועים בסעיף זה. סעיף 70 לחוק, שכותרתו "שינויים לאחר מות המוריש", עוסק כולו בתקופה אחרת – בתקופה שלאחר מות המוריש ועת טרם ניתנו צו הירושה או צו קיום הצוואה. הסעיף מורה לגורם שנותן את הצו (הרשם לענייני ירושה, בית משפט או בית דין דתי), בנסיבות בהן חלו שינויים לאחר מות המוריש וטרם ניתן הצו – לפרט את אותם השינויים בצו שיינתן. ודוק! הסעיף נוקט בלשון "יפרט הצו" – לשון ציווי המכוונת לעתיד, בשעה בה טרם ניתן הצו. מטרת הסעיף להבטיח שתוכן הצו ישקף את המציאות המשפטית שקיימת בעת שניתן, בזמן מתן הצו (ראו ש' שילה "פרשנות לחוק הירושה, תשכ"ה-1965", כרך ג' בעמ' 67) ולא לתקן צווים שכבר ניתנו. אם תאמר, כי הסעיף מתווה דרך נוספת לתיקון צו שכבר ניתן, "מלכות שכנה" כלשון ביהמ"ש קמא, להוראה הקבועה בסעיף 72 לחוק, תישאל השאלה מדוע המחוקק מצא בסעיף 70 לחוק להתייחס רק לשינויים שחלים לפני מתן הצו? הרי גם בתקופה שלאחר מתן הצו חלים שינויים רבים, ואף ביתר שאת (יורשים שמוזכרים בצו הולכים לעולמם ואחרים זוכים בעיזבונם) ומדוע ששינויים אלו לא יבואו לידי ביטוי בצווים שכבר ניתנו ש"יתוקנו" מכוח למשל הוראת סעיף 69(א) לחוק ( שקובעת  שצו ירושה "יצהיר" על שמות היורשים ועל חלקו היחסי של כל אחד מהם בעיזבון) ? התשובה לכך ברורה. הדבר יחתור תחת עקרון סופיות הדיון ומעמדם של צו הירושה וצו קיום הצוואה, צווים שהמחוקק קבע בסעיף 71 לחוק שכוחם יפה כלפי כולי עלמא "כל עוד לא תוקנו או בוטלו" כשדרך התיקון או הביטול היא דרך אחת שאין בילתה, זו שנקבעה בסעיף הבא לאחריו, הוא סעיף 72 לחוק.

11. בית המשפט קמא ציין בס' 12 לפסק-דינו כי לשון סעיף 72(א) לחוק איננה מבחינה בין תיקון טכני לתיקון מהותי. בשים לב לקביעה זו, שמקובלת עליי, אליה מצטרפת העובדה כי צו הירושה שניתן אחר המנוח נחתם בעקבות בקשה מוסכמת של הצדדים (כך נקבע בפסקה 6 לפסק-הדין) ומשאין חולק, כי עובדת פטירת האלמנה (בשנת 2010) כמו גם צו קיום הצוואה שניתן אחריה (בשנת 2012) הייתה ידועה לצדדים ולמותב שנתן את צו הירושה, בעת שזה ניתן בשנת 2013 (ולא נטען אחרת במסגרת התשובה לערעור) – סבורני כי לא מתקיימים התנאים הקבועים בסעיף 72(א) לחוק.

12. בסעיפים 14-16 לפסק-הדין עמד ביהמ"ש קמא על כך שהיעתרות לבקשת המשיבים לתיקון מתחייבת ממש והיא בבחינת כורח המציאות. ביהמ"ש קמא הבהיר כי הותרת צו הירושה שניתן אחר המנוח ללא תיקון "יוצרת אבסורד משפטי" וכי צו הירושה הקיים לא מנחיל ליורשים מחצית מעיזבון המנוח.

