5 נכדים לחמו על דירה מיליונית 47 שנים אחרי הקנייה, אבל הסבתא הסתירה סוד שהחריב את כל התביעה ויתור המנוחה וזכויות נכדים
איך אישה שחיה 20 שנה אחרי מות בעלה לא תבעה אפילו שקל על דירה שרשומה על שמו, מדוע שתיקתה הפכה לויתור משפטי שהרס את תביעת הנכדים, ומה כל מי שיורש רכוש צריך ללמוד על הלכת השיתוף לפני שמאוחר מדי
מבט מומחה: מה באמת קרה כאן
עו"ד ארז קרט חושף את השכבות הנסתרות:
פסק הדין הזה חושף דפוס מסוכן שרוב המשפחות לא מכירות: מתי שתיקה הופכת לויתור משפטי. המנוחה חיה 20 שנה שלמות אחרי מות בעלה, ידעה שהדירה נרשמה על שם הבן, וגם ראתה איך חילקו את העיזבון - אבל לא הגישה אפילו תביעה אחת.
הקשר רחב יותר: המקרה הזה מצטרף למגמה של בתי משפט שמצמצמים את הלכת השיתוף כשמדובר ביורשים דור שני ושלישי, במיוחד כשעברו עשרות שנים מהאירועים המקוריים.
אזהרה למעשה: עו"ד ארז קרט מזהיר: "המסר הברור הוא שזכויות בהלכת השיתוף הן אישיות ולא עוברות בירושה באופן אוטומטי - מי שלא תובע בזמן, מפסיד לתמיד."
הזדמנויות חדשות: המקרה מלמד על חשיבות התיעוד המוקדם של הסכמות רכושיות בין בני זוג, במיוחד כשיש נכסים נפרדים ומשותפים במקביל.
תקציר פסק הדין
המלחמה על הדירה שהסתיימה בתבוסה מוחצת
זה התחיל כמו עוד סכסוך ירושה רגיל: חמישה נכדים מול שישה נכדים אחרים, נלחמים על מחצית מדירה ברחוב בתל אביב. אבל מה שהחל כתביעה פשוטה לכאורה על בסיס הלכת השיתוף, הפך לחשיפה מזעזעת של כיצד שתיקה של 20 שנה יכולה להרוס אפילו את התביעות החזקות ביותר.
הרקע המשפחתי המורכב
בשנת 1973, במועד שבו הדירה נרכשה, אף אחד מהנכדים עוד לא נולד. זוג מבוגר - ש.ש. וש.ש. - רכש דירה בתל אביב שנרשמה אך ורק על שמו של הבעל. למנוחים היו שני ילדים: א.ש. וב.ה., שהפכו בהמשך להורים של הצדדים הנלחמים.
בשנת 1993, המנוח ערך צוואה שהורישה את הדירה במלואה לבנו א.ש., אבל העניק לרעייתו זכות מגורים לכל החיים. בצוואה נכתב במפורש שהבת ב.ה. "קיבלה את המגיע לה עוד בימי חייו" - משפט שהפך מאוחר יותר למפתח התיק.
הטוויסט המפתיע
כאן מתחיל הסיפור להיות מורכב באופן דרמטי. למנוחים הייתה דירה נוספת ברחוב אחר, ואותה דירה נרשמה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. המנוחה אף ערכה צוואה ספציפית לגבי הדירה השנייה, ובסופו של דבר העבירה את חלקה בה לבנה עוד בחייה.
למה זה כל כך חשוב? כי זה מראה שהמנוחה ידעה בדיוק איך לתבוע זכויות ברכוש כשהיא רצתה בכך. היא ידעה לערוך צוואה, ידעה להעביר זכויות, וידעה להבחין בין נכס משותף לנכס פרטי.
השתיקה שעלתה ביוקר
הנקודה הקריטית התרחשה בשנת 1994. המנוח נפטר, הצוואה קיבלה תוקף משפטי, והדירה נרשמה רשמית על שם הבן. המנוחה, שגרה באותה דירה, ידעה על כל מה שקורה. היא ראתה את הרישום, ידעה על חלוקת העיזבון, וחיה בדירה כשוכרת בפועל.
איך זה אפשרי שמישהו גר 20 שנה במקום ולא תובע עליו זכויות? עו"ד ארז קרט מסביר שכאן בדיוק נמצא הלב של פסק הדין. המנוחה לא רק שלא תבעה - היא התנהגה בצורה שמעידה על כך שהיא הסכימה למצב. היא ידעה על הזכות לתבוע לפי הלכת השיתוף, אבל בחרה שלא לעשות זאת.
החשיפה המשפטית
בית המשפט גילה שהמנוחה התנהגה באופן עקבי שמעיד על ויתור. היא לא שינתה את צוואתה כדי לכלול את הדירה. היא לא הגישה תביעה משפטית. והכי חשוב - הדרך שבה היא התייחסה לדירה השנייה מוכיחה שהיא ידעה בדיוק איך לטפל ברכוש שהיא מחשיבה כשלה.
בשנת 2014, כשמונה לה אפוטרופוס, גם הקרן לטיפול בחסויים לא מצאה לנכון להגיש תביעה. זה רק חיזק את המסקנה שאין בסיס לתביעה.
הפסיקה המשפטית ההיסטורית
השופטת הסתמכה על פסק דין יהלום המפורסם, שקובע כלל ברור: מי שלא תובע זכויות בהלכת השיתוף בחייו, במיוחד כשיש לו הזדמנויות סבירות לעשות זאת, נחשב כמי שוויתר על הזכויות. אין אפשרות להעביר זכות שכבר נוצר לגביה ויתור.
המחיר של ההמתנה
התוצאה הייתה הרסנית עבור התובעים. לא רק שהם הפסידו בתביעה, הם גם נדרשו לשלם 10,000 שקל הוצאות משפט, והצו שמנע מכירת הדירה בוטל לחלוטין.
עו"ד ארז קרט מסכם: "המקרה הזה מלמד אותנו שזכויות בהלכת השיתוף הן אישיות ולא עוברות אוטומטית בירושה. מי שחושב שיש לו זכויות ברכוש, חייב לפעול מיד ולא לחכות עשרות שנים."
שאלות עיקריות שעולות מפסק הדין
מה בדיוק קרה במקרה הזה?
חמישה נכדים תבעו מחצית מדירה בתל אביב מששה נכדים אחרים, בטענה שסבתא שלהם הייתה שותפה בדירה על פי הלכת השיתוף. הדירה נרכשה בשנת 1973 ונרשמה רק על שם הסב, שערך צוואה ב-1993 והוריש אותה לבנו. הסבתא חיה 20 שנה אחרי מות הבעל ולא תבעה זכויות בדירה, מה שבית המשפט פירש כויתור מוחלט. התביעה נדחתה בשל ויתור המנוחה על זכויותיה, והנכדים נחייבו בהוצאות משפט.
איך בית המשפט הגיע להחלטה?
בית המשפט הסתמך על פסק דין יהלום שקובע שמי שלא תובע זכויות בהלכת השיתוף במשך שנים, למרות הזדמנויות סבירות לעשות זאת, נחשב כמוותר עליהן. השופטת מצאה שהמנוחה התנהגה באופן עקבי שמעיד על ויתור: לא תבעה, לא שינתה צוואה, ולא הגישה הליכים. בנוסף, ההבדל בטיפול בין שתי הדירות הוכיח שהמנוחה הבחינה בין רכוש משותף לפרטי. השופטת קבעה ששתיקה של 20 שנה, בנסיבות בהן המנוחה ידעה על זכויותיה, מהווה ויתור גמור. המקרה גם הדגיש בעיות מדיניות משפטית בתביעות מאוחרות על ידי יורשים.
מה החליט בית המשפט ומדוע?
בית המשפט דחה את התביעה וקבע שהמנוחה ויתרה על זכויותיה בדירה. ההחלטה התבססה על שני עמודי תווך: ראשית, המנוחה לא הוכיחה שהדירה הייתה פרי מאמץ משותף, ושנית, גם אם הייתה לה זכות, היא ויתרה עליה בפועל. השופטת הדגישה שהמנוחה חיה 20 שנה אחרי רישום הדירה על שם הבן ולא פעלה לתביעת זכויותיה. בנוסף, הטיפול השונה בשתי הדירות הוכיח שלא היה הסכם שיתוף כללי. התובעים חויבו ב-10,000 ₪ הוצאות, והצווים למניעת מכירה בוטלו. לדוגמה, המנוחה ידעה לערוך צוואה לדירה השנייה אבל לא התייחסה כלל לדירה הראשונה, מה שמעיד על כוונה ברורה.
שאלות נפוצות על פסק הדין
איך לבחור עורך דין לסכסוכי ירושה?
בבחירת עורך דין לטיפול בסכסוכי ירושה, חשוב לחפש מומחה עם ניסיון רב בדיני ירושה ומשפחה. המומחה צריך להכיר היטב את הפסיקה העדכנית ואת המורכבויות של מקרים כמו זה שבו בני זוג פרודים אך נשואים רשמית. עורך דין מנוסה יוכל להסביר את ההשלכות המשפטיות של הסכמי פרידה, לייעץ על אפשרויות למניעת סכסוכים, ולייצג בהליכים משפטיים במידת הצורך. המומחיות כוללת גם הבנה של הליכי גישור וידע בעריכת צוואות ותכנון עיזבון.
צריכים עזרה משפטית בסכסוך ירושה? צרו קשר עוד היום.
לפעמים החיים מציבים בפנינו אתגרים מורכבים, והתמודדות עם צוואה שמעוררת סימני שאלה היא אחד מהם.
התנגדות לצוואה היא זכות חוקית שניתנת לך כדי להגן על האמת ועל הצדק.
ישנן סיבות רבות שעשויות להצדיק התנגדות לצוואה: חשש שהמנוח הושפע שלא כדין, ספקות לגבי מצבו הנפשי בעת כתיבת הצוואה, פגמים בהליך החוקי, או תחושה עמוקה שהצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של יקירך שהלך לעולמו.
הזמן הוא גורם קריטי – החוק מקציב חלון זמנים מוגבל להגשת התנגדות. אל תישאר עם סימני שאלה.
צוות המומחים שלנו כאן כדי להקשיב, לייעץ ולהוביל אותך בדרך להגנה על האמת והצדק.
חוששים מפגם בצוואה? פעלו עכשיו! יש לכם 14 ימים להתנגד ולהגן על זכויותיכם המשפטיות
פסק הדין המלא
בפני | כב' השופטת אורלי שמאי-כתב
| |
תובעים |
1. נ.ה. 2. ת.ר. 3. ש.ש.ח. 4. ש.ש.ה. 5. ש.ש.ה. | |
נגד | ||
נתבעים |
1. ד.ש. 2. ל.ס.פ. 3. ה.ש. 4. ע.א.ש. 5. א.ל.י. 6. י.מ.מ. כולם באמצעות ב"כ עו"ד ירון רבינוביץ
| |
בנוגע למנוחה: | ||
ש.ש. ז"ל
פסק דין |
לפניי תביעה שהגישו התובעים, ילדיה של הגב' ב.ה. ז"ל ונכדיהם של המנוחים ש. ו-ש. ש. ז"ל, כנגד הנתבעים, ילדיו של מר א.ש. ז"ל שהינם אף הם, נכדיהם של המנוחים.
במסגרת התביעה עותרים התובעים למתן פסק דין הצהרתי לפיו, הם זכאים להירשם כבעלים של מחצית מהזכויות בדירה ברחוב XXX [גוש XXX חלקה XXX תת חלקה XXX, להלן: "הדירה" או "הדירה ברחוב XXX"].
במסגרת הסיכומים תוקן הסעד ובית המשפט התבקש לקבוע כי מחצית מהזכויות בדירה שייכות לכלל יורשי המנוחה, כך שלתובעים 5/11 חלקים מתוך המחצית.
בנוסף עתרו התובעים למתן סעד הצהרתי שלפיו מחצית מדמי השכירות המתקבלים מהדירה שייכת להם.
הרקע העובדתי הצריך לעניין:
- המנוחים ש.ש. ז"ל [להלן- "המנוח"] וש.ש. ז"ל [להלן- "המנוחה"] היו נשואים זה לזו.
לא פורט בפני בית המשפט מועד הנישואין, אולם מתוך המסגרת הנורמטיבית אותה פרטו הצדדים [הלכת השיתוף] עולה כי המנוחים נישאו זה לזו לפני שנת 1974.
- למנוחים היו שני ילדים – מר א.ש. וגב' ב.ה.
- התובעים הינם ילדיה של הגב' ב.ה. ואילו הנתבעים הינם ילדיו של מר א.ש., כך שכל הצדדים להליך זה הינם נכדיהם של המנוחים.
- כפי שעולה מהנסח ההיסטורי אשר צורף לכתב ההגנה – ביום 28.1.1973 נרשם המנוח כבעלים, מכח מכר, של מלוא הזכויות בדירה.
- ביום 31.5.1993 ערך המנוח צוואה אשר במסגרתה הוריש את הזכויות בדירה במלואן לבנו, מר א.ש.
בנוסף נרשם בצוואה כי לרעייתו, גב' ש.ש., תהא הזכות המלאה והבלעדית לגור בדירה כל אריכות ימיה, חינם אין כסף.
המנוח פרט בצוואתו כי הבת, גב' ב.ה., קיבלה את המגיע לה עוד בימי חייו.
- ביום 22.7.1994 נפטר המנוח וביום 23.11.1994 ניתן צו קיום לצוואתו מיום 31.5.1993.
- ביום 3.8.1994, חתמה המנוחה על צוואה אשר מתייחסת לדירה אחרת ברחוב ZZZ ולגבי דירה זו, מפרטת המנוחה בצוואתה כי מדובר בדירה שנרכשה יחד עם בעלה המנוח. המנוחה ציוותה את חלקה בדירה זו, לבנה, מר א.ש.
עם זאת, חלקה של המנוחה בדירה ברחוב ZZZ הועבר לבנה עוד בחייה בשנת 1995.
- כפי שעולה מהנסח ההיסטורי אשר צורף לכתב ההגנה – ביום 7.12.1994, נרשם מר א.ש. כבעלים של מלוא הזכויות בדירה.
- הבת גב' ב.ה., נפטרה ביום 30.4.2001 ואילו הבן, מר א.ש. נפטר ביום 9.4.2014.
- ביום 7.12.2014 הוגשה ע"י ב"כ היועמ"ש בקשה למינוי אפוטרופוס לגופה ולרכושה של המנוחה ובמסגרת הליך זה מונתה הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופא זמנית ולאחר מכן במינוי של קבע.
- ביום 21.10.2017 הלכה המנוחה לבית עולמה.
- לאור כך ששני ילדיה של המנוחה נפטרו לפניה ולאור כך שצוואתה של המנוחה התייחסה לנכס ספציפי בלבד אשר הועבר עוד בחייה לבנה, הוצא אחר המנוחה, ביום 20.10.2018, צו ירושה אשר לפיו כל הצדדים להליך זה הינם יורשי המנוחה בחלקים שווים ביניהם [כל נכד – 1/11 חלקים].
- התובעים פרטו בכתב התביעה אירועים נוספים, אולם לא מצאתי כי הדבר רלוונטי לתביעה דנן.
- הצדדים הגיעו להסכמה כי יינתן פסק דין בתביעה זו על סמך החומר אשר מונח בפני בית המשפט ועל סמך סיכומים אותם הגישו הצדדים וללא צורך בניהול הוכחות.
עיקרי טענות הצדדים:
- לשיטת התובעים, מכח הלכת השיתוף – שייכות מחצית מהזכיות בדירה למנוחה, על אף שהזכויות נרשמו במלואן ע"ש המנוח בלבד.
עוד טוענים התובעים כי המנוח לא יכול היה ליתן הוראות בצוואתו לגבי חלקה של המנוחה אשר שייך לה ומאחר ומדובר בזכויות השייכות למנוחה, הרי שהזכויות [מחצית מהזכויות בדירה] אמורות להתחלק בין יורשיה של המנוחה ע"פ המפורט בצו הירושה.
עוד טוענים התובעים כי רישום הנכס כולו ע"ש המנוח אינו כשלעצמו סותר את הלכת השיתוף ואינו שולל את קיומה.
- הנתבעים טוענים כי חלה על התביעה התיישנות ולחלופין יש לדחותה עקב שיהוי. כמו כן טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התביעה שכן לא המנוחה ולא הבת [אמם של התובעים] לא טענו כנגד צוואת המנוח וכן לאור כך שהמנוחה לא תבעה בחייה את זכויותיה מכח הלכת השיתוף, על אף הזדמנות סבירה שהיתה לה לעשות כן ועל כן יש לראות בה כמי שוויתרה על זכותה להחיל עליה את הלכת השיתוף.
עוד נטען כי בנסיבות כגון דא בהן הטענה מועלית על ידי נכדים של המנוחה, שעה שצד שלישי [הנתבעים] הסתמך על הרישום וזכויותיו עלולות להיפגע, הרי שיש לדחות את התביעה לאור שיקולים של מדיניות משפטית השוללים הכרה בזכויות מכח הלכת השיתוף.
דיון והכרעה:
- כבר בשלב זה אפרט כי לאחר עיון בחומר שלפני, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לקבל את טענות הנתבעים ולדחות את התביעה.
מסגרת נורמטיבית:
- הלכת השיתוף היא פרי יצירתו של בית המשפט ותחילתה בקביעה של חזקה בדבר קיום הסכם מכללא בין בני זוג [שנישאו לפני תחולת חוק יחסי ממון] – המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף – לפיו, הרכוש שנצבר במהלך חייהם המשותפים, על שם מי מהם, הוא בבעלות משותפת.
בהתקיים התנאים האמורים: קיום אורח חיים תקין ומאמץ משותף ברכישת הנכסים או בניהול משק הבית המשותף וגידול הילדים, יחולק הרכוש שנצבר להם במהלך החיים המשותפים, בחלקים שווים ביניהם, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם [ראו: בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2), 221 ,עמ' 227-228; ע"א 782/80 גולדברג נ' גולדברג, פ"ד לז(2), 757 ,עמ' 759-760; ע"א 741/82 פיכטנבאום נ' פיכטנבאום, פ"ד לח(3), 22; ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2), 645 ,עמ' 647-648)].
- "בהתקיים נסיבות מסויימות, החזקה מאפשרת לבתי המשפט להכריז על קיומו של שיתוף מלא או חלקי בנכסים גם אם על פי הכללים המשפטיים "הרגילים" מדובר בנכס או בנכסים הנתונים בבעלותו של אחד בני הזוג (כגון במקרה של נכס מקרקעין הרשום על שם אחר מהצדדים)."
ראו פרופ' שחר ליפשיץ, "השיתוף הזוגי" הוצאת אוניברסיטת בר אילן ונבו (2016) ["להלן- "השיתוף הזוגי"], עמודים 111 ו- 112.
- כיום מעוגנת הלכת השיתוף על מודל של מדיניות משפטית ראויה אשר נשענת על תפיסות נורמטיביות של צדק ושיוויון [השיתוף הזוגי, עמוד 125].
- בפסיקה מאוחרת יותר צומצם התנאי של אורח חיים תקין עד למינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ובלבד שקויימה הדרישה למאמץ משותף [השיתוף הזוגי, עמוד 126].
- תנאי זה של מאמץ משותף יוצר הבחנה בין סוגי נכסים שונים שהיו בבעלות מי מבני הזוג, באופן שתחולתה של הלכת השיתוף משתרעת על נכסים שהינם פרי מאמץ משותף בלבד להבדיל מנכסים חיצוניים שנרכשו לפני הנישואין או שהתקבלו במתנה או בירושה שעליהם לא תחול חזקת השיתוף [השיתוף הזוגי, שם עמוד 119].
- בע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח, פ"ד מח (3) 372 (להלן: "פס"ד יהלום") הוכרה זכותם העקרונית של יורשי בן זוג שהלך לעולמו, לבוא בנעליו ולתבוע הכרה בזכויותיו מכוח חזקת השיתוף בנכסים בין בני זוג. אולם, ככל שהיתה לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים והוא לא עשה כן, אזי יש לראותו כמוותר על זכותו לתבוע הכרה בזכויות אלו. להלן הדברים האמורים בפסק הדין:
"כאשר הלך אחד מבני הזוג לעולמו, בלי שעמד במועד כלשהו בחייו על זכויותיו על פי חזקת השיתוף בנכסים, ובלי שנתן ביטוי לרצונו לממשן, וזאת על אף הזדמנות סבירה שהייתה לו לעשות כן, כי אז יש לראותו כמוותר על זכותו להחיל עליו את חזקת השיתוף ולהכיר פורמאלית בזכויותיו על פיה, על כל המשתמע מכך (עמ' 377)… אם היתה לו לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים והוא לא עשה כן, כי אז יש לראותו כאילו בחר לוותר על זכותו (עמ' 382)… הטעם לכך נעוץ בשיקולי מדיניות ראויה… הזכות לטעון לקיומן הן, בראש ובראשונה זכויותיו של בן הזוג עצמו… אין מקום אפוא, שעה שבן הזוג בחר שלא לנצל את ההזדמנות שעמדה לפניו ולא טען לשיתוף, לאפשר ליורשיו לטעון לשיתוף בשמו, שהרי בכך, למעשה, אנו מעבירים את זכות הבחירה האמורה לידיהם ומתעלמים מכך שבן הזוג עצמו בחר שלא לעמוד על זכויותיו הנטענות… כדי להקים את חזקת השיתוף נדרש… להוכיח מה היה אורח חייהם של בני הזוג. והנה אותם שניים, אשר על טיבם ואופיים של היחסים ביניהם מושתתת ונסמכת החזקה, אינם עוד בן החיים. אחרים (אפילו הם קרובי משפחה) הם אשר טוענים כיצד הסדירו את חייהם המשותפים, מה היה טיב יחסיהם ומהו משטר השיתוף שהנהיגו ביניהם, עניינים אשר מעצם טיבם מצויים, בראש ובראשונה, בידיעת בני הזוג עצמם (עמ' 385)… מקום שהייתה לבן הזוג הזדמנות סבירה לטעון לשותפות בנכסים והוא בחר שלא לעשות כן, יש לראותו כמוותר על הזכות לטעון להלכת השיתוף, ועל כן אין להתיר גם ליורשיו להעלות טענה זו במקומו (עמ' 387)".
- בפרשת יהלום, מבחין כבוד השופט לוין בין אישה שהלכה לעולמה לפני בעלה או אז, בהעדר קרע או משבר בינה לבין בעלה, לא יראו בה כמי שוויתרה על זכויותיה מכח חזקת השיתוף לבין אשה אשר בעלה הלך לעולמו לפניה, או אז מותה של האישה, מהווה נקודת איזון ראויה וככל שלא הוגשה תביעה על ידי אותה אישה עד למותה, הרי שיראו אותה כמי וויתרה על זכויותיה.
ובלשונו של כבוד השופט לוין:
"מתי יש לייחס לו, לבן הזוג, ויתור כאמור? ביסודו של הוויתור מונחת יכולת הבחירה – הבחירה בין הפעלת הזכות ומימושה לבין ויתור עליה (עמ' 383)…
….דומה כי תחימת גבולות ההלכה לשעת מותו של בן הזוג, מקום שהייתה לו קודם לכן הזדמנות סבירה להעלות את הטענה והוא לא עשה כן, היא "הנקודה הגיאומטרית", כלשונו של השופט ברק, הראויה והצודקת בעניין זה. (עמ' 386).
- כבוד השופט לוין אף עומד על הקושי אשר נובע מדיון באופיה של מערכת יחסים שהתקיימה זמן רב לפני ההליך המשפטי:
"אפשר שהמצב אינו כה חמור שעה שמדובר בילדיהם של בני הזוג, שהיו קרובים להוריהם ויכלו לעמוד, עד כמה שהדבר אפשרי, על מצב היחסים שררו ביניהם בעודם בחיים. אלא שאם לא נראה את בן הזוג כמוותר על זכותו לטעון לשיתוף בנכסים, מקום שלא עורר אותה עד ליום מותו, הרי שלא נוכל לעצור את מעבר הזכות גם הלאה, והיא תהא שמורה לא רק לילדיו אלא גם לנכדיו, לניניו ואין לדבר סוף. בית המשפט ימצא עצמו במצב אבסורדי ובלתי אפשרי, שבו יידרש להכריע מה היו טיבן ואופיין של מערכות יחסים שהתקיימו, חמישים, שמונים ואף מאה שנים קודם לכן. ודוק: כבר במקרה דנן מדובר במערכות יחסים שתחילתן בראשית המאה ופקיעתן במות אחד מבני הזוג, למעלה מעשרים שנה לפני שהובא העניין לפני בית המשפט." (עמ' 385 – 386).
- כמו כן עומד כבוד השופט לוין על כך שקיים אינטרס ציבורי לפיו זמנו המוגבל של בית המשפט יוקדש לטיפול בבעיות ההווה ולא בענייני עבר על אחת כמה וכמה כאשר מתבקשים להכיר בזכויות שהולדתן, שנים רבות לפני הגשת הבקשה "ויסודן בחיים משותפים שניהלו שני בני זוג שהלכו שניהם לעולמם".
וראו גם פרשת 4696/90 פישלר נ/ שיין (26.7.94) שם חוזר ומדגיש כבוד השופט לוין את שיקולי המדיניות המשפטית הראויה, שכן: "הלכת השיתוף בנכסים נוצרה ע"י הפסיקה מתוך מטרה לקדם ערכים חברתיים התואמים למציאות של חברה מתקדמת. עם זאת אין להרחיק לכת ביישומה, אלא יש להציב לה גבולות. הצבת הגבולות מתחייבת בשל שיקולים של מדיניות משפטית על פיה יש למצוא את האיזון הראוי בינן לבין הרעיון הבסיסי של הלכת השיתוף" [סעיף 12 לפסק הדין].
שיקולים נכבדים של מדיניות משפטית אשר שוללים הכרה בזכויות מכח חזקת השיתוף הינו קיומו של צד שלישי אשר הסתמך על הרישום ושינה מצבו לרעה ושעה שהצורך "בהגנה על הרעיון הבסיסי של הלכת השיתוף אינו כה משמעותי בעניננו, שכן "בעלת הזכות האמיתית" אינה עוד בין החיים…" [סעיף 12 לפסק הדין].
ומן הכלל אל הפרט:
- בעניינו מדובר בתביעה כנגד עיזבון המנוח ולעניין זה נטל ההוכחה המוטל על כתפי התובעים הינו מוגבר. ראו למשל – ע"א 5997/92 מלק נ' מנהל עיזבון הרב יהושע דויטש פד"י נא (5) 1 וכן תמ"ש 7264-06-12 פלונים נ' אלמונים (12.8.2013).
- במסגרת כתב התביעה, לא פורט לבית המשפט דבר על נסיבות חייהם של המנוחים זה עם זו ו/או על נסיבות רכישת הדירה בשנת 1973 או בסמוך לכך ורישומה ע"ש המנוח בלבד.
- למעט טענה משפטית על תחולתה של הלכת השיתוף, אזי מבחינה עובדתית, לא הניחו התובעים כל תשתית עובדתית לכך שמדובר בנכס שהינו פרי מאמץ משותף וייתכן כי מדובר בנכס חיצוני שמומן באמצעות כספי ירושה או מתנה.
- הגשת התביעה בשנת 2020, 47 (!) שנים לאחר רכישתה, מדגישה בדיוק את הקשיים עליהם עמד כבוד השופט לוין, כפי שפורט בפסיקתו לעיל.
התביעה מוגשת ע"י נכדים של המנוחים, להבדיל מילדיהם של המנוחים אשר לגביהם יתכן והיתה להם ידיעה אישית על נסיבות רכישת הדירה ומערכת היחסים הרכושית שבין בני הזוג.
זאת, כאשר המנוחה עצמה שהינה בעלת הזכויות ואשר עליה ביקשה הפסיקה להגן, איננה בין החיים.
כיום, שנים כה רבות לאחר רכישת הדירה וכן לאחר פטירתו של המנוח בשנת 1994 ואף לאחר פטירתם של שני ילדי בני הזוג וכן לאחר פטירתה של המנוחה – קשה, עד בלתי אפשרי, להתחקות אחר מקורות מימון הדירה וכפי שפורט – בפני בית המשפט לא הונחה כל תשתית עובדתית לעניין זה.
- בסיכומיהם, טוענים התובעים טענות משפטיות המתייחסות הן לנכסים אשר נרכשו באמצעות מאמץ משותף והן לשיתוף בנכסים שאינם פרי מאמץ ולעניין זה טוענים התובעים כי השיתוף הינו מכח העובדה כי מדובר בנישואין ראשונים, ארוכים, שבמהלכם ניהלו בני הזוג משק בית משותף וגידלו את ילדיהם המשותפים כך שנוצרה תחושה שיתופית אשר מטשטשת את ההבחנה בין נכסים פרטיים לנכסים משותפים.
- אולם אין די בהעלאת טענות משפטיות בעלמא.
שכן ככל שמבחינה עובדתית מדובר בנכס אשר הינו פרי מאמץ משותף – הרי שהדבר לא הוכח, כפי שפורט לעיל.
וככל שמבחינה עובדתית מדובר בנכס חיצוני, הרי שהיה על התובעים לטען ולהוכיח שורה של תנאים מוקדמים, כגון יחסים תקינים בין בני הזוג, תרומתה הכלכלית של המנוחה להשבחה של הנכס וכן כי היתה כוונה לצדדים והסכמה ביניהם לשיתוף [ראו השיתוף הזוגי, שם עמודים 138 ואילך].
כל אלו לא נטענו ולא הוכחו ע"י התובעים, במקרה דנן.
אך גם אם אניח כי מדובר בבני זוג שחיו תחת קורת גג אחת, ניהלו משק בית משותף וכן גידלו את ילדיהם יחד ולמנוחה היתה תרומה כזו או אחרת [לרבות בביצוע עבודות ביתיות] למשפחה ואף שמדובר בדירה שהיתה ככל הנראה, דירת המגורים של בני הזוג [כלומר – נכס משפחתי מובהק], אזי כפי שאראה להלן, הוכח בפני ההיפך הגמור – שכן לשיטתי – מהראיות שלפני עולה כוונה ברורה של המנוחה כי אין מדובר ברכוש משותף וכי אין לה זכויות בדירה.
- המסמכים שהוצגו בפני בית המשפט – צוואות המנוחים ומסמכי העברת חלקה של המנוחה בדירה ברחוב ZZZ לבנה במתנה, עוד בחייה, מלמדים אותנו, על כי המערכת היחסים הרכושית שבין הצדדים היתה מורכבת יותר מאשר החלת חזקת השיתוף גרידא, על נכס אחד מבין כלל הנכסים של בני הזוג.
ואפרט:
- כפי שפורט לעיל, לגבי הדירה ברחוב XXX – לא ידועים לנו מקורות מימון הדירה ואופן רכישתה.
זאת, להבדיל מהדירה הנוספת שהיתה לצדדים ברחוב ZZZ ואשר מתוך צוואתה של המנוחה אנו למדים כי מדובר היה ברכוש משותף אשר נרכש במשותף ע"י המנוחים.
אין ספק כי לגבי הדירה ברחוב ZZZ – המנוחה ראתה במחצית מהזכויות כרכוש שלה אשר לגביו מצאה לנכון לערוך צוואה.
זכויות אלו אף היו רשומות על שמה וכפי שפורט לעיל – על אף הצוואה ועוד בחייה– חתמה המנוחה בשנת 1995, על תצהיר העברה של זכויות אלו, ללא תמורה, לבנה.
- מכאן אנו למדים כי ביחס לשתי הדירות, נהגו המנוחים באופן שונה.
בעוד שלגבי הדירה ברחוב XXX [מושא התביעה שלפנינו] הדירה היתה רשומה ע"ש המנוח בלבד וזאת לאורך כל שנות החיים המשותפות ועד לפטירתו של המנוח, הרי שהדירה ברחוב ZZZ היתה רשומה על שם הצדדים בחלקים שווים ביניהם, כבר ממועד רכישתה.
זאת, על אף שבצוואת המנוחה מפורט כי הדירה ברחוב ZZZ נרכשה מכספי המנוחים וכן באמצעות כספי ירושה שקיבל המנוח עקב פטירת אביו.
קרי – למרות השימוש בכספי ירושה, נרשמה הדירה ברחוב ZZZ על שם שני הצדדים בחלקים שווים.
- סבורה אני כי השוני בין שני הנכסים מלמד אותנו על כך שאין להחיל את חזקת השיתוף על מערכת היחסים הרכושית שבין הצדדים, על אחת כמה וכמה, שנים כה רבות לאחר פטירתו של המנוח.
נוסח צוואתה של המנוחה מלמד אותנו על כך שהמנוחה היתה ערה לאופן רישום הזכויות בדירה ברחוב ZZZ וכן מלמד אותנו על אופן מימון אותה דירה.
המנוחה במפורש מפרטת על רכישה משותפת וכן על מימון הרכישה בין היתר באמצעות כספי ירושה של בעלה.
אופן פירוט זה מלמד על כך שהמנוחה ראתה במחצית מהזכויות בדירה ברחוב ZZZ כרכוש שלה וביקשה לערוך צוואה לגביו.
- אופן הפירוט האמור מלמד אף כי יתכן והיתה התחשבנות בין הצדדים ביחס לרכושם שעה שמחד– הדירה ברחוב XXX נרשמה ונותרה רשומה, במסגרת החיים המשותפים, ע"ש המנוח בלבד ומנגד – הדירה ברחוב ZZZ נרשמה ע"ש שני המנוחים בחלקים שווים, על אף שלמימון רכישתה, נעשה שימוש בכספי ירושה מאביו של המנוח.
כך וככל שהדירה XXX היתה פרי מאמץ משותף – הרי שיתכן והמנוחה קיבלה פיצוי על זכויות אלו במסגרת הדירה ברחוב ZZZ.
וככל שהדירה XXX היתה נכס חיצוני, הרי שההבדל ברישום הזכויות שבין שתי הדירות מלמד אותנו כי באותם נכסים חיצוניים בהם חפץ היה המנוח לשתף את המנוחה – הרי שאותם נכסים חיצוניים [כספי ירושה] הוטמעו בנכס משותף [הדירה ברחוב ZZZ] ואותו נכס נרשם בחלקים שווים על שם שני בני הזוג ואילו העובדה כי הדירה ברחוב XXX נרשמה ונותרה רשומה ע"ש המנוח בלבד, משמעותה היא כי לא היתה למנוח כוונת שיתוף של המנוחה בזכויות בדירה זו.
- זאת ועוד – העדר כל התייחסות בצוואת המנוחה לדירה מושא תביעה זו מלמד אותנו, לשיטתי, כי המנוחה לא ראתה בדירה ברחוב XXX כדירה בה יש לה זכויות ואשר מהווה נכס שלה.
ואבהיר:
בנסיבות דנן, בהן נרשם בצוואת המנוח כי הבת גב' ב.ה., קיבלה בחיי המנוח, את כל המגיע לה והמנוח ציווה את רכוש הנדל"ן שלו לבנו [לרבות חנות ברחוב YYY], ואף המנוחה עשתה כן ביחס לרכוש אותו ראתה כשלה ולא הסתפקה בכך – אלא העבירה עוד בחייה את זכויותיה בדירה ברחוב ZZZ, לבנה– סבורה אני כי לו היתה רואה המנוחה בדירה ברחוב XXX כדירה שלה – היא היתה מתייחסת לכך בצוואה וסבורה אני, כפי שיפורט להלן, כי היא היתה מצווה את חלקה לבנה ואף מעבירה לו בחייה זכויות אלו, ללא תמורה ובמתנה, כפי שעשתה ביחס לדירה ברחוב ZZZ.
- אותם מסמכים – צוואות המנוחים ומסמכי העברת הזכויות של חלקה של המנוחה בדירה ברחוב ZZZ, לבנה, עוד בחייה וכן סמיכות התאריכים של מסמכים אלו– צוואת המנוח הינה משנת 1993, צוואת המנוחה הינה משנת 1994 [סמוך לאחר מותו של בעלה] ומסמכי העברת הזכויות הם משנת 1995, מעידים על כי היה רצון משותף וכוונה משותפת של שני המנוחים כי רכוש הנדל"ן שלהם יועבר לבנם והמנוחה אף העבירה לו את זכויותיה בדירה ברחוב ZZZ, במתנה עוד בחייה.
זאת להבדיל מזכויות בכספים אשר חולקו ע"פ צוואת המנוח – בין הבן לבין המנוחה.
- נשוב ונזכור, כי צוואת המנוחה נחתמה זמן קצר ביותר לאחר פטירתו של המנוח. סמיכות הזמנים מלמד על כך שהמנוחה ביקשה להשלים את צוואת המנוח ולהשלים את הורשת מלוא הנדל"ן שבידי בני הזוג– לבנם.
בנסיבות אלו, הלקונה בצוואת המנוחה אשר איננה מתייחסת כלל וכלל לדירה ברחוב XXX מעידה על כך שהמנוחה עצמה לא סברה כי יש לה זכויות בנכס או כי מדובר ברכוש שלה וכי ע"פ אומד דעת הצדדים – לא מדובר היה ברכוש משותף.
- לאור זאת, סבורה אני כי החלת חזקת השיתוף בנסיבות המקרה שלפני חותרת לא רק תחת אומד דעתם של המנוחים ביחס למערכת הזכויות בנכסים, כפי שמשתקף מהמסמכים שלפני, אלא אף חותרת תחת רצון המנוחים כי רכוש הנדל"ן שברשותם יוקנה לבנם בלבד.
החלת חזקת השיתוף כעת פירושה הוא כי חלק מהזכויות בדירה יוקנו לילדיה של הבת, הגב' ב.ה., אשר ע"פ צוואת המנוח, קיבלה את המגיע לה עוד בחיי המנוח ואשר לה, לא רצו מי מהמנוחים להוריש דבר מנכסי הנדל"ן שבבעלותם.
את התוצאה הזו, שמנוגדת לרצון המנוחים, לא יכולים המנוחים כעת לשנות ואי לכך החלתה של חזקת השיתוף על מערכת היחסים הרכושית שבין המנוחים, שנים ארוכות לאחר מות המנוח [כ- 28 שנים!] ואף לאחר מות המנוחה, איננה צודקת ואיננה ראויה.
- להשלמת התמונה אציין כי התובעים כלל לא טענו כי אמם, הגב' ב.ה., לא קיבלה דבר מהמנוחים והאמור בצוואת המנוח, אינו נכון.
שתיקתם של התובעים לעניין זה, מחזק את האמור בצוואת המנוח ומחזק את המסקנה כי אכן הבת קיבלה את חלקה וכי את כל נכסי הנדל"ן שברשותם – ביקשו המנוחים להוריש לבנם.
- התובעים מבקשים ללמוד מהקרקע ב VVV שנרשמה על שם אחיו של המנוח בלבד על אף שלמנוח היו זכויות בקרקע, כי יש להחיל על המנוחים את הלכת השיתוף, שכן התמורה בגין חלקו של המנוח בקרקע חולקה בין הבן לבין המנוחה.
אלא שלא פרושה בפני בית המשפט התמונה המלאה לגבי קרקע זו ולאור מותם, הן של הבן והן של המנוחה, יש קושי להתחקות אחר כוונת הבן אשר ניהל את המשא ומתן מול דודו בנוגע לקרקע זו, מספר שנים לאחר מותו של אביו.
רק אומר כי לא מן הנמנע כי מאחר והבן או המנוחה, בסופו של יום, לא קיבלו זכויות קניין בקרקע, אלא כספים, יתכן וביקשו להחיל על כספים אלו את הוראות צוואת המנוח אשר מתייחסות לחלוקת הכספים בחלקים שווים בין המנוחה לבין הבן ולא את ההוראות הנוגעות לנכסי הנדל"ן.
בכל אופן, מדובר בסכום נמוך ביותר אותו קיבלה המנוחה ולא ניתן ללמוד מכך לגבי המשטר הרכושי שהיה בינה לבין בעלה, בנסיבות בהן, נוהל משא ומתן עם אחיו של המנוח ע"י הבן עצמו לאחר מותו של המנוח ושעה שהבן הלך לעולמו ולא ניתן להתחקות אחר .
- לאור כל האמור, סבורה אני כי בנסיבות דנן, התובעים אל עמדו בנטל הראיה וההוכחה המוטל עליהם וכי אין מקום להחיל את חזקת השיתוף על הדירה.
- למעלה מן הצורך אפרט כי גם אם אניח, לטובת התובעים ובניגוד לאמור לעיל, כי חלה ביחס לדירה חזקת השיתוף, אזי סבורה אני כי המנוחה ויתרה על כל זכויותיה מכח חזקת השיתוף ואי לכך מנועים התובעים מלתבוע זכויות בדירה.
- אין חולק כי לשם הכרה בזכויות מכח הלכת השיתוף, היה על המנוחה לפנות לבית המשפט ולעתור להפעלתה של הלכת השיתוף [ראו למשל סעיף 9 לפסק הדין בפרשת יהלום].
אין חולק כי המנוחה לא הגישה תביעה כנגד המנוח בנוגע לרכוש מי מהצדדים לרבות הדירה ברחוב XXX ולא הוצגה בפני כל מערכת ראייתית ממנה ניתן ללמוד לגבי מחלוקת בין הצדדים לעניין הזכויות ברכוש ובדירה בפרט.
- המנוחה, כזוכה מכח הצוואה [במחצית מהכספים שהיו שייכים למנוח] ידעה על תוכן צוואת בעלה וכי שפורט – ביקשה להשלים את המהלך הרכושי המוסכם על שני המנוחים ולהעביר את חלקה בדירה ברחוב ZZZ – לידי בנה.
- אין חולק כי עיזבון המנוח כולו או חלקו חולק בסמוך לאחר פטירתו של המנוח ובכל אופן וכאמור לעיל– נרשמו הזכויות בדירה ע"ש הבן עוד בשנת 1994, על סמך צו קיום צוואת המנוח ועל פי הוראות הצוואה.
- אין חולק כי על אף שהדירה ברחוב XXX היתה דירת מגוריה של המנוחה, דבר אשר היה אמור להמריץ את המנוחה להגיש תביעה בנוגע לזכויותיה בדירה מכח הלכת השיתוף, הרי שהמנוחה לא הגישה כל הליך שהוא לבית המשפט, גם לא לאחר מותו של המנוח ועל אף חלוקתו של העיזבון ורישום הזכויות ע"ש הבן.
ע"פ הפסיקה, גם בכך יש להעיד כי המנוחה לא ראתה בדירה בנכס שיש לה בו זכויות.
- אדגיש – בכל השנים שממועד פטירתו של המנוח בשנת 1994 וממועד מתן צו קיום לצוואתו וכן ממועד רישום הזכויות בדירה על שם הבן שבוצע אף הוא בשנת 1994 וכן ממועד העברת חלקה של המנוחה בדירה ברחוב ZZZ, לבנה בשנת 1995- ועד לשנת 2014, אז מונתה הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופא לרכושה של המנוחה, לא הוגשה על ידי המנוחה כל תביעה או דרישה ביחס לדירה ברחוב XXX.
במשך אותם כ- 20 שנים (!), היו למנוחה הזדמנויות אין ספור להגיש תביעה כזו או אחרת לבית המשפט להכרה בזכויותיה מכח הלכת השיתוף, אלא שהמנוחה לא עשתה כן.
- המנוחה אף לא שינתה את צוואתה והוסיפה בה או בצוואה חדשה, התייחסות לדירה ברחוב XXX.
- אולם בכך אין די.
שכן לשיטתי, לא רק שהמנוחה לא ראתה בדירה כרכוש בו יש לה זכויות ולא רק שהמנוחה לא חפצה היתה להגיש תביעה להכרה בזכויות כלשהן בדירה מכח הלכת השיתוף, אלא שהיא רצתה כי הדירה תהא בבעלות הבן בלבד.
נוסח צוואת המנוחה אשר מתייחסת לדירה ברחוב ZZZ בלבד ובנסיבות שפורטו לעיל [רצון המנוחים להוריש את נכסי הנדל"ן לבן בלבד] וכן סמיכות הזמנים בין מותו של המנוח למועד עריכת צוואת המנוחה, אשר מעידה לשיטתי על רצון להשלים את הורשת נכסי הנדל"ן לבן, מעיד על כך שגם אם סברה המנוחה כי יש לה זכויות מכח חזקת השיתוף בדירה, הרי שהיא וויתרה עליהן ולא רק שהשלימה עם כך, אלא שאף רצתה בכך שעוד בחייה, הדירה תהא בבעלות הבן בלבד [כפי שאף היא העבירה עוד בחייה בסמוך לכך, בשנת 1995, את זכויותיה בדירה ברחוב ZZZ, במתנה, לבנה].
לפיכך, רישום הזכויות בדירה ברחוב XXX ע"ש הבן, היה על פי רצונה, הסכמתה ודעתה של המנוחה ובכך ויתרה היא, ויתור גמור ומוחלט על כל זכות שיש לה בדירה, בין אם מכח מאמץ משותף ובין אם מכח שיתוף אחר.
- לאור כל האמור, קובעת אני כי המנוחה, גם אם היו לה זכויות כלשהן בדירה מכח הלכת השיתוף, ויתרה ויתור גמור ומוחלט על זכויותיה אלו.
- נזכור, כי לתובעים אין זכות תביעה עצמאית אלא מבקשים הם להיכנס בנעלי המנוחה ולתבוע את זכותה, כיורשיה.
הזכות לתביעה מכח הלכת השיתוף נתונה היתה קודם כל למנוחה עצמה, אשר בחרה, כפי שראינו, במשך כ- 20 שנים ולמרות מתן צו קיום לצוואת המנוח ורישום הזכויות בדירה ע"ש הבן, עוד בשנת 1994, שלא לפנות לערכאה שיפוטית לשם קבלת הכרה בזכויותיה ושלא לממש את אותן הזדמנויות סבירות שהיו לה לצורך הגשת תביעה.
ולא רק זה, אלא שהמנוחה רצתה כי הדירה תירשם על שם הבן ולפיכך וגם אם היו לה זכויות כאמור, הרי שהיא וויתרה באופן גמור ומוחלט על אותן זכויות.
אי לכך התובעים, אשר באים בנעליה של המנוחה, מנועים מלעתור לזכויות אלו.
סוף דבר:
- בפרשת יהלום וכן בפרשת פישלר וכפי שראינו לעיל – עמד כבוד השופט לוין על כך שהלכת השיתוף נוצרה על ידי הפסיקה על מנת לקדם מטרות וערכים חברתיים, אך יחד עם זאת "אין להרחיק לכת ביישומה, אלא יש להציב לה גבולות. הצבת הגבולות מתחייבת בשל שיקולים של מדיניות משפטית על פיה יש למצוא את האיזון הראוי בינם לבין הרעיון הבסיסי של הלכת השיתוף". [סעיף 11 לפסק הדין בפרשת פישלר].
- מתן זכות תביעה ליורשים, אשר נכנסים בנעלי הזכאי, לתבוע זכויות מכח הלכת השיתוף מהווה הרחבה של זכות התביעה המוקנית לזכאי עצמו.
בפרשת יהלום, סבור היה בית המשפט כי הנקודה הגיאומטרית הראויה במקרה שלנו, אשר ממנה והלאה לא נהיה מוכנים להרחיב את זכות התביעה ולהחיל את הלכת השיתוף, הינה מותו של הזכאי וזאת כאשר היו לו בחייו, הזדמנויות סבירות לממש את זכויותיו.
- במקרה שלנו, הנקודה הגיאומטרית הראויה הינה המועד בו הפכה המנוחה לאדם אשר אינו יכול לדאוג עוד לענייניו, קרי – בשנת 2014 עת הוגשה הבקשה למתו צו אפוטרופסות או בסמוך לכך.
ברי, כי לאחר מכן, לא יכלה עוד המנוחה לממש בעצמה את זכויותיה ולהגיש תביעה ואציין כי גם האפוטרופא – הקרן לטיפול החסויים, לא מצאה לנכון להגיש תביעה בנוגע לדירה, מכח הלכת השיתוף או מכח כל עילה אחרת.
- שעה שעד למועד הנ"ל, לא הגישה המנוחה כל תביעה לבית המשפט, הרי שכפי שפורט לעיל – וויתרה המנוחה על זכויותיה ובכך נסתם הגולל על תביעתם של התובעים.
- יתירה מזאת – לשיטתי, החלת הלכת השיתוף בשלב זה, לאחר מותם של שני המנוחים, תגרור בחובה תקלה קשה, אשר איננה רצויה מבחינת שיקולי מדיניות משפטית ראויה, שכן בעוד שככלל, החלתה של הלכת השיתוף נועדה להגן על המנוחה, הרי שבמקרה דנן, החלתה של הלכת השיתוף מהווה חתירה תחת רצונם של המנוחים כי הדירות תהינה של הבן בלבד [ויורשיו בנעליו].
- בנסיבות אלו ובנוסף לכל האמור לעיל, סבורה אני כי מטעמים של מדיניות משפטית ראויה – מתן אפשרות לתובעים להעלות טענות בעניין הלכת השיתוף מהווה הרחבה יתירה של הפסיקה.
יפים לעניין זה דבריו של כבוד השופט לוין בסעיף 24 לפסק הדין בפרשת יהלום:
"ראשית, כפי שכבר הבהרתי, הזכויות המשותפות בנכסים, ועל-כן גם הזכות לטעון לקיומן הן, בראש ובראשונה, זכויותיו של בן הזוג עצמו. בידיו אפוא נתונה גם הזכות לבחור שלא לממשן ולא לטעון בעניין זה. אין מקום אפוא, שעה שבן הזוג בחר שלא לנצל את ההזדמנות שעמדה לפניו ולא טען לשיתוף, לאפשר ליורשיו לטעון לשיתוף בשמו, שהרי בכך, למעשה, אנו מעבירים את זכות הבחירה האמורה לידיהם ומתעלמים מכך שבן הזוג עצמו בחר שלא לעמוד על זכויותיו הנטענות.
- כך גם בעניינו:
שעה שהמנוחה, שעליה באה הלכת השיתוף להגן, הלכה לבית עולמה ושעה שבחרה שלא לנצל את ההזדמנויות שהיו לה לממש את זכויותיה ושעה שמימוש הזכויות, כעת, על ידי מי מיורשיה, חותר תחת רצונה כי הדירה תהא של הבן בלבד [ויורשיו בנעליו], אין לאפשר לתובעים לטעון לשיתוף בשמה ואין להתעלם מכך שהמנוחה עצמה לא רצתה זכויות בעלות באותה דירה.
- נוכח כל המקובץ לעיל, נדחית התביעה.
לאור התוצאה אליה הגעתי לעיל, אינני מוצאת לנכון לדון ביתר טענות הנתבעים להתיישנות ולשיהוי.
כפועל יוצא ולמען הסדר הטוב נדחית גם התביעה בכל הנוגע לסעד הנוסף של קבלת מחצית מדמי השכירות.
לעניין זה אציין כי התובעים לא הגישו תביעה כספית אולם מאחר ובאופן פורמאלי לא נמחק הסעד האמור מכתב התביעה, מצאתי לנכון ובאופן מפורש, לדחות גם את התביעה בכל הנוגע לדמי השכירות.
- הצו אשר אוסר כל ביצוע דיספוזיציה בדירה [צו מיום 7.6.2018 בת"ע 28865-11-17] וכן הערה אשר נרשמה בלשכת רישום המקרקעין מכוחו [ככל שנרשמה]– מבוטלים בזאת.
ככל שניתן במסגרת ההליכים שלפני צו נוסף לאיסור דיספוזיציה – הרי שהוא מבוטל אף הוא.
הנתבעים יהיו רשאים להגיש צו פורמאלי לחתימה בנוגע לביטול הצווים אשר בו יפורטו פרטי הדירה וכן מספרי ההערות בנסח הרישום הנוגעות לצווים וכן כל פרט נחוץ אחר לצורך ביטול הצווים וזאת בתוך 15 ימים מהמועד בו יהפוך פסק דין זה לחלוט.
התובעים יישאו בהוצאות הליך זה בסך כולל של 10,000 ₪. בעת קביעת הסכום נלקח בחשבון ההסכם הדיוני שבין הצדדים והעובדה כי לא נוהלו דיוני הוכחות.
סכום ההוצאות ישולם ע"י התובעים לנתבעים וזאת בתוך 30 ימים, אחרת ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
בכך בא תיק זה לסיומו.
המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים ותסגור הליך זה.
ניתן היום, ו' אב תשפ"א, 15 יולי 2021, בהעדר הצדדים.
לפעמים החיים מציבים בפנינו אתגרים מורכבים, והתמודדות עם צוואה שמעוררת סימני שאלה היא אחד מהם.
התנגדות לצוואה היא זכות חוקית שניתנת לך כדי להגן על האמת ועל הצדק.
ישנן סיבות רבות שעשויות להצדיק התנגדות לצוואה: חשש שהמנוח הושפע שלא כדין, ספקות לגבי מצבו הנפשי בעת כתיבת הצוואה, פגמים בהליך החוקי, או תחושה עמוקה שהצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של יקירך שהלך לעולמו.
הזמן הוא גורם קריטי – החוק מקציב חלון זמנים מוגבל להגשת התנגדות. אל תישאר עם סימני שאלה.
צוות המומחים שלנו כאן כדי להקשיב, לייעץ ולהוביל אותך בדרך להגנה על האמת והצדק.
צוואה מעוררת ספקות? יש לך זכות להתנגד ולהגן על האמת. אנחנו כאן בשבילך
הסתייגות משפטית
המידע המוצג באתר זה מיועד למטרות הדרכה כלליות בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי, פיננסי או מקצועי. התוכן נועד לספק כיוון ראשוני ואינו בא במקום עיון במקורות הרשמיים או קבלת ייעוץ מקצועי מוסמך. האתר אינו אחראי לדיוק, שלמות או עדכניות המידע המוצג. בתהליכי עיבוד והמרת התוכן עלולים להתרחש שגיאות או אי-דיוקים. לפני קבלת החלטות או ביצוע פעולות כלשהן, הינכם מתבקשים לפנות לקבלת ייעוץ מקצועי ולוודא את המידע ממקורות רשמיים. האתר אינו נושא באחריות לתוצאות השימוש במידע או לנזקים העלולים להיגרם עקב הסתמכות על התוכן המוצג.
הסתייגות זו באה בנוסף לתקנון האתר, תנאי השימוש ומדיניות הפרטיות החלים על האתר.
