בעניין: עזבון המנוח פלוני ז"ל

על המדוכה בקשה למתן צו קיום צוואת "שכיב מרע" אחר עזבון המנוח *** ז"ל (ת"ע 58925-03-21), התנגדות לקיום הצוואה (ת"ע 56022-07-21) ובקשה למתן צו ירושה אחר עזבון המנוח (ת"ע 67265-06-21).

רקע עובדתי ודיוני

1. מר פלוני (להלן: "המנוח") נפטר ביום 14.11.20 כשהוא גרוש ולו בת אחת.

2. מבקש קיום צוואת שכיב מרע, הוא אחיו של המנוח (להלן: "המבקש"). המתנגדת ומבקשת צו הירושה הנה בתו של המנוח (להלן :"המתנגדת").

3. העדים לצוואה הם המבקש ואח נוסף של המנוח, מר פלמוני (להלן: "העד הנוסף" וביחד יקראו "העדים").

4. לטענת המבקש ביום 9.12.20 הוא הפקיד אצל הרשם לענייני ירושה מסמך החתום על ידי המבקש והעד הנוסף אותו הגדיר כ"זכרון דברים" והנושא כותרת "צוואת שכיב מרע", בו נרשם בכתב יד בזו הלשון:

        "אנו החתומים מטה עדים בזה כי אחינו המנוח פלוני, בעל ת"ז…. נפטר בתאריך כ"ז בחודש מר חשון התשפ"א (14.11.2000).

        בהיותנו אצלו בבית וגם פעמים הרבה הביע דעתו וצוואתו בעל פה שרכושו וכל ממונו – ביתו, מכוניתו, קרנות השתלמות וכל שיש לו יעשה ממנו ספר- תורה ובית- כנסת ולימוד תורה, ולבת שלו ינתן עשרים אחוז  מהרכוש.

        באנו על החתום היום- ז' בכסלו התשפ"א (23.11.2000)…"

        (להלן:"זכרון הדברים").

5. ביום 8.3.21 המבקש הגיש בקשה לקיום צוואת המנוח וההליך הועבר לבית המשפט בהחלטת הרשם מיום 24.3.21.

ביום 31.3.21 הוגשה בקשה מטעם המתנגדת למתן צו ירושה אחר עיזבון המנוח לפני הרשם לענייני ירושה. התיק הועבר לבית המשפט ביום 30.6.21.

ביום 13.7.21 הוגשה התנגדות הבת לקיום הצוואה לבית משפט זה. 

6. התקיים דיון קדם משפט בסיומו ובראי השגות שהעלה בית המשפט נתנה לצדדים שהות לשקול אופן המשך ברור ההליך. משעה שהצדדים לא באו לידי הסכמה נקבע דיון לשמיעת ראיות אשר נדחה בעטיים של מי מהצדדים.

7. ביום 11.9.23 נשמעו ראיות ביחס לכל התיקים. מטעם המתנגדת העידו המתנגדת ועדיה- אחיינים של המנוח הגב' א' ומר ב' וכן גרושתו של המנוח ואם המתנגדת, הגב' ג' . מטעם המבקש העידו המבקש והעד הנוסף לצוואה.

תמצית טענות הצדדים:

8. לטענת המבקש , מצבו הרפואי של המנוח היה בכי רע וכשהיה מול פני המוות, ביקש לצוות מה יעשה ברכושו. מפאת מצבו הרפואי לא הייתה למנוח אפשרות להעלות רצונו על הכתב ולכן הביע אותו בע"פ בפניו ובפני העד הנוסף.  

       צוואת המנוח משקפת את רצונו החופשי שעה שנערכה כאשר המנוח היה כשיר לעשות כן. בשל יחסים עכורים בין המנוח למתנגדת, המנוח ביקש להוריש רכושו למבקש ולעד הנוסף, אך האחרונים דיברו על ליבו כך שהמנוח החליט לבסוף להוריש 20% לבתו המתנגדת.

9. לטענת המתנגדת, לא מצויה בפנינו צוואה משעה שלא התקיימו היסודות הנדרשים לקיומה של צוואת "שכיב מרע". אף ייקבע כי המדובר בצוואת "שכיב מרע", קיימים פגמים שיש בהם להפוך נטל השכנוע והבאת הראיה.

       כן נטען לאי כשרות המנוח, העדר גמירות דעת והשפעה בלתי הוגנת ו/או איום ו/או אונס ו/או תחבולה ו/או תרמית ו/או הטעיה וכי בניגוד לנטען על ידי המבקש, בין המנוח למבקשת היו יחסים טובים ולא הייתה סיבה להדרתה, ולו באופן חלקי, מירושתו.