אינני מסכים עם פרשנות זו.  כאמור, בצו ירושה שניתן אחר עזבון המנוח מצוין כי מחצית מעיזבונו מונחלת ל"עזבון אלמונית ז"ל". כששמה המלא של "אלמונית" (היא אם המשיבות – אלמנת המנוח) ויתר פרטיה ( ת.ז. וקרבתה למנוח) כמו גם העובדה שנפטרה מופיעים בצו.  ציון המילה "עזבון" בצמוד לשמה של אלמונית ז"ל בצו הירושה שניתן הוא אכן שגוי, משעיזבון אינו אישיות משפטית משל עצמו אלא כינוי למסת הנכסים שהותיר אחריו המנוח. עם זאת, כדברי השופט א' גרוניס "ההתייחסות אל עיזבון כאל בעל דין היא טעות שכיחה, החוזרת על עצמה. בתי המשפט משלימים במקרים רבים עם טעות זו, בלא להעלותה מיוזמתם" ( רע"א 6590/10 עזבון המנוח פואד אשתייה ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל – משרד הביטחון, פסקה 5 , 28.5.2012). גם בענייננו ובמבחן המציאות, טעות שכיחה זו, רישום המילה "עיזבון" במקום המילה "יורשי" לא הפכה את צו הירושה שניתן אחר המנוח לצו חסר ולא מנעה מהמשיבים ליהנות מחלקם בעיזבון המנוח בו זכו כנהנים לפי צוואת אמם (האלמנה). הראייה לכך שאותו נכס מסוים שהיה שייך לעיזבון המנוח, שלצורך מכירתו הגיעו הצדדים למתווה בשנת 2012 (שכלל גם את ההסכמה של הצדדים להוצאת צו הירושה אחר המנוח והגבלת השימוש בו), נמכר זה מכבר וגם המשיבים קיבלו את חלקם בו, מחצית, כנהנים לפי צוואת אמם. אף המערערים, במסגרת הערעור שלפניי, אינם טוענים כי צו הירושה שניתן בשנת 2013 אינו ניתן לביצוע (ראו בס' 36 לערעור) ואינם חולקים על כך שהמשמעות של המילים "עזבון אלמונית ז"ל" בצו היא כי יורשיה של אלמונית הם הזכאים לחלקה בעיזבון המנוח. וכיצד נדע מי הם יורשיה של אלמונית? פשוט מאוד : בהתאם לצו קיום הצוואה שניתן אחר עיזבונה. גורם שחב זכויות ליורשי המנוח ומתבקש להעבירם ליורשיו, בעוד שלצורך העברתם למערערים יכול להסתפק בצו הירושה בלבד, לצורך העברת חלקה של אלמנת המנוח למשיבים נדרש לבקש מהם מסמך נוסף – הוא צו קיום הצוואה שניתן אחריה. הא ותו לא. בהקשר של סעיף 70(א) לחוק קבע בית המשפט העליון כי "סעיף זה הינו סעיף טכני, המתייחס לניסוח צו הירושה כדי שאפשר יהיה לפעול על יסודו ללא צורך במסמכים נוספים, והדרישה הכלולה בו היא שהצו יצהיר על שמות היורשים בזמן מתן הצו." (הדגשות שלי ש'ש' ע"א 165/88 מנהל מס שבח מקרקעין ירושלים נ' מקוב, פ"ד מה (2) 216, 217). קבלת הערעור והשבת צו הירושה המקורי שניתן אחר המנוח על כנו לכל היותר גורמת למשיבים טרחה נוספת בגלל הצורך בהצגת צו קיום הצוואה שניתן אחר אמם המנוחה, אבל אינה פוגמת כהוא זה בזכותם ליהנות מחלקה בעיזבון המנוח, כנהנים על פי צוואתה, בחלק העולה כדי מחצית מעיזבון המנוח ומעוגן בצו הירושה המקורי.

