תמ"ש 43153-12-20 - פינוי אח מדירת מגורים שהועברה בירושה

תקציר פסק הדין

בית משפט לענייני משפחה בתל אביב - פינוי אח מדירת מגורים שהועברה בירושה

פסק הדין המלא

בפני

כב’ השופטת  ורד שביט פינקלשטיין

 

תובע:

י’ ל’

 

ע”י ב”כ עו”ד טל גרשטיין

 

נגד

 

נתבע:

ח’ ל’

 

ע”י ב”כ עו”ד דוד חורי

   

 

 

פסק דין

מונחת לפני תובענה שהגיש התובע כנגד אחיו לפינויו מדירת מגורים ברחוב — חולון הידועה כגוש/חלקה/תת חלקה — (להלן: “הדירה“).

במרכז הסכסוך נעוצה שאלת טיבן וטבען של הזכויות שהוענקו לנתבע להתגורר בדירה, האם מדובר בזכות לדיירות מוגנת ו/או ברשות בלתי הדירה ומהו היקפה.

רקע עובדתי ודיוני:

  1. התובע והנתבע (להלן: “הצדדים“) הינם אחים. יצוין, כי הצדדים הינם חלק מעשרה אחים ואחיות כאשר אח אחד א’ ז”ל הלך לעולמו.
  1. בשנת 1995 רכש התובע את הזכויות בדירה נשוא התביעה. על שם התובע נרשמה הערת אזהרה בלשכת רישום המקרקעין אולם בפועל הזכויות בדירה לא נרשמו על שמו (לטענת התובע מטעמים פרוצדורליים גרידא) אלא נותרו רשומות על שם הבעלים הקודם של הדירה.
  1. בשנת 2001 נפטרה אמם של הצדדים ובשנת 2011 נפטר אביהם של הצדדים. יצוין כי עיזבון ההורים המנוחים של הצדדים כולל בין היתר 3 דירות מגורים שטרם חולקו כאשר בדירה אחת שבה התגוררה בעבר האם מתגורר כיום התובע וכן שתי דירות נוספות מושכרות.
  2. לטענת הנתבע, עובר לפטירת האם המנוחה הוא התגורר בדירת האם ביחד עם התובע והאח הנוסף שהלך לעולמו. בשלב מסוים, בסמוך לפני פטירת האם, כך לטענת הנתבע, התובע העביר את הנתבע ביחד עם אחיו הנוסף להתגורר בדירה נשוא המחלוקת.
  3. לטענת הנתבע, הוא קיבל הבטחה בעל פה מאחיו התובע כי ידאג לו למקום מגורים לכל ימי חייו כאשר סוכם בין האחים כי “התשלום החודשי” בגין הסדר המגורים יקוזז מחלקו של הנתבע בדמי השכירות של הדירות שקיבלו האחים בירושה ויחושב בהתאם לשווי השכירות שמקבל התובע מהשכרת דירת האם בה התגורר הנתבע בעבר.
  4. מנגד, לטענת התובע, מהלך הדברים היה שונה בתכלית השינוי. לדברי התובע, בסמוך לסוף שנת 1999 תחילת שנת 2000, הנתבע פנה אליו וביקש לשכור ממנו את הדירה בתמורה לדמי שכירות חודשיים. התובע השכיר לנתבע את הדירה והנתבע שילם לו מדי חודש דמי שכירות חודשיים עד לשנת 2005 שאז הפסיק לשלם דמי שכירות.
  5. לטענת התובע, משנת 2005 ואילך הנתבע גרר ומשך את התובע בסיפורים ומעשיות כאשר לא היתה לו כוונה לשלם את דמי השכירות, תוך שהוא מנצל את העובדה שהתובע מרחם עליו. כן לאורך כל התקופה הנתבע הציג בפני התובע מצגים כוזבים לפיהם ישלם לו את מלוא חוב דמי השכירות מתוך כספי התמורה שיקבל לאחר מכירת הבית הפרטי שהוא בונה בבית שמש.
  6. במהלך שנת 2019 פנה התובע אל הנתבע והודיע לו כי ברצונו לשוב ולהתגורר בדירתו ועל כן ביקש כי הנתבע יתפנה מהדירה.
  7. לאחר שהנתבע לא השיב לפניותיו, שלח התובע ביום 20.2.20 מכתב לנתבע באמצעות ב”כ עו”ד דוד משה טימסית בדרישה לפינוי מושכר ותשלום דמי שימוש ראויים בגין הדירה. להלן לשון המכתב:

הנני לפנות אליך בשם מרשי, מר י’ ל’, כדלקמן:

  1. מזה למעלה מ-15 שנים שאתה מתגורר בדירה שבנדון. בתחילה עוד העברת את דמי השכירות לידי אחיך י’. אולם, ולדאבון, לאחר זמן מה, פשוט חדלת מלהעביר את דמי השכירות, וכל פעם בנימוק שונה. מרשי גילה סבלנות רבה למצבך והסכים כי תדחה את תשלום דמי השכירות למועד שבו יהיה לך נוח יותר. בכל הפניות של י’ אליך לגבי תשלום שכר הדירה, ביקשת וקיבלת את הבנתו של אחיך לדחיות נוספות. במשך רוב הזמן ענית לפניותיו הטלפונית של אחיך, ובכל פעם מצאת תירוץ חדש מדוע אינך יכול לשלם את דמי השכירות, אולם מזה זמן מה שכבר אינך עונה לפניותיו הטלפוניות של י’, וחמור מזה, אינך מוצא לנכון לחזור להודעות שמשאיר לך. אתה מתחמק מלפגוש את י’, וכל התנהלותך והתנהגותך אומרת זלזול באחיך י’, ונראה כי אתה בעצם מנצל את הבנתו למצבך, ובעצם מתחמק מלשלם את דמיה שכירות כנדרש.

 

  1. כיום, מרשי זקוק לדירה לצרכיו שלו, ועל כן הנך נדרש בזאת לפנות את הדירה שבנדון, וזאת בפרק זמן שלא יעלה על 60 ימים מיום מכתבי זה. את הדירה עליך לפנות כשהיא פנויה מכל אדם וחפץ, משופצת, צבועה וראויה למגורים כפי שנמסרה לך.

 

  1. כ”כ הנך נדרש בזאת להעביר לידי מרשי את דמי השכירות במשך כל אותם 15 שנה בהם אתה מחזיק בדירה שבנדון ללא תשלום כאמור, ובחישוב כמפורט לעלן.

 

  1. מרשי מעמיד את דמי השכירות בסך של 4,500 ₪ לחודש. מכפלתם ב-15 שנה בהם אתה מחזיק, מגיע לסכום של: 810,000 ₪.

 

  1. בשל היותכם אחים, יהיה מרשי מוכן לקבל ממך הצעה איך בכוונתך לשלם את הסך של 810,000 ₪, ולבחון אותה באם תהיה סבירה. מובהר בזאת כי מרשי לא מתחייב לקבל את הצעתך לתשלום אולם יהיה מוכן לבחון אותה באופן ענייני.

 

  1. כ”כ הנך נדרש להעביר למשרדי את הסך של 1,200 ₪ עבור מכתבי זה, וזאת בתוך 5 ימים מיום מכתבי זה.