       כך ואחרת, הוראות הצוואה מהוות הקדש כהגדרתו בסעיף (א)(2) לחוק הנאמנות, תשל"ט-1979. בהתאם להוראות חוק זה, על הקדש להיות בכתב ומכאן שאין כל נפקות להוראות אלו של הצוואה.

דיון והכרעה

הדין החל

10. סעיף 25 לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע את תנאיה של צוואה בעל פה:

       "(א) שכיב-מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל פה בפני שני עדים השומעים לשונו.

       (ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון-דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לענייני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.

       (ג) צוואה בעל פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים."

11. סעיף 25 לחוק הירושה  קובע כדלקמן:

"(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או  בהליך מן ההליכים….

(ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד" בצוואה הם:

    ….

(4) בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות".

12. בסעיף 23 הנזכר נקבעו אפוא מספר תנאים לקיומה של צוואה בעל פה:

התנאי הראשון – המצווה הוא "שכיב מרע או "מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות". על קיומה של דרישה זו, לא ניתן לוותר ולא ניתן להתגבר לפי סעיף 25(א) לחוק הירושה שכן דרישה זו מהווה מרכיב יסודי שרק בהינתנו קמה האפשרות ליצור צוואה בעל^–פה/ שכיב מרע.  המבחן לקיומם של התנאים לעיל, הוא מבחן האדם הסביר (שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין דיני ירושה ועיזבון 116  ,117 מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת 2014((.

התנאי השני -אמירת דברי הצוואה ע"י המצווה תעשה בפני שני עדים המבינים את שפת המצווה- "השומעים לשונו". דרישה זו הינה קונסטיטוטיבית והנה בדומה לתנאי הראשון מהווה מרכיב יסודי שבלעדיו אין הצוואה קרויה צוואה. (ש. שוחט שם עמ' 117).

       התנאי השלישי– דברי המצווה יירשמו בזיכרון דברים ע"י העדים שיחתמו עליו וזאת בתוך ציון נסיבות אמירתם. זיכרון הדברים הינו תחליף דחוק לדרישת הכתב ונועד להבטיח ודאות ואחידות ונודעת חשיבות על הקפדה יתרה ברישומו. הוא צריך לכלול את דברי המצווה בדייקנות מרבית במטרה לוודא שאכן אמר אותם (ש. שוחט שם עמ' 118).

התנאי הרביעי–  זיכרון הדברים יופקד אצל הרשם לענייני ירושה. ביסוד חובה זו עומד הצורך לחזק את אלמנט הוודאות, באופן שבו תוצא הצוואה מידי העדים למן הרגע שבו הועלו הדברים על הכתב, על מנת לצמצם את תפקידם אך למסירת הדברים ולמנוע כל השפעה אחרת על תוכן הצוואה (ש. שוחט שם עמ' 119).

התנאי החמישי– על הרישום, החתימה וההפקדה להיעשות ככל הניתן בסמוך לאחר שניתן לעשותם ובכך לצמצם האפשרות להטיות שעלולות להיגרם בחלף הזמן ולהגביר אמינות זכרון הדברים כנדבך מרכזי של צוואה בעל פה. (ר ע"א 430/73 לאה ו-דוד אקשטיין נ' אפרים כהן  9.6.74 ).

13. בנוסף לתנאים הנ"ל וכפי שנדרש ביחס ליתר סוגי הצוואות, על בית המשפט להשתכנע באמיתות הצוואה וכי הצוואה משקפת את גמירות דעתו של המצווה. (ר' לדוג' ע"א 88/88 יעקובוביץ נ' היועמ"ש,  פ"ד מד(2) 69).

מן הכלל אל הפרט

14. לאחר שעיינתי בכלל המידע אשר הונח לפניי וכן שמעתי טענות ועדויות הצדדים והעדים, באתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי המבקש לעמוד בנטל הנדרש לשם הוכחות קיומה של צוואת "שכיב מרע" .

בהתאם ומשלא הוגשה התנגדות לקיום צו ירושה וממילא לא נטען כנגד הבקשה דבר, יש להיעתר למתן הצו המבוקש.

להלן יפורטו נימוקיי.