13. למעלה מן הנדרש אוסיף כי אף בנוסח צו הירושה המתוקן עליו חתם ביהמ"ש קמא, נפלו שגגות שלא מאפשרות הותרתו על כנו. ראשית, בצו הירושה המתוקן שנחתם מופיעים פרטי המשיבים, לרבות המשיב 1 שהוא כלל אינו יורש על פי דין של המנוח (ומוגדר בצו הירושה המתוקן בקרבה של "בן בת הזוג"), כיורשים של המנוח באותה מחצית השייכת לעיזבון האלמנה, בלי שהאחרונה כלל מוזכרת בצו. אפילו במקרה בו המשיבים היו יורשים על פי דין של האלמנה ולא זוכים לפי צוואתה שקוימה,  מדובר ביישום שגוי של הוראת סעיף 70(א) לחוק. כפי שציין המלומד ש' שילה בספרו הנ"ל "…אם אברהם נפטר ולפני שהוצא צו ירושה על עיזבונו גם בנו יצחק הלך לעולמו, הצו יפרט שיצחק הוא יורשו של אברהם אבל יוסיף ויאמר שבנו של יצחק, יעקב, זכאי לרדת לנכסי אברהם כיורשו של יצחק….נדמה שבתי המשפט לא תמיד מקפידים על כך ולפעמים הם מנסחים את הצו כך שמשמע כי יעקב הוא יורשו של אברהם. גם להלכה וגם למעשה אין לנהוג כך." ( שם, בעמ' 67). שנית, לא רק שעובדת היות  האלמנה היורשת של מחצית מעיזבון המנוח לא מוזכרת בצו הירושה שניתן, כמו גם עובדת פטירתה, גם העובדה שהמשיבים זוכים בחלקה מכוח צוואה שהותירה אחריה וקוימה כלל אינה מוזכרת. לא מדובר בפגם טכני או צורני גרידא אלא בפגם מהותי משום שזכותם של המשיבים בחלק של אמם בעיזבון המנוח כפופה להוראותיה בצוואה. מעיון בצוואה שהותירה אחריה האלמנה למדתי, כי אין מדובר בצוואה שמסתכמת רק בחלוקה שווה בין המשיבים, כל ילדיה. האלמנה כללה בצוואתה הוראות נוספות: כעולה מהצוואה, בין הזכויות אותן הנחילה המנוחה לילדיה המשיבים יש זכויות ומניות בשורה של חברות. האלמנה קבעה בצוואתה, כי את זכויותיה בחברות היא מורישה לארבעת ילדיה, המשיבים, בכפוף לתנאי מסוים (לפיו המשיב 1 ימשיך להיות המנהל היחיד בחברות); הטילה עליהם חובה (איסור למכור את חלקיהם או מניותיהם בחברות אותם יירשו לצד ג' זר כלשהו אלא לאחר שהציעו אותן לילדים האחרים) ועוד. להבנתי, מדובר בחברות בהן גם לבעלה המנוח היה חלק ומכאן שעם פטירתו האלמנה זכתה גם בחלקו בהן (מחצית) מכוח צו הירושה. צו הירושה המתוקן עליו חתם ביהמ"ש קמא, שמנחיל למשיבים באופן ישיר את החלק המגיע לאמם (האלמנה) בעיזבון המנוח, לא נותן ביטוי לרצון האלמנה הנ"ל.
14. לאור כל האמור לעיל, אציע לחבריי לקבל את הערעור במובן זה שפסק דינו של ביהמ"ש קמא יבוטל; צו הירושה המתוקן שנחתם על-ידי ביהמ"ש קמא בעקבותיו ביום 8.8.2021 יבוטל; וצו הירושה המקורי שניתן אחר עזבון המנוח בשנת 2013 יושב על כנו, תוך הבהרה (הגם שהיא מעולם לא נדרשה) לפיה הכוונה במילים "עזבון אלמונית ז"ל" היא ל"יורשי אלמונית ז"ל".

15. בנסיבות העניין אציע לחבריי לחייב את המשיבים בהוצאות המערערות ושכ"ט עורך דינן בשיעור מופחת של 10,000 ₪. העירבון שהפקידו המערערות יושב להן באמצעות בא כוחן.

השופטת עינת רביד:

אני מסכימה.

השופט נפתלי שילה:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של אב"ד, סגן הנשיא, כב' השופט שוחט.

פסק הדין מותר לפרסום במתכונת בה נחתם, ללא שמות הצדדים ובכפוף להשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום, י"א תשרי תשפ"ג, 06 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.