בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה (כב' השופטת ה' מלר – שלו), מיום 9.1.2025, שדחה על הסף בקשת רשות ערעור שהמבקשת הגישה על פסק בוררות מיום 2.6.2024 (להלן: "פסק הבוררות"), וכפועל יוצא מכך אישר את פסק הבוררות בו נקבע כי למבקשת אין זכויות ירושה בעזבון המנוח ז"ל (להלן: "המנוח").

רקע הדברים והשתלשלות ההליכים

1. המנוח מצא את מותו בתאונת דרכים שארעה בדצמבר 2016.

לטענת המבקשת, היא הייתה בת זוגו של המנוח וידועתו בציבור מיום 11.3.2003 ועד פטירתו ועל כן יש לה זכויות ירושה בעזבונו מכוח הוראת סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק הירושה").

המשיבים 1 ו- 2 הם ילדיו של המנוח מנישואין שהסתיימו בגירושין.

המשיב 3 הוא בנו של המנוח מקשר אחר שהיה לו מחוץ לנישואין.

המשיבים 4 ו- 5, קטינים ילידי 2008 ו – 2010 (להלן: "הקטינים"), הם ילדיהם של המבקשת והמנוח. הקטינים התגוררו עם המבקשת והמנוח בבית המצוי על נחלה שבבעלות הורי המנוח במושב מאז הולדתם ועד היום. הקטינים מיוצגים על ידי עו"ד ע' גריכטר שמונתה על ידי בית משפט קמא כאפוטרופוס לדין מטעם הסיוע המשפטי.

המשיבים 6 ו – 7 הם הוריו של המנוח (להלן: "הורי המנוח").

2. בין הצדדים התנהלו ומתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה מספר הליכים משפטיים שנוגעים לעזבון המנוח (שיקראו להלן ביחד: "תיקי המשפחה"), ובכללם:

תמ"ש 44314-01-18 – תביעת המבקשת והקטינים לצו הצהרתי בדבר היקף רכושו של המנוח וזכויותיהם בו.

תמ"ש 44436-01-18 – בקשה למינוי מנהל עזבון שבמסגרתה מינה בית משפט קמא את עו"ד ע' שנהב כמנהלת עזבונו של המנוח.

תמ"ש 51016-05-18 – בקשה להצהיר על המשיב 1 כיורש של הנחלה במושב.

תמ"ש 30315-11-19 – תביעת הורי המנוח לפינויה של המבקשת מבית המגורים שמצוי בנחלה שבבעלותם במושב.

תמ"ש 26653-05-20 ותמ"ש 26696-05-20 – בקשה למתן צו ירושה שהוגשה על ידי המשיב 1 והתנגדות לבקשה למתן צו ירושה שהוגשה על ידי המבקשת.

3. נוסף על המפורט לעיל, אביו של המנוח (המשיב 6) הגיש לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד, תביעה נגד עזבון המנוח לפירוק שותפות רשומה שהשותפים בה היו הוא והמנוח (ת.א 41589-09-21 להלן: "התביעה לפירוק השותפות"). במסגרת התביעה לפירוק השותפות, הצדדים הגיעו להסכמה בדבר העברת המחלוקת להכרעה במסגרת הליך "גישבור" (גישור ובוררות), בפני כב' השופטת (בדימוס) נ' מוניץ (להלן: "הבוררת"). בהודעה שהוגשה לבית המשפט פורטו תנאי הסכם הבוררות, בו נקבע, בין היתר, כי "לצדדים תהיה זכות ערעור על פסק הבוררות, בהתאם לסעיף 29ב לחוק הבוררות". בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' גלר), אישר את הסכמת הצדדים ובפסק דין מיום 26.6.2023 הורה על העברת התביעה לפירוק השותפות לבוררות (נספח 4 לבקשת רשות הערעור).

4. נחזור לתיקי המשפחה – במסגרת הדיון בתמ"ש 30315-11-19 (תביעת הפינוי שהוגשה על ידי הורי המנוח נגד המבקשת), הציע בית משפט קמא להעביר את כלל התיקים שהתנהלו אותה עת בבית המשפט לענייני משפחה להליך של גישור ובוררות בפני השופטים בדימוס י' שנלר וק' ורדי (עמ' 43 לפרוטוקול ישיבת 21.2.2023). בסיומה של אותה ישיבה התבקשה עמדת יתר בעלי הדין בהליכים הנוספים שבין הצדדים להצעה האמורה.

ביום 14.3.2023 הודיע בא כוח המשיבים 1 ו-2, עו"ד א' אלטמן, כי מרשיו מסכימים להליך של גישור – בוררות, בכפוף להסתייגות שמפאת חשיבותה נביאה כלשונה: "לגבי תיקים מס' 26653-05-20, 26696-05-20 (בקשה למתן צו ירושה וההתנגדות לה)…הגם שאין מניעה לדון בכל שאלה העולה מתיקים אלו במסגרת גישור, הרי העברתם להליך בוררות עלולה לעורר קשיים…עיקר המחלוקת נסבה על שאלת מעמדה של המבקשת כ"יורשת" שעניינה קביעת סטטוס היפה כלפי כולי עלמא. ככל הידוע, יש עמדה בפסיקה שלפיה לא ניתן להעביר סוגיה זו לבוררות" (הדגשה שלנו). עוד צוין בהודעה כי ההליכים בבקשה למתן צו ירושה וההתנגדות לה ובקשת המשיב 1 להצהיר עליו כיורש של הנחלה (תמ"ש 51016-05-18), מצויים בעיצומה של שמיעת הראיות והתקיימו שתי ישיבות הוכחות שבמסגרתן נשמעו 11 עדים שבית המשפט קמא התרשם מהם ישירות (ההודעה הוגשה במסגרת תמ"ש 44314-01-18, 44346-01-18).

5. השופט בדימוס י' שנלר הודיע כי השופט ק' ורדי חזר לכהן כשופט וכי אין באפשרותו לנהל הליך בוררות. לאחר ההודעה האמורה, הגיעו הצדדים בתיקי המשפחה להסכמה שלפיה תיקי המשפחה יועברו להליך ה"גישבור" שהתנהל בתביעה לפירוק השותפות.

6. בהחלטה מיום 3.8.2023, הורה בית משפט קמא על העברת כלל ההליכים הנדונים לפניו להליך ה"גישבור", כדלקמן: "לאחר עיון בטענות הצדדים מכאן ומכאן ובהינתן רצונם בדבר העברת כלל ההליכים הנדונים לפני להליך הגישבור המתנהל בפני כב' הבוררת השופטת (בדימוס) נחמה מוניץ, ובשים לב כי בדומה שהדבר עומד בקנה אחד עם מכלול אינרטסיהם (צ"ל: האינטרסים) של הצדדים, לרבות בדבר סיום מהיר ויעיל של המחלוקות השונות העומדות ביניהם, מצאתי להורות כדלקמן: הצדדים בהליכים דנן, מופנים בזאת לאלתר לכב' הבוררת, לבירור הסוגיות שבמחלוקות, במאוחד עם היגשבור (צ"ל: ה"גישבור") המתנהל אודות הליך פירוק השותפות" (ההדגשה שלנו; נספח 5 לבקשת רשות הערעור).