 

  1. למען הסר ספק, נבהיר כי התעלמותך מפניה זו של מרשי אליך, לא תותיר כל ברירה כי אם לפנות לערכאות למימוש זכויותיו ע”פ החוק, עובדה שיהיה בה רק כדי להכביד ולהגדיל את ההוצאות שלך, ולאובדן זמן שביכולתך לחסוך“.
  1. לטענת התובע, מאחר שהנתבע לא השיב לפנייה זו ובלית ברירה הגיש ביום 20.12.20 את התביעה דנן לפינויו מהדירה.
  2. ביום 18.1.21 הגיש הנתבע כתב הגנה, במסגרתו העלה שלל של טענות כנגד אי פינויו מהדירה לרבות הגשת התביעה בשיהוי של 18 שנים, היותו דייר מוגן לאור הבטחת התובע לדיור לכל ימי חייו של הנתבע לא תמורה, היותו בר רשות אשר זכאי להתגורר בדירה ולחילופין לפינויו בכפוף לתשלום פיצוי ועוד.
  3. בהליך זה נחקרו התובע, שני אחיהם של הצדדים: גב’ א’ ל’ (להלן: “האחות א’“) ומר א’ ל’ (להן: “האח א’“) שהובאו כעדים מטעם התובע וכן הנתבע.
  4. לאחר סיום הליכי ההוכחות ולאחר שניסיון למתווה פשרה לא צלח, הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב ועתה ניתן פסק הדין.

טענות הצדדים:

  1. לטענת התובע, יש להורות על פינוי הנתבע מהדירה ממכלול הנימוקים שלהלן;
  • התובע הינו הבעלים של הדירה וזכאי לעתור לסילוק ופינוי ידו של הנתבע מהדירה ללא כל תנאי.
  • אין כל שחר לטענת הנתבע כי אמם המנוחה נתנה לנתבע הבטחה לפיה הוא יהיה רשאי לגור בביתה למשך כל ימי חייו וכתוצאה מכך גם אין כל שחר לטענת הנתבע כי מכוח אותה הבטחה התובע אפשר לו להתגורר בדירה שלו. הנתבע לא הביא כל ראיה ולו ראשית ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענותיו אלו ובפרט משנטל ההוכחה מוטל לפתחו כמי שטוען לקיומן של הבטחות והתחייבויות בעל פה.
  • לנתבע מעולם לא ניתנה רשות להתגורר בדירה לכל ימי חייו. הוכח כי התובע לא ויתר על זכותו לקבל דמי שכירות מהנתבע והסיבה שהנתבע החזיק בדירה משך שנים רבות מבלי ששילם דמי שכירות היתה מאחר שהתובע ריחם עליו וכן מאחר שהנתבע כל הזמן הבטיח לתובע כי הוא ימכור את ביתו בבית שמש ומכספי התמורה יפרע את חובו אליו.
  • אין גם שחר לטענת הנתבע לפיה הוא יעבור להתגורר בדירת התובע בתמורה לדמי שכירות מופחתים שיתקבלו מהדירות המצויות בעיזבון, שכן הסכמה שכזו לא היתה יכולה להתקבל בשנים 2004- 2003 שכן במועד זה היתה רק דירת עיזבון אחת של האמא, שכן האב היה עדיין בח’.
  • הנתבע הודה כי שילם לתובע דמי שכירות בסך של 2,600 ₪ אלא שטען כי מדובר בהחזר חוב לכאורה. כמו כן, הנתבע הודה כי נהג להתנהל במזומן ויש בכך עדות לטענת התובע לפיה הנתבע נהג לשלם לתובע את דמי השכירות במזומן.
  • התובע הסביר ופירט את השתלשלות האירועים בנוגע לפנייתו לנתבע, סירובו של הנתבע לשתף פעולה, פנייתו בפומבי בוואטצאפ המשפחתי על מנת לערוך עמו התחשבנות בנוגע לחוב דמי השכירות ופינוייו מהדירה ובעצם סירובו של הנתבע להתפנות מהדירה, יש כדי ללמד על התנהלותו של הנתבע במשך כל השנים ועד הגשת התביעה.
  • כך או כך, בעצם הגשת התביעה בוטלה הרשות שניתנה לנתבע להתגורר בדירה ואין עוד צורך לדון בתוקפה ומהותה.
  • על פי הפסיקה רישיון מכללא שניתן אינו עולה לכדי זכות בלתי הדירה וכל שהוא יכול להעניק הוא פיצוי בגין השקעות שהשקיע ו/או נזקים שנגרמו לו. במקרה דנן, הנתבע לא עתר לפיצוי כל שהוא, לא תמך טענותיו באסמכתאות ו/או בחוות דעת וכל שעשה הוא לטעון בעלמא כי הינו זכאי לפיצוי.
  • הנתבע שרבב טענות שאינן ממין העניין בנוגע לעזבונם של ההורים המנוחים של הצדדים כבסיס לטענותיו לזכויות בדירתו של הנתבע. ככל שהנתבע עומד על טענותיו עליו לפעול להוצאת צו ירושה ו/או צו קיום צוואה אחר ההורים המנוחים ו/או לנקוט בכל הליך אחר כאשר כל היורשים בעזבון מהווים צד לו ואין לברר טענות אלו במסגרת תביעת הפינוי.
  • אשר על כן, לאור כל האמור לעיל על הנתבע לפנות לאלתר את הדירה.
  1. מנגד, טוען הנתבע כי דין התביעה להידחות, ואלו טעמיו;
  • התובע אינו הבעלים הרשום של המקרקעין ועל כן אינו יכול לעתור לפינוי הנתבע.
  • בין התובע לנתבע היתה הסכמה לפיה הנתבע יפנה את דירת האם המנוחה בה התגורר ביחד עם התובע ואח נוסף ויעבור להתגורר בדירתו של התובע למשך כל ימי חייו כנגד קיזוז חלקו של הנתבע בתקבולי השכירות של הדירות הכלולות בעזבון ההורים המנוחים. לטענת הנתבע, מדובר ב-3 דירות כאשר דירה אחת משמשת למגוריו של התובע ושתי דירות נוספות מושכרות ומתקבלים דמי שכירות בגינן המשולמים לידי התובע. עוד לטענת הנתבע, התובע בנה דירה נוספת בסמוך לדירות הנ”ל.
  • התובע השתהה מעל 20 שנים במהלכם לא נעשתה כל פנייה לנתבע בגין פינוי הדירה ואף לא בעניין תשלום בגין המגורים בדירה. הסיבה היחידה להגשת התביעה היא עסקת פינוי במקום מגוריו הנוכחי של התובע, דירת האם, ממנה פונה הנתבע בעבר.
  • אמם המנוחה של הצדדים התחייבה בפני הנתבע לדאוג לו לדיור כל ימי חייו. כפועל יוצא מהבטחה זו נתן התובע את רשות המגורים לנתבע בדירה נשוא המחלוקת. דירה נשוא התביעה הינה דירה חלופית בגין העברת הנתבע מדירת המשפחה (דירת האם המנוחה) שם חי הנתבע קודם לכן. מעבר זה בוצע לאור בקשת התובע מאחר ורצה להמשיך ולהתגורר בדירת האם לבדו. בנסיבות אלו, מאחר שהאם המנוחה הבטיחה לנתבע לדאוג לו לדיור לכל ימי חייו, אזי הנתבע הינו דייר מוגן בדירה נשוא המחלוקת ולא ניתן לפנותו.
  • הנתבע הינו בר רשות ועל כן זכאי להתגורר בדירה, או לחילופין לקבל פיצוי במידה וייקבע כי עליו לעזוב את הדירה.
  • הנתבע זכאי לזכויות בנכס לנוכח שהייתו הארוכה בו, השיפוץ וההשקעה רבת השנים בדירה במיוחד כאשר לכאורה שילם דמי מפתח.
  • לנתבע אין דיור חלופי. אין לו בית ואין לו יכולת לשכור בית לאור מצבו והכנסותיו. השלמת הבנייה של שלד הבית שבבעלותו בבית שמש דורשת הוצאה של מאות אלפי ₪ נוספים שאין ביכולתו כרגע לעמוד בהוצאה זו. כמו כן, הנתבע הצהיר כי התחייב במסגרת הליך הגירושין שלו עם גרושתו כי נכס זה יועבר לבתו.
  • עד היום לא הוגשו בקשות למתן צו ירושה וקיום צוואה אחר ההורים המנוחים. חוסר נכונותם של האחים להעיד כנגד התובע ואי הגשת צו ירושה וצו קיום צוואה מדברים בעד עצמם ומוכיחים כאלף עדים כי התובע שולט באופן מלא בעזבון ההורים ומנהל אותו לפי רצונו והאינטרסים שלו. האחים חוששים שמא יבולע להם והנתבע יתנכל להם בהמשך הדרך בשלב של ההתחשבות ביניהם בנוגע לעזבון ההורים המנוחים, שאיש אינו יודע מתי יגיע.

דיון והכרעה:

  1. המקור המשפטי לתביעת בעל מקרקעין לסילוק יד הינו סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ”ט-1969 הקובע כי “בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין“.
  1. כלל הוא כי מי שתובע סילוק יד ממקרקעין מכוח בעלותו בהם, די בכך שיוכיח את עובדת בעלותו במקרקעין ומכאן ואילך מוטל הנטל על הנתבע להוכיח זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין (ע”א 483/62 קוך נ’ לנדוי, פ”ד יז 1953 (1963)). בע”א (מחוזי ת”א) 16482/92 עיריית תל א’ יפו נ’ גרינשטיין, פ”מ תשנ”ג (4) 353 (1994) נקבע כי: “בתביעה שכזו די לתובע להוכיח כי הוא הבעלים החוקיים של המקרקעין, ואז עובר נטל הראיה לנתבע להראות שהוא רכש זכות כלשהי במקרקעין, אשר זכות הבעלות כפופה לה“.
  1. כך גם נקבעו הדברים באשר לעילת סילוק היד מכוחו של סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע כי: “הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין“. בהמשך קובע סעיף 30 לפקודה כי: “בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין – על הנתבע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין“. לעניין נטל ההוכחה נקבע בע”א 127/77 קפה נ’ לוי, פ”ד ל”א (3) 455, 464 (1977) כי: “… בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא כל זכות… ואז על הנתבע להראות, ולו לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום… מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו להראות זכות חוקית לישיבתו במקום …“.
  1. מכל האמור לעיל עולה כי בעל מקרקעין יוצא ידי חובתו בהוכחת בעלותו במקרקעין, שאז עובר נטל ההוכחה לכתפי המחזיק, להוכיח את זכותו החוקית להחזקתו בהם.
  1. במקרה דנן, שוכנעתי כי חרף אי רישום הדירה באופן פורמלי על שם התובע, אזי התובע הינו בעל הזכויות החוקיות בדירה ועל כן עומדת לו זכות להגיש תביעה לפינוי וסילוק הנתבע מהדירה. במקרה דנן, התובע המציא מסמכים המאשרים כי הוא הבעלים של הדירה: התובע הציג חוזה מכר לפיו רכש את הדירה בשנת 1995 מגב’ א’ ג’; כן המציא נסח טאבו לפיו רשומה על שמו הערת אזהרה בגין הדיר, שנרשמה באותו מועד בו נחתם חוזה המכר; כן נרשמה על שמו משכנתא של בנק הפועלים ובגין כך נרשמה הערה בנסח הטאבו (נספחים א’ ו – ב’ לכתב התביעה).; בנוסף, במשך 25 שנה התובע נהג בדירה מנהג בעלים, השכיר אותה לנתבע ו/או נתן לנתבע רשות להתגורר בה כטענת הנתבע, כך שיש לקבל את טענת התובע לפיה הוא הבעלים של הדירה וכי הרישום על שמו בדירה לא הושלם בשל בעיה טכנית ברישום. בנסיבות אלו, עולה כי לתובע יש זכות להגיש תביעה ולעתור לפינוי הנתבע מהדירה.
  1. לגופם של דברים, לאחר בחינת טענות הצדדים עולה כי המחלוקות בין הצדדים הינן בסוגיות הבאות:
  • האם קיימת לנתבע זכות לדיירות מוגנת בדירה?
  • האם ניתנה לנתבע רשות בלתי הדירה להתגורר בדירה?
  • האם רשאי התובע לבטל את הרשות שניתנה לנתבע להתגורר בדירה?
  • ככל שיוכח כי מדובר בבר רשות הדירה וכי התובע רשאי לבטל את הרשות שניתנה לנתבע להתגורר בדירה, האם יש מקום להתנות את ביטול הרשות של הנתבע בפיצוי או בתנאים אחרים?
  1. נפנה לבחינת שאלות אלו להלן.

 

האם קיימת לנתבע זכות לדיירות מוגנת בדירה:

  1. הזכות לדיירות מוגנת היא זכות מעין קניינית הנוצרת על ידי חוזה. בפסיקה לא נקבע על מי חל נטל ההוכחה בסוגיית הדיירות המוגנת, אם על הטוען לה או על הצד שכנגד ונקבע ששאלה זו תלויה בנסיבות המקרה ותוכרע בהתאם לראיות (רע”א 9354/05 עבדה נ’ אלעמד (26.12.2005) ורע”א 637/10 זידאן נ’ החברה לפיתוח עכו העתיקה בע”מ (3.5.2010)).
  1. במקרה דנן, טענת הנתבע בנוגע להיותו דייר מוגן בדירה מבוססת על קיומו של הסכם מכללא אשר כולל שלוש טענות מצטברות: האחת, טענת הנתבע לפיה התגורר בבית אמו עובר למועד בו הועבר לכאורה לביתו של התובע; השנייה, טענת הנתבע לפיה האם נתנה התחייבות לנתבע למגורים בדירתה כל ימי חייו ללא תמורה; והשלישית, טענת הנתבע לפיה על סמך התחייבות האם נתנה על ידי התובע התחייבות לנתבע למגורים בדירתו כדירה חלופית לדירת האם לכל ימי חייו.
  1. נפנה לבחינת טענות אלו להלן.

הטענה לפיה הנתבע התגורר בבית אמו עובר למועד בו הועבר לכאורה לביתו של התובע:

  1. אומר כבר עתה, כי הנתבע לא הוכיח כי התגורר בבית אמו עובר למועד שבו עבר להתגורר בדירת התובע כל שכן מגורים של קבע אשר עשויים להקנות לו זכויות כלשהן בדירת האם. הן האח א’ והן האחות א’ העידו בעדותם כי הנתבע לא התגורר בבית האם המנוחה קודם מעברו לדירה נשוא התביעה.
  1. כך, העידה האחות א’:

“ש:                  … האם ח’ גר בדירת אימו אחרי הגירושין?

ת:                    עד כמה שידוע לי לא.

ש:                    איפה הוא גר אחרי הגירושין?

ת:                    הוא גר עם הגרושה שלו, הוא גר בכל מיני מקומות. לא יודעת.

ש:                    מעולם לא גר בדירת האם?

ת:                    אולי לתקופה קצרה. אבל הוא לא היה דייר קבוע שם” (עמ’ 48, ש’ 18-23).

ובאופן דומה, העיד האח א’ בעמ’ 61, ש’ 17-עמ’ 62, ש’ 2.

  1. יצוין, כי גם הנתבע לא המציא ולו ראשית ראיה אשר תומכת בטענותיו ו/או סותרת את העדויות הנ”ל וכל טענתו בעניין זה נסמכת על עדותו שלו בלבד. בנסיבות אלו, לא מצאתי כי הנתבע הוכיח טענה זו.

 

טענת הנתבע לפיה האם המנוחה הבטיחה לנתבע לדאוג לו לדיור כל ימי חייו:

  1. כאמור, לטענת הנתבע אמם המנוחה של הצדדים התחייבה בפני הנתבע לדאוג לו לדיור כל ימי חייו. כפועל יוצא מהבטחה זו נתן התובע את רשות המגורים לנתבע בדירה נשוא המחלוקת. מנגד, לטענת התובע מעולם לא ניתנה כל הבטחה שכזו אלא הבטחה זו ניתנה אך ורק לאחי הצדדים א’ ז”ל שהיה אדם חולה וסבל ממחלות שונות ולכן האם המנוחה דאגה לו שיוכל להתגורר בדירתה כל ימי חייו.
  1. לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים והעדים מטעם התובע, מצאתי כי הנתבע לא הוכיח גם טענה זו, ואפרט;
  1. בדומה לטענה הקודמת, הנתבע לא הביא כל ראיה ו/או עדות להוכחת טענתו אודות התחייבות האם המנוחה כלפיו למעט עדותו שלו. מנגד, מטעם הנתבע העידו שני אחיהם הנוספים של הצדדים אשר סתרו טענה זו והעידו כי מעולם לא ניתנה לנתבע כל הבטחה כאמור.
  2. כך, העידה בעניין זה האחות א’:

“ש:                  למה לא’ דאגו לדיור חלופי, ולח’ לא?

ת:                    אני אגיד לך למה. כי אחי א’ הוא היה בן אדם חולה, ואמא שלי כל החיים דאגה לו.

ש:                    היא נתנה לו הבטחה שהוא יכול לגור?

ת:                    כן. למי? לא’?

ש:                    כן.

ת:                    כן.

ש:                    היא נתנה לו הבטחה?

ת:                    ואמרה לנו. כן.

ש:                    ואתם מכבדים את ההבטחה הזאת.

ת:                    אנחנו מכבדים והיינו מכבדים את זה גם עד 120.

ש:                    אז זאת אומרת שבוודאות לא’ יש אישור לגור בדירת האם לכל החיים?

ת:                    היה לו אישור. לא’ היה אישור.

ש:                    יפה. ואם אני אגיד לך, שגם לח’ יש כזו הבטחה?

ת:                    לח’ בחיים לא היה.

ש:                    איך את יודעת שלח’, לא’ יש,

ת:                    אני אומרת לך. כי אני אגיד לך.

ש:                    כי ח’ הכבשה השחורה.

ת:                    לא ח’ הכבשה, לא הכבשה השחורה.

ש:                    כן?

ת:                    לא היה נוח לאף אחד, לאמא שלי, שהוא היה שם. זה לא היה מצב אופטימאלי נוח.

ש:                    שניהם, א’ וח’ היו באותו מצב בזמנים האלה.

ת:                    אני לא יודעת. א’ הוא היה בן אדם חולה שלא עבד ולא כלום.

ש:                    גם ח’ לא עובד.

ת:                    ח’ היה בסיטואציה, ח’ היה בסיטואציה אחרת. ואל תכניס אותי עכשיו למריבות משפחתיות.

ש:                    אבל קיים דבר כזה במפורש, שאמא שלך נתנה התחייבויות לילדים כאלה ואחרים,

ת:                    רק לא’.

ש:                    שיוכלו לגור.

ת:                    רק לא'” (עמ’ 52, ש’ 10- עמ’ 53, ש’ 7).

  1. וכך, העיד בעניין זה האח אריה:

“ש:                  אמא שלך זכרונה לברכה,

ת:                    אין דברים כאלה. ולא היה.

ש:                    היא לא נתנה הבטחה כזאת?

ת:                    לא לא לא לא.

ש:                    לאף אחד מהאחים?

ת:                    בעל פה, לגבי האח א’ זכרונו לברכה שהוא היה אדם חולני,

ש:                    כן?

ת:                    היה לו, נולד עם מום בלב, הוא היה בחור מאוד עדין וחלש, וכאילו ” (עמ’ 59, ש’ 35- עמ’ 60, ש’ 7).

  1. ובהמשך הבהיר האח אריה באופן נחרץ כי הנתבע לא גר בבית האם המנוחה:

“ש:                  אבל זה נכון שי’ נתן לח’ לגור כי הוא הוציא אותו מהדירה של האמא?

..

ת:                   לא.

ש:                   לא.

ת:                   לא.

ש:                   בסדר. תודה רבה.

ת:                   ח’ לא גר בדירה של האמא” (עמ’ 74, ש’ 26-32).

  1. יצוין, כי טענת הנתבע לפיה האחים העידו לטובת התובע כי הם “פוחדים ממנו” ועל כן אינם דוברי אמת לא הוכחה ואף לא מצאתי בה ממש.
  1. מבלי לגרוע מהאמור, אציין כי עדותו של הנתבע עצמו לא היתה מהימנה. הנתבע לא ידע להסביר האם קיימת לו זכות דיירות מוגנת ומכוח מה ניתנה לו הזכות, שינה את גרסאותיו ואף טען כי קיימת לו זכות בעלות בדירה, גרסה שאין בה כל ממש כל שכן על פי טענותיו שלו. כך מתוך עדותו:

“ש:                  עכשיו תגיד לי, מי הבעלים של הדירה שאתה מתגורר בה?

ת:                    כרגע אני הבעלים.

ש:                    אתה הבעלים?

ת:                    כן.

ש:                    זאת אומרת, שהטענה שלך, זה שאתה,

ת:                    אני קיבלתי ממנו בעלות לגור בדירה.

ש:                    עוד הפעם. אני שואל, שאלתי שאלה. מי הבעלים של הדירה.

ת:                    מי הבעלים? עניתי לך. ג’. י’ נתן לי רשות לגור בדירה לכל ימי חיי.

ש:                    אם י’ הוא לא הבעלים של הדירה, אז איך אתה טוען שהוא נתן לך רשות.

ת:                    היה.

ש:                    מה?

ת:                   היה.

ש:                   היה בעלים?

ת:                   הוא לא היה. הוא היה בעלים. כן.

ש:                   היה בעלים.

ת:                   היה.

ש:                   ועכשיו ג’ הוא הבעלים?

ת:                   לא. עכשיו אני.

ש:                   עכשיו אתה בעלים.

ת:                   כן.

ש:                   אתה רכשת את הדירה?

ת:                   בבקשה?

ש:                   אתה רכשת אותה?

ת:                   אני קיבלתי אותה מי’.

ש:                   קיבלת אותה במתנה?

ת:                   זכות. לגור שם כל ימי חיי.

ש:                   זכות לגור שם.

ת:                   כן.

ש:                   יש לך איזה מסמך? אתה יכול להראות לי מסמך כזה?

ת:                   לא. זה בעל פה (עמ’ 77, ש’ 32 – עמ’ 78, ש’ 26).

ובהמשך הנתבע שינה את גרסתו בעניין זה:

“ש:                 עכשיו, תגיד לי משהו, אתה טוען, שאת ההבטחה בכלל, נתנה האמא שלך.

ת:                   בבקשה?

ש:                   בתצהיר שלך,

ת:                   נו?

ש:                   אתה כותב,

ת:                   כן?

ש:                   בסעיף תשע,

ת:                   כן?

ש:                   שבכלל, אמא שלך נתנה את ההבטחה. ולא י’.

ת:                   איזה הבטחה? על איזה הבטחה אתה מדבר?

ש:                   לזכות מגורים לכל חייך.

ת:                   זה בדירה שלה.

ש:                   בדירה שלה?

ת:                   כן. לא רק לי. כל, היא אמרה במילים האלה. כל אחד, בדירה, הדירה לא תימכר, כל אחד מהבנים שלי, שלא יהיה לו איפה לגור, יבוא לגור בדירה הזאת. כי אני אגיד לך למה, א’, היה גרוש. מ’, זאתי, הייתה גרושה, אחי השני, היה גרוש, כמעט היינו שלושה ארבעה גרושים בדירה. אז היא ידעה שכל פעם מישהו אחר יהיה צריך את הדירה הזאת. אז היא אמרה, הדירה הזאת, לקראת סוף ימי חייה, הדירה הזאת לא תימכר. כל מי שיצטרך מקום מגורים יבוא יגור פה בדירה הזאת. זה מה שהיא אמרה”.

“ת:                 יופי.  הנה. יקוזז. כמו שאמרתי לך. יקוזז. הוא יקזז.

ש:                   יקוזז מה? דמי השכירות.

ת:                   מה שכתוב. מה שכתוב.

ש:                   מה שכתוב?

ת:                   זה.

ש:                   אוקי. אז איך זה גם דייר מוגן, וגם משלם דמי שכירות?

ת:                   שבחיים הוא לא יוציא אותי יזרוק אותי לרחוב.

ש:                   אבל אני שאלתי שאלה פשוטה.

ת:                   לא חשוב אם אתה שם או במקום אחר שהוא יעביר אותי.

ש:                   אני שאלתי שאלה פשוטה. אם אתה דייר מוגן, למה אתה משלם דמי שכירות?

ת:                   הרי עכשיו דיברנו, עכשיו דיברנו שהוא יחזיר אותי לדירה. נכון? אז בוא. לאט לאט.

ש:                   אז עוד הפעם אני שואל,

ת:                   אני אענה לך עוד הפעם.

ש:                   אתה מוגן? אתה דייר מוגן או משלם דמי שכירות?

ש:                   גם דייר מוגן משלם.

ב”כ התובע:   עצור רגע. אל תענה לו בבקשה.

ש:                   לא. אני מתנגד לשאלה, כי,

ב”כ התובע:   לא. אל תענה לו.

ש:                   (מדברים יחד).

ת:                   לא כבודה. אני דייר מוגן. אני דייר מוגן שהוא גובה את,

ש:                   לא לא. עד כאן.

ת:                   את ההכנסות שיש לי, תמורת, זה, השכירות של הזה, של תמורת הדייר המוגן.

ש:                   עכשיו תגיד לי, אתה שילמת עבור הדירה בדיירות המוגנת?

ת:                   בבקשה? מה זה נקרא שילמת?

ש:                   שילמת כסף עבור זה שלהיות דייר מוגן?

ת:                   אני שילמתי כסף?

ש:                   אני שואל.

ת:                   הוא מחזיק, תמורת זה, הוא מחזיק כספים מזומנים שנשארו בעזבונות.

ש:                   אבל שאתה טוען שעוד לפני העיזבון עוד היית גר בה.

ת:                   הוא מחזיק. הוא מנהל את הכל. אני אפס. אני אפס. אין לי שום דבר.

ש:                   אבל לפני שאמא נפטרה,

ת:                   אין לי שום נגיעה. לא יודע מה יש שם. כמה יש שם” (עמ’ 81, ש’ 13- עמ’ 82, ש’ 84, ש’ 6).

  1. הנה כי כן, גרסתו של הנתבע אשר מהווה יסוד לטענתו לפיה אין להורות על סילוקו מהדירה הינה מלאה בסתירות, לא עקבית ואף תמוהה. תחילה טען הנתבע כי הוא בכלל הבעלים של הדירה, לאחר מכן טען כי הוא בבחינת דייר מוגן ולבסוף העיד כי מגוריו בדירה הינם כנגד תשלום שמקורו בהתחשבות כספית בין הצדדים בקשר לעזבון הוריהם המנוחים. יש בשינוי גרסאות אלו כדי לפגום במהימנות עדותו של הנתבע ומאחר שהגנת הנתבע נסמכת אך ורק על עדותו שלו, יש בה כדי להוות שיקול כנגד טענותיו בגין אי פינויו מהדירה.

טענת הנתבע לפיה על סמך התחייבות האם נתנה לנתבע התחייבות על ידי התובע למגורים בדירתו כדירה חלופית לדירת האם לכל ימי חייו:

  1. מאחר ששתי הטענות הנ”ל לא הוכחו, אזי לא הוכחה גם הטענה לפיה על סמך התחייבות האם נתנה לנתבע התחייבות למגורים בדירתו כדירה חלופית לדירת האם לכל ימי חייו.
  1. במאמר מוסגר אציין כי טענה זו אף אינה יכולה לעמוד מבחינה משפטית. לא ניתן להקנות לבעל דין זכות מגורים של דיירות מוגנת בדירה מכוח התחייבות של צד כזה או אחר שאינו צד להליכים. למותר לציין כי במקרה דנן, הנתבע אשר עליו מוטל נטל ההוכחה לא הוכיח כי גובשה התחייבות כזו או אחרת בין הצדדים בעל פה ולא הביא בדל ראיה להוכחת טענה זו למעט כאמור עדותו שלו.

האם ניתנה לנתבע רשות בלתי הדירה להתגורר בדירה:

  1. על טיבו של מוסד הרישיון במקרקעין יפים דבריה של נ’ זלצמן רישיון במקרקעין, הפרקליט מב 24 (תשנ”ה) בעמ’ 24, כדלקמן:

רישיון במקרקעין משמעו היתר או רשות שנתן בעל המקרקעין לאחר, להחזיק או להשתמש בנכס… הרשות נעדרת כוונת הקניה של זכות בנכס. אפשר שהיא תהא מעוגנת בחוזה שנקשר בין הצדדים וכך תצמיח למקבל הרשות זכות חוזית כלפי בעל המקרקעין, ואפשר שתינתן על ידי בעל המקרקעין ללא כוונה ליצור התחייבות חוזית, אקט של רצון טוב, או תלמד משתיקתו ואי-מחאתו להחזקה או לשימוש שעושה אחר בנכס (להלן: רשות גרידא). רשות גרידא אינה מעניקה לבעליה זכות כלשהי כלפי בעל המקרקעין. היא בגדר היתר של רצון טוב שנותנו רשאי לבטלו בכל רגע … יתר על כן, גם כאשר הודיע בכל המקרקעין על ביטול הרשות אין די בהודעה להפוך את בר-הרשות למשיג גבול, אלא ניתנת לו אורכה לפינוי לפי הנסיבות“.

              ובהמשך בעמ’ 28:

העדר כוונה של הצדדים ליצור קשר משפטי מחייב ביניהם, אף הוא ישפיע על אופיה של הרשות כרשות גרידא להבחין מרשות חוזית. נסיבות אופייניות לכך הן כשהרשות ניתנה במסגרת משפחתית או קרבה אישית, כדוגמת אב שנתן רשות מגורים לבנו, או גבר שנתן רשות מגורים לאשה שעימה הוא חי ללא נישואין“.

  1. הפסיקה קבעה כי יצירת הרישיון לא חייבת להיעשות בחוזה מפורש שנקשר בין הצדדים, אלא יכולה להילמד גם מהתנהגות בעל המקרקעין או משתיקתו ואי התנגדותו לשימוש, אשר מלמדים על הסכמה לשימוש במקרקעין ויצירת השתק (ראה: בג”צ 45/71 קרושבסקי נ’ עיריית תל-א’, פ”ד כא(1) 792; ע”א 496/89 אל-קאלאב נ’ אוניברסיטת בן גוריון, פ”ד מה (4) 343).
  1. באשר לשאלת החזרה מן הרישיון נקבע בפסיקה מוקדמת כי רישיון הניתן חינם ובהעדר תמורה, מתקיים על בסיס רצונו החופשי של בעל המקרקעין, ומתבטל כהרף עין כאשר זה מגלה דעתו שאין ברצונו להמשיך ולהעניקו למורשה. כן נקבע, כי התרופה היחידה שיכולה לעמוד לבר הרשות המסולק הינה קבלת פיצויים, אם וככל שנתן תמורה בעד הרישיון (ראה: ע”א 96/50 צינקי נ’ כיאט, פ”ד ה 474).
  1. עם השנים, התגבשה הלכה שונה על בסיס דיני היושר ותום הלב, לפיה ימנע בית המשפט מסילוק של בעל רישיון, כאשר הצדק דורש את המשך קיום הרישיון בעין. עם זאת, הפעלת הכלל תיעשה בגמישות, ולבית המשפט מוקנה שיקול דעת בקביעת הסעד הראוי והצודק בכל מקרה על פי נסיבותיו: קיום הרישיון בעין, סילוק יד מן המקרקעין תוך תשלום פיצויים, או סילוק יד ללא פיצוי (ע”א 515/76 לוי נ’ ויימן, פ”ד לא(2) 127; ע”א 463/79 ג’בראן נ’ ג’בראן, פ”ד לו(4) 403).
  1. בבדיקת מאזן הצדק יתחשב בית המשפט במספר גורמים, ובין היתר: כוונת הצדדים ליצירת רישיון, תנאי הרישיון, ומשך הזמן בו החזיק בעל הרישיון בקרקע בלי שפעל בעליה לסילוקו; האם בהסתמך על ציפייה זו השקיע בעל הרישיון השקעות בנכס, כגון הקמת מבנה או שיפור מבנה קיים, ומה היקף ההשקעות; האם ההשקעות היו על דעת בעל המקרקעין ובשיתוף פעולה עימו וכיו”ב (ראה: ע”א 463/79 ג’בראן נ’ ג’בראן, פ”ד לו(4) 403; ע”א 2836/90 בצר נ’ צילביץ, פ”ד מו(5) 184; רע”א 2701/95 כנען נ’ אלטיף, פ”ד נג(3) 151).
  1. למרות קיומה של הזכות לביטול הרשות, יש וביטולה יהיה כרוך בפיצויי כספי וזאת בגין שיפוצים והשבחות שנעשו בנכס ו/או משום פגיעה בציפיות בעל הרישיון והסתמכותו על המצג כי הרישיון לא יבוטל (ראה: רע”א 2272/11 ברכה נ’ “בזק” החברה הישראלית לתקשורת בע”מ (פסק הדין מיום 4.5.11 – פורסם בנבו)).

מן הכלל אל הפרט לענייננו:

  1. התובע העיד כי הנתבע נכנס להתגורר בדירה נושא התביעה החל משנת 2001 בסמוך לפני פטירת אמם המנוחה וכי שכר הדירה שולם לו תמיד במזומן. לדברי התובע הנתבע שילם לו שכר דירה עד לשנת 2005 ולאחר מכן הפסיק לשלם. כך מתוך עדותו:

“ת:                  לא. אני הסברתי לו. לא אמרתי את המילה דייר מוגן. אני הסברתי לו שאני משכיר לו את זה.

ש:                    עד להודעה החדשה שאתה תחליט.

ת:                    עד שאני או אכנס, או אחליף דייר.

ש:                    אם אין הסכם שכירות,

ת:                    בלי הסכם שכירות, כי הוא אח שלי, אמרתי לך.

ש:                    הוא מבחינתו, שילם דמי מפתח. את הכסף הזה. שלקחתם.

ת:                    תעשה לי טובה?

ש:                    והקנית לו זכות לגור לתקופה ארוכה מאוד. נכון?

ת:                    הוא אפילו לא מצהיר, מה?

ש:                    נכון או לא נכון?

ת:                    לא. ממש לא.

ש:                    אוקי. אתה יודע מה זה בא רשות? אנחנו בטח העו”ד שלך הסביר, שעשית, התייחסת לזה בתצהיר. בא רשות זה אדם שאתה,

ש:                    הוא התייחס לזה בתצהיר. בא רשות זה אדם שאתה נתת לו רשות לגור בבית. נכון נתת לח’ רשות לגור בבית?

ת:                    תמורת תשלום. כן.

ש:                    תמורת תשלום. אבל התשלום הזה לא התבצע,

ת:                    התבצע עד אמצע 2005.

ש:                    מעל 16 שנה. נכון? 18 שנה?

ת:                    לא לא. עד אמצע 2005, והנה פה אני יכול להראות לך כבר הודעות של לפני שנתיים,

ש:                    הראית הראית. הראית לנו.

ת:                    וגם הרבה לפני הודעות.

ש:                    אבל שנתיים זה אומר 20 שנה שלא גבית ממנו שקל.

ת:                    לא. לא 20 שנה.

ש:                    מ2005 עד 2020 זה 15 שנה.