15. התנאים הקבועים בסעיף 23 לחוק הירושה הנם תנאים מצטברים כאשר בשונה מצוואה בכתב נטל ההוכחה בדבר קיומם מוטל על המבקש לקיימה. המדובר בנטל הוכחה כבד בשל אי הודאות ביחס לרצון המצווה ונסיבות עריכת הצוואה (ר' בעניין זה ע"א 436/01  רכאב נ' רכאב2.04).

16. כנקודת מוצא, המבקש לא הוכיח בכל דרך כי במועד הרלוונטי לעריכת הצוואה הנטענת המנוח היה בבחינת שכיב מרע או ראה עצמו מול פני המוות.  

המבקש לא צירף ולא ביקש לצרף חוות דעת רפואית או כל מסמך רפואי אחר וממילא ולא ביקש להורות על מינוי מומחה רפואי שיחווה את דעתו בנוגע למצבו הרפואי של המנוח. גם לא הוצג בפני כל מסמך רפואי המפרט את סיבת פטירתו של המנוח או תיעוד רפואי ממנו ניתן ללמוד כי מצבו במועד הרלוונטי היה סופני. לא ניתן להסיק אך על יסוד סמיכות הזמנים היחסית שבין מועד עריכת הצוואה הנטען לבין מועד הפטירה, כל ממצא עובדתי בקשר עם מצבו הבריאותי של המנוח. גם אין די בעובדה שהמנוח אושפז כשבועיים לפני פטירתו כדי לגבש כל מסקנה באשר למצבו בפועל.  

זאת ועוד , לא היה בעדות המבקש והעד הנוסף כדי ללמד על אודות מצבו הרפואי של המנוח ואף הובהר על ידי העד הנוסף כי לא יודע מאיזה "בעיות בריאות" המנוח סבל  (עמ' 35 ש' 25), וכי אין בידו גם לדעת אם המנוח חשב שהוא הולך למות ( "לא אמרתי שהוא חשב שהוא הולך למות אמרתי אולי אני לא מתבסס על שום דבר" – עמ' 36 ש' 23-25 עמ' 37 ש' 1-7). כך ובנוסף  גרושתו של המנוח העידה ודבריה לא נסתרו, כי השניים שמרו על יחסים טובים לאורך השנים, היא נהגה לטפל ברגליו כפדיקוריסטית והמנוח לא העלה בפניה עניין הירושה כלל ( "..הוא לא חשב שהוא הולך למות. אהב את עצמו ולא ציפה שיקרה לו דבר כזה … הוא לא חשב שימות מהר , הייתה לו זיקה לחיים הוא לא חשב בכלל לעשות צוואה" עמ' 26 ש' 7-11). 

משלא צורפו מסמכים רפואיים ולא הונחה לפני תשתית ראייתית לגבי מצבו הרפואי של המנוח במועד פטירתו או בסמוך לכך, עת עסקינן בשאלה שברפואה שיש להוכיח באמצעות חוות דעת רפואית, אין בידי לקבוע כי מצבו הרפואי של המנוח גרם לו להרגיש אובייקטיבית או סובייקטיבית כי הוא עומד מול פני המוות. משמדובר, כאמור, בתנאי יסודי על פי סעיף 25 לחוק הירושה בלעדיו אין, הרי שדי בכך לקבוע כי דין הבקשה למתן צו לקיום צוואת "שכיב מרע" להידחות.

17. למעלה מן הנדרש ועל מנת שהנייר לא יחסר, אדרש בתמצית גם לקיומם של התנאים הנוספים הקבועים בסעיף 23 לחוק הירושה אשר כפי שיבואר להלן יש בבחינתם לתמוך במסקנתי דלעיל.

18. סעיף 23 לחוק הירושה קובע כי יש לפרט בזיכרון הדברים את: "… דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה…".

עיון בזיכרון הדברים מעלה כי דבריו המדויקים של המנוח לא פורטו ואף נשמטו ממנו פרטים מהותיים ובין היתר-  לא נרשם מועד מדויק בו נשמעו דברי המצווה אלא נרשם באופן מעורפל כי: "  בהיותנו אצלו בבית וגם פעמים הרבה הביע דעתו וצוואתו בעל פה… ", לא צוין דבר מצבו הרפואי של המנוח והנסיבות שהובילו לעריכת צוואה בעל פה , גם דברי המצווה באשר למה שיעשה ברכושו צוין באופן לקוני ביותר.

19. לטענת המבקש, זיכרון הדברים הופקד אצל הרשם לענייני ירושה בשיהוי מה (19.12.2020) נוכח מגבלות שחלו באותה העת בשל מגפת הקורונה (ר' ס' 2 ב'- ה' לתצהיר המבקש). עוד נטען כי עת פנה להגיש בקשה למתן צו קיום צוואה נמסר לו במזכירות רשם הירושה כי "נדרשת צורה פורמלית לזיכרון הדברים" (ר' ס' 2 ז לתצהיר המבקש), משכך פנה יחד עם העד הנוסף לעו"ד אשר ערך לבקשתם ביום 22.2.2021 תצהיר מפורט הנושא כותרת "תצהיר שכיב מרע" אודות מעמד עריכת הצוואה והנסיבות שקדמו לה ואשר אותו צירף לבקשה למתן צו קיום צוואה (להלן: "תצהיר שכיב מרע" – נספח ת/3 לתצהיר המבקש).

ברם, לא הוכח כי במועד הרלוונטי משרדי הרשם היו סגורים לקהל גם לא הוצגה לעיוני דרישת הרשם להוספת תצהיר. ברם, אף אניח כי זה היה מצב הדברים העובדתי הרי שתצהיר זה מעלה סימני שאלה של ממש אודות הגרסה העובדתית של העדים.

20. על פי גרסתם הראשונה של העדים  נטען כי מדובר בצוואה שנמסרה מפי המנוח ביום 11.20 בביתו (ר'  ס' 3 לבקשה לצו קיום צוואה והאמור בזיכרון הדברים מיום 23.11.2020 ביחס למיקום).

     תצהיר שכיב מרע מפרט גרסה שונה בתכלית עת צוין בסעיף 3 כי דברי המנוח נאמרו בפני העדים בעת שהמנוח שהה באשפוז בבי"ח שערי צדק בסמוך למועד פטירתו, "וכאשר הבינו כי ימיו ספורים, התיישבו לידו ושמעו בקשתו/צוואתו שבע"פ".

     לא רק שלא היה בעדויות המבקש והעד הנוסף כדי לבאר סתירה זו, אלא שבחקירתו טען העד הנוסף כי הוא מעולם לא היה בבי"ח שערי צדק ואת דברי המנוח שמע בביתו במועד שאינו זכור לו במדויק אך בתקופה שלאחר חזרתו מאשפוז בבית חולים סורוקה בשל כריתת רגלו ולמעשה חודשים קודם לאשפוז בבית חולים שערי צדק שם נפטר:

     "ש: אתה לא היית בשערי צדק?

     ת:   לא. מעולם לא. גם לא ביקרתי אותו בסורוקה. צריך ללכת עם מונית והליכון. לא ביקרתי      

             לא בסורוקה ולא בשערי צדק.

     ש:   בעצם הוא היה בבית חולים בשערי צדק ואז ראה את אלמוני אחיך ואז הוא אמר לו אני

            רוצה שיהיה בית כנסת?

     ת:   לא. אני מבקש לדייק בדברים. אלמוני ואני ביקרנו אצל המנוח פלוני. פלוני אמר לי בבית שלו שהוא רוצה בית כנסת וספר תורה ורוצה לעזור ללומדי תורה. תוך כדי שיחה הוא לא כתב צוואה כשהוא עבד ולא כשחלה. לא הייתה לו כוונה להוריש לבתו. אמרנו לו שזו בתו האחרונה ואמר שיפריש לה 20%.

     ש:  (בימ"ש) מתי הייתה הפגישה הזו?

     ת:   בבית שלו כשהיה בהכרה.

     ש:  (בימ"ש) אחרי כריתת הרגל הראשונה?

     ת:   וודאי.

     ש:  (בימ"ש) הפגישה עם אלמוני שפלוני אמר שהוא רוצה לתת 20% לילדה זה היה מיד               אחרי שהוא חזר מבית חולים?

ת:   אני מניח שבפרק הזמן הזה. לא יודע ימים או שבועות. אחרי שהרגל הייתה קטועה והיה  עם התחבושת. תוך כדי שיחה בין אחים במיוחד שהמצב של שנינו  זהה. אלמוני גרוש ואני  

            אלמן ופלוני שהיה בודד" .

            (ר' ע' 36 ש' 2-19 לפרוטוקול דיון).

21. בהמשך חקירתו העד הנוסף מסר גרסה שלישית עת טען כי דברי המנוח נשמעו בביתו ביום 1.11.20 , יום לפני אשפוזו בבי"ח שערי צדק (ר' ע' 41 ש' 18-23).

22. גרסתם המתפתחת של מי מעדי הצוואה מצאה ביטוי גם ביחס לתוכן הציווי שכן בזיכרון הדברים נרשם באופן לקוני שהמנוח הורה לגבי רכושו כי:"… יעשה ממנו ספר תורה ובית כנסת ולימוד תורה ולבת שלו יינתן עשרים אחוז  מהרכוש".

     בתצהיר שכיב מרע צוין כי המנוח הורה על רכישה או בנייה של בית כנסת והכנסת ספר תורה ללא אזכור לסוגיית לומדי תורה ותוך שפעם זו חלקה של הבת יעמוד על 20% ממכירת הבית והמכונית בלבד ולא מכלל הרכוש (ר' ס' 7 לתצהיר שכיב מרע).

     לציין עוד כי לבקשה לקיום צוואה צורף תצהיר נוסף הנושא כותרת "תצהיר שכיב מרע" שאינו חתום במסגרתו צוין כי המנוח ביקש שרכושו ישמש לרכישה ותרומה לבית הכנסת בו נהג להתפלל וכי הבת תזכה ל- 20% מכלל רכושו ללא סייגים. (ר' נספח בעמ' 10 לבקשה לקיום צוואה).

23. גם בנקודה זו לא היה בעדות עדי הצוואה כדי ללמד נכוחה אודות רצונו הלכאורי של המנוח או לבאר הסתירות שנמצאו בין המסמכים השונים, גם לא הובהר פשר הגשת התצהיר הנוסף שלא נחתם, הסותר את זיכרון הדברים ואת התצהיר החתום.

24. לא זו אף זו, העד הנוסף הבהיר בעדותו כי לא היה בידו לדעת מה הייתה כוונתו המפורשת של המנוח.

"ש:(בימ"ש) מה אמר לך פלוני?

     ת: הוא אמר לבנות בית כנסת אבל אני חושב שהוא התכוון אולי לשפץ…" (ר' ע' 36 ש' 20-22).

     וכן אישר כי אמר לאחיינו של המנוח , מר ב' , כי יכול והמנוח כלל לא התכוון לבית כנסת : "…יכול להיות שאולי פלוני לא התכוון לבית כנסת כי לא יודעים על כמה חסכונות יש לו וצריך החלטה של בהמ"ש. אולי פלוני התכוון לשפץ בית כנסת" (עמ' 37 ש' 14-17).

25. המבקש מנגד שב וטען בעדותו כי המנוח כיוון אך לבניית בית כנסת ללא שצלח ליישב הסתירה הנובעת מעדות העד הנוסף כמו גם שלל הגרסאות אשר מצאו ביטוין בזכרון הדברים ובשני תצהירים כאמור, ואך הסתפק בטענה כללית כי עדות זה האחרון אינה נכונה (ר' ע' 46 ש' 21-25).

26. בנוסף נמצאו סתירות ופרכות בכל הקשור לזהות עורך זיכרון הדברים. המבקש בחקירתו הצהיר כי המדובר בכתב של  העד הנוסף (ר' ע' 43 ש' 25-26 ).

     בחקירת העד הנוסף נטען כי מלבד התצהיר שנערך לפני עוה"ד הוא לא רשם את זכרון הדברים. ("..לא רשמתי את זה על הדף. גם לא הכנסתי למחשב שלי. שמעתי ונגמר….. כתבתי את זה בתצהיר של שכיב מרע….'" ר' ע' 39 ש' 3-11).

     בהמשך שינה מגרסתו כאשר טען כי מסמך זכרון הדברים אמנם נכתב על ידו אם כי היה זה  לטובת ההליך המשפטי. ("… זה כתב יד שלי. אני כתבתי את זה כעד לביהמ"ש ר' ע' 40 ש' 22-23 ועמ' 41 ש' 1-2 ).

27. ודוק, בבואי לבחון האם ניתן לרפא איזה מהפגמים שנפלו בצוואה מכח ס' 25 לחוק הירושה, אין לי אלא להשיב לכך בשלילה.

          סעיף 25 לחוק הירושה מתנה, כאמור, את תחולתו בשני תנאים מוקדמים:

          האחד, כי "התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה"; והשני כי "לא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה".

          "אף שהמחוקק ראה להקל בדרישות הצורניות לעשיית צוואה…הקפיד הוא להבהיר, כי מסמך שבעשייתו לא התקיימו… מרכיבי היסוד… אינו צוואה; ואף אם שוכנע בית-המשפט, מעבר לספק, כי המסמך משקף את הרצון החופשי והאמיתי של בעל המסמך, אין בית-המשפט רשאי לקיימו" (דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני).

28. בעניינינו, כפי שפורט לא מתקיים רכיב יסודי בצוואה. ממילא גם לא מצאתי לתן אמון בגרסת העדים ולא שוכנעתי כלל בגמירות דעתו של המצווה. סימני השאלה אודות מעמד עריכת הצוואה לא הוסרו במסגרת שמיעת הראיות ואף נמצא כי גרסת כל אחד מעדי הצוואה סותרת במידה רבה את רעותה . 

29. אף אניח כי יכול ובמועד זה או אחר המנוח הביע  רצונו בדבר אופן חלוקת עזבונו הוא בחר שלא לעגן האמור בדרך של צוואה ולא פעל לממש רצון נטען זה. לא שוכנעתי כי דברי המנוח, ככל שנאמרו, השתכללו כדי צוואה שיש לקיימה.

30. אופן ניסוחו המעורפל והלקוי של זיכרון הדברים ואי ההתאמה בין תוכנו לזה שפורט בתצהיר שכיב מרע על שתי גרסאותיו, חוסר הבהירות באשר לזהות עורך זיכרון הדברים, המועד והמיקום בהם נאמרו לכאורה דברי המנוח בפני מי מהעדים כמו גם הסתירות שנפלו בעדות העדים,  לצד הקביעה כי לא הוכח מרכיב יסודי בצוואה מובילים כולם יחד למסקנה כי אין לפנינו צוואת "שכיב מרע".

31. נוכח מסקנתי שלעיל לא מצאתי מקום להידרש לטענות הנוספות שעלו בדבר נפקות תוכן הציווי כ"הקדש", טענות להשפעה בלתי הוגנת על רכיביה או לקבוע ממצא עובדתי בקשר עם טיב מערכת היחסים שהתנהלה בין המנוח ובתו. אך אציין בתמצית, ומבלי לקבוע מסמרות , כי עדות המבקש ועדי המתנגדת באשר לדרך הילוכו של המבקש אל מול המתנגדת כמו גם השימוש שנעשה על ידו בכרטיס האשראי של המנוח מעוררים סימני שאלה בדבר שיקוליו (ר' ע' 19 ש' 13-23 , עמ' 22 ש' 12-16 לעדות הגב' א' , עמ' 27 ש' 23-26 לעדות הגב' ג' , עמ' 16 ש' 7-12 לעדות המתנגדת עמ' 46 ש' 1-16 לעדות המבקש ).

כמו כן לא  שוכנעתי בגרסת המבקש בדבר מערכת יחסים עכורה בין המתנגדת והמנוח באשר לא נתמכה בראיות ואף נסתרה בעדות המתנגדת אשר נמסרה באופן ענייני וקוהרנטי ומצאתי לתן בה  אמון (ר' עמ' 12 ש' 15-23, עמ' 15 ש' 19-25).

32. הנה כי כן ובסיכומם של דברים, לא נתקיימו מרכיבי היסוד בצוואה שבעל פה, התעורר ספק של ממש בכל הנוגע לגמירות דעתו של המנוח ולא הורם הנטל עפ"י סעיף 23 לחוק ועל כן דין הבקשה לקיום הצוואה הנטענת להידחות ודין ההתנגדות להתקבל. 

סוף דבר  

33. הבקשה למתן צו קיום צוואת "שכיב מרע" – נדחית.

        ההתנגדות לבקשה למתן צו קיום צוואת "שכיב מרע" – מתקבלת.

        בהתאם וכפועל יוצא הבקשה למתן צו ירושה אחר עזבון המנוח –מתקבלת. צו ירושה יינתן במסמך נפרד.

34. בשאלת ההוצאות- לאור תוצאת ההליך והיקפו אך גם בהביאי בחשבון מחדלי המתנגדת בקשר עם מילוי הוראות בית המשפט במועדם דבר שהוביל להארכת ההליך מצאתי לחייב את המבקש בתשלום הוצאות המתנגדת בסך של 25,000 ₪ .

35. המזכירות תמציא לצדדים, תסרוק בתיקים הקשורים ותסגור את התיקים שבכותרת.

ניתנה היום, י"ח תשרי תשפ"ה, 20 אוקטובר 2024, בהעדר הצדדים.

                                                                                ___________________

                                                                                   אפרת שהם- דליות, שופטת