בפני | כב' השופטת שושנה ברגר, שופטת בכירה | בעניין עיזבון המנוח:
המבקשים: | XXX ז"ל ת"ז XXX 1. XXX ת"ז XXX
2. XXX ת"ז XXX
ע"י ב"כ עו"ד גולדשטיין | נגד | המשיב: | האפוטרופוס הכללי מחוז XXX | | | | |
|
פסק דין |
רקע רלבנטי בקצרה:
- המנוח מר XXX ז"ל (להלן: "המנוח") נפטר ביום 31.3.19 כשהוא רווק ללא ילדים.
- סבתה של הגב' XXX (להלן: "המבקשת") הייתה אחות של סבתו של המנוח.
- המנוח מעולם לא נישא, והתגורר עם אמו, הגב' XXX ז"ל (להלן: "האם המנוחה") עד לאשפוזה בבית חולים "XXX" (בשל מחלה ממארת) בשנת 2008. ביום 5.3.08 אושפז המנוח במרכז לבריאות הנפש "XXX" (ראו נספח "ג" לת/4).
- ביום 31.7.08 האם המנוחה הלכה לעולמה. ביום 28.6.09 ניתן צו מתוקן לקיום צוואת האם המנוחה מיום 12.3.08 (נספח "ב" לת/4). המבקשת ובעלה מר XXX (להלן: "המבקש") להלן ייקראו ביחד: "המבקשים", הינם חלק מהזוכים על פי צוואת האם המנוחה. בסעיף 6 לצוואה ציוותה האם המנוחה כדלקמן:
"6. הנני מבקשת מאת מר XXX ורעייתו גב' XXX, לדאוג לצרכיו של בני, מר XXX, לשמור על רכושו ונכסיו של בני, ולעשות ולפעול לטובת בני כדרכם של בני אדם מסורים".
- המבקשים מונו כאפוט' לגופו ורכושו של המנוח ביום 4.5.09 במסגרת תמ"ש 57720/08, ושימשו בתפקיד עד לפטירתו.
ההליך שבפניי:
- ביום 10.1.21 הוגשה בקשה לקיום צוואה בעל פה, במסגרתה נטען כי המבקשים היו עדים לאמירת הצוואה על ידי המנוח ביום 16.3.19 (להלן: "הצוואה").
- ב"כ היועמ"ש מצאה לנכון להתערב בהליכים.
- בהחלטת כב' הרשמת הגב' אולגה גורדון מיום 18.3.21 הועבר התיק לטיפולו של בית המשפט ונותב לשמיעה בפניי (ת"ע 51744-05-21 והתיק הקשור לו).
- דיונים בתיק התקיימו במועדים כדלקמן: ביום 29.12.21, וביום 7.9.22.
- עדויות ראשיות מטעם המבקשים הוגשו בתצהירים ביום 23.3.23:
- תצהירי המבקשים מיום 21.3.23 (ת/4 ו- ת/5).
- תצהיר ד"ר ג' ז"ל (להלן: "ד"ר ג' ז"ל")- למרבה הצער, העד נפטר בטרם ישיבת ההוכחות. בהחלטתי מיום 21.6.23 נקבע כי הצדדים יהיו רשאים להתייחס לתצהיר ולמשקלו הראייתי במסגרת סיכומיהם. אדרש לכך בהמשך פסק הדין.
- תצהיר הגב' ע' ק' (להלן: "הגב' ק'") מיום 14.12.20 (ת/3).
- תצהיר הגב' א' כ' (להלן: "הגב' כ'") מיום 14.6.21 (ת/2).
- תצהיר הגב' ר' ל'- בהחלטתי מיום 21.6.23, בהיעדר התייצבות מטעם העדה, הוריתי על הוצאת תצהיר עדותה הראשית מתיק בית המשפט.
- ביום 21.6.23 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נחקרו: הגב' כ', הגב' ק' והמבקשים. בסיום הישיבה, ניתנה החלטתי לפיה נקצבו מועדים להגשת סיכומים.
- משהוגשו סיכומי הצדדים, ניתן כעת פסק הדין.
דיון והכרעה:
- שתי הערות כלליות ומקדימות-
- כל ההדגשות אינן במקור, אלא אם צוין אחרת.
- טענות הצדדים ישולבו, במידת הצורך, במסגרת פסק הדין.
- ב"כ היועמ"ש אחזה בטענות הבאות כנגד הבקשה לקיום הצוואה:
- לא הורם הנטל על ידי המבקשים להוכיח כי המנוח היה כשיר לערוך צוואה.
- המבקשים לא עמדו בנטל להוכחת קיומם של מרכיבי היסוד בסעיף 23 לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה").
להלן אבחן הטענות אחת לאחת.
כשרות המנוח לצוות:
- לטענת ב"כ היועמ"ש (סעיף 1 לסיכומיה):
ובהמשך (סעיף 14 לסיכומיה):
"ג.1 הוצאת תצהירו של ד"ר ג' ז"ל והסקירה הרפואית מתיק ביהמ"ש
סקירתו של ד"ר ג' (להלן: "הסקירה") אשר ניתנה לאחר פטירת המנוח ולא ניתן לחקור אודותיה.
וכן (סעיפים 17-19 לסיכומיה):
"17. למנוח מונה אפוטרופוס כ-10 שנים בטרם עריכת הצוואה. המבקשים טענו כי עובר לחתימה על הצוואה מצבו השתפר וכי הוא היה בעלת יכולת להבין טיבה של צוואה. עם זאת המבקשת מאשרת כי הם לא חשבו להגיש בקשה לביטול המינוי (ש' 15, עמ 20 לחקירות). "אני לא אמרתי שלא האמנתי שהוא צריך אפוטרופוס" (שורה 10, שם). לשאלה למה נשארתם אפוטרופוסים שלו כ"כ הרבה שנים, משיב המבקש "כי הוא היה צריך מי שינהל את העניינים שלו, מישהו שיעשה, מישהו שיביא (ש' 35-36, עמ' 32, שם) וכן "הוא לא יכל לנהל את עצמו באופן עצמאי, זה שהוא היה בסדר, שהוא לא היה בדיכאון כל היום, לא אומר שהוא יכול לנהל את ענייניו, זה שני דברים שונים, לא?" (ש' 8-10 עמ' 33, שם). דברים אלו מדברים בעד עצמם.
- התייחסות לסקירה והתצהיר של ד"ר ג'– המבקשים תומכים טענותיהם באשר לכשרותו של המנוח, על הסקירה, אותה התבקש ביהמ"ש הנכבד להוציא מהתיק (ראה ס' ג.1). ככל וביהמ"ש יותר את הסקירה והתצהיר בתיק, תטען ב"כ היועמ"ש כי אין בה ללמד על כשרות המנוח לערוך צוואה מהנימוקים הבאים:
18.2 השימוש במילה 'צלול' אינו מעיד בהכרח כי מצבו הקוגניטיבי של המנוח היה תקין אלא לכל היותר יש בה להתייחס למצב הכרה ואינו מעיד בהכרח על כשירותו לערוך צוואה. זאת ועוד, המבקשת מאשרת בחקירתה כי המנוח קיבל טיפול תרופתי קבוע וכן ליווי פסיכיאטרי, גם בבית האבות XXX וגם בחודשים האחרונים לחייו (ש' 7-11, עמ 23 לחקירות).
18.3 יתרה מכך, הרי שלא הובהר בסקירה האם נבדקה רמת התפקוד של המנוח בכל הנוגע לקבלת החלטות, את הליך החשיבה שלו, האם נערך בירור עימו האם בדעתו לערוך צוואה, האם המנוח דיבר על רצונו לערוך צוואה ועל היקף רכושו ולמי הוא רוצה להוריש ועוד שאלות מהן ניתן להסיק כי המנוח היה בעל כושר שיפוט ותובנה תקינים באשר לעריכת צוואה. לכל אלו, ובאופן תמוה, אין כל זכר בסקירה שניתנה בדיעבד ולצורכי ההליך דנן, עקב פטירת העד גם לא ניתן לברר עמו פרטים ושאלות אלו.
- סעיף 26 לחוק הירושה שכותרתו: "כשרות לצוות" מורה כדלקמן: "צוואה שנעשתה על ידי קטין או על ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה".
- בענייננו, לבית המשפט הוגשו צו מינוי אפוט' מיום 4.5.09 בתמ"ש 57720/08 במסגרתו מונו המבקשים כאפוט' למשך שנה למנוח, וצו מינוי קבוע מיום 6.2.11 (נספח "ה" לת/4). יצוין כי צווי המינוי ניתנו בהסכמת המנוח. ראו: נספח "ד" לת/4- אישור בכתב ידו של המנוח לפיו הוא אישר שהוא מעוניין שהמבקשים יהיו אפוט' שלו.
- מעדויותיהם של המבקשים בדיון מיום 21.6.23 עלה כי הליך מינוים כאפוט' למנוח היה בעצת הצוות המטפל של המנוח. ראו דברי המבקשת בדיון מיום 21.6.23 (החל מעמ' 21 בשורה 37 ועד עמ' 22 בשורה 6):
"ש: את חושבת שהמנוח ידע שיש אפשרות כזאת? עזבי. הגשתם בעצם בקשה למינוי כי חשבת שהמנוח לא כשיר לערוך פעולות משפטיות,
ת: תקשיבי, זה לא היה ככה, זה היה בשיתוף פעולה, הוא הגיע מXXX להוסטל XXX. בהוסטל XXX היה בן-אדם שניהל את ההוסטל ואמר לנו, תקשיבו לצורך הנוחות של הטיפול בו והדאגה לעניינים שלכם, בואו נעשה אפוטרופסות, והם בעצם אלה שטיפלו בכל ההליך של האפוטרופסות ואפילו יש שם איזה מכתב שהם החתימו את המנוח, אני בכלל לא ידעתי מזה עד אחרי שהוא נפטר".
וגם: דברי המבקש לעניין זה (בעמ' 34 בשורה 34 ועד עמ' 35 בשורה 2):
"כב' השופטת: הגשתם, למעשה, בקשה למנות אופוטרופוס כי חשבתם שהוא לא כשיר, נכון?
ת: זה היה בעצה אחת עם הצוות המטפל בXXX,
ש: אבל כי הוא לא כשיר?
ת: מה זה אומר הכשיר או לא כשיר. אם הצוות הרפואי ממליץ שהמנוח יהיה בתקופה או לתמיד עם אפוטרופסות כי הוא לא יכול לדאוג לעצמו, אז כמובן שנשמע את הצעתם. דרך אגב, זה גם היה דרך הרופאה המטפלת שלו לאורך שנים, האם זה היה גם בריאות הנפש וגם זה? באמת שאני לא זוכר, לדעתי גם וגם".
- מכאן כי למנוח מונו אפוטרופוסים, אולם הוא לא הוכרז כפסול דין.
- בהקשר זה יוער כי אדם שמונה לו אפוטרופוס הינו כשיר לערוך צוואה (ראו: על"ע 2156/93 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב, פ"ד מח(2) 177).
- יחד עם זאת, המנוח סבל ממחלת נפש- סכיזופרניה, ויש לבחון מהי נפקותה בענייננו.
- המבקשים הגישו מסמך סקירה רפואית מיום 20.2.19 (נספח "ז" לת/4) להלן: "הסקירה", מסמך שהודפס על ידי רופאו של המנוח בבית האבות "XXX" (בו המנוח אושפז מיום 1.1.19 ועד פטירתו ביום 31.3.19) ד"ר ג' ז"ל. אציין כי האמור בסקירה בא לידי ביטוי גם בתצהיר מטעם ד"ר ג' ז"ל מיום 16.3.23 (צורף לתצהירי המבקשים).
- ב"כ היועמ"ש עתרה להוצאת הסקירה והתצהיר מהתיק, מאחר וד"ר ג' ז"ל לא נחקר עליהם (בשל פטירתו בטרם מועד ישיבת ההוכחות). אין בידי להיעתר לעתירה. סבורני כי הסקירה הינה מסמך רפואי הסוקר את היסטוריית הביקורים של המנוח אצל ד"ר ג' ז"ל ואת מצבו הרפואי של המנוח מיום היכרותו של ד"ר ג' ז"ל עם המנוח ביום 31.1.19 ועד ליום 11.2.19 (הביקור האחרון שנרשם בסקירה). מדובר במסמך המאגד בחובו אסופת נתונים רפואיים, שנכתבו בזמן אמת, בידי רופא בית האבות אשר הכיר את המנוח בתקופה הרלבנטית לענייננו (מועד עריכת הצוואה) ואין מדובר כלל בחוות דעת או פרשנות בדיעבד. לפיכך, אני סבורה שיש ליתן למסמך משקל ראייתי בנסיבות דנא.
- זאת, בפרט לנוכח המתכונת הדיונית הגמישה הנוהגת בבתי המשפט לענייני משפחה (ראו: בע"מ 4738/13 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (3.9.13)), שעה ש"המחוקק ראה לאפשר לבית המשפט לענייני משפחה גמישות לא מבוטלת והורה כי הוא מוסמך לנהוג בכל הנוגע לסדרי הדין ולדיני ראיות "בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק" (סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995)" (ראו: בע"מ 1179/13 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה [פורסם בנבו] (19.8.13)). לפיכך, אני מוצאת לדחות את עתירת ב"כ היועמ"ש להוצאת הסקירה מן התיק, וזאת לצורך גילוי האמת ועשיית משפט צדק. מובהר כי אני סבורה כי האינטרס הראשון במעלה של גילוי האמת מטה את הכף לטובת דחיית העתירה.
- לעניין טענת ב"כ היועמ"ש לפיה הסקירה עומדת בניגוד לדו"ח הסוציאלי למתן שירותים לזקן (נ/1) להלן: "הדו"ח הסוציאלי" במסגרתו צוין, בין היתר, כי המנוח: "לרוב אפתי וישנוני", אין בידי לקבל הטענות. ואלו טעמיי.
- לא הובהר מה היה טיב היכרותה של העו"ס החתומה על הדו"ח הסוציאלי (הגב' XXX) עם המנוח (למשל יתכן כי העו"ס הנ"ל שוחחה עם המנוח מספר דקות בלבד במהלכן היה ישנוני ונראה לה אפתי).
- הדו"ח הסוציאלי נכתב בשנת 2018 ועל כן הוא יכול, לכל היותר, להעיד על מצבו של המנוח בנקודת הזמן בו ערכה עו"ס את הדו"ח בשנת 2018, ואין מניעה כי בשנת 2019 בסמוך למועד עריכת הצוואה מצבו של המנוח היה שונה (כפי שעלה מהחומר הראייתי שהוצג שבפניי במהלך ההליכים).
- אינני סבורה כי להתרשמותה של עו"ס שכתבה דו"ח בשנת 2018 יש עדיפות על התרשמותו של רופא שטיפל במנוח בסמוך לעריכת הצוואה (ד"ר ג' ז"ל), וכן למטפלת שטיפלה במנוח בתקופת עריכת הצוואה (גב' ק'), וכן למנהלת בית האבות בו שהה המנוח בתקופת עריכת הצוואה (גב' כ'), כאשר לשלושתם הייתה התרשמות זהה מהמנוח וממצבו נכון לתקופה הרלבנטית לענייננו.
בנסיבות אלו, אין בידי לקבל את טענות ב"כ היועמ"ש והן נדחות.
עוד אציין, בבחינת למעלה מן הצורך, לעניין הדו"ח הסוציאלי, כי בסעיף שכותרתו: "יחסי גומלין בין המועמד לבין משפחתו" נכתבו הדברים הבאים: "למטופל יש בת דודה שהיא גם אפוטרופוס, קשר טוב ותומך". ללמדך, כי הקשר הקרוב בין המנוח למבקשים, כפי שנלמד במהלך ההליכים דנא, וכפי שיפורט להלן, עלה גם מהמסמכים הרפואיים של המנוח.
- מהסקירה עלה כי המנוח סבל ממחלת נפש- סכיזופרניה, אולם היה מטופל בטיפול תרופתי באופן קבוע שנים רבות:
עוד עלה מהסקירה כי במועד היכרותו של ד"ר ג' ז"ל את המנוח ביום 31.1.19 כתב ד"ר ג' ז"ל את הדברים הבאים:
וכן: תחת הכותרת: "סיכום/דיון":
"סיכום/דיון
התקבל לXXX
חש בטוב
מרוצה מחדרו, מזון, יחס
קשר עם האפוטרופסית
הפעלה מירבית
הכרת יכולות ותחומי עניין".
- ד"ר ג' ז"ל ערך מכתב אודות המנוח מיום 9.6.21 (נספח "יג" לת/4) להלן: "מכתבו של ד"ר ג' ז"ל" במסגרתו פירט אודות המנוח את הדברים הבאים:
"לכל המעוניין בדבר,
הנדון- מר XXX ז"ל ת"ז XXX
הנ"ל טופל במוסדנו ונפטר בו ב 31/3/2019
מר XXX גר עקב תחלואה נפשית במסגרת הוסטל בקהילה. טרם המעבר לשם עבד כXXX והיה פעיל ועצמאי במסגרת מגבלותיו. במהלך השנים היה בהשגחת אימו ולאחר פטירתה בהשגחת גב' XXX ובעלה XXX.
מר XXX סבל מסכיזופרניה בגינה טופל לאורך שנים בתרופות נוגדות פסיכוזה והיה מאוזן היטב, עם תפקוד טוב שאפשר לו לעבוד עבודה מקצועית ולקיים קשרים חברתיים. סבל ממחלה ראתית כרונית, סיליקוזיס, יתכן ומשנית לחשיפה תעסוקתית לאבק מליטוש מוצרים XXX. כמו כן טופל תרופתית עקב סוכרת ויתר לחץ דם. לאחר אשפוז לשם ניתוח בקע מפשעתי מתוכנן חלה החמרה במצבו הנשימתי שגררה צורך במעבר למוסדנו לשם טיפול סיעודי. נפטר כעבור מספר חודשים מסיבות לבביות.
כדייר בבית הסיעודי התקיימו מפגשים תדירים עימי, בד"כ בתדירות של כפעם בשבוע עד שבועיים. במהלך שהותו התרשמתי ממטופל ערני, צלול, תקשורתי, מתמצא במידה רבה בנעשה ובסובב אותו. הכיר היטב את דיירי ועובדי הבית והתעניין במצבם. לא סבל מקשיי התמצאות בזמן ובמקום. ניהל את ענייניו באופן עצמאי ונעזר בצוות בבעיותיו הבריאותיות ובטיפוליו.
לציין התעניינות ייחודית בנושאי כספים, תחום שנראה שעניין אותו. היה מודע להיותו מאורגן כלכלית ושצרכיו מכוסים ללא דאגה. היה מודע ששהותו וטיפוליו יקרים וידע שעלותם ממומנת ממקורותיו. התעניין תדירות בהכנסותיהם של העובדים והאם משתכרים די צורך התעניין בעלויות.
בברכה
דר' י' ג'
מומחה ברפואת המשפחה, מנהל רפואי- XXX
ייאמר כי מכתבו של ד"ר ג' ז"ל אמנם נכתב לאחר פטירתו של המנוח (9.6.21) ואולם הוא נכתב על ידי הרופא המטפל במנוח, אשר טיפל בו בזמן אמת במועד הרלבנטי ביותר- הסמוך ביותר לעריכת הצוואה (ביום 16.3.19) ויש בו כדי להביא בפני בית המשפט את התמונה האמיתית אודות מצבו הרפואי והנפשי של המנוח בפועל. בנסיבות אלו, אני מוצאת ליתן למכתב הנ"ל משקל, וזאת לצורך גילוי האמת ועשיית משפט צדק, תוך עשיית שימוש בסעיף 8(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995.
- מהסקירה ומכתבו של ד"ר ג' ז"ל נלמד כי אמנם המנוח סבל ממחלת נפש- סכיזופרניה, ואולם מחלת הנפש של המנוח הייתה מאוזנת במשך שנים רבות, למעשה מאז אשפוזו במרכז לבריאות הנפש "XXX" ביום 5.3.08 (נספח "ג" לת/4) ועד לפטירתו (31.3.19) קרי במשך 11 שנים ברציפות, במהלכן שהה במוסדות- XXX ולאחר מכן בהוסטלים עד למעברו לבית האבות "XXX", כאשר לכל אורך התקופה נטל טיפול תרופתי קבוע, ולא צוין כי חלה החמרה במצבו הנפשי או אפיזודה כלשהי.
- גם המבקשת העידה על כך שמצבו הנפשי של המנוח היה יציב, שכן הוא היה מטופל בטיפול תרופתי באופן קבוע (כפי המפורט בסקירה ובמכתבו של ד"ר ג' ז"ל). ראו דבריה החל מעמ' 19 בשורה 37 ועד עמ' 20 בשורה 12:
"ש: בתצהיר, כתבתם שהמנוח נזקק לאפוטרופוס, וממה שראיתי במסמכים בתיק, שימשתם כאפוטרופוס בערך 10 שנים, האם למנוח היו התקפי דיכאון?
ת: לא,
ש: בכל התקופה, לא היו לו התקפי דיכאון?
ת: לא,
ש: הוא היה מסתגר, הוא היה מעורער?
ת: מבחינת ההיכרות שלי, גם אני במקצוע, הוא היה מאוד יציב.
ש: המחשבות שלו,
ת: אפילו באחד הביקורים שלי ושלו במיון, ראינו פסיכיאטרית כי הוא היה חוסה בגלל האבחנות שלו, היא אמרה שצריך להוריד את המינון של התרופה, שהוא ממש ,כאילו, בסדר. ואחרי זה גם היינו באיזשהו ביקור פסיכיאטרי וגם אמרה שצריך להוריד את המינון של התרופות. אז זה מעיד על זה, שהוא בסדר, שהוא יציב,
ש: אז את אומרת בעצם שהוא היה יציב,
ת: מבחינה נפשית, אני מדברת".
ובהמשך דבריה (בעמ' 23 בשורות 5-15):
"ש: איזה תרופות לאיזון המצב הנפשי הוא קיבל? את יודעת לספר?
ת: לא זוכרת,
ש: אבל הוא קיבל טיפול תרופתי קבוע שהוא היה מחויב לקחת כל הזמן. היה לו גם ליווי פסיכיאטרי?
ת: כן,
ש: גם בבית האבות XXX?
ת: כן,
ש: בחודשים האחרונים,
ת: אני חושבת שכן, היה איזשהו ביקור בבית חולים, באחד הביקורים, אמרתי לכם קודם, באחד הביקורים הוא ראה שם פסיכיאטרית והיא המליצה להוריד את המינון התרופתי".
דברי המבקשת תואמים את מצבו של המנוח כפי שתואר בסקירה ובמכתבו של ד"ר ג' ז"ל, ואני מקבלת אותם.
ראו גם: דברי ב"כ היועמ"ש בסעיף 8 לסיכומיה, לפיהם: "המנוח קיבל טיפול תרופתי קבוע וגם ליווי פסיכיאטרי, באותה תקופה וגם בחודשים האחרונים לחייו…".
- כידוע, הלכה ידועה היא כי: "גם אם אדם סובל מהפרעות נפשיות, אי-יציבות וכיוצא באלה, אין בכך כדי לשלול את כושרו לבצע פעולות משפטיות וביניהן צוואה, כל עוד, כאמור, עומד הוא בתנאי בסעיף 26 סיפא, קרי יודע להבחין בטיבה של צוואה" (ראו: ע"א 724-87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד , מח(1) 022) ו"אין בעובדה שמצווה לוקה בנפשו, כשלעצמה, כדי לפסול את צוואתו" (ראו: עמ"ש (חי') 67590-12-20 פלוני נ' ל' [פורסם בנבו] (30.6.21).
- מכאן אני קובעת כי אין במחלת הנפש של המנוח, כשלעצמה, כדי לפסול את צוואתו.
- משכך, כעת עלינו לעבור לבחינת השאלה האם הצוואה נעשתה בשעה שהמנוח לא ידע להבחין בטיבה של צוואה אם לאו.
- לגבי הדרישה לפיה המצווה ידע להבחין בטיבה של צוואה, נקבעו בפסיקה שלושה תנאים:
- המצווה היה מודע לכך שהוא עורך צוואה.
- המצווה היה מסוגל לדעת מה היקף רכושו ומיהם יורשיו על פי דין.
- המצווה מודע להשפעת הצוואה שעשה על יורשיו.
המועד הרלוונטי לבחינת יסודות אלו, הוא מועד עריכת הצוואה (ע"א 15/85 מזרחי נ' רז, פ"ד מא(4) 454, 458 (15/7/87).
בעת עריכת הצוואה על המצווה להיות צלול בדעתו, מסוגל לפרש את המציאות נכונה וללא לחצים, תעתועי דמיון או מחשבות שווא (ראו: דנ"א 1516/95 מרום נ' היועמ"ש נב(2) 813 (22/6/98).
על מנת להוכיח כי המצווה לא היה כשיר לחתימה על הצוואה, יש להביא עדות רפואית או עדות אחרת על מצבו בעת עריכת הצוואה (ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל לה(3) 101, 105).
- ראו גם: דברי כב' השופט (כתוארו דאז) אליקים רובינשטיין בבע"מ 3539/17 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (11.6.2017) בפיסקאות י-יא' להחלטתו: "…התיבה "להבחין בטיבה של צוואה" נבחנה לא אחת בפסיקת בית משפט זה. נקבע, כי אין די בכך שהמצוה יהא מודע למהותה של צוואה על דרך הכלל, ואף לא כי יהא מודע למהותה של צוואתו שלו על דרך הפרט, אלא "כי בהוראתו מה ייעשה ברכושו לאחר מותו יהיה המצווה בדעה צלולה ויפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו" (פרשת קרן לב"י, עמוד 729, מפי השופט (כתוארו אז) מ' חשין). במלים אחרות, רואים אדם כיודע להבחין בטיבה של צוואה אם בעת עריכתה של הצוואה הבין שהוא חותם על צוואה; הבין כי הוא נותן את רכושו ולמי הוא נותנו; ידע את היקף רכושו; והיה מודע לציפיות של אלה שהוא מיטיב עמהם ושל אלה שהוא מדיר מצוואתו. הביטוי "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" הוא איפוא הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון אם המצוה היה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם. ואכן, נפסק, כי בהקשר זה ניתן להביא בחשבון את מודעותו של המצוה לכך שערך צוואה, את ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה כלפי יורשיו (ראו ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 191, 105 (1981), להלן עניין בנדל; שילה, עמוד 248). השופט שאול שוחט (פגמים בצוואות, מהדורה שלישית, תשע"ו-2016) 171-170), כותב כי "עקרון החופש לצוות וגם העיקרון 'מצוה לקיים דברי המת' אינם יכולים לעמוד בזכות עצמם כבחלל ריק, שכן שניהם יכולים להתקיים אך ורק מתוך התחקות אחר כוונתו האמיתית של המצוה"…ויובהר, מצוה יכול שיהיה שרירותי בחלוקת רכושו, שכן צוואתו מהוה מימוש האוטונומיה של רצונו (ראו פרשת קרן לב"י, עמוד 741). ודוקו, בחינת השאלה אם ידע מצוה – או לא ידע – להבחין בטיבה של צוואה, היא לעולם בחינה עובדתית בנסיבותיו של כל מקרה (שם, בעמוד 734); כדברי המחבר השופט שוחט (עמ' 172-171) "על בית המשפט להשתכנע, כי נכון למועד עשיית הצוואה, מחלת הנפש היא שפגעה בכושרו של המצוה לגבש רצון חופשי ו'להבחין בטיבה של הצוואה'…".
- לעניין נטל הראיה, הלכה היא כי: "על דרך הכלל, כי חזקה על אדם שכשר הוא לפעולות משפטיות – בהן עשיית צוואה – וחזקה על מצוה כי בעת עשיית צוואתו ידע להבחין בטיבה של צוואה. הטוען כי בעת עשייתה של צוואה לא ידע המצוה להבחין בטיבה של צוואה – עליו הנטל להוכיח טענתו (ראו ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3) 705, 716-715 (1994), להלן פרשת קרן לב"י; ראו גם ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 328-327 (1995);" (ראו: בע"מ 3539/17 פלונית נ' פלוני [פורסם בנבו] (11.6.17) בפיסקה י').
- ואולם, הלכה מושרשת היא כי: "משנפלו פגמים צורניים בצוואה, עובר הנטל להוכחת אמיתותה של הצוואה ולתקפותה על מי שמבקש לקיימה. לעניין זה נאמר בע"א 493/83 [1], בעמ' 643, כך: "הלכה פסוקה בידינו, כי צוואה שאין בה פגם מבחינת הצורה, חזקה עליה שצוואת אמת היא, והטוען שאין לה תוקף – עליו הראיה…. והוא הדין להיפך: צוואה שיש בה פגם מבחינת הצורה, אינה בחזקת עומדת, והטוען שיש לקיימה – עליו הראיה תחילה שצוואת אמת היא (ע"א 869/75 הנ"ל, בעמ' 102; ע"א 464/77 בעמ' 20)" (ראו: ע"א 869/75 בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה ע"י האפוטרופוס הכללי, פ"ד לב(1) 98, ע"א 588/82 ראובני נ' ינאי, פ"ד לט(2) 721, ע"א 464/77 דהן נ' אזולאי, פ"ד לג(2) 16).
- מכאן כי במקרה דנן, לאור הפגמים בצוואה (כפי שיפורט להלן) נטל הראיה בדבר כשירותו של המנוח לערוך צוואה מוטל על שכמם של המבקשים. ייאמר כבר עתה שמצאתי כי המבקשים הרימו כדבעי את הנטל האמור. ובמה דברים אמורים?
- לדידי, המסקנה שעלתה מהסקירה וממכתבו של ד"ר ג' ז"ל היא כי במועד הרלבנטי לענייננו, המנוח ידע להבחין בטיבה של צוואה. כך, מהסקירה אני מסיקה את המסקנות כדלקמן:
- המנוח שיתף את ד"ר ג' ז"ל בתחושותיו- "חש בטוב", "מרוצה מחדרו, מזון, יחס". הדברים מלמדים על מצבו של המנוח ויכולתו לתקשר ולהבין את מצבו.
- המנוח שיתף את ד"ר ג' ז"ל בעניין ה"קשר עם אפוטרופסית". הדבר מלמד על העובדה כי הקשר היה חשוב למנוח והוא ציין אותו במסגרת שיחת היכרות עם הרופא.
- המנוח שיתף את ד"ר ג' ז"ל לעניין תחומי העניין שלו. העובדה שלמנוח היו תחומי ענין עלתה גם מעדויותיהן של הגב' ק' והגב' כ' בפניי, כפי שיפורט להלן.
- ממכתבו של ד"ר ג' ז"ל עולים נתונים רלבנטיים נוספים לענייננו, כדלקמן:
- ד"ר ג' ז"ל התרשם מהמנוח כי היה ערני, צלול, תקשורתי, מתמצא במידה רבה בנעשה ובסובב אותו. הכיר היטב את דיירי ועובדי בית האבות והתעניין במצבם. לא סבל מקשיי התמצאות בזמן ובמקום, וניהל את ענייניו באופן עצמאי.
- ד"ר ג' ז"ל התרשם מהתעניינות ייחודית של המנוח בנושא כספים. הוא היה מודע להיותו מאורגן כלכלית ושצרכיו מכוסים ללא דאגה. התעניין תדירות בהכנסותיהם של העובדים והאם הם משתכרים די הצורך, התעניין בעלויות. עובדה זו עלתה גם מעדויותיהן של הגב' ק' והגב' כ' בפניי, כפי שיפורט להלן.
- המסקנות לעניין מצבו המנטלי של המנוח במועד הרלבנטי שעלו מהסקירה וממכתבו של ד"ר ג' קיבלו חיזוק בעדויותיהן של הגב' כ' והגב' ק', כפי שיבואר להלן.
- הגב' כ', אשר שימשה כמנהלת בית האבות "XXX" משנת 2011 ועד לחודש 7/19, בו המנוח אושפז כאמור מיום 1.1.19 ועד פטירתו ביום 31.3.19, הצהירה בתצהירה (ת/2) על התרשמות דומה מהמנוח לעניין היותו ערני, צלול, תקשורתי, מתמצא במידה רבה בנעשה ובסובב אותו, וגם התעניינותו בכספים ובמשכורות העובדים, ראו בסעיפים 4-10 לת/2:
"4. מבחינה מנטלית, על אף מצבו הרפואי המנוח היה נבון ואיש שיחה, היה מתעניין בנעשה סביבו, היו לו שיחות רבות עם הצוות והמטפלים שהיו לו לעזר ואוזן קשבת בנושאים, כמו פוליטיקה, כספים וספורט. הוא התעניין גם בנושאים אישיים ומשפחתיים.
הוא נהג לקרוא עיתון על בסיס יומי ולצפות בטלוויזיה בעיקר בחדשות.
- המנוח השתתף בפעילויות קבוצתיות שנערכו ע"י מרפאה בעיסוק. המנוח השתתף בפתרון חידונים ומילוי תשבצים במסגרת הפעילות בריפוי בעיסוק וידע לענות על שאלות טריוויה.
- המנוח זכור לי במיוחד, על רקע השיחות הרבות שהיו לנו.
לאורך שהותו של המנוח בבית הסיעודי, האכלתי כל בוקר חולה בשם XXX, שישב ליד המנוח (המנוח לא נזקק לעזרה באכילה), וכך הייתה לי אינטראקציה רבה איתו, הייתי מתעניינת ושואלת בשלומו.
- בשיחות שהיו לי עם המנוח נוכחתי לדעת שהוא מתמצא היטב במה שקורה, במרחב ובזמן, והיה מודע לנסיבות הגעתו ושהייתו בבית הסיעודי.
- המנוח התעניין מאוד בנושאי כספים, והוא אפילו התעניין במשכורת העובדים במושגים של: נטו וברוטו, תשלומי מס הכנסה וכדו'. הוא היה אומר בחיוך שהוא עשיר ויש לו הרבה כסף.
המנוח סיפר לי שיש לו דירה בXXX, שמושכרת ע"י המבקשים, והוא משלם את השהייה מדמי השכירות ומכספים שיש לו בבנק אותם ירש מאימו. המנוח סיפר שאמא שלו השאירה לאחר פטירתה כספים ורכוש למבקשים.
- להבנתי, כמי שראתה מאות דיירים, המנוח הבין היטב את מצבו האישי והכלכלי, כמו גם לגבי הנעשה סביבו בארץ ובעולם, והוא היה מסוגל לקבל החלטות לגבי רכושו.
- הסיבה לשהייה שלו בבית הסיעודי לא הייתה חוסר הבנה או התמצאות, אלא קושי בהתנהלות יומיומית בגלל מגבלות רפואיות כתוצאה מהידרדרות בצבו הנשימתי קשיי נשימה והזדקקותו למחולל חמצן צמוד, סיוע בניידות/ כיסא גלגלים ועזרה בתפקודו היומיומי ברחיצה והלבשה".
הגב' כ' נחקרה על תצהירה בדיון מיום 21.6.23 ועדותה לא נסתרה. ראו דבריה החל מעמ' 5 בשורה 28 ועד עמ' 6 בשורה 4:
"ת: זה היה יותר מפעם אחת, אני יכולה להרחיב בכמה מילים? באופן קבוע בבוקר אני הייתי מאכילה דייר שישב מולו, זה היה שולחן 2, ישב מולו, הדייר לא היה מאוד תקשורתי, הייתי מדברת עם המנוח, הוא היה מדבר איתי בו-זמנית,
ש: הוא היה מדבר ברור?
כב' השופטת: את נכנסת לדבריה באמצע תשובה ולא שומעים,
ת: הוא היה מעלה גם מיוזמתו, הרבה מאוד, זה היה שיחות מאוד מעניינות, זה היה רוב השיחות שהיו לי איתו כי שאר היום, לא היה לי זמן כל כך. הוא דיבר על כדורגל, הוא דיבר בכלל על ספורט, הוא דיבר על משכורות של דיירים, הוא דיבר על כסף, הוא היה מספר שיש לו המון כסף, זה היה השיחה שלי איתו ושם גם עלה הנושא המבקשים, לא פעם ולא פעמיים,
ש: המנוח היה מדבר ברור?
ת: אני הבנתי אותו,
ש: במשפטים מלאים?
ת: אני הבנתי אותו טוב,
ש: המחולל חמצן, הפריע לו לדבר?
ת: לא, אני הבנתי אותך (טעות סופר- הכוונה ל"אותו"- ש.ב) מצוין".
מצאתי את עדותה של הגב' כ' מהימנה.
- לעניין התענייננותו של המנוח במשכורות העובדים (שעלתה ממכתבו של ד"ר ג' ז"ל) העידה הגב' כ' כי (בעמ' 3 בשורות 14-22):
"ש: היית אומרת שהוא היה אובססיבי למשכורות של העובדים? שהוא דיבר על זה הרבה?
ת: על מה?
ש: למשכורות של העובדים. גם הגב' כ' כתבה את זה בתצהיר,
ת: הוא דיבר על זה הרבה,
ש: גם הרופא ציין את זה בתצהיר,
ת: הוא דיבר על זה הרבה, אני לא יודעת להגיד את המילה "אובססיבי",
ש: זה העסיק אותו,
ת: זה העסיק אותו".
- גם עדותה של הגב' ק' (מטפלת בבית האבות "XXX" שטיפלה במנוח בעת שהותו שם) בדיון מיום 21.6.23 חיזקה את הנתונים שעלו ממכתבו של ד"ר ג' ז"ל. הגב' ק' הצהירה בתצהירה (ת/3) כי נהגה לשוחח עם המנוח רבות, והוא דיבר לעניין והיה תקשורתי, כדבריה (בסעיפים 3-5 לת/3):
"3. הקשר בינינו היה יום יומי, טיפלתי בו אישית, כולל רחיצה והלבשה.
המנוח היה צעיר יחסית לשאר המטופלים במוסד, ודי עצמאי. היה ניתן לתקשר איתו, והיינו משוחחים רבות.
- המנוח היה נעים הליכות ומנומס, היה שואל ומתעניין בנושאים שונים של אקטואליה, פוליטיקה וספורט, ותמיד היה מדבר לעניין. במסגרת הפעילות בריפוי ועיסוק ידע לענות על שאלות טריוויה ותשבצים.
- המנוח מאוד התעניין והיה מעורה בנושאים כספיים והדבר העסיק אותו רבות. כך למשל היה מתעניין במשכורות ובתנאי ההעסקה שלנו. הוא היה מודע לכך שהשהייה בבית הסיעודי עולה כסף והמבקשים מטפלים בכל ענייניו הכספיים ודואגים לתשלום שלו עבור שהותו בבית הסיעודי".
הגב' ק' נחקרה בדיון מיום 21.6.23 על תצהירה ועדותה לא נסתרה. ראו דבריה בעמ' 9 בשורות 14-22:
"ת: כבר לא זוכרת בדיוק מי היה מאושפז אצלנו, אני לא רופאה לקבוע ממה הם סבלו. המנוח היה בן-אדם שיכולת לשוחח איתו, להבדיל מהרבה אחרים שאצלנו, שהם דמנטיים, הוא התעניין באקטואליה, הוא התעניין בפוליטיקה, הוא היה איש שיחה, יכולת לעשות איתו תשבצים, טריוויה, להבדיל מהרבה אחרים שאצלנו.
ש: הוא כתב?
ת: לא זכור לי שראיתי אותו כותב,
ש: ציין שהוא עשה תשבצים,
ת: כשאני מקריאה ואני כותבת".
ובהמשך דבריה (בעמ' 10 בשורות 7-32):
"ש: כשהמנוח רק הגיע למוסד, הוא היה אפתי, נכון?
ת: לא, לא זכור לי שהוא היה אפתי,
ש: לא עניין אותו יותר מדי איפה הוא נמצא,
ת: הוא ידע איפה הוא נמצא,
ש: והוא לא היה אפתי,
ת: לא זכור לי שהוא היה אפתי. בשבילנו הגיע איש צעיר, את יודעת, לעומת האחרים שנמצאים, מישהו שיכול לדבר, כן,
ש: כי אני רוצה להפנות אותך בעניין הזה, לדו"ח סוציאלי למתן שירותים לזקן מה-15/11/2018, שצורף להשלמת פרטים שהוגשה ע"י המבקשים בחודש דצמבר 2022,
כב' השופטת: את רוצה להציג את זה?
ש: כן, אני אציג, גברתי, זה גם מצוי בתיק, אבל אני כמובן
כב' השופטת: או-קיי, אז נסמן את זה, כן,
ש: שם נכתב, בעמדת המועמד לסידור מוסדי, מטופל אפתי, לא מביע כל עניין ממקום שהותו או עתידו, מעוניינים בסידור מוסדי במסגרת מתאימה. גברתי, אני אראה לעדה,
ת: אבל שוב, זה לא משהו שקשור אלי.
כב' השופטת: המסמך סומן נ/1,
ש: גם מהעמוד הנוסף אפשר לראות את הדברים שהם לרוב אפתי,
כב' השופטת: או-קיי, מסמך, שני עמודים, סומן נ/1.
ש: גברתי, אני אמתין או שאני אמשיך לשאול?
כב' השופטת: כן, את יכולה להמשיך,
ש: המנוח דיבר ברור?
ת: כן,
ש: משפטים מלאים?
ת: כן, את יודעת, בין בנושאים שמעניינים אותו, הוא דיבר ברור מאוד, כן".
וכן (בעמ' 11 בשורות 1-3):
"ש: ציינת בתצהיר שהמנוח נהג לענות על תשבצים, זה היה ממש עד ליום הפטירה שלו?
ת: בסוף הוא קצת היה יותר חלש, אבל הוא היה, כן".
מצאתי את עדותה של גב' ק' אמינה.
- בעדותה בדיון מיום 21.6.23 העידה הגב' ק' כי המנוח התעניין והיה מאד מעורה בנושא הסכמי העסקה של העובדים בבית האבות (התעניינות שעלתה גם ממכתבו של ד"ר ג' ז"ל ומעדותה של הגב' כ', כפי שפורט לעיל) כדבריה (בעמ' 8 בשורות 9-17):
"ש: בתצהיר, שעליו אנחנו משוחחים, בעצם כתבת שהיית מדברת המנוח הרבה בנושא המשכורות, הוא היה שואל אותך, הוא היה מתעניין, היית אומרת שהיה ממש אובססיבי לעניין השכר?
ת: הוא שאל, זה עניין אותו מאוד, הסכמי ההעסקה שלנו, כמה המשכורות, הוא היה מאוד מעורה בנושא,
ש: הוא ירד לפרטים,
ת: כן,
ש: ביקש לברר ושוחח עם אנשים במוסד,
ת: כן".
אני מוצאת כי יש בעדותה של הגב' ק' כדי להעיד על מצבו המנטלי של המנוח בתקופה הרלבנטית לענייננו.
- התענייננותו של המנוח במשכורות העובדים עלתה גם מעדותה של המבקשת בדיון מיום 21.6.23 (בעמ' 17 בשורות 11-34):
"ש: או-קיי, ודיברתם, על מה דיברתם? דיברתם גם, כמו שעלה פה, על תלושי המשכורות של העובדים?
ת: לא, לא זוכרת שדיברנו באותו יום על המשכורת של העובדים,
ש: באותו יום, או בכלל?
ת: באותו יום,
ש: ולפני זה או אחרי זה?
ת: תראי, אני עבדתי שם, הם היו באות אלי ואומרות לי, "תשמעי, המנוח שואל אותנו כמה אנחנו מרוויחות ושאנחנו משלמות הרבה מס הכנסה," אז כאילו,
ש: זה נכון להגיד שהוא היה אובססיבי לנושא הזה?
ת: לא,
ש: כי אתם העלתם את זה גם בתצהיר שלך, גם בתצהיר של הגב' כ',
ת: הוא היה, אני לא יודעת אם אובססיבי, זה המילה הנכונה, אני לא זוכרת שהשתמשתי במושג "אובססיבי" אבל הכסף היה עניין בחיים שלו, זה היה סוג של גנטי, כאילו, אמא שלו תמיד דאגה שיהיה כסף בבית, הייתה לה איזו חרדה שתמיד יהיה שם כסף ותמיד יהיה הכל מסודר. הוא ידע והוא דאג, הוא היה שואל אותי לדוגמה על הדירה שלו, "מה קורה עם הדירה שלי", הייתי אומרת לו, "XXX אל תדאג, אנחנו משכירים את הדירה שלך, הכל בסדר", עוד דוגמאות? אני לא יודעת אם לקרוא לזה אובססיבי, הוא היה,
כבוד השופטת: פשוט השאלה עולה כי אתם הצהרתם וציינתם את זה בכל התצהירים,
ת: את המילה "אובססיבי"?
ש: לא, שהוא דיבר על המשכורות של העובדים,
ת: כי זה היה אישיו, כאילו הוא דיבר על זה, אני חושבת שזה משהו שהוא מעיד על זה שהבן-אדם מתעסק בעניינים כספיים, שואל, אני חושבת שזה מעיד על משהו".
גם אני סבורה כי יש בעובדה שהמנוח התעניין בכספים ובמשכורות של עובדים כדי להעיד על יכולתו השכלית של המנוח והבנת עניינים כספיים בתקופה הרלבנטית.
- לצורך בחינת הכללים המנחים לשם פרשנות התיבה "להבחין בטיבה של צוואה" כפי שהתגבשו בפסיקה ונסקרו לעיל, אפנה לניתוח נסיבות עריכת הצוואה.
- נסיבות עריכת הצוואה: הצוואה נאמרה בעל פה בנוכחות שני עדים: המבקשים. שני המבקשים העידו בפניי בדיון מיום 21.6.23 על נסיבות עריכת הצוואה ואודות המעמד בו היו שניהם נוכחים יחד עם המנוח. עדויותיהם של המבקשים היו קוהרנטיות, וגרסתם הייתה אחידה. כך, המבקשת העידה על מעמד עריכת הצוואה (בעמ' 16 בשורות 1-5):
"ש: או-קיי בעצם, ורק נסכם את מה שאת אומרת, עד לפניה לעו"ד גולדשטיין, לא ידעתם שמה שהמנוח אמר זה נחשב צוואה?
ת: מבחינתנו זו הייתה אמירה מאוד חשובה, זה היה משהו מאוד מהותי, משהו דרמטי, האמירה הזאת. באנו ואמרנו, כן, הראשונות לא דיברו איתנו, השני שראינו אני לא זוכרת, ודיברנו עם עו"ד גולדשטיין והם קראו לילד בשמו".
ובהמשך דבריה פירטה באופן אמין על מעמד עריכת הצוואה (החל מעמ' 16 בשורה 35 ועד עמ' 17 בשורה 13):
"ש: סימנת ביומן את התאריך הזה, 16/03/2019, היום שהוא אמר לכם את הדברים לטענתכם?
ת: תראי, לא סימנתי ביומן, אבל אם אני אשאל אותך מה עשית ואיפה היית כשרבין נרצח, את יודעת להגיד לי? אז אותו דבר, אני זוכרת את השיחת טלפון שהגב' כ' הודיעה לי שהוא נפטר, אני הייתי במיון בבית חולים עם אמא שלי ואני זוכרת ששבועיים לפני זה ביקרתי, ישר אתה משחזר את הפגישות האחרונות, זה כאילו בדנ"א שלנו, אני לא כותבת ביומן, הלכתי לבקר את המנוח, אני לא כתבתי כל בדיקה שהייתי איתו ולא כל פעם שהזעיקו אותי ולא כל פעם שדיברתי עם ההוסטל,
ש: אבל את ה-16/03, את זוכרת,
ת: זכור לי,
ש: ביום שהגעת ב-16/03 ישבתם איתו בחדר שלו?
ת: לא,
ש: איפה ישבתם?
ת: בחדר אוכל,
ש: או-קיי, ודיברתם, על מה דיברתם? דיברתם גם, כמו שעלה פה, על תלושי המשכורות של העובדים?
ת: לא, לא זוכרת שדיברנו באותו יום על המשכורת של העובדים".
ובהמשך דבריה (בעמ' 17 בשורה 35 ועד עמ' 19 בשורה 31):
"ש: הפגישה שלכם הייתה בזמן האוכל?
ת: לא,
ש: ישבת איתכם עוד מישהו? מי ישב בחדר,
ת: היו שני מטפלות, אנחנו ישבנו בצד אחד של האולם, איפה שהגב' כ' אמרה שהיא מאכילה אותו, המטפלות היו בצד שני, זה היה שנ"צ כזה של החולים, של הדיירים והוא לא ישן והוא ישב שם על כיסא גלגלים.
ש: שאלת אותו באותו יום לגבי התרופות שלו?
ת: לא,
ש: לגבי האוכל שלו, מה הוא אכל מה הוא לא אכל?
ת: אני הייתי שואלת אותו כל הזמן על האוכל, יכול להיות שגם באותו יום,
ש: שאלת אותו על רופא, אם הוא ראה רופא?
ת: לא,
ש: ורצית לראות את המדדים שלו, את הנתונים הבריאותיים שלו?
ת: הייתה לי גישה חופשית לתיק שלו, הייתי נכנסת בודקת, רואה,
עו"ד אדר: למנוח היה כוח בידיים?
כבוד השופטת: רק שנייה,
עו"ד גולדשטיין: מה זה, שתי חוקרות?
כבוד השופטת: שתיכן חוקרות?
עו"ד אדר: כן, גברתי,
כבוד השופטת: טוב, חילקתן בינכן, או-קיי,
עו"ד גולדשטיין: לא מקובל בדרך כלל,
כבוד השופטת: בסדר, אני אתיר את זה, כן,
ש: למנוח היה כוח בידיים? הוא הצליח להניע את הכיסא שלו?
עו"ד גולדשטיין: אם אפשר קצת יותר בקול,
ש: למנוח היה כוח בידיים? הוא הצליח להניע את הכיסא שלו?
ת: אני חושבת שכן. לא, זוכרת, לא הסתכלתי על זה,
ש: היה מישהו שדחף אותו או שהוא הגיע לפגישה לבד?
ת: כן, דחפו אותו,
ש: אז בעצם, כן הייתה לו אפשרות להשתמש בידיים שלו,
ת: כן, הוא הרים עיתון, הוא היה קורא עיתון,
ש: המחולל חמצן, הפריע למנוח בדיבור
ת: בדיבור? לא. בנשימה,
ש: הוא דיבר ברור?
ת: כן,
ש: היה לך קשה להבין את המנוח?
ת: לא,
ש: היה לו קושי להשלים משפטים?
ת: לא, מה את מתכוונת,
ש: תאשרי לי בבקשה שהמילים שציטטתם, הם המילים שלכם, האופן שבו אתם זכרתם את הדברים שהמנוח אמר,
ת: זה האופן שאנחנו זכרנו, יש כמה משפטים שהיו אופייניים לו,
ש: כי כתבתם את זה בציטוט, אבל זה האופן שבו אתם זכרתם את הדברים,
ת: בדיוק, זה כאילו עבר את הפילטר של המוח שלנו.
ש: לא צירפתם שום תרשום,
ת: לא רשמתי, כשהוא אמר, לא ישבתי עם דף ורשמתי מה הוא אמר,
ש: לא צירפתם גם תרשומת של הדברים,
ת: לא,
ש: מי זכר את השיחה? את?
ת: למה מתכוונת שאת אומרת שלא צירפנו את התרשומת של הדברים?
ש: חזרתם הביתה וכתבתם, היום ביקרנו אצל המנוח,
ת: לא עשינו את זה, אנחנו אנשים רגילים, באים, הולכים, אנחנו אנשים נורמליים, לא באנו והוא מת ונהיינו,
ש: וגם הזמן חלף, בינתיים הגשתם בקשה לצו ירושה ורק לאחר מכן בעצם שוחחתם על הצורות צוואה אפשריות, הבנתם שיש אפשרות שבעצם דברים שנאמרו בעל פה. מי זכר את השיחה? את או המבקש? עם המנוח.
ת: אני חושבת ששנינו,
ש: שניכם, באותו רגע, נזכרתם בדיוק במילים שכתבתם?
ת: מזאת אומרת באותו רגע? אנחנו, כשהמנוח נפטר, שנינו דיברנו, בלי להכיר עו"ד ובלי להכיר אף אחד, דיברנו על השיחה האחרונה שלנו איתו,
ש: על הדברים שהוא אמר לכם,
ת: כן,
ש: ושניכם זכרתם את הדברים באופן הזה?
ת: באופן אחר? מה אמרת?
ש: באופן הזה, באופן שבו כתבת,
ת: פחות או יותר, כן,
ש: את מציינת בסעיף 54, שהמנוח אמר את הדברים גם למנהלת בית האבות ולמטפלת שהעידו פה קודם, תצייני תאריכים מדויקים שאת יודעת.
ת: שמה?
ש: שבהם הוא אמר להם את הדברים,
ת: אני יכולה לציין תאריכים מדויקים
ש: תאשרי לי שפנית למטפלות ושאלת אותן אם המנוח אמר להם את הדברים,
ת: אני לא יודעת, אולי אחרי שהוא נפטר, אבל אני ידעתי את זה כשהוא היה חי, אני לא הייתי צריכה שהוא ימות בשביל לדעת את זה".
התרשמתי מאמינותה של המבקשת במהלך עדותה בפניי. שוכנעתי מעדותה כי נסיבות עריכת הצוואה היו כפי שתיארה בעדותה.
- גם עדותו של המבקש חיזקה את דברי המבקשת באופן אמין ועקבי. ראו דבריו לעניין מועד עריכת הצוואה. בעמ' 28 שורות 1-7:
"ש: היה לך יומן שבו תיעדת את הביקור? איך ידעת להגיד שהייתם אצלו ב-16/03 אז הוא אמר את הדברים?
ת: הייתה שבת, היינו משתדלים להיות בשבתות, ידענו שזה ככה הכי נוח לנו לשנינו וגם לפעמים הילדים או חלקם או כולם, אבל איך ידעתי שזה ב-16?, זה קל, זה שבת. את יודעת, הוא נפטר לא הרבה זמן אחרי זה. בגלל זה אני לא זוכר אם זו הייתה הפעם האחרונה שהייתי, או עוד פעם אחת, קודם היה קל לי זכור".
ובהמשך דבריו העיד המבקש לעניין מעמד עריכת הצוואה, כאשר הדברים תאמו את עדות המבקשת (בעמ' 28 בשורות 23-38):
"ש: אתה זוכר להגיד איפה ישבתם עם המנוח?
ת: כן, בטח שאני זוכר,
ש: איפה?
ת: בחדר אוכל, הוא היה על כיסא גלגלים, בחדר אוכל בXXX,
ש: הוא הניע את כיסא הגלגלים שלו לבד?
ת: לא, הוא ישב שם כבר וקרא עיתון,
ש: לא היה מישהו שדחף אותו לשם,
ת: בשלב ההוא,
ש: ובעצם המנוח הצליח להשתמש בידיים?
ת: להפוך את הדפים של העיתון, זה אני זוכר, האם הוא התגלגל? הוא לא גלגל את עצמו בכיסא גלגלים, אני חושב שלא, אני לא,
ש: שאלת את המנוח איזה תרופות הוא לקח? התעניינת במה הוא אכל באותו היום?
ת: זה ברור וקבוע היה. התרופות, אני פחות, שוב, אני לא עושה את הדוקטורט שלי בזה, לא. יותר על מה הוא אוכל, להביא אותו לפעמים פלאפל, לחומוסייה לאכול אצלנו, כל מיני".
ובהמשך דבריו (בעמ' 29 בשורות 2-34):
"ש: אתה זוכר על מה עוד דיברתם ב-16/03?
ת: על מה דיברנו?
ש: כן, מה היה נושא השיחה?
ת: השיחה הייתה שם עם המנוח, הייתה שיחה נוגעת ללב, הוא היה מכונס כזה, הוא היה מאוד חד, אבל הוא היה מדוכדך, בואי נגיד ככה, הוא אמר לנו שהוא מרגיש שהוא לא יאריך ימים, הוא מרגיש שהוא הולך ונחלש, בקושי נושם ודברים כאלה.
ש: מה עשית עם המידע הזה, לא פנית לרופא?
ת: לא, זה היה דבר שהיה ידוע, זה דבר שהיה קבוע בתקופה הזאת, בתקופה הקשה הזאת, את יודעת, אני לא יודע אם דיברתם על זה לפני, הוא היה נחנק בגלל החוסם נשימה. העניין עם הבדיקות של הרופא, זה אני מבין רק אחר כך עם המבקשת, על המעקבים וכל זה מה היה. אין איזה משהו שצריך נוהל ועכשיו נעשה בתופים ובמחולות ונגיד, עכשיו בדקו אותו, זה היה באופן רציף ובאופן קבוע, היינו עם יד על הדופק,
ש: היית עם יד על הדופק אבל לא פנית לרופא,
ת: לא, לא פנינו לרופא כי הוא היה במעקב של 24 שעות,
ש: ויחד עם זאת לא הצגתם מסמכים חודש וחצי לפני הפטירה,
ת: את זה את צודקת, ואני אגיד את האמת? אנחנו נבדוק מה קורה עם זה, כי לא תמיד הכל מתועד,
ש: בשיחה ב-16/03, הוא דיבר איתכם על המשכורות של העובדים?
ת: לא, ב16. ב-16, הוא דיבר איתנו על זה שהוא מרגיש שקיצו קרב, הוא מוריש לנו את כל מה שיש לו והוא מרגיש כל יום שהוא נלחם על החיים שלו ועל זה שאנחנו היינו וטיפלנו בו בעבר ואנחנו היחידים שמטפלים בו גם עכשיו. זה לא הייתה שיחה עכשיו שאנחנו בודקים מה מזג האוויר שהיה בו באותו יום, זה לא העניין, היה משהו יותר כבד.
ש: אני רוצה לשאול על נקודה שאמרת, הוא אמר לך, "אני נלחם על החיים שלי" ולא פניתם לרופא,
ת: אנחנו לא פונים לרופא כי פנינו לרופא כל הזמן. אני חושב שיש לכם פה טעות בהבנה, סליחה, כי אתן לוקחות את זה למקום שהוא כאילו נוח לדיון בעניינו, סליחה. אנחנו על בסיס יומיומי, אתן לא מבינות את התהליך כי הרעיון של המנוח שעכשיו הרופא ישמע אותו ויגיד, וואלה בואו נשים עכשיו שני בלוני חמצן כמו בלוני גז ואז הוא יתחיל להתרומם, זו לא הסוגייה. ההתפתחות אחורה של המנוח קראנו".
וכן (בעמ' 30 בשורות 9-28):
"ש: מי עוד נכח בפגישה מה-16/03?
ת: רק אני והמבקשת, הייתה שם מנקה, מנקה שסיימה את העבודה, לא יודע מה היא עשתה ועוד מישהי שניקתה שם, במקרה אנחנו זוכרים את זה, אני זוכר אותה עם מטפחת כזאת, היא לא הייתה חלק מהדיון, אולי הציעה לנו מים,
ש: המחולל, החמצן, הפריע למנוח?
ת: בוודאי שהפריע לו, למי זה נוח? אבל הוא יודע שזה מוסיף לו, זה הקל לו על הנשימה. מה זה הפריע, למה את מתכוונת כשאת אומרת שזה הפריע? באיך שזה מונח לו באף? ברור שהפריע, זה לא הדבר שכיף להיות איתו, את יודעת, את זה זה אני יודע, היה לו קשה עם זה, אבל הוא ידע שכדי שהוא ירגיש יותר טוב, בעקבות העניין עם הריאות שלו שכבר הלכו ונטחנו, מכל מה שהוא עבר לפני כן, הייתה לו הקלה בעניין של הנשימה. חוץ מזה, הוא היה יכול משהו אחר? בעקבות הניתוח ריאות שלו, זה מה שהוא היה צריך, תאמיני לי אם היה משהו יותר טוב היינו מוצאים לו,
ש: והחמצן, לדיבור שלו, הפריע?
ת: לא באופן מהותי, האם את שואלת אם הבנו את ההברות שלו, הבנו. זה משהו אחר, זה שהוא היה מדוכדך ומבואס, זה ברור, זה לא מה שהיה לו,
ש: הוא דיבר משפטים שלמים?
ת: הוא דיבר משפטים שלמים לגמרי,
ש: מה שאני שואלת עכשיו, אתה הבנת אותו לגמרי?
ת: אני הבנתי אותו לגמרי".
וכן (בעמ' 30 בשורה 32 ועד עמ' 31 בשורה 6):
"ש: עכשיו, בתצהיר שלכם,
ת: כן,
ש: אתם מצטטים את מה שהוא אמר בפגישה, במילים שלכם, במילים שלו?
ת: כן, אני יכול לבדוק, לפתוח? כן, איזה? איפה? או-קיי,
ש: הנה סעיף 53,
ת: כן, כן, או-קיי,
ש: זה מילים שלכם, מילים שלו?
ת: הוא אמר את זה כמה פעמים, את העניין הזה, זה הרג אותנו, אבל היינו אומרים לו, "XXX, תשמע, יהיה בסדר, הנה אתה משתפר, אתה יותר טוב עכשיו ממה שהיית שם, תראה איזה יופי אתה הולך ועולה על דרך המלך, מקווה שהכל יהיה בסדר". המשפט שלו היה זה, "אני נלחם כל יום מחדש בשביל לחיות", זה היה המשפט, אתה לא יכול לתאר את המצב יותר טוב ממנו".
ובהמשך (בעמ' 31 בשורות 14-30):
"ש: המילים שמצוטטות בסעיף 53 לתצהיר, נטען כי הן נאמרו ביום ה-16/03, אני שוב חוזרת על השאלה,
ת: כן,
ש: זה מילים שלו מילה במילה, שלכם? אתם חתומים על התצהיר ביחד, גם אתה וגם המבקשת,
ת: כן,
ש: עכשיו, אני רוצה לדעת, זה משהו שאתה זוכר, זה משהו שהמבקשת זכרה, זה מילה במילה במה שהמנוח אמר,
ת: זה כמעט מילה במילה ממה שהמנוח אמר,
ש: ועשיתם איזשהי תרשומת אחרי שחזרת מהפגישה?
ת: לא,
ש: זכרת את זה מהראש,
ת: לא, זה היה דיון כזה, אמרתי לך קודם, זה היה משהו שבאמת מצמרר, זה לא היה תמיד הדיבורים האלה, את יודעת של, מה נשמע XXX, מה קורה, איך הולך עם הילדים, זה היה משהו טיפל'ה שונה.
ש: ומי זכר את השיחה, את המילים, אתה או המבקשת?
ת: גם אני וגם המבקשת, זה משהו שמאוד חשוב לנו, זה היה קשה".
וגם (בעמ' 33 בשורות 27-31):
"ש: וכשהמנוח אומר לכם, לפי מה שאתם מציינים, "אני מוריש לכם את כל כספי ורכושי",
ת: לדירה שלו,
ש: הוא פירט את הרכוש?
ת: לא, הוא דיבר על זה ש-"אני מוריש לכם את הכסף, הבית, הרכוש שלי".
ערה אני לכך שהמבקשים, הזוכים על פי הצוואה, הינם שני העדים לצוואה. יחד עם זאת, המבקשים הותירו בי רושם אמין ביותר, במהלך חקירתם סיפרו המבקשים בכנות את האמת לאמיתה בתום לב. נתתי אמון מלא בעדויות הללו, ואני מקבלת את גרסתם לעניין נסיבות עריכת הצוואה.
- לנוכח האמור, אני קובעת כי בעת עריכתה של הצוואה הבין המנוח שהוא עורך צוואה.
- ייאמר כי אין מדובר בצוואה מורכבת. הצוואה לא ארוכה אלא מדובר בצוואה הכוללת למעשה רק הוראה אופרטיבית אחת, לפיה, המנוח ציווה את כל רכושו למבקשים. עסקינן בצוואה נעדרת כל מורכבות משפטית ו/או יישומית, אשר היה בה כדי להכביד על יכולתו של המנוח להבין טיבה של הצוואה (ראו: דברי כב' השופט ניצן סילמן בעמ"ש (חי') 16408-05-20 א' נ' ב' [פורסם בנבו] (9.2021) בפיסקה 31 לפסק דינו).
- מעדויותיהן של הגב' כ' והגב' ק', כמו גם מהסקירה ומכתבו של ד"ר ג' ז"ל, כפי שנסקרו לעיל, עלה כי המנוח ידע את היקף רכושו והתעניין בענייני כספים. ראו לעניין זה גם דברי המבקשת בדיון מיום 21.6.23 (בעמ' 17 בשורות 22-34):
"ת: הוא היה, אני לא יודעת אם אובססיבי, זה המילה הנכונה, אני לא זוכרת שהשתמשתי במושג "אובססיבי" אבל הכסף היה עניין בחיים שלו, זה היה סוג של גנטי, כאילו, אמא שלו תמיד דאגה שיהיה כסף בבית, הייתה לה איזו חרדה שתמיד יהיה שם כסף ותמיד יהיה הכל מסודר. הוא ידע והוא דאג, הוא היה שואל אותי לדוגמה על הדירה שלו, "מה קורה עם הדירה שלי", הייתי אומרת לו, "XXX אל תדאג, אנחנו משכירים את הדירה שלך, הכל בסדר", עוד דוגמאות? אני לא יודעת אם לקרוא לזה אובססיבי, הוא היה,
כבוד השופטת: פשוט השאלה עולה כי אתם הצהרתם וציינתם את זה בכל התצהירים,
ת: את המילה "אובססיבי"?
ש: לא, שהוא דיבר על המשכורות של העובדים,
ת: כי זה היה אישיו, כאילו הוא דיבר על זה, אני חושבת שזה משהו שהוא מעיד על זה שהבן-אדם מתעסק בעניינים כספיים, שואל, אני חושבת שזה מעיד על משהו".
ובהמשך דבריה (בעמ' 19 בשורות 32-34):
"ש: אני מבינה, ציינת בעצם שהמנוח שאל הרבה על הרכוש שלו שהוא התעניין מאוד בעניין הרכוש הזה, היה לו מאוד חשוב, כמו אמא שלו,
ת: הוא היה על זה".
- מצאתי כי בהוראתו מה ייעשה ברכושו לאחר מותו היה המנוח בדעה צלולה, וכי חפץ היה להוריש את כל רכושו למבקשים.
- המבקשים הוכיחו כי בינם לבין המנוח הייתה מערכת יחסים מיוחדת, הם היו קרובים מאד, והמבקשים דאגו וטיפלו במנוח במסירות עד יומו האחרון. הדברים עלו מעדותה של הגב' כ' אשר העידה כי שמעה מהמנוח על מערכת היחסים הקרובה בינו לבין המבקשים (החל מעמ' 3 בשורה 29 ועד עמ' 4 בשורה 7):
"ש: מתי הוא סיפר לך שיש לו קשר מיוחד עם המבקשת?
ת: ככה קיבלתי אותו כשהוא נכנס לבית הוא,
ש: כבר הגדירו לך,
ת: הם הכניסו אותו, המבקשים עשו את התהליך,
ש: אבל לא שמעת ממנו על הקשר המיוחד שלו?
ת: אני לא מבינה מה זה קשר מיוחד, הם היו האפוטרופוסים שלו, היה לו קשר מאוד טוב איתם.
ש: מתי שמעת על זה?
ת: כשהכרתי אותו, כשהוא נכנס לבית הסיעודי,
ש: זה הדבר הראשון? שהוא נכנס, שלום אני XXX, אלה XXX וXXX, מה הוא אמר?
ת: את פשוט לא מצויה בכניסה של דייר לבית, המבקשים עשו את כל התהליך להכניס אותו, לפני שראיתי אותו, עוד לפני שראיתי אותו ידעתי שהם האפוטרופוסים שלו,
ש: אבל אני שואלת אם שמעת ממנו שהמבקשים קרובים אליו, שאת מתארת על,
ת: שמעתי הרבה,
ש: על מערכת היחסים המיוחדת,
ת: זה שמעתי הרבה".
- הגב' כ' הצהירה בסעיף 15 לתצהירה (ת/2) כי המנוח הביע בפניה את רצונו להוריש למבקשים את כל רכושו:
"15. המנוח הביע את רצונות שהמבקשים יקבלו את כל מה שיש לו לאחר פטירתו כמו שהוא ואמא שלו XXX התכוונו, מאחר והם היחידים שמטפלים בו והם משפחתו היחידה. המנוח ביקש לעשות מה שנדרש לשם כך".
הגב' כ' נחקרה על תצהירה בדיון מיום 21.6.23 ועדותה לא נסתרה. ראו דבריה בעמ' 5 בשורות 23-24:
"כב' השופטת: תקראי את סעיף 15 לתצהיר שלך, על זה את נשאלת,
ת: כן, בהחלט הוא אמר את זה,
ש: את יודעת להגיד לנו מתי הוא אמר זה?
ת: תאריך? לא,
ש: האם זה היה כשהוא רק הגיע לאשפוז,
ת: זה היה יותר מפעם אחת, אני יכולה להרחיב בכמה מילים? באופן קבוע בבוקר אני הייתי מאכילה דייר שישב מולו, זה היה שולחן 2, ישב מולו, הדייר לא היה מאוד תקשורתי, הייתי מדברת עם המנוח, הוא היה מדבר איתי בו-זמנית,
ש: הוא היה מדבר ברור?
כב' השופטת: את נכנסת לדבריה באמצע תשובה ולא שומעים,
ת: הוא היה מעלה גם מיוזמתו, הרבה מאוד, זה היה שיחות מאוד מעניינות, זה היה רוב השיחות שהיו לי איתו כי שאר היום, לא היה לי זמן כל כך. הוא דיבר על כדורגל, הוא דיבר בכלל על ספורט, הוא דיבר על משכורות של דיירים, הוא דיבר על כסף, הוא היה מספר שיש לו המון כסף, זה היה השיחה שלי איתו ושם גם עלה הנושא המבקשים, לא פעם ולא פעמיים,
ש: המנוח היה מדבר ברור?
ת: אני הבנתי אותו,
ש: במשפטים מלאים?
ת: אני הבנתי אותו טוב,
ש: המחולל חמצן, הפריע לו לדבר?
ת: לא, אני הבנתי אותך (טעות סופר- הכוונה ל"אותו"- ש.ב) מצוין".
- גם מעדותה של הגב' ק' עלתה מערכת יחסים קרובה ותומכת בין המנוח למבקשים. ראו דבריה (החל מעמ' 8 בשורה 18 ועד עמ' 9 בשורה 4):
"ש: המנוח גם סיפר לך על הרכוש שלו?
ת: לא, רק תמיד אמר שהמבקשת, זה לא כתבתי את זה פה, בעלי, הגרוש שלי, נפטר חודשיים, שלושה לפני שהוא הגיע וסיפרתי לו שיש לנו איזשהו תהליך משפטי, אז הוא אמר לי תמיד אצלי זה לא יהיה, אני אדאג ורוצה שהמבקשים, כי סיפרתי לו שאצלנו זה,
ש: אז הוא בעצם ידע על האפשרות של זה שבן-אדם יכול לערוך מסמך ולכתוב צוואה, אם דיברתם ככה על אנשים שנפטרים ועל המוות?
ת: אנחנו דיברנו בגלל שלנו היה, בעלי נפטר בצורה פתאומית,
ש: כן,
ת: והיה עוד ילד,
ש: אמא שלו גם נפטרה, הוא בטח דיבר גם על הצוואה שלה,
ת: לא, איתי הוא לא דיבר על הצוואה שלה,
ש: אז את אומרת שהוא בעצם לא סיפר לך,
ת: הוא לא דיבר איתי, לא על הנכסים שלו, רק שידעתי תמיד, גם מזה שראיתי שיש את המבקשים שכל הזמן, המבקשת דואגת לו ממשחת שיניים, דאורדורנט, מכונת גילוח. היה לו איזה ביטחון שיש לו את המבקשים,
ש: והוא ידע להגיד מאיזה כסף משולם בית האבות, מאיפה משלמים את זה?
ת: לא, הוא לא דיבר איתי על זה, הוא אמר שהמבקשת דואגת,
ש: הוא לא דיבר מאיפה ממומן השהות,
ת: לא,
כב' השופטת: אל תיכנסי לדבריה באמצע כי לא ישמעו,
ת: הוא יודע שהמבקשת מטפלת בכל הנושא הזה,
ש: המנוח יצא מידי פעם לביקורים בבית של המבקשים, בתקופה הזו?
ת: בזמן שהוא היה אצלנו כבר היה לו קשה. אבל הוא סיפר לי שהוא היה הולך אליהם בשבתות ובחגים, היה לו קשר קרוב עם הבנות של המבקשת, אני לא זוכרת, אולי פעם אחת יצא בזמן שאני הייתי, שהוא היה אצלנו, לא זוכרת".
ובהמשך דבריה (בעמ' 11 בשורות 32-34):
"ש: מה הייתה תדירות הביקורים של המבקשים, כשהם הגיעו למנוח?
ת: לדעתי כמה פעמים בשבוע, אם פעמיים, שלוש, תלוי במצב גם של המנוח, אולי יותר".
- גם מעדותה של הגב' ק' עלה רצונו הברור של המנוח להוריש למבקשים את כל רכושו. כדבריה (בעמ' 11 בשורות 4-22):
"ש: בסעיף 7, ציינת שהמנוח אמר לך, בואי, אולי תקראי באמת את סעיף 7 ואז אני אוכל להפנות אותך לשאלה,
ת: כן, או-קיי,
ש: ציינת שהמנוח בעצם אמר פעמים רבות שכל מה שיש לו, זה שלו ושל המבקשת, את יכולה,
ת: של המבקשים,
ש: תוכלי להפנות אותי לתאריכים מדויקים, לספר לי על סיטואציה שזה קרה?
ת: לא, אני לא יכולה לדעת תאריכים מדויקים. במהלך התקופה שהוא היה אצלנו, שהיא הייתה תקופה גם לא ארוכה, הוא חזר על זה הרבה פעמים כי גם דיברנו על זה, שוב, שהמבקשת דואגת לו והיא מביאה לו דברים, והמבקשת, זה היה כמו בן בשבילה. והוא היה רגוע כי יש את המבקשת ויש את המבקש והוא בידיים טובות. אני חושבת שהוא הרגיש גם אצלנו בית הסיעודי ביטחון יותר אולי ממקומות אחרים,
ש: את זוכרת הרבה שיחות כאלה עם מטופלים שאת מנהלת?
ת: כן, כל אחד באופן שנוגע אליו, כן. יש כאלה שמדברים, חוששים מעתיד, שמדברים על העתיד, פוחדים מהמצב שלהם, יש כאלה שיש יותר משפחות, יש כאלה שפחות משפחה, יש כאלה שיש משפחות ולא באים אליהם בכלל ולא מתעניינים. אנחנו בעצם הופכים להיות האנשים הכי קרובים לאנשים האלה שם".
כאמור, עדותה של הגב' ק' הייתה מהימנה בעיני ואני מוצאת כי דבריה משקפים את המציאות העובדתית כפי שהתרחשה בפועל.
- ראו גם: דברי המבקשת בעדותה בדיון מיום 21.6.23 לעניין מערכת היחסים הקרובה בינה ובעלה לבין המנוח (החל מעמ' 12 בשורה 18 ועד עמ' 13 בשורה 21):
"ש: מהתצהיר עולה כי היו לך יחסים חמים מאוד עם המנוח, זה נכון שהייתם קרובים?
ת: כן,
ש: תאשרי לי שהייתם מגיעים לבקר אותו, ליוויתם אותו למוסדות השונים, היה לכם הרבה כובעים ששימשתם, הייתם גם, את למעשה היית גם רחוקת משפחה שלו,
ת: אני והמבקש,
ש: לא, את רחוקת משפחה שלו
ת: אה,
ש: אפוטרופוסית, קיבלת עבורו החלטות, איפה הוא יהיה באיזה מוסד, לכספים שלו,
ת: תראו, אנחנו קרובי משפחה, המשפחות שלנו היו קרובות, אמא של המנוח וההורים שלי והסבים והסבתות שלי היו מאוד קרובים. לימים אני גדלתי וXXX, אמא של המנוח פנתה אלי ואמרה לי, לכשאני אמות, אני רוצה שאת תטפלי בשני הילדים שלי. היה לה ילד אחד חוסה בXXX והמנוח חי איתה בבית כל החיים, עבד, התקיים, התפרנס, ואמא שלו פנתה אלי וביקשה ממני שאני והמבקש, שנינו, האנשים שידאגו למנוח לכשהיא תמות, היא לא מתה כל כך מהר, הייתה תקופה מאוד ארוכה של הידוק יחסים בינינו, אני והמשפחה שלי, והמבקש, ואבא שלי ואמא שלי היינו מבקרים את XXX בבית אבות. היא פשוט יצאה מהבית והתאשפזה בXXX, והיינו מגיעים לשם, אחת לשבוע לפחות, לXXX, ולמנוח היינו מגיעים פעם בשבוע, באמצע השבוע, ואחר כך היינו גם לוקחים אותו מדי פעם לבקר את אמא שלו. אמא שלו בעצם לא הייתה בבית ומה שקורה להרבה חולים פסיכיאטריים, המנוח הפסיק לקחת את התרופות, וכשהפסיק לקחת את התרופות הוא גם הפסיק לאכול, ואנחנו בתיאום עם פסיכיאטרית שלו, שהייתה גם פסיכיאטרית מחוזית, דאגנו לאשפוז. בשלב הראשון דיברנו על אשפוז כפוי, וכשהגענו לבית חולים הוא חתם על אשפוז מרצון, זה לא היה בכלל אשפוז כפוי והוא הוא היה שם גם איזה תקופה. אמא שלו נפטרה, גם כשהוא היה בXXX, אנחנו כל הזמן המשכנו לבקר אותו לפחות אחת לשבוע. אנחנו גרנו בXXX, או שאני ואבא שלי, או שאני והמבקש או שאנחנו עם המשפחה, כל הזמן היינו בקשר איתם. ואחר כך העברנו את המנוח להוסטל XXX ליד XXX, איפה שאנחנו גרנו. שוב, היינו בקשרים מאוד הדוקים, היינו נוכחים בטיפול שלו וחשוב לי לציין שכשהוא נכנס להוסטל, זה היה תחת הכותרת של סל שיקום, שבעצם המטרה של ההוסטל הזה היה בשלב מאוחר יותר, להוציא אותם לקהילה, הם עבדו בחוץ. מה עוד? אנחנו דאגנו לו לבגדים, לרופאים, לתרבות, לחוגים, לימים כשהיה הוסטל שעבר לXXX, אני התנדבתי בתור דיאטנית, לעשות שם קבוצה. היינו באים לימי הורים, המנוח היה משתתף שם בפעילויות, הוא היה שר כשהמנוח נפל והגיע לבית חולים XXX הוא ידע להגיד שאני בת דודה שלו ושיקראו לי. כל בעיה רפואית, זה אני, זה היה התחום שלי, הבעיות הרפואיות שלו היה התחום שלי בזוגיות שלנו, בטיפול. כל דבר אני הייתי שם נוכחת, אם זה לקרוא לי ביום העצמאות שהוא נפל ואם זה לקרוא לי באמצע הלילה ואם זה לקרוא לי כשיש לו חום, ואם זה לקחת אותו לבדיקה קרדיאלית. כמובן שאנחנו מבינים שזה התפקיד שלנו, אבל אנחנו עשינו את זה באהבה ובמסירות, זה מה שחשוב לי להגיד".
ובהמשך דבריה (החל מעמ' 20 בשורה 36 ועד עמ' 21 בשורה 2):
"ש: לא שאלתם אותו אם הוא ערך צוואה,
ת: אנחנו נמנענו מהנושא הזה. קודם כל, חשבנו שהכל מסודר, הייתה לנו הנחת יסוד, הכל בסדר, הכל מסודר, לא תהיה בעיה. לא חשבנו שנידרש לזה בכלל בעתיד הקרוב, ב-10 שנים שטיפלנו בו. אנחנו לנגד עיננו היה הטיפול במנוח, לא לקחת לו צוואה ולא לעשוק אותו ולא, אני לא יודעת, כל מה שחושבים עלינו, אנחנו טיפלנו במנוח באהבה".
וגם (החל מעמ' 23 בשורה 37 ועד עמ' 24 בשורה 2):
"ש: מי מלבדכם היה בקשר עם המנוח שדאג לו לאוכל, שביקר אותו, שהזמין אותו,
ת: אף אחד חוץ ממני ומהמבקש והמשפחה שלי. אף אחד לא התקשר, אף אחד לא שאל, כשביקשנו את המכתבי הסתלקות, באיזשהו שלב נתבקשנו להבין מכתבי הסתלקות, הייתי צריכה לחפש את הכתובות של הקרובים במשרד הפנים, הפעלתי מאמץ כדי למצוא את קרובים האלה, אף אחד. לא היה לו אף אחד".
עדותה של המבקשת הייתה מהימנה בעיני.
- המבקש גם העיד בדיון מיום 21.6.23 על הקשר המיוחד בינו לבין המנוח. ראו דבריו בעמ' 24 בשורות 26-30):
"ש: מהתצהיר עולה, מהתצהיר המשותף, שהיו לכם יחסים מאוד חמים, שהייתם מאוד קרובים,
כב' השופטת: אתה, לא עם הראש, צריך לדבר במילים,
ש: גם סיפרו כאן על הקשר המיוחד. תאשר לי שהייתם קרובים למנוח,
ת: מאוד".
ובהמשך דבריו (בעמ' 27 בשורות 26-35):
"ש: אני מבינה. אתה יודע להגיד לי באיזה תאריכים הגעת לבקר את המנוח ב-2018,2019?
ת: לפני XXX בבית?
ש: גם לפני,
ת: תמיד, זה היה חלק מהמשפחה שלנו, זה היה אורח החיים שלנו. את יודעת, מתייחסים כאילו לאפוטרופסות וחסות, כמו שאתם קוראים לזה היום, זה לא אצלנו, אצלנו הילדים גדלו ליד המנוח ואז היינו נוסעים בשבת להביא אותו באוטו, את מבינה זה היה אינטראקציה משפחתית, בגלל זה הבאנו אותו ממלתעות XXX, היינו יכולים להשאיר אותו שם, אבל הבאנו אותו לידינו כי הוא היה".
ובהמשך עדותו העיד המבקש בפתיחות על התקופה בטרם מינוים כאפוט' למנוח (בעמ' 35 בשורות 16-25):
"ש: טרם המינוי, גם הייתם נוסעים לבקר אותו?
ת: כן, ברור, סיפרתי לך לפני כמה דקות, נסענו לXXX, האם נסעתי או נסענו, לא זוכר, הדלת שלו הייתה נעולה, דפקתי לו ומכל השכנים כמובן לי הוא פתח, סליחה על ההתנשאות, או-קיי? זה מה שהיה, יום, יומיים אחרי זה, אשפזנו אותו, למה? כי הוא לא היה מסוגל לדאוג לעצמו, כבר אז הוא היה צריך אפוטרופוס, הוא לא אכל כמו שצריך, הוא איבד משקל, לדעתנו לא לקח את הכדורים שלו, ואז יצרנו קשר עם הפסיכיאטרית שלו, עם הרופאה, הרופאה המטפלת שאולי הייתה גם פסיכיאטרית, אני לא יודע אם זאת הייתה רופאת משפחה או גם וגם. היא הציעה את הצעה הזאת, בואו לאשפז אותו, עשינו מה שהיא אמרה".
- לנוכח כל האמור והמפורט, שוכנעתי שכוונתו האמיתית של המנוח הייתה לצוות למבקשים את כל רכושו.
- בית המשפט התרשם כי בין המבקשים למנוח התקיימה מערכת יחסים מיוחדת במשך שנים ממושכות. המבקשים טיפלו במנוח במסירות רבה, והמנוח העריך את הטיפול המסור בו בחייו, דבר אשר בא לידי ביטוי בצוואתו.
- כידוע, הלכה היא כי בית המשפט רשאי להעדיף עדות אחרת כמהימנה מעדויות אחרות, "ולבסס עליה את מסקנתו בדבר יכולתו של המנוח להבחין בטיבה של הצוואה בשעה שנעשתה" (ראו: ע"א 7506/95 שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון ישראל, פ"ד נד2000 (2) 215). בענייננו, קיבלתי את עדויותיהם של המבקשים כמהימנות, אשר קיבלו חיזוק מעדויותיהן של הגב' ק' והגב' כ', שהיו אמינות בעיני, בצירוף הסקירה ומכתבו של ד"ר ג' ז"ל. כל אלה הביאוני למסקנה כי מחלת הנפש לא פגעה בכושרו של המנוח לגבש רצון חופשי ו'להבחין בטיבה של הצוואה', והמנוח, הבין משמעותה ללא כל ספק.
האם התקיימו במקרה דנא הדרישות בסעיף 23 לחוק הירושה?
- לטענת ב"כ היועמ"ש (סעיף ז' לסיכומיה):
- סעיף 23 לחוק הירושה קובע כדלקמן:
- 23. (א) שכיב מרע וכן מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות, רשאי לצוות בעל-פה בפני שני עדים השומעים לשונו.
(ב) דברי המצווה, בציון היום והנסיבות לעשיית הצוואה, יירשמו בזכרון דברים שייחתם בידי שני העדים ויופקד על ידיהם אצל רשם לעניני ירושה; רישום, חתימה והפקדה כאמור ייעשו ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם.
(ג) צוואה בעל-פה בטלה כעבור חודש ימים לאחר שחלפו הנסיבות שהצדיקו עשייתה והמצווה עודנו בחיים".
- סעיף 25 לחוק הירושה מורה כדלקמן:
- (א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לרשם לענייני ירושה או לבית המשפט, לפי העניין, ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אם אף נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.
(ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:
…
(4) בצוואה בעל פה כאמור בסעיף 23 – הצוואה נאמרה על ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות".
- לעניין סעיף 23 לחוק הירושה, בית המשפט העליון קבע כדלקמן: "נפסק, כי "חמש דרישות קבע המחוקק בסעיף 23 לצורך מתן תוקף לצוואה שנעשתה בעל פה". ראשית, על הטוען לקיומה, שעליו הנטל, להוכיח כי המצווה היה "שכיב מרע" או "מי שרואה עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות". שנית, אמירת דברי הצוואה בפני שני עדים המבינים שפת המצווה. שלישית, רישום זכרון דברים על-ידי העדים וחתימה עליו. רביעית, הפקדת זכרון הדברים בבית המשפט, וחמישית, על הרישום, החתימה וההפקדה להיעשות ככל האפשר בסמוך לאחר שניתן לעשותם (ע"א 436/01 רכאב נ' רכאב, פ"ד נח(6)913, 923-922, הנשיא ברק). עוד נאמר בעבר, כי יש להוסיף את הדרישה, שאינה כלולה במפורש בסעיף זה אך אין חולק על דבר חשיבותה, "שלשם קיום צוואה יש צורך להראות שהיתה 'גמירת דעת'" (ע"א 88/88 אווה יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2) 69, 72 – השופט אלוני)" (ראו: ע"א 8991/04 בורהאן סובחי יעקוב ברגות נ' זוהיר ברגות נצרת [פורסם בנבו] (4.10.06) להלן: "פס"ד ברגות" בפיסקה 23 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו דאז) א' רובינשטיין).
- עוד נפסק כי: "דרישת "שכיב מרע" או היות המצווה במצב "בו רואה עצמו מול פני המוות" מהווה דרישת יסוד, כך שבמידה ותנאי זה לא הוכח באופן ניכר, אין בפנינו כלל צוואת שכיב מרע. אדם חולה אפילו במחלה קשה, אינו בהכרח אדם הנמצא במצב של "שכיב מרע". המחוקק ביקש לייחד צוואת "שכיב מרע" רק למי שנמצא במצבים אלו, בכדי לא להחיל הוראה זו על אנשים שיכולים לעשות צוואה ואחת הדרכים האחרות המוכרות בחוק הירושה" (ראו: עמ"ש (חי') 68495-02-24 א. נ נ' ש. ק [פורסם בנבו] (16.7.24) בפסקה 19 לפסה"ד).
- לעניין סעיף 25 לחוק הירושה, נפסק כי: "…סעיף 25 מיסודו מטרתו להתחקות אחר רצונו של המצווה לאמיתו, תוך התגברות על פגמים פורמליים (ראו ברק, פרשנות במשפט: פרשנות הצוואה, 125; ע"א 580/84 היועץ המשפטי לממשלה נ' פיק, פ"ד מב(2) 703, 213 (השופט בייסקי))" (ראו: פס"ד ברגות בפיסקה 25 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו דאז) א' רובינשטיין).
- יתר על כן, נפסק כי: "…המדובר בתיקון אקטיבי (ראו א' ברק, פרשנות במשפט: פרשנות החקיקה (כרך שני, תשנ"ג), 630), המופנה לבית המשפט, ושמטרתו הסדרת שיקול הדעת השיפוטי ביחס להכשרת צוואות פגומות קיימות…" ((ראו: פס"ד ברגות בפיסקה 27 לפסק דינו של כב' השופט (כתוארו דאז) א' רובינשטיין, וכן ע"א 11324/04 מנשה נ' מרכוס [פורסם בנבו] (04/06/07)).
ובענייננו אנו:
- במקרה דנן, מתוך גרסת המבקשים, שנקבעה כאמינה (כפי שבואר לעיל) אני קובעת כי התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ואין לבית משפט זה כל ספק כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המנוח, אף בהעדר זיכרון דברים שלא נכתב ולא הופקד אצל הרשם לענייני ירושה (פגם בהליך) וזאת תוך שימוש בהוראות סעיף 25(א) לחוק הירושה.
- אני מוצאת כי בענייננו הונחה תשתית לצורך קיום צוואת המנוח לפי סעיף 25(א) לחוק הירושה באמון המלא שנתתי במבקשים. שעה ששוכנעתי לחלוטין מעדותם של המבקשים, ולא נותר בלבי ספק בדבר אמיתות דבריהם, ומכאן כי אמיתות הצוואה שנעשתה בפניהם מפי המנוח, כי אז ניתן לקיים את הצוואה, גם אם נפל פגם בהליך מן ההליכים שנזכרו בסעיף 23 לחוק הירושה. שעה ששוכנעתי כי רצון המנוח להוריש את כל רכושו למבקשים, כי אז ראוי לקיים אחר מצוות המנוח, גם אם נפלו פגמים אלה ואחרים בהליך עשיית הצוואה.
- אין ספק כי העדים, שניים במספר (המבקשים), שמעו את דברי הציווי מפי המנוח, בשפה אותה הוא דובר (עברית). אין ספק כי המנוח היה באותה עת בחינת "שכיב מרע", או לחלופין ראה עצמו "בנסיבות המצדיקות זאת מול פני המוות", כדרישת סעיף 25(ב)(4) לחוק הירושה. אין גם ספק שביום 31.3.19, קרי 15 ימים לאחר שנאמרה הצוואה נפטר המנוח. מתיאורן של נסיבות עריכת הצוואה על ידי המבקשים עולה, כי מדובר היה באירוע שונה המעיד הן על גמירות דעת והן על צפיית מוות קרוב. ראו דברי המבקשת בעדותה בדיון מיום 21.6.23 (בעמ' 16 בשורות 1-5):
"ש: או-קיי בעצם, ורק נסכם את מה שאת אומרת, עד לפניה לעו"ד גולדשטיין, לא ידעתם שמה שהמנוח אמר זה נחשב צוואה?
ת: מבחינתנו זו הייתה אמירה מאוד חשובה, זה היה משהו מאוד מהותי, משהו דרמטי, האמירה הזאת. באנו ואמרנו, כן, הראשונות לא דיברו איתנו, השני שראינו אני לא זוכרת, ודיברנו עם עו"ד גולדשטיין והם קראו לילד בשמו".
ובהמשך דבריה (החל מעמ' 16 בשורה 35 ועד עמ' 17 בשורה 4):
"ש: סימנת ביומן את התאריך הזה, 16/03/2019, היום שהוא אמר לכם את הדברים לטענתכם?
ת: תראי, לא סימנתי ביומן, אבל אם אני אשאל אותך מה עשית ואיפה היית כשרבין נרצח, את יודעת להגיד לי? אז אותו דבר, אני זוכרת את שיחת טלפון שהגב' כ' הודיעה לי שהוא נפטר, אני הייתי במיון בבית חולים עם אמא שלי ואני זוכרת ששבועיים לפני זה ביקרתי, ישר אתה משחזר את הפגישות האחרונות, זה כאילו בדנ"א שלנו, אני לא כותבת ביומן, הלכתי לבקר את המנוח, אני לא כתבתי כל בדיקה שהייתי איתו ולא כל פעם שהזעיקו אותי ולא כל פעם שדיברתי עם ההוסטל".
ראו גם: דבריו של המבקש בדיון מיום 21.6.23 (בעמ' 29 בשורות 2-26):
"ש: אתה זוכר על מה עוד דיברתם ב-16/03?
ת: על מה דיברנו?
ש: כן, מה היה נושא השיחה?
ת: השיחה הייתה שם עם המנוח, הייתה שיחה נוגעת ללב, הוא היה מכונס כזה, הוא היה מאוד חד, אבל הוא היה מדוכדך, בואי נגיד ככה, הוא אמר לנו שהוא מרגיש שהוא לא יאריך ימים, הוא מרגיש שהוא הולך ונחלש, בקושי נושם ודברים כאלה.
ש: מה עשית עם המידע הזה, לא פנית לרופא?
ת: לא, זה היה דבר שהיה ידוע, זה דבר שהיה קבוע בתקופה הזאת, בתקופה הקשה הזאת, את יודעת, אני לא יודע אם דיברתם על זה לפני, הוא היה נחנק בגלל החוסם נשימה. העניין עם הבדיקות של הרופא, זה אני מבין רק אחר כך עם המבקשת, על המעקבים וכל זה מה היה. אין איזה משהו שצריך נוהל ועכשיו נעשה בתופים ובמחולות ונגיד, עכשיו בדקו אותו, זה היה באופן רציף ובאופן קבוע, היינו עם יד על הדופק,
ש: היית עם יד על הדופק אבל לא פנית לרופא,
ת: לא, לא פנינו לרופא כי הוא היה במעקב של 24 שעות,
ש: ויחד עם זאת לא הצגתם מסמכים חודש וחצי לפני הפטירה,
ת: את זה את צודקת, ואני אגיד את האמת? אנחנו נבדוק מה קורה עם זה, כי לא תמיד הכל מתועד,
ש: בשיחה ב-16/03, הוא דיבר איתכם על המשכורות של העובדים?
ת: לא, ב16. ב-16, הוא דיבר איתנו על זה שהוא מרגיש שקיצו קרב, הוא מוריש לנו את כל מה שיש לו והוא מרגיש כל יום שהוא נלחם על החיים שלו ועל זה שאנחנו היינו וטיפלנו בו בעבר ואנחנו היחידים שמטפלים בו גם עכשיו. זה לא הייתה שיחה עכשיו שאנחנו בודקים מה מזג האוויר שהיה בו באותו יום, זה לא העניין, היה משהו יותר כבד".
ובהמשך דבריו (בעמ' 31 בשורות 26-28): "…זה היה משהו שבאמת מצמרר, זה לא היה תמיד הדיבורים האלה, את יודעת של, מה נשמע XXX, מה קורה, איך הולך עם הילדים, זה היה משהו טיפל'ה שונה".
- חיזוק לדברים הייתה עדותה של הגב' ק', אשר טיפלה במנוח בתקופה שלפני פטירתו, והוא סיפר לה אודות תחושותיו בשבועיים טרם פטירתו, קרי במועד עריכת הצוואה. ראו סעיף 6 לת/3:
"6. במהלך שהותו המנוח היה מחובר למחולל חמצן, שהכביד על תנועתו. בשבועות האחרוניו לחייו המנוח התלונן פעמים רבות על כך שהוא סובל מאוד מקשיי נשימה ושהוא מתקשה לתפקד. בשבועיים- שלושה שטרם פטירתו המנוח אמר מספר פעמים שהוא מרגיש שקיצו קרב, ונהג לומר "כל יום אני נלחם מחדש בשביל לחיות", לצערי הוא צדק".
הגב' ק' נחקרה על תצהירה בדיון מיום 21.6.23 ועדותה לא נסתרה. ראו דבריה החל מעמ' 9 בשורה 29 ועד עמ' 10 בשורה 5:
"ש: בסעיף 6, ציינת שהמנוח אמר שהוא מרגיש שקיצו קרב, ככה הוא אמר את זה ממש, אלה המילים?
ת: שכן, שהוא מרגיש שזה הסוף, כן,
ש: וכאשר מטופל פונה ואומר לך, אני מרגיש שהקץ קרב,
ת: כן,
ש: חייבים לתת לו איזשהו טיפול רפואי, לא?
ת: שוב אני אומרת, טיפול רפואי זה לא השטח שלי,
ש: לעדכן,
ת: אני מטפלת, יש שם אחות או אח במשמרת שנמצא, זה לא התפקיד שלנו,
ש: האם עדכנת את האחים בזה שהוא אמר לך את הדברים האלה?
ת: אני לא זוכרת, לא זכור לי אם בדיוק עדכנתי אבל הם ידעו, הוא היה אומר את זה לכולם, לא רק לי,
ש: וכולם ידעו אבל אין בדיקה של המנוח מהחודש וחצי האחרונים,
ת: אני לא יודעת לגבי בדיקות שוב, זה רופא, זה לא השטח שלי, אני לא יכולה להגיד לך, אסור לנו להתערב בדברים רפואיים".
עדותה של הגב' ק' הייתה אמינה בעיני, ומהווה חיזוק לדברי המבקשים בדבר תחושותיו של המנוח בתקופה בה הוא ציווה בפניהם את צוואתו.
- מחקירת העדים עולה כי בימיו האחרונים היה המנוח חלש. ראו עדותה של הגב' ק' בדיון מיום 21.6.23 (בעמ' 9 בשורות 5-8):
"ש: הוא התלונן הרבה? היה לו מצבי רוח?
ת: הוא הרגיש שהוא נחלש, הייתה לו כבר תקופה שהוא פחד שזה הסוף, הוא היה כל הזמן עם מחולל חמצן, הוא התהלך בהתחלה, בזמן האחרון הוא כבר היה לרוב על כיסא גלגלים, כבר היה לו יותר קשה ההתניידות".
ובהמשך דבריה (בעמ' 11 בשורות 1-3):
"ש: ציינת בתצהיר שהמנוח נהג לענות על תשבצים, זה היה ממש עד ליום הפטירה שלו?
ת: בסוף הוא קצת היה יותר חלש, אבל הוא היה, כן".
ראו גם: דברי המבקש בעדותו (בעמ' 29 בשורות 4-8):
"ש: כן, מה היה נושא השיחה?
ת: השיחה הייתה שם עם המנוח, הייתה שיחה נוגעת ללב, הוא היה מכונס כזה, הוא היה מאוד חד, אבל הוא היה מדוכדך, בואי נגיד ככה, הוא אמר לנו שהוא מרגיש שהוא לא יאריך ימים, הוא מרגיש שהוא הולך ונחלש, בקושי נושם ודברים כאלה.
ובהמשך דבריו (בעמ' 31 בשורות 34-38):
"ש: אתה יודע להגיד, איך אתם יודעים להצהיר את זה? מישהו אמר לכם את זה? המנוח אמר לכם שהוא אמר למטפלות? המטפלות באו ואמרו לכם?
ת: לא, בשיחות עם המטפלות, הן אמרו ש-וואלה, הוא דיבר איתן על העניינים האלה, על העניינים הכספיים, שהוא מרגיש שהוא הולך ונחלש, יש איזה דיבור, זה לא משהו שהיה צריך להיות מוסתר, העניין הזה עלה אחר-כך".
- השילוב בין מצבו הגופני התשוש של המנוח, והעובדה שנפטר כעבור 15 יום ממועד עריכת הצוואה, מקיים, לדידי, את דרישות הסעיף בחלופתו השניה, הן במישור הסובייקטיבי ("רואה עצמו… מול פני המוות"), והן במישור האובייקטיבי ("בנסיבות המצדיקות זאת"). ראו והשוו: פס"ד ברגות בפיסקאות 31-32.
- הנה כי כן, לאחר שהוכח קיומם של התנאים, ומששוכנעתי בקיומו של התנאי הכללי לפיו "לא היה לבית המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה" הנני קובעת כי בפנינו צוואת שכיב מרע ויש לקיימה.
- לא נעלמה מעיני העובדה שטרם הגשת הבקשה שבפניי הוגשה בקשה לצו ירושה על ידי המבקשת (ראו: נ/3) אשר נדחתה על ידי הרשמת ביום 7.6.20, במסגרתה בסעיף 3 צוין כי המנוח לא השאיר צוואה. ואולם, מצאתי כי הבקשה הוגשה בשל ייעוץ משפטי שניתן למבקשים, ואין בכך כדי להשליך על המסקנה אליה הגעתי בפסק דין זה, לפיה המנוח ערך צוואת שכיב מרע. ראו לעניין זה דברי המבקשת בדיון מיום 21.6.23 (בעמ' 15 בשורות 15-37):
"ת: אנחנו החלטנו אחרי שנדחנו בצו ירושה, והבנו שהייתה בעיה עם הייצוג שלנו והייתה בעיה עם הטעיה, הטעו אותנו, אנחנו לא הבנו את הסיטואציה, אנחנו חשבנו שמתוקף יורש אחר, יורש שאנחנו יושרים גם את המנוח, ואז הגשנו את הצו הראשון עם המשרד הראשון. הם לקחו את הניירת, אנחנו היינו נורא חכמים, אמרנו קחו כסף, תטפלו לנו, תעשו, באנו, חתמנו, הלכנו וזה היה סיטואציה, בשלב הראשון. הבנו, הגברת מהגב' XXX, היא אמרה לנו, באיזשהו שלב, אני לא יכולה לתת לכם ייעוץ משפטי, זה היה משפט מפתח בהתנהלות שלנו, חזרנו הביתה באותו יום, הבנו שמשהו לא בסדר, היה לנו איזשהו פסק זמן. אני אמרתי למבקש, XXX, עכשיו אנחנו צריכים לחפש עו"ד אחר, חיפשנו באינטרנט וכו', הגענו לפגישה עם איזשהו עו"ד אחד לפני הנציגים שלנו. ונפגשנו עם הנציגים שלנו, והרגשנו יותר טוב איתם והלכנו איתם.
ש: האם עוה"ד הציגו בפניכם צורות צוואה?
ת: מה זאת אומרת?
ש: יש צוואה בעל פה, יש צוואה בעדים, יש צוואה בכתב יד,
ת: לאורך כל הדרך אמרנו, "תקשיבו, המנוח אמר לנו שהוא נותן לנו את הכסף שלו ואת הדירה שלו וכל מה שיש לו," כל הדרך, גם לעורכות דין הראשונות. הם לא התייחסו לזה, הם הלכו "טאבולה ראסה" והגישו את הבקשה ככה. גם באיזשהו מכתב אני חושבת, ליועמ"ש, באיזשהו שלב גם אמרנו להם, הוא אמר שזה שלנו, גם דיברנו עם XXX, למיטב זכרוני, הוא אמר שזה שלנו ואף אחד בהתחלה, בשלב הראשון, לא דיבר איתנו על זה שאמרנו שהוא אמר לנו שהוא מוריש לנו. כשהגענו לעו"ד גולדשטיין אז עלה הנושא ביותר דיוק, במונחים משפטיים, בצורה שאנחנו הגשנו עכשיו".
דברי המבקשת אמינים בעיני.
ראו גם: דברי המבקש, אשר עולים בקנה אחד עם דברי המבקשת (בעמ' 28 בשורות 8-22):
"ש: אתה זוכר את האירוע הזה, ובכל זאת, בבקשה לצו ירושה, ובשיחות שלכם עם עוה"ד שייצגה אתכם, בחרתם לוותר על לספר על כל האירוע
ת: לא, אני אמרתי לך,
ש: למרות שהוא מאוד זכיר,
ת: רק אמרנו, סיפרנו על השיחה, בקטנה,
ש: אתם פניתם אלינו מספר פעמים, שלחת מספר מיילים שעו"ד XXX צירפה, ושאלתם האם הוא השאיר צוואה, שאלתם אותנו אם הוא השאיר צוואה,
ת: לא, אנחנו לא, סליחה על החד משמעיות שלי, אני אשים את זה במקום שלא זוכר אבל אין מצב כזה, היינו יורש אחר יורש. תביני, אנחנו במסגרת היורש אחר יורש, ידענו שהכל שלנו, מה אנחנו מתעסקים עם זה עכשיו, מה שחשוב, זה לטפל במנוח, מה עכשיו. אנחנו יודעים, יורש אחר יורש מקבל הכל, זהו, לא ידענו בדיוק את הדקויות האלה וזה הטמטום שלנו, אני מודה בזה. בקשר לבאות כוחנו, ששאלת למה עשינו את העניין הזה, כולה הייתה שיחה, בקטנה, של "וואלה היה דיבור בעל פה", אמרתי לך, הקטע הגדול היה שבצ'יק הדירה עברה על שמנו, במהות של היורש אחר יורש, בגלל זה לא נכנסנו לעוד פרטים".
אני מקבלת את גרסתם של המבקשים לעניין זה.
אי לכך, אני דוחה את טענת ב"כ היועמ"ש לפיה הגשת הבקשה למתן צו ירושה מחזקת את התמיהות לגבי נכונות, אותנטיות ורצון המנוח. כאמור, במהלך ההליך לא היה לי ספק בדבר רצונו של המנוח לצוות למבקשים את כל רכושו.
- בטרם חתימה, יפים לענייננו דברי כב' השופטת יעל וילנר בבע"מ 7884/23 פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (10.9.24) בפסיקה 21: "צוואה היא מסמך משפטי ייחודי, שאינו דומה למסמכים משפטיים אחרים אשר יוצרים אנשים תדיר במהלך חייהם, כדוגמת חוזים והצהרות מסוגים שונים. ייחודיותה של הצוואה באה לידי ביטוי בכמה מישורים. כך, במישור העקרוני, עמד בית משפט זה לא אחת על תכליתה המיוחדת של הצוואה כמצוותו האחרונה של המת, אשר קשורה בקשר בל-יינתק באוטונומיה שלו כפרט, בכבוד האדם שלו, ובזכותו החוקתית בקניינו (ראו בע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1) 22, פס' 6-5 לפסק דינו של השופט מלץ (1993); דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, פ"ד נט(6) 653, פס' 7 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל (2005)). ייחודה של צוואה בא לידי ביטוי גם באופן הסדרתה על ידי המחוקק – כלומר בכללים הייחודיים והמפורטים החלים לגביה, שדומה שנועדו אף הם להדגיש את החשיבות המיוחדת ששמורה למסמך זה בעיני החברה. ניתן אם כן לומר, כפי שאף מודגש במקורותינו, כי "מצווה לקיים את דברי המת" (ראו למשל: תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ע' ע"א) הינה חובה מוסרית שמוטלת על החיים כלפי אלו שהלכו לבית עולמם; אשר בלכתם מסרו בידינו כפיקדון את רצונם האחרון – ביטוי אחרון למה שהיה ואיננו עוד".
כך בענייננו- שעה ששוכנע בית המשפט כי עסקינן בצוואת אמת, יש לכבד את רצונו האחרון של המנוח.
סוף דבר:
- ייאמר כי לא נעלמו מעיני טענותיהם הנוספות של הצדדים. ואולם, לא מצאתי לנכון לפרט את מלוא הטענות שהועלו על ידי הצדדים, שכן לטעמי, די במה שפורט לעיל, כדי לבסס את התוצאה אליה הגעתי.
- לאור כל המבואר לעיל, התרשמתי כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי, הכן והאמיתי של המנוח, ואני סבורה כי יש לכבד את רצונו הברור של המנוח ולקיים את הצוואה.
- אשר על כן, הנני מורה כדלקמן:
- הבקשה לקיום צוואת המנוח מיום 16.3.19 (ת"ע 51744-05-21)- מתקבלת.
- הנני מורה על קיומה של צוואת המנוח מיום 16.3.19. המבקשים רשאים להגיש צו פורמלי לחתימתי.
- לאור התוצאה, הנני מורה על סגירתו של ת"ע 45720-09-21 (בקשת המבקשים למינוי מנהל עיזבון).
- בנסיבות, אין צו להוצאות.
- פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת כל פרט מזהה, תיקוני עריכה והגהה.
המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור התיקים שבכותרת.
ניתן היום, ד' חשוון תשפ"ה, 05 נובמבר 2024, בהעדר הצדדים.
עו"ד ארז קרט - דיני משפחה, נכסים וירושה
היי ארז,