ת:                    לא. לא . קודם כל,

ש:                    אני אשאל אותך שאלה אחרת, לא משנה הזמנים.

ת:                    תמשוך את המשפט לשנה הבאה, זה יהיה 21 שנה. לא יודע. על פי החישובים שלך.

ש:                    האם ח’ היה,

ת:                    אני מראה לך פה שאני כן דורש את התשלום.

ש:                    אדם שנתת לו רשות לגור בנכס?

ת:                    תמורת שכירות.

ש:                    תמורת שכירות שלא שילמו לך.

ת:                    שהוא הפסיק לשלם בשלב מסוים” (עמ’ 45, ש’ 5- עמ’ 46, ש’ 9).

  1. הנה כי כן, מעדות התובע עולה כי בתחילה בשנת 2001 עבר הנתבע להתגורר בדירתו של התובע תמורת דמי שכירות בסך של כ – 2,500 ₪ אשר לטענת התובע שולמו לו עד לשנת 2005. החל משנת 2005 ואילך הנתבע לא שילם דמי שכירות לתובע, אולם התובע במשך כ 15 שנה בחר שלא לנקוט בכל הליך משפטי לגביית דמי השכירות. על כן, שתיקתו של התובע במשך 15 שנה כמוה כהסכמת התובע למתן רשות לנתבע להתגורר בדירתו. אומנם התובע טען שפנה אל הנתבע פעמים רבות והנתבע משך אותו בתירוצים, אולם בפועל לא נקט כנגד הנתבע כל הליך והנתבע המשיך להתגורר בדירה ללא תשלום דמי שכירות בפועל. הפועל היוצא של האמור, כי במשך שנים אלו התובע הסכים כי הנתבע יתגורר בדירה ללא תמורה ומבחינה זו הנתבע הינו בר רשות בדירה.
  1. מנגד טוען הנתבע כי בין הצדדים גובשה הסכמה בעל פה לפיה הנתבע יעבור להתגורר בדירת התובע וזאת כנגד “קיזוז של תקבולי השכירות של הדירות הכלולות בעזבון” (סעיף 2 לכתב הגנה). לדבריו, בהתאם להסכמה זו גם התובע אינו משלם דמי שכירות לקופת העזבון בגין הדירה שגר בה אשר הינה חלק מהעזבון. ואולם, הנתבע בעצמו לא הוכיח מהם דמי השכירות המוסכמים בין הצדדים וכשנשאל על כך התחמק ממתן תשובה עניינית. מעבר לכך, אין חולק כי עזבון ההורים המנוחים לא חולק ואף לא הוצא צו ירושה/קיום צוואה אחר ההורים המנוחים וכן הנתבע הצהיר כי הוא לא מוותר על זכויותיו הכספיות בעזבון ההורים, כך שלמעשה על פי גרסת הנתבע עצמו הוא מתגורר בדירת התובע מבלי לשלם תמורה כלשהו בגין מגוריו.
  1. בנסיבות אלו, בין אם מדובר ברשות שניתנה בחינם ובין אם מדובר ברשות שניתנה על יסוד התחשבנות כספית כלשהי בין הצדדים (שלא הוכחה), מדובר ברשות שניתנה לבטלה בכל עת. על כן, עצם משלוח המכתב ביום 20.2.20 לנתבע לפנות את הדירה ולאחר מכן הגשת תביעה כנגדו לפינוי מהווים פעולה כדין של התובע לביטול הרשות שניתנה לנתבע להתגורר בדירת התובע, וכך אני מורה.

 

האם יש להתנות את ביטול הרשות של הנתבע בפיצוי או בתנאים אחרים?

  1. כמפורט לעיל, לאחר שבית המשפט מגיע למסקנה כי ניתנה רשות מגורים בדירה ורשות זו ניתנת לביטול, רשאי הוא להפעיל שיקול דעת ולקבוע כי הפינוי יהא שלוב בתשלום פיצויים או בתנאים אחרים.
  1. במאמרה של פרופ’ נינה זלצמן “רישיון במקרקעין”, הפרקליט מ”ב(1) 1995, התייחסה המחברת לסוגיה, באומרה:

“…מאחר והרעיון העומד מאחורי כלל המניעות הוא לספק פתרון ראוי וצודק בנסיבות העניין, נדרשת גמישות בהפעלת הכלל. לשם כך ניתן לבית המשפט שיקול דעת רחב בקביעת הסעד הראוי בנסיבות המקרה הקונקרטי, והמונחה ע”פ שיקולים של צדק. במסגרת זו יתחשב בית המשפט לא רק בתוכן הציפייה שיצר בעל המקרקעין ובמידת הסתמכותו של בר הרשות, אלא גם בהתנהגות הצדדים” (שם, עמ’ 32).

  1. במקרה דנן, לאחר בחינת מכלול הנתונים לא מצאתי להורות על התניית ביטול הרישיון בתנאים ו/או לפסוק פיצוי כספי לנתבע אלא לאפשר לו פרק זמן נוסף להתגורר בדירה על מנת שיוכל להיערך למציאת דיור חלופי ו/או לכלכל את צעדיו בהתאם. מסקנתי זו נסמכת על הטעמים הבאים:
  1. ראשית, טענת הנתבע לפיה עליו לקבל פיצוי בגין ביטול הרשות נטענה בהבל פה ולא הוכחה. הנתבע לא הוכיח כי השקיע כספים בדירה, כי שילם דמי שכירות ו/או כל סכום אחר בקשר לדירה, לא הגיש חוות דעת ואף לא הגיש תביעה כספית מתאימה בעניין זה. כל שטען הנתבע בקשר לכך הוא כי הינו זכאי כל מקרה לפיצוי ולדיור חלופי גם אם ידחו טענותיו (סעיף 47 לכתב ההגנה), הא ותו לא.
  1. שנית, טענת הנתבע כי בין הצדדים גובשה הסכמה בעל פה לפיה מגוריו של הנתבע בדירת התובע הינו כנגד קיזוז חלקו של הנתבע בדמי השכירות של הדירות המתקבלות בירושה לא הוכחה. אמנם, שוכנעתי כי לנתבע קיימות זכויות כאלה ואחרות בעזבון ההורים המנוחים שטרם חולקו (ר’, למשל, עדות האחות א’ בעמ’ 48, ש’ 33- עמ’ 89, ש’ 11) וייתכן כי זכויות אלו היוו בסיס להמשך מגוריו בדירת התובע, אולם ההליך דנן אינו ההליך המתאים לבירור טענות כספיות אלו ובפרט משטרם הוצא צו ירושה ו/או קיום צוואה אחר ההורים המנוחים ומשעלה כי נושא חלוקת הכספים לא הוסדרה באופן פורמלי ועל כן לא ניתן להתחקות אחר מצב הדברים בפועל אלא במסגרת הגשת תביעה מתאימה ע”י מי מהצדדים אשר מצריכה בירור עובדתי ומשפטי.
  1. שלישית, טענת הנתבע לפיה מצבו הבריאותי אינו שפיר לא הוכחה ואף לא הוגשה כל אסמכתא רפואית בקשר לכך.  
  1. רביעית, הנתבע לא הוכיח כי השקיע כספים בדירה, שיקול שיש בו אולי להצדיק פיצוי כספי כזה או אחר כנגד הפינוי.
  1. חמישית, מעדות הנתבע עולה כי מצבו הכלכלי אינו בכי רע כטענתו, אלא להיפך, כי הנתבע הינו בעל אמצעים כלכלים שכן יש בבעלותו בית פרטי בבית שמש אשר יכול לשמש לו כדיור חלופי ו/או לכל הפחות כהעמדת בטוחה להבטחת דיור כאמור. הנתבע אישר כי הוא בנה בית פרטי בבית שמש, אולם לטענתו אין לו כסף להשלים את הבניה, טענה שלא הוכחה. בנוסף, הנתבע העיד כי התחייב להעביר את הבית בבית שמש לבתו במסגרת הליך הגירושין בינו לבין גרושתו. מעבר לכך שמדובר בטענה שלא הוכחה אזי מדובר בטענה תמוהה שאף אינה יכולה להתקבל בנסיבות דנן שכן הנתבע טוען כי אינו יכול לפנות את הדירה בשל חסרון כיס. כך העיד הנתבע בעניין זה בחקירתו:

 

“ש:                  אני שואל אותך שאלה, יש לך בית בבית שמש?

ת:                    נו?

ש:                    בבעלותך?

ת:                    נו?

כב’ ביהמ”ש:  כן או לא?

ת:                    כן.

ש:                    כן.

ת:                    כן.

ש:                    ואתה אומר, שיש לך בית, ועבדת. למה זה צריך, למה אנשים צריכים לדאוג לך?

ת:                    מה זה בית? בית, שלד. שלד. שלד. זה לא בית. אין מקום לגור אפילו לבהמות זה לא מקום לגור. זה שלד שלא בנוי. זה שלד בתחילתו.

ש:                    אז העדפת להשאיר שלד, ולא למכור אותו, ולהמשיך להיות נטל על אחיך.

ת:                    כי, זה, כי זה אחרי שהתגרשתי נתתי את זה לבת שלי בהבטחה” (עמ’ 88, ש’ 33- עמ’ 89, ש’ 11).

ובהמשך:

“ש:                  אז אני לא מבין למה אתה לא מוכר, למה אתה לא מוכר אותו, ודואג לעצמך?

ת:                    עניתי לך על זה מקודם. כי לפחות אם החיים שלי מחורבנים, לפחות שהבת שלי, הדור הבא שלי, יעמוד על הרגליים. נתתי לה אותו,

ש:                    הסיבה שאתה,

ת:                    בהסכם גירושין הבטחתי לה, להעביר לה את זה. לבת שלי” (עמ’ 90, ש’ 12-16).

  1. בנוסף, אין חולק כי לנתבע זכויות כספיות/רכושיות בעזבון ההורים המנוחים שטרם חולקו, ולמעשה עד כה אף אחר מהאחים לא פעל להוצאת צו ירושה/קיום צוואה אחר ההורים והסדרת חלוקת העזבון. על כן גם שיקולים אלו מצדיקים את פינוי הנתבע מהדירה שכן לא יוותר חסר כל ו/או ללא אפשרות למציאת דיור חלופי כטענתו.
  1. סיכומם של דברים, בנסיבות דנן, הוכח כי הנתבע התגורר במשך שנים רבות בדירתו של התובע כאשר לא הוכח כי שולמה תמורה בגין מגוריו בדירה. גם אם הנתבע טען לקיומה של התחשבנות כספית כזו או אחרת בין הצדדים הקשורה לנכסי עזבון ההורים המנוחים, זו לא הוכחה וממילא התביעה דנן אינה מהווה את האכסניה הדיונית והמשפטית הנכונה לבררה ועל מי מהצדדים לפעול להגשת תביעה כאמור לאחר שיינתן צו ירושה/ קיום צוואה אחר ההורים המנוחים.
  1. עם זאת, הגם שלא מצאתי לפסוק פיצוי כספי כזה או אחר כנגד הפינוי, בשים לב לתקופת המגורים הארוכה של הנתבע בדירה ועל מנת לאפשר לנתבע להיערך כראוי למציאת דיור חלופי אני סבורה כי לא יהיה זה נכון להורות על פינויו של הנתבע לאלתר מבלי ליתן לו שהות מספקת להתארגן בהתאם ועל כן, אני מורה כי פינויו של הנתבע מהדירה יעשה עד ליום 1.5.23.

סוף-דבר:

  1. אשר על כן, מכל הטעמים שפורטו לעיל, אני מורה כדלקמן:
  • תביעת הפינוי מתקבלת. הנתבע יפנה את הדירה עד ליום 1.5.23.
  • אשר לסוגיית ההוצאות – לאחר ששקלתי את מכלול השיקולים, נוכח השיהוי בהגשת התביעה והתנהלות התובע לאורך השנים שהיה בה גם כדי לתרום ליצירת הסכסוך בין הצדדים, מאחר שלשני הצדדים טענות כספיות הדדיות שלא ברור טיבן והיקפן ועל מנת לאפשר פתח למציאת פתרון מוסכם בין הצדדים ולייתר הליכים משפטיים נוספים, לא מצאתי בהליך זה לעשות צו להוצאות.
  1. המזכירות תמציא פסק הדין לב”כ הצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום,  ב’ טבת תשפ”ג, 26 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.

קבלו חינם את הצ'קליסט לעריכת צוואה שמונעת סכסוכים במשפחה

רוצים לשמוע עוד עקבו אחרי

חדש ומומלץ - קביעת פגישת ייעוץ אישית מקוונת עם עו"ד ארז קרט

עו”ד ונוטריון ארז קרט מתמחה באופן ייחודי ובהיקף פעילות נרחב בנושאי ירושה, צוואות, עיזבון, הגנה על צוואה והתנגדות לצוואות ושימש סגן יו”ר ועדת צוואות, ירושה ועזבונות של לשכת עורכי הדין (2012 – 2023). עו”ד ארז קרט הוא מייסד צוואה חסינה. מקיים מרכז סיוע לנפגעי צוואות, והמפתח של מחשבון הירושה שמאפשר חישוב חלקו של כל יורש במקרה שאין צוואה.

ליווי אישי 

עו”ד ארז קרט חרט על דגלו את נושא הליווי אישי, תוך דגש על יחס אישי וסיוע אנושי מותאם לכל לקוח ולקוח. 
עו”ד ארז קרט נוקט בגישה אקטיבית לקידום האינטרסים והצרכים של לקוחותיו לפני ותוך כדי הליך המשפטי. ניסיוני העשיר של עו”ד ארז קרט הן בתחום המשפטי והן בתחום העסקי הופכים אותו ליועץ מבוקש.
מומלץ לקבוע עוד היום קביעת פגישת ייעוץ עם עורך דין ארז קרט.

כעת יש באפשרותכם לקבוע גם פגישת ייעוץ אישית מקוונת עם עו”ד ארז קרט.

עו"ד ארז קרט
קראו מה הלקוחות כותבים על עו"ד קרט

מצב לא מקוון

הצ'קליסט לעריכת צוואה שמונעת סכסוכים במשפחה

בהנחיית עו"ד ארז קרט

מומחה לדיני ירושה וצוואות

דילוג לתוכן