7. ביום 7.9.2023 התקיימה ישיבה מקדמית לפני הבוררת. בישיבה זו הוסכם כי השאלה שתידון ותוכרע תחילה במסגרת הליך בוררות היא: "מהם (כך במקור) זכויות הירושה על כל טענותיה של (המבקשת) ביחס לזכויותיה לרשת את המנוח ….כידועה בציבור שלו במשך השנים, כפי שמצוין בכתב התביעה והאם היא יורשת". כן נרשם מפי הצדדים כי: "אין מקום לחתום על שטר בוררות חדש כי הוא מעוגן בהחלטת ביהמ"ש" (הדגשה שלנו; נספח 6 לבקשת רשות הערעור).

8. למען שלמות התמונה יצוין כי הליך הבוררות בתיקי המשפחה התנהל בפני הבוררת באופן נפרד מהליך הבוררות בתביעה לפירוק השותפות.

9. לאחר שהוגשו תצהירי עדות ראשית והתקיימו מספר דיוני הוכחות שבמסגרתם נשמעו עדים רבים, הוגשו סיכומים בכתב מטעם הצדדים וניתן פסק הבוררות בשאלת זכויות הירושה של המבקשת.

פסק הבוררות

10. לאחר דיון בטענות הצדדים וניתוח העדויות והראיות שהובאו בפניה, הבוררת קבעה ממצאים עובדתיים בנוגע לחייהם המשותפים של המבקשת והמנוח ומהות הקשר שהתנהל ביניהם במהלך השנים. בין היתר, נקבע כי המבקשת והמנוח התגוררו תחת קורת גג אחת לפחות החל משנת 2008 וכי מגורים בצוותא במשך מספר שנים לא מבוטל, לידת שני ילדים משותפים וגידולם ביחד בבית, "מצביעים כי במשך מספר שנים, החל מיוני 2008, יש לראות בחייהם המשותפים כבני זוג ידועים בציבור" (סעיף 27 לפסק הבוררות).

אשר למחלוקת בשאלת כוונת שיתוף בנכסים בין המנוח לבין המבקשת נקבע כי "מכלל העדויות לא מצאנו כי התובעת (המבקשת) הביאה, ולו ראשית תשתית ראייתית, כדי לתמוך בטענתה לשיתוף ברכוש. מן הראיות למדנו כי לא כך הוא אלא ההיפך הוא הנכון, וכי התובעת והמנוח שמרו על הפרדה רכושית בפועל… לא הייתה כל כוונת שיתוף בינה ובין המנוח ברכוש המנוח, אשר נרכש במהלך חייהם המשותפים כידועים בציבור, ולא ברכוש שהיה למנוח טרם היותם ידועים בציבור" (סעיף 36 וסעיף 41 לפסק הבוררות).

מכאן עברה הבוררת לדון בשאלה האם גם במועד פטירת המנוח, המבקשת והמנוח היו עדיין בגדר ידועים בציבור והאם בנסיבות העניין חלה הוראת סעיף 55 לחוק הירושה בה נקבע: "איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת מפורשת או משתמעת בצוואה שהוריש המוריש".

לאחר דיון בעדויות ובטענות הצדדים, הבוררת קבעה כי "מכלול הראיות…מלמדים בבירור אודות המשבר הקשה ממנו סבל הקשר הזוגי שהיה בין התובעת והמנוח, בשנה האחרונה לפני פטירתו. הצהרות התובעת על רצונה להיפרד מהמנוח, הימנעותו של המנוח משהייה יחד עם התובעת בבית במשך שעות היום, הקשרים שהיו למנוח עם אישה אחרת, מחוץ לקשר הזוגי המעורער בינו לבין התובעת. כל אלו מביאים למסקנה כי בעת מותו של המנוח ואף תקופה של 12 חודשים לפני כן, לכל הפחות, חדל להתקיים יסוד חיי המשפחה הנדרש על פי סעיף 55 לחוק הירושה" (סעיף 60 לפסק הבוררות).

נוכח המסקנה האמורה, נקבע בסיכומו של פסק הבוררות כי למבקשת אין כל זכויות ירושה ברכושו של המנוח (סעיף 61 לפסק הבוררות).

הבקשה לרשות ערעור על פסק הבוררות

11. לאחר מתן פסק הבוררות, ייצוגה של המבקשת הוחלף. המבקשת, באמצעות בא כוחה החדש, עו"ד א' גרוס, הגישה ביום 22.9.2024 בקשה שכותרתה "בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות" (יצוין כפי שיפורט להלן, כי אף על מועד הגשת בקשה זו חלוקים הצדדים שכן התיק נפתח ביום 23.9.2024).

בבקשת רשות הערעור נטען כי יש להורות על ביטול פסק הבוררות מכוח סעיף 3 לחוק הבוררות התשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק הבוררות" או "החוק"), זאת מאחר שאין תוקף להסכם בוררות שעוסק בקביעת סטטוס בענייני מעמד אישי, לפיכך פסק בוררות שבו נקבע כי למבקשת אין כל זכויות ירושה בעזבון המנוח ניתן בחוסר סמכות מובהק ויש לבטלו.

עוד נטען כי לבוררת אין סמכות לדון "בסוגיה הרכושית", שכן המדובר ב"זכות במקרקעין" שהיא זכות חפצא וכי יש לבטל את פסק הבוררות מכוח הוראות סעיף 24(3) לחוק הבוררות בשל חוסר סמכות שכן הצדדים מנהלים הליך בוררות ללא הסכם בוררות תקף. לחלופין, יש לבטל את פסק הבוררות מכוח הוראות סעיף 24(4) ו – 24 (9) לחוק הבוררות שכן המבקשת לא זכתה להליך הוגן, בין היתר בשל הפרת חובת הגילוי לגבי קשר שוטף, כך על פי נטען, שהבוררת קיימה לאורך הליך הבוררות עם בא כוח הורי המנוח.

12. המשיבים 1 ו-2 והמשיבים 6 ו-7 (הורי המנוח), הגישו בקשה לסילוק בקשת רשות הערעור על הסף זאת משני טעמים מרכזיים: הראשון – העדר זכות להגשת בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות משלא התקיימו תנאי סעיף 29ב לחוק הבוררות ובכלל זה העדר הסכמה על בוררות עם מנגנון השגה על פסק הבוררות, והשני – איחור בהגשת בקשת רשות הערעור שהמועד האחרון להגשתה – ככל שיש זכות להגישה – חל ביום 22.9.2024 בעוד שהתיק נפתח ביום 23.9.2024.
13. על כך השיבה המבקשת כי הליך הבוררות התנהל בהעדר הסכם בוררות משכך פסק הבוררות ניתן בחוסר סמכות והוא בטל וכי בקשת רשות הערעור הוגשה במתכונתה ככל שיקבע כי על הצדדים חל הסכם הבוררות שנחתם ביחס לתביעה לפירוק השותפות. אשר למועד הגשת בקשת רשות הערעור, נטען כי הבקשה לרשות ערעור הוגשה במועד האחרון להגשתה – 22.9.2024 ואולם על פי הודעת המזכירות נדרש היה להגישה פיזית במזכירות בית המשפט וזאת נעשה ביום 23.9.2024. (סעיף א.7 לתשובת המבקשת לבקשה לסילוק על הסף, נספח 10 לבקשת רשות הערעור).

14. עוד ולמען שלמות התמונה יצוין כי טרם הגשת הבקשה לרשות ערעור, ביום 8.8.2024, המבקשת הגישה בקשה להעברת הבוררת מתפקידה מכוח סעיף 11 לחוק הבוררות בטענה כי במקביל להליכי הבוררות, כב' הבוררת ניהלה קשר בלתי אמצעי, בין היתר בשיחות טלפון, עם ב"כ הורי המנוח, עו"ד מ' נבון (ת"ב 18398-08-24, להלן: "הבקשה להעברת הבוררת מתפקידה").

החלטת בית משפט קמא

15. בית משפט קמא דחה את טענת המבקשת כי אין הסכם בוררות וקבע כי בין הצדדים גובש הסכם בוררות שיסודו בהחלטת בית המשפט מיום 3.8.2023 שאשררה את הסכמת הצדדים להעברת התיקים לבוררות. לכך נמצא ביטוי ועיגון בפרוטוקול ישיבת הבוררות הראשונה בו נרשם מפי הצדדים כי "אין מקום לחתום על שטר בוררות חדש כי הוא מעוגן בהחלטת ביהמ"ש" (הדגשה שלנו), כמו גם בהתנהלות הצדדים במסגרת הליכי הבוררות לרבות טענת המבקשת בפתח הסיכומים שהוגשו מטעמה כי "בהתאם להסכמת הצדדים שקיבלה תוקף של החלטה ביום 7.9.23, בשלב זה על הבוררת הנכבדה להכריע בשאלה מהן זכויות הירושה של (המבקשת), ביחס לזכויותיה לרשת את המנוח…כידועה בציבור שלו במשך השנים…"(פסקה 37 להחלטה).

בית משפט קמא הוסיף ועמד על כך שהמבקשת לא טענה בשלב כלשהו להעדר הסכם בוררות ושיתפה פעולה באופן מלא עם הליך הבוררות שנמשך כשנה. התנהלותה של המבקשת שבחרה להמתין עם טענותיה עד לאחר שניתן פסק בוררות, מגלמת חוסר תום לב והיא מנועה מלהעלות עתה, לאחר שניתן פסק בוררות, טענות בדבר העדר הסכם בוררות או ניהול הליך הבוררות בחוסר סמכות.

עוד נקבע כי הסכם הבוררות אינו כולל הסכמה על מנגנון ההשגה שנקבע בסעיף 29ב' לחוק הבוררות לפיכך "עת לא התנו הצדדים מפורשות כי תעמוד להם האפשרות להגשת ערעור על פסק הבוררות, ברי כי החלופה העומדת למבקשת להשיג על פסק הבוררות היא בדמות בקשה לביטול הפסק לפי סעיף 27 לחוק; אלא שזו לא פעלה להגשת בקשה מסוג זה…"(פסקה 33 להחלטה).

לאחר קבלת פסק הבוררות ועל אף שעמדה בפניה אפשרות להגיש בקשה לביטולו, המבקשת בחרה לא לעשות כן והגישה בקשת רשות ערעור על בסיס מצע נורמטיבי שאינו עומד לה כזכות מוקנית. משכך נשמט הבסיס לטענותיה הן בהיבט המהותי והן בהיבט הפורמלי בדבר סד הזמנים.

אשר לטענה בדבר העדר סמכות לבוררת להכריע בסוגיות של מעמד אישי, נקבע כי  – ככלל הגדרת אדם כ"ידוע בציבור", לעניין קיומה של זכות, אינה בגדר קביעת סטטוס. מדובר בבירור עובדתי שבו נטל הראייה מוטל על הטוען להיותו ידוע בציבור כבן זוג בהתאם למסגרת הנורמטיבית הרלוונטית (פסקה 47 להחלטה). בנסיבות העניין "…גם אם הסמכות לעצם מתן צו הירושה מסורה לבית המשפט, אין בכך כדי להחריג מסמכות הבוררת את הצורך בבירור העובדתי הנדרש להיות המבקשת עומדת בתנאי סעיף 55 לחוק הירושה אם לאו" (פסקה 48 להחלטה).

בסיכומם של דברים, בית משפט קמא קיבל את הבקשה לסילוק על הסף של הבקשה לרשות ערעור על פסק הבוררות והורה על אישור פסק הבוררות.

עוד נקבע כי נוכח ההכרעה האמורה, גם הסעד שהתבקש בבקשה להעברת הבוררת מתפקידה התייתר, למצער מן הטעם שלא צורפו אליו יתר הצדדים הרלוונטיים, דוגמת מנהלת העזבון, ועל כן המזכירות תפעל לסגירת תיק ת"ב 18398-08-24 (הבקשה להעברת הבוררת מתפקידה).

בקשת רשות הערעור – תמצית טענות המבקשת.

16. סילוק על הסף של בקשת רשות הערעור הוא צעד חריג וקיצוני שאינו מתאים בנסיבות העניין.

בקשת רשות הערעור מעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות ציבורית משפטית וחוקתית שחורגת מעניינם של הצדדים – האם ניתן להעביר להליך בוררות עניינים שנקבע לגביהם שהם בסמכות ייחודית של בית משפט לענייני משפחה.

טעם נוסף הוא העוול הדיוני והמהותי שנגרם למבקשת כתוצאה מההחלטה החריגה של בית משפט קמא שכרך בהחלטתו גם את הבקשה להעברת הבוררות מתפקידה והורה על סילוקה על הסף מבלי לדון בה לגופה, זאת נוכח העובדה שהנושא הבא שיידון בבוררות הוא תביעת הפינוי שהוגשה על ידי הורי המנוח נגד המבקשת.

הליך הבוררות עוסק בנושאים שהם בסמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה, ולכן לא ניתן היה להעביר אותם להליך בוררות. מדובר בסכסוך בעל אופי משפחתי שמקורו בירושת המנוח שמצריך מומחיות, מקצועיות ורגישות מיוחדת של בית המשפט לענייני משפחה. גם את שאר הסכסוכים שנדונים כעת בהליך הבוררות ואלא שעתידים להיות נידונים לא ניתן היה להעביר להליך הבוררות מכיוון שהם עוסקים ב"זכויות מקרקעין". מדובר בנושאים שאינם יכולים לשמש נושא להסכם בוררות בין הצדדים. משכך, הסכם הבוררות בין הצדדים בטל מעיקרו מכוח סעיף 3 לחוק הבוררות לפיכך על אף שהמבקשת העלתה את הטענה רק לאחר שניתן פסק הבוררות המשיבים מנועים מלטעון שהסכם הבוררות חוקי. הסכם הבוררות לא נכנס לתוקף בהיותו בלתי חוקי. 

בית משפט קמא שגה עת נתן משקל מכריע לכותרת בקשת רשות הערעור מבלי להתייחס לתוכנה ולמהותה שעניינה בבקשה לביטול פסק הבוררות, מכוח סעיף 3 לחוק הבוררות, ולחלופין, מכוח סעיפים 24 (3), (4) ו – (9) לחוק הבוררות.

ההסכמות שאליהן בית משפט קמא התייחס כהסכם הבוררות מובילות להוראות הקבועות בהסכם הבוררות בעניין השותפות. קרי, למבקשת זכות להגיש בקשת רשות ערעור כפי שנקבע בהסכם הבוררות בעניין השותפות.

בית משפט קמא שגה משקבע כי החלופה העומדת למבקשת להשיג על פסק הבוררות היא בדמות בקשה לביטול לפי סעיף 27 לחוק הבוררות העוסק במועד שיש להגיש את בקשת הביטול וממילא לא נקבע בהחלטה כי הבקשה לא הוגשה במועד. זאת ועוד, המבקשת עתרה לראות בבקשת רשות הערעור כמענה לבקשה לאישור פסק הבוררות שהגישו המשיבים 2-1 לכן, בהתאם להוראות תקנה 10 לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט- 1968, המבקשת הייתה רשאית להתנגד לאישור פסק הבוררות במועד שבו הגישה את הבקשה לביטול הפסק הבוררות. בכל מקרה, נגרם למבקשת עיוות דין המצדיק חריגה מהוראות סעיף 27(א) לחוק הבוררות.

טענות המשיבים

17. תמצית טענות המשיבים 1 ו-2 – המבקשת לא הגישה בקשה לביטול פסק בוררות והמועד להגשתה חלף זמן רב קודם להגשת בקשת רשות הערעור. המבקשת הכתירה את בקשתה כבקשת רשות ערעור, וניהלה אותה כך שעה שהיא לא הייתה זכאית כלל להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות. הסכם הבוררות לא כלל הסכמה בדבר אפשרות לערער על פסק הבוררות לפי סעיף 29ב לחוק הבוררות. בהיעדר הסכמה כאמור, לבית משפט קמא לא הייתה סמכות לדון בבקשת הרשות לערער ולא היה מנוס מסילוקה על הסף.

בכל מקרה, בקשת רשות הערעור הוגשה לאחר חלוף המועד להגשתה. בחינת כתבי הטענות שהמבקשת הגישה לבית משפט קמא מוכיחה כי המבקשת ידעה שאין לה זכות להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות, זאת נוכח הודעתה כי אין כלל הסכם בוררות. בקשת רשות הערעור נועדה להתגבר על אי הגשת בקשה לביטול פסק בוררות במועד.

המבקשת לא הציגה נימוקים שמצדיקים התערבות בהחלטת בית משפט קמא. המבקשת לא מחתה כנגד הליך הבוררות ודרשה מהבוררת לדון בזכויות הירושה שלה בשלב הסיכומים. הבקשה להעברת הבוררת מתפקידה הוגשה בתיק אחר. גם לגופו של עניין מדובר בבקשה מופרכת, המבקשת לא צירפה את מנהלת העיזבון שהיא בעל דין מרכזי וצד חיוני והכרחי הן לתובענה והן לבקשה דנן.

18. תמצית טענות הורי המנוח – נוסף לטענות שנטענו בתשובת המשיבים 1 ו-2 בדבר היעדר זכות להגיש בקשת רשות ערעור, נטען כי המבקשת מנועה מלטעון טענה סותרת לזו שהוגשה לבית המשפט קמא, בה טענה כי לא קיים הסכם בוררות. מכלל ההסכמות והתנהלות הצדדים ברור כי הסכם הבוררות בתביעה לפירוק שיתוף אינו חל על הבוררות בתיקי המשפחה. מדובר בשתי בוררויות שונות שבהן ניתנו פסקי בוררות נפרדים, בזמנים שונים ובנושאים שונים. הסכם הבוררות בתיקי המשפחה אינו כולל הסכמה על הליך ערעור. בישיבה הראשונה אצל הבוררת הצדדים הסכימו שאין מקום לחתום על שטר בוררות חדש שכן הסכם הבוררות מעוגן בהחלטת בית המשפט מיום 3.8.23 שהיא החלטה חלוטה.

אין מקום להתערבות של ערכאת הערעור בגלגול שלישי. בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית משפט קמא כמו גם בקשת רשות הערעור דנן – נטועות בנסיבות הפרטניות של המקרה. טענות המבקשת נטענו בדיעבד לאחר שניתן פסק בוררות; המבקשת ובאי כוחה ידעו והסכימו כי תביעותיה של המבקשת יועברו להכרעה במסגרת הבוררות וביקשו מהבוררת את הסעדים שעתה טוענת המבקשת כי לא ניתן היה לדון בהם כלל בהליך בוררות; מדובר בהליך בוררות רחב היקף ולא ניתן להחזיר את הדיון כולו לנקודת ההתחלה וזאת בשל חוסר תום לב, מניעות והשתק שיפוטי. אין יסוד לטענה כי הבורר לא יכול לדון בצו ירושה וכי הבוררת עסקה בעניין שהוא בבחינת סטטוס. סמכותו הייחודית של בית המשפט לענייני משפחה איננה גורעת מהאפשרות להעביר עניינים שבסמכותו להכרעה בבוררות. אין כל בסיס עובדתי ומשפטי לטענות הבקשה להעברת הבוררת מתפקידה.

דיון

19. לאחר עיון בבקשה לרשות ערעור ובתשובות לבקשה, ראינו לעשות שימוש בסמכותנו מכוח תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט – 2018, ולדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

20. אכן, הלכה היא כי רשות ערעור על החלטות של בית משפט בענייני בוררות תינתן רק במקרים שבהם מתעוררת שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר נדרשת התערבות משיקולים של צדק או לשם מניעת עיוות דין (רע"א 9004/22 מרכז הספורט של מכבי תל-אביב בע"מ נ' שיכון ובינוי נדל"ן בע"מ (3.1.2023); רע"א 4146/23 פלסיו נכסים בע"מ נ' פדלון לבניין והשקעות בע"מ (13.6.2024)).

בענייננו, שאלת סמכותו של בורר לדון בקביעת זהות יורשיו של אדם שנפטר כמו גם שאלת אישורו של פסק בוררות שבו נקבע כי למבקשת אין זכויות ירושה והיא אינה זכאית לרשת את המנוח מכוח הוראת סעיף 55 לחוק הירושה, מעוררות סוגיה משפטית עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים ומצדיקה מתן רשות ערעור על החלטת בית משפט קמא.

כן ראינו להידרש לקביעת בית משפט קמא בשולי החלטתו כי גם דין הבקשה להעברת הבוררת מתפקידה, להידחות על הסף שכן הדיון בה התייתר, שכן נראה כי סילוק הבקשה להעברת הבוררת מתפקידה על הסף ללא דיון בה לגופה, עלולה לגרום למבקשת עיוות דין. 

שאלת סמכותו של בורר לדון בקביעת זהות יורשיו של אדם שנפטר

21. סעיף 3 לחוק הבוררות קובע כי "אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים".

בהקשר זה נפסק כי הסכם בוררות לא יחול על עניינים שההכרעה בהם היא בעלת תוקף חפצי (in rem), דהיינו, כלפי כולי עלמא ובכלל זה סכסוכים שנוגעים לקביעת זהות יורשיו של אדם לצורך מתן צו ירושה או צו קיום צוואה.

בת"א 7274-09-10 (מחוזי י-ם) ברטלר נ' גולדשטיין (4.12.2011), נדונה שאלת תוקפו של פסק בוררות שהצהיר על זהות יורשיו של נפטר בניגוד להוראות צו ירושה. בעניין זה נפסק כי "…הפסול שבפסק הבוררות אינו נובע אך ורק מן העובדה שהוא סותר קביעה ספציפית של הרשם לענייני ירושות; הפסול כאן הוא יותר עקרוני, מאחר שכלל אין לבוררים סמכות – בין אם ניתן צו ובין אם לאו – לקבוע זהותם של יורשים. לפי הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות התשכ"ה – 1968 ; ולית מאן דפליג כי אין ביכולתם של צדדים לסכסוך ספציפי כלשהו לקבוע בהסכם מי יהיו  היורשים של מאן דהוא – קביעת זהותם של יורשים אמורה לחול ולתפוס כלפי כולי עלמא, מאחר שבקביעה כזו יש כדי לקבוע את הסטטוס של היורשים; וקביעה כזו אין ביכולתם של אנשים פרטיים לקובעה" (פסקה 23). בהמשך הובהר: "פירושו של דבר, שאם ניתן צו ירושה על ידי הגורם המוסמך, וקיים סכסוך בין היורשים לגבי חלוקת הנכסים בעיזבון, אין כל מניעה מלנהל את הסכסוך בהליך בוררות. לא כן, כשטרם ניתן צו ירושה רשמי כלשהו, והצדדים מקבלים על עצמם את הסמכות של הבורר לקבוע מי הם יורשיו של המנוח, מאחר שהצדדים לא היו יכולים לקבוע בהסכם ביניהם מי הם היורשים, גם אין בכוחם להפקיד בידי הבורר את הסכמות לעשות כן במקומם" (פסקה 25, ההדגשה במקור).

בהמ' (מחוזי חי') 2734/93 א' שניאור מנהל עזבון המנוח אליעזר שניידר ז"ל נ' שניידר (17.1.1994), נפסק כי "יש להבחין בין יורשים על פי צו ירושה שכבר ניתן או נהנים על פי צוואה שכבר קוימה לבין הטוענים לזכות בירושה או על פי צוואה, בטרם ניתן צו ירושה או צו לקיום צוואה. בעניין הראשון כבר נקבעה המסגרת והכל יודעים מי הם יורשיו של אותו מנוח… בכגון דא, רשאים היורשים או הנהנים להעביר כל מחלוקת ביניהם להכרעת בורר….בעניין האחר, עדיין לא נקבעה המסגרת. עדיין לא ניתן צו ירושה או צו לקיום צוואה. אשר על כן, אין ידוע עדיין מי יהיו אלה שיבואו במקומו של אותו מנוח, אם יורשים או נהנים, יכול גם כאלה וגם כאלה, וביניהם יכול גם קטין או פסול דין. בנסיבות שכאלה רק בית המשפט מוסמך לתת צו מסוג in rem – צו ירושה או צו לקיום צוואה…" (פסקה 5). עוד ראו: ת"ע (משפחה י-ם) 57027-08-21 ש.י.ג נ' מ.ג (22.3.2023), רמ"ש (מחוזי י-ם) 52682-05-15 פלוני נ' אלמונית (8.4.2016 (פסקה 75)), המ' 658/61 אופנהיים נ' אופנהיים, פ"ד טז (1), 544 (1962)), ס' אוטולנגי, בוררות דין ונוהל, מהדורה רביעית מיוחדת (2005), עמ' 158 – 160 (להלן:"אוטולנגי"), א' שטרוזמן, ספר הבוררות (2001), עמ' 55-54, שם נאמר: "נושאים מתחום המעמד האישי שלא יידונו בבוררות הם אלה הקובעים את מעמדו המשפטי של האדם, כנשוי או כגרוש, כבנו של פלוני או כיורשו של אלמוני. נושאים אלה חורגים מתחום ההסכמה האפשרית בין בעלי הדין…צווי ירושה וקיום צוואה הם צווים מהסוג הידוע כצווים IN REM המשפיעים על כולי עלמא לכן אי אפשר להקנות סמכות לבורר להכריע במחלוקת על זהות היורשים או על תוקפה של הצוואה…". 

נמצא אפוא כי קביעת זהות יורשיו של אדם שנפטר וטרם ניתן צו ירושה בעניינו נכללת בגדר הנושאים שהצדדים אינם יכולים להקנות לבורר סמכות לדון ולהכריע בהם, כאמור בסעיף 3 לחוק הבוררות.

ומן הכלל אל הפרט:

22. בא כוח המשיבים 1 ו- 2 עמד בתגובתו להצעה להעברת תיקי המשפחה להליכי גישור ובוררות על הקושי בהעברת המחלוקת בשאלת מעמדה של המבקשת כ"יורשת" לבוררות זאת נוכח עמדה בפסיקה שלפיה לא ניתן להעביר סוגיה זו לבוררות. על אף ההסתייגות האמורה, המבקשת לא התייחסה לסוגיית הסמכות והביעה הסכמה בלתי מסויגת להעברת הדיון בתיקי המשפחה להליך ה"גישבור" (הודעת המבקשת על הסכמה להליך ה"גישבור", נספח 5 לתשובת הורי המנוח).

בהמשך לכך, בהחלטה מיום 3.8.2023, בית משפט קמא הורה על העברת כלל ההליכים שנדונו לפניו להליך ה"גישבור" שהתנהל בפני הבוררת, זאת מבלי שנדרש להסתייגות בדבר העדר האפשרות להעביר את שאלת מעמדה של המבקשת כיורשת, לבוררות.

23. נשאלת אפוא השאלה מה דינה של הטענה כי הסכם הבוררות, בכל הנוגע לבקשה למתן צו ירושה וההתנגדות לה, אינו בר תוקף מכוח הוראות סעיף 3 לחוק הבוררות כאשר טענה זו נטענה לראשונה רק לאחר שניתן פסק בוררות שדחה את טענותיה של המבקשת וקבע כי אין לה זכויות ירושה בעזבון המנוח?

הסכם הבוררות – תוכנו ותוקפו

24. טרם דיון בשאלת משמעות השיהוי הכבד בהעלאת הטענה בדבר העדר תוקף להסכם בוררות בעניין זכויות ירושה, נסיר מעל הדרך את הטענה שנטענה על ידי המבקשת כי "אין הסכם בוררות בין הצדדים (חתום או לא חתום)" שמתייחס לתיקי המשפחה שהועברו להליך ה"גישבור" (להלן: "הודעת המבקשת בדבר היעדר הסכם בוררות", נספח 6 לתשובת הורי המנוח).

אנו סבורים כי צדק בית משפט קמא משקבע כי הסכם הבוררות ביחס לתיקי המשפחה מגולם בהחלטת בית המשפט מיום 3.8.2023 שאשררה את הסכמת הצדדים להעברת תיקי המשפחה להליך ה"גישבור" כמו גם בפרוטוקול ישיבת הבוררות הראשונה שבמסגרתה נרשם מפי הצדדים כי "אין מקום לחתום על שטר בוררות חדש כי הוא מעוגן בהחלטת ביהמ"ש" ונקבע, בהסכמת הצדדים, כי השאלה הראשונה שתוכרע במסגרת הליך של בוררות היא שאלת זכויות הירושה של המבקשת.

25. כן צדק בית משפט קמא משקבע כי הסכם הבוררות שחל על תיקי המשפחה אינו כולל הסכמה על מנגנון ההשגה שנקבע בסעיף 29ב' לחוק הבוררות, שכן ההסכם התגבש בהחלטת בית משפט קמא מיום 3.8.2023 ובפרוטוקול ישיבת הבוררות הראשונה והוא אינו כולל הסכמה על מנגנון השגה על פסק הבוררות. יתרה מכך, נוכח הודעת המבקשת בדבר היעדר הסכם בוררות שבה נטען במפורש כי "אין הסכם בוררות בין הצדדים", לא ניתן לקבל את טענתה החלופית של המבקשת, המהווה טענה עובדתית סותרת, כי הסכם הבוררות שבין הצדדים בתביעה לפירוק השותפות, שבו נקבע מנגנון השגה על פסק הבוררות בהתאם לסעיף 29ב לחוק הבוררות, חל גם על הליך הבוררות בתיקי המשפחה.

נמצא אם כן – משלא נקבע בהסכם הבוררות בתיקי המשפחה כי נתונה לצדדים אפשרות להשיג על פסק הבוררות בדרך של הגשת בקשת רשות ערעור בהתאם לסעיף 29ב לחוק הבוררות, צדק בית משפט קמא בקבעו כי היה על המבקשת, ככל שהסתייגה מקביעות פסק הבוררות, להגיש בקשה לביטול פסק הבוררות מכוח עילה מעילות הביטול הקבועות בסעיף 24 לחוק הבוררות ובמועד שנקבע בסעיף 27 (א) לחוק, דהיינו תוך 45 ימים מהמועד שבו התקבל פסק הבוררות, וכי בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידי המבקשת, לאחר שחלף המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, הוגשה ללא עיגון בתנאי הסכם הבוררות שבין הצדדים.

26. נשוב, אפוא, לשאלת תוקפו של הסכם הבוררות – משנקבע כי הסכם הבוררות בנוגע לתיקי המשפחה מגולם בהחלטת בית משפט קמא מיום 3.8.2023 ובפרוטוקול ישיבת הבוררות הראשונה שבמסגרתה נקבע, בהסכמת הצדדים, כי השאלה הראשונה שתוכרע במסגרת הליך הבוררות היא שאלת זכויות הירושה של המבקשת, נותר לדון בשאלת נפקות השיהוי הכבד בהעלאת הטענה לתחולת סעיף 3 לחוק הבוררות על הסכם הבוררות – טענה שכאמור נטענה לראשונה במסגרת בקשת רשות הערעור שהוגשה לאחר שניתן פסק הבוררות ואף לאחר שחלף המועד שנקבע בסעיף 27 לחוק הבוררות להגשת בקשה לביטולו של פסק הבוררות.

27. נקדים ונאמר – אין בידנו לקבל את טענת המבקשת כי הסכם בוררות שעומד בניגוד להוראת סעיף 3 לחוק הבוררות, הוא הסכם בטל מעיקרו. טענה זו אינה מוצאת עיגון בלשון סעיף 3 לחוק הבוררות שאינו מגדיר מהם הנושאים שאינם יכולים לשמש נושא להסכם בין הצדדים ובפרשנות שניתנה לסעיף זה בפסיקה. בהקשר זה נקבע כי הסכם בלתי חוקי או סותר את תקנת הציבור או עניין שנוגע לזכויות קוגנטיות או להכרה בסטאטוס או בזכויות חפציות, אינו יכול לשמש נושא להסכם בוררות.

הטעם לכך שסכסוכים הנוגעים לזכויות קוגנטיות אינם יכולים לשמש נושא להסכם בוררות הובהר בבג"צ 289/79 ד"ר לילי דיין נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד(3), 820, שם נאמר: "הצדדים לא יצרו את הזכות, והצדדים אינם יכולים להסכים עליה ולשנותה. הזכות היא פרי החוק, הנותן ביטוי למדיניות סוציאלית שביישומה עניין לציבור כולו".

ואולם, גם הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות פורשה בפסיקה כהוראה הכפופה לכללי תום לב דיוני, השתק ומניעות וכהוראה שמתייחסת ביסודה לשלבים המוקדמים של ההליך שבהם נבחנת שאלת קיומו של הסכם בוררות או שאלת העברת סכסוך לבוררות, ובין היתר, במסגרת של בקשה למינוי בורר או בקשה לעיכוב הליכים. זאת בעוד שבשלב שלאחר מתן פסק בוררות, הדרך היחידה לתקיפת הפסק היא בדרך של הגשת בקשה לביטולו בהתאם לסעיף 24 לחוק הבוררות או השגה על פסק הבוררות בהתאם לאחד ממנגנוני ההשגה שנקבעו בסעיפים 21א או 29ב לחוק, ככל שהסכם הבוררות כולל הסכמה על אחד מהם.

28. בעניין רע"א 4710/00 גושן נ' סימנריון גבעת חביבה (15.1.2001), בית המשפט המחוזי העלה מיוזמתו את השאלה בדבר תוקפו של הסכם בוררות במחלוקת בעניין קיום יחסי עובד – מעביד וזכויות קוגנטיות שמוקנות לעובד על פי הדין אשר ככלל אינו יכול להוות נושא להסכם בוררות. בהקשר זה נפסק כי "…העיקרון שלפיו בוררות אינה מסגרת מוכרת לדיון בזכויות שמקורן ב"חוקי מגן" אינו כלל נוקשה, ונסיבות מיוחדות מצדיקות חריגה ממנו. ראשית, מחדל בעל-דין לטעון להיעדר סמכות הבורר במהלך הבוררות והעלאת טענת היעדר סמכות רק לאחר שניתן פסק בורר יהיו בדרך-כלל בעוכריו ויכשילו את ניסיונו לבטל את הפסק" (הדגשה שלנו), עוד ראו: רע"א 300/89, ולקו חברה לבניין ועבודות עפר בע"מ נ' החברה לפיתוח חוף אילת בע"מ, פ"ד מה(4), 497, הפ"ב (מחוזי חי') 58100-11-11 AVR COMMUNICATION LTD ואח' נ' INTERTON INC (14.5.2012); ה"פ (מחוזי ת"א) 584/02 זוהר נ' גולומביק (8.7.2002), אוטולנגי, שם בעמ' 128-127 ו-160-158.

29. בפסק הדין ברע"א 4198/10 איבגי נ' גבאי (25.12.2012) (להלן: "איבגי"), נדונה השאלה מה דינו של הליך בוררות שהתנהל מכוח הסכמת הצדדים, בבית דין רבני, לאחר שניתן פסק הדין בבג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד סא(1) 259 (2006), שבו נקבע כי בית הדין הרבני אינו מוסמך לדון כבורר בעניינים שאינם מסורים לסמכותו מכוח חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג – 1953. בעניין זה נפסק מפי כבוד השופט י' דנציגר כי אין לקבל טענה שפסק בוררות שניתן בחוסר סמכות, בטל מעיקרו (VOID), וכלשונו: "הנה כי כן, פסק בוררות שניתן בחוסר סמכות הינו פסק שניתן לביטול ולא בטל מעיקרו. טענת הביטול כפופה לדרישות הקבועות בחוק הבוררות בדבר צורת הגשתה ועילותיה (כבקשת ביטול בהתאם לעילות הקבועות בסעיף 24 לחוק) ובדבר מועד הגשתה…" (פסקה 23). עוד נפסק כי מקום בו טענה בדבר חוסר סמכות נטענה רק לאחר שניתן פסק הבוררות "עקרונות של מניעות, השתק וחוסר תום לב ישמשו בנסיבות מסוימות כסייג לטענת חוסר סמכות, כאשר זו לא נטענה ב"זמן אמת" אלא רק בדיעבד במסגרת בקשת ביטול פסק בוררות. בעל דין שמוצא עצמו במסגרת בוררות לפני בורר שלשיטתו אינו בעל סמכות להכריע או חורג מסמכותו, צריך להתריע ולעמוד על טענת חוסר הסמכות מוקדם ככל הניתן, ולא לשמור אותה באמתחתו לשימוש אופורטוניסטי בעתיד ככל שההליך יסתיים באופן שאינו מיטיב עמו. בעל דין ששותק ואינו מוחה ואף משתף פעולה ומתדיין לפני הבורר יוצר מצג בדבר הסכמתו להרחבת סמכותו של הבורר, והצד השני מסתמך על מצג זה ומשנה מצבו לרעה. לפיכך טענת חוסר סמכות שנטענת לאחר שהליך הבוררות התנהל במלואו והסתיים בפסק בוררות שניתן לגופו של עניין לא תתקבל, ככלל, אף אם אכן הייתה חריגה מסמכות…"(הדגשה שלנו; פסקה 22).

30. בענייננו, לא זו בלבד שהמבקשת, בהיותה מיוצגת, הודיעה על הסכמה בלתי מסויגת להעברת כלל תיקי המשפחה להליך ה"גישבור", זאת על אף ההסתייגות שהעלה ב"כ המשיבים 1 ו-2 בכל הנוגע לאפשרות להעביר לבוררות את ההכרעה בבקשה לצו ירושה וההתנגדות לה, אלא שהמבקשת שיתפה פעולה באופן מלא עם הליך הבוררות הארוך שהתנהל בין הצדדים מבלי שהעלתה טענה כלשהי בדבר היעדר סמכות לדון בבוררות בשאלת זכויות הירושה – שאלה שבישיבת הבוררות הראשונה נקבע, בהסכמת הצדדים, כי תידון ותוכרע תחילה במסגרת הליך הבוררות. בנסיבות אלה צדק בית משפט קמא משקבע כי התנהלותה של המבקשת שהעלתה את הטענה בדבר היעדר תוקף להסכם הבוררות רק לאחר שניתן פסק הבוררות, נגועה בחוסר תום לב ומקימה כנגדה השתק ומניעות.

31. בעניין איבגי הנ"ל הוסיף השופט דנציגר והתייחס להבחנה בין מקרה שבו טענת חוסר הסמכות נטענת לאחר קבלת פסק הבוררות לבין מקרה שבו טענת חוסר הסמכות מועלית במהלך הבוררות אך לפני שניתן פסק בוררות, והמשקל שיש לייחס לעקרונות של מניעות ותום לב על ציר הזמן שבין שתי נקודות אלה, וכדבריו: "…יחד עם זאת אציין – במישור העקרוני – כי לשיטתי האינטרס הציבורי ועקרון החוקיות מחייבים ליתן משקל ניכר לטענת חוסר הסמכות של בית הדין הרבני (ובהתאם – משקל מופחת לטענת המניעות ולשיקולי יעילות), ככל שטענה זו מועלית במהלך הבוררות בכל נקודת זמן בטרם ניתן פסק בוררות. ככל שהטענה מועלית לאחר שניתן פסק בוררות אך טרם חלף המועד להגשת בקשת ביטול, סבורני כי על בית המשפט לאזן בין האינטרס הציבורי ש"מושך" לכיוון ביטול פסק הבוררות, לבין השיקולים הנטועים במסד העובדתי הפרטני, לרבות עקרונות של מניעות ותום לב, אשר עשויים לעתים (אך לא בכל מקרה) "למשוך" לכיוון אישורו… בסופו של יום, מדובר באיזון בין השיקולים השונים שפורטו לעיל, על רקע המסד העובדתי הפרטני של כל תיק ותיק". בנסיבות שנדונו בעניין איבגי, הטענה בדבר חוסר סמכותו של בית הדין הרבני, נטענה באיחור רב, כעשרה חודשים לאחר מתן פסק הבוררות ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטולו. בנסיבות אלה נקבע כי יש לאשר את פסק הבוררות על אף חוסר סמכותו של בית הדין הרבני לדון כבורר.

32. בענייננו, המבקשת לא הגישה בקשה לביטול פסק בוררות במועד הקבוע בסעיף 27 (א) לחוק הבוררות (45 ימים ממועד מתן פסק הבוררות או מסירתו), וראתה לנקוט בהליך של הגשת בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות מבלי שמנגנון השגה זה עוגן בתנאי הסכם הבוררות שחל על תיקי המשפחה ומבלי שעתרה, ולוּ לחלופין, להארכת המועד להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, ככל שעמדו לה טעמים מיוחדים שמצדיקים את הארכת המועד נוכח התנהלותה הדיונית של המבקשת והשיהוי הכבד בהעלאת הטענה בדבר היעדר סמכות לדון בשאלת זכויות ירושה בבוררות, זאת מבלי שהוגשה בקשה לביטול פסק בוררות או בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול, צדק בית משפט קמא משקבע כי לא ניתן לקבל את טענותיה של המבקשת מטעמים של חוסר תום לב דיוני, מניעות והשתק.

33. עם זאת, דומה שלא ניתן להתעלם מהעובדה שעסקינן בפסק בוררות שקובע זכויות ירושה, קרי; הכרה או אי הכרה במעמדה של המבקשת כיורשת של המנוח זאת טרם שניתן צו ירושה בעניינו. בנסיבות אלה, קמה סתירה בין הוראות הדין וההלכה הפסוקה שלפיהם הסמכות ליתן צו ירושה ולהצהיר על זהות יורשיו של אדם מסורה לבית המשפט לענייני משפחה, לבין שיקולים של תום לב דיוני, השתק ומניעות שעומדים כנגד המבקשת שלא העלתה את הטענה בדבר העדר סמכות לדון בבוררות בשאלת קביעת זהות יורשיו של המנוח טרם תחילת הליך הבוררות או למצער טרם שניתן פסק הבוררות.

אנו סבורים כי משהשאלה בדבר סמכותו של בורר לדון בזכויות ירושה הועלתה לפני בית משפט קמא בתגובת המשיבים 1 ו-2, מוטב היה לו בית משפט קמא היה נדרש להסתייגות האמורה ומכריע בה טרם העברת כל תיקי המשפחה להליך ה"גישבור". מכל מקום, משהדבר לא נעשה ואיש מהצדדים לא השיג על ההחלטה מיום 3.8.2003, שמכוחה הועברו תיקי המשפחה להליך ה"גישבור", היה על בית המשפט קמא לדון בטענה לגופה טרם אישור פסק הבוררות.

34. ואכן, דומה כי בית משפט קמא היה ער לבעייתיות בפסק בוררות שדן ומכריע בשאלת זכויות ירושה שהרי קבע בהחלטתו כי "…גם אם הסמכות לעצם מתן צו הירושה מסורה לבית המשפט, אין בכך כדי להחריג מסמכות הבוררת את הצורך בבירור העובדתי הנדרש להיות המבקשת עומדת בתנאי סעיף 55 לחוק הירושה אם לאו" (פסקה 48 להחלטה). ואולם, לאחר הדברים הללו, בסיכום החלטתו ולאחר שהורה על סילוק על הסף של בקשת רשות הערעור על פסק הבוררות, הורה בית משפט קמא על אישור פסק הבוררות על כל חלקיו וקביעותיו לרבות הקביעה כי למבקשת אין כל זכויות ירושה ברכושו של המנוח.

35. הסמכות שנתונה לבית המשפט מכוח סעיף 23 לחוק, לאשר פסק בוררות היא בכל מקרה סמכות שבשיקול דעת.

אנו סבורים כי נוכח קביעת בית משפט קמא כי "גם אם הסמכות לעצם מתן צו הירושה מסורה לבית המשפט, אין בכך כדי להחריג מסמכות הבוררת את הצורך בבירור העובדתי הנדרש להיות המבקשת עומדת בתנאי סעיף 55 לחוק הירושה אם לאו" – היה על בית משפט קמא, לאור ההבחנה שערך בין הסמכות ליתן צו ירושה לבין הסמכות לברר את העובדות השנויות במחלוקת, לעשות מעין "פלגינן דיבורא" (לחלק בלשונו ובקביעותיו), בין הקביעות העובדתיות שבפסק הבוררות בנוגע ליחסים שבין המנוח למבקשת לבין הקביעה הנורמטיבית – קביעת זכויות הירושה של המבקשת שהיא למעשה קביעת זהות היורשים.

הסמכות להכריע בשאלת זהות היורשים ובכלל זה בשאלה אם המבקשת היא בגדר יורשת של המנוח מכוח סעיף 55 לחוק הירושה – אם לאו, נתונה לבית המשפט לענייני משפחה, ובנסיבות העניין, ראוי שתידון ותוכרע על ידי בית משפט קמא על בסיס הקביעות העובדתיות שנקבעו בפסק הבוררות.

36. אנו סבורים כי תוצאה זו מאזנת באופן ראוי בין חשיבות ההקפדה על עקרונות של יעילות דיונית, תום לב, השתק ומניעות, מחד גיסא ומאידך גיסא, הגנה על עקרון החוקיות ומניעת מצב שבו בית המשפט בבואו ליתן צו ירושה, יהא כבול בקביעות פסק בוררות שהכריע בשאלת זכויות ירושה (היינו האינטרס הציבורי).

37. סיכומם של דברים – ראינו לדחות את הערעור בכל הנוגע לקביעה כי למבקשת לא הייתה זכות להגיש בקשת רשות ערעור על פסק הבוררות.

לצד זאת, ראינו לקבל את הערעור באופן חלקי בכל הנוגע לאישור פסק הבוררות כך שיקבע כי פסק הבוררות יאושר רק בכל הנוגע לקביעות העובדתיות שבו בעוד שהשאלה הנורמטיבית – האם למבקשת נתון מעמד של יורשת מכוח סעיף 55 לחוק הירושה – אם לאו? – תוכרע על ידי בית משפט קמא בפסק דין מנומק על פי הקביעות העובדתיות שבפסק הבוררות (זאת במסגרת הדיון בבקשה למתן צו ירושה וההתנגדות לה  -תמ"ש 26653-05-20 ותמ"ש 26696-05-20).

בית משפט קמא יהא רשאי לבקש השלמת טיעון או להכריע על בסיס הסיכומים שהוגשו במסגרת הבוררות.

למותר לציין כי איננו מביעים כל עמדה באשר לעצם ההכרעה בשאלה האמורה ובית משפט קמא ידון ויכריע בה כחוכמתו ועל פי שיקול דעתו.

סילוק על הסף של הבקשה להעברת הבוררת מתפקידה

38. כאמור, הבקשה להעברת הבוררת מתפקידה הוגשה על ידי המבקשת ביום 8.8.2024.

בנסיבות העניין, כאשר במסגרת הבוררות מתנהלים הליכים נוספים בתיקי המשפחה, לרבות ובמיוחד תביעת הפינוי שהוגשה על ידי הורי המנוח נגד המבקשת, אנו סבורים כי טעה בית משפט קמא משקבע בשולי החלטתו כי הדיון בבקשה להעברת הבוררת מתפקידה התייתר נוכח ההכרעה בבקשה לסילוק על הסף של בקשת רשות הערעור על פסק הבוררות.

גם הנימוק הנוסף שעמד ביסוד ההוראה למזכירות "לסגור" את תיק הבקשה להעברת הבוררת מתפקידה (ת"ב 18398-08-24) – אי צירוף צדדים רלוונטיים, אינו יכול לעמוד. הלכה היא כי בית משפט לא יסלק תביעה או בקשה לסעד על הסף אם ניתן לנקוט באמצעי פחות קיצוני ולאפשר את תיקון הבקשה כדי שניתן יהא להכריע בה לגופה.

נוכח העובדה שהליכי בוררות שהמבקשת היא צד להם, ממשיכים להתנהל לפני הבוררת, סילוק הבקשה להעברת הבוררת מתפקידה ללא דיון בה לגופה, עלול לגרום למבקשת עיוות דין.

לפיכך ראינו לקבל את הערעור בעניין זה. ההוראה לסגירת תיק ת"ב 18398-08-24, תבוטל. בית המשפט קמא ידון בבקשה להעברת הבוררת מתפקידה ויכריע בה לגופה.

למותר לציין כי גם בעניין זה איננו מביעים כל דעה לגופה של הבקשה.

סיכום

39. סיכומם של דברים ראינו לקבל את הערעור בחלקו כדלקמן:

בכל הנוגע לאישור פסק הבוררות – פסק הבוררות יאושר רק בכל הנוגע לקביעות העובדתיות שבו, בעוד שהשאלה אם למבקשת נתון מעמד של יורשת מכוח סעיף 55 לחוק הירושה – אם לאו? – תוכרע על ידי בית משפט קמא בפסק דין מנומק על פי הקביעות העובדתיות שבפסק הבוררות.

אשר לבקשה להעברת הבוררת מתפקידה – ההוראה לסגירת תיק ת"ב 18398-08-24, תבוטל. בית המשפט קמא ידון בבקשה להעברת הבוררת מתפקידה ויכריע בה לגופה.

כאמור, איננו מביעים כל דעה לגופם של דברים. בית משפט קמא ידון ויכריע בשאלות האמורות כחוכמתו ועל פי שיקול דעתו.

בנסיבות העניין לא ראינו לעשות צו להוצאות בערכאתנו.

פסק הדין ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום, י"ב ניסן תשפ"ה, 10 אפריל 2025, בהעדר הצדדים